Dvora דבורה דיין Dayan (Zotolovsky זוטולובסקי) (1890 - 1956) MP

public profile

Is your surname דיין Dayan?

Research the דיין Dayan family

דבורה זוטולובסקי דיין Dvora Zotolovsky Dayan's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Birthplace: פרוחורובקה Frohorobka, אוקראינה Ukraine
Death: Died
Managed by: Zohar Betser
Last Updated:

About Dvora דבורה דיין Dayan (Zotolovsky זוטולובסקי)

דבורה דיין ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [הסתרה] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[עריכה]

ילדותה ולימודיה[עריכה] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[עריכה] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[עריכה] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [ומעשיה] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[עריכה]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[עריכה]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[עריכה]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים -------------------- דבורה דיין - ויקיפדיה -------------------- דבורה דיין Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין תמונה זו בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית. דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [הסתרה] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה ולימודיה[עריכת קוד מקור | עריכה] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[עריכת קוד מקור | עריכה] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [ומעשיה] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים -------------------- דבורה דיין Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. עריכה

דבורה דיין דבורה דיין (23 בספטמבר 1890 – 28 ביולי 1956) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, ממייסדות קיבוץ דגניה א' ומושב נהלל, סופרת וחברת מערכת כתב העת "דבר הפועלת". אמו של משה דיין, וסבתם של יעל דיין ויונתן גפן. תוכן עניינים [הסתרה] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדותה ולימודיה 1.2 העלייה לארץ ישראל 1.3 דמותה כחלוצה וסופרת 2 ספריה 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[עריכה]

ילדותה ולימודיה[עריכה] דבורה לבית זטולובסקי נולדה באוקראינה, ב-23 בספטמבר 1890. בפרוחורובקה, כפר הולדתה הקטן בפלך פולטבה, הייתה משפחתה המשפחה היהודית היחידה. אביה שעשה חיל בעסקי עצים היה אדם רחב אופקים, ציוני ושלח ידו בכתיבה, בעברית וברוסית. עד גיל שמונה למדה דבורה בביתה עם מורה פרטי ולאחר מכן, בבית הספר הכפרי, בגימנסיה רוסית בקרמנצ'וג ובאוניברסיטת קייב, במחלקה לפדגוגיה. קשריה לעם היהודי היו רופפים, גם בגלל החינוך שהוענק לה וגם בגלל הדרתה ממנהגי הדת, כנהוג בחברה היהודית המסורתית. היא אהדה את העם הרוסי, שפתו וספרותו. במהפכת 1905, חרף גילה הצעיר, הצטרפה לתנועת שחרור העם, לתנועה הנרודניקית, ופעלה בפרברי מגוריהם של פועלי בתי החרושת. בתקופת לימודיה באוניברסיטה הצטרפה לסיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ופעלה מטעמם בקווקז ובקרים. בשנת 1910 הצטרפה למסע הלווייתו ההמוני של הסופר האהוד עליה ביותר, לב טולסטוי. היה במסעה, שנמשך ימים אחדים, ביטוי לאהבתה את הספרות הרוסית ולהרגשתה שהיא שותפה מלאה לחיי העם הרוסי. זו הייתה אבן דרך חשובה בחייה וגם כעבור שנות דור זכרה את תחושתה באותם ימים: "בחיי כל איש יש רגע כזה בו הוא רוצה להגיד לשמש דום. רגע כזה היה אז בחיי". בשנת 1911 בימי מלחמת הבלקנים זנחה את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה כאחות למען הלוחמים הרוסים בחזית הבולגרית. דווקא שם התעורר בה ספק לגבי קשריה עם העם הרוסי ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות של הוריה חזרה מסופיה לאוקראינה. היא שבה ללימודיה באוניברסיטה ועבדה חלקית בשלטון המקומי בקייב, ב"זיימסטבו". אולם הספקות המשיכו לקנן בלבה ותחושת הניכור, שחשה בקרב חבריה הרוסים, הלכה והתעצמה והיא תרה אחרי דרך חדשה. במרחק שנים רבות כתבה על כך: "משגה נפל בחיי. העם אשר לו אני רוצה לתת את כוחותיי לא עמי הוא ואני נוכרייה לו". בגלל מצוקות הזהות שלה היא עזבה את לימודיה באוניברסיטה ושבה לבית הוריה. כל שנת 1912 תהתה על זהותה הלאומית ולבסוף הכריעה. היא שבה לעמה והחליטה לנסוע לארץ ישראל. משפחתה הציונית קיבלה את החלטתה בהסתייגות רבה. מסע נדודים וקליטה בארץ זרה ושוממה צפנו סכנות רבות, בעיקר לבנות שעלו בגפן. אך היא הייתה איתנה בהחלטתה ובינואר 1913 הפליגה מאודסה לארץ. היא הייתה בודדה במסע, שארך שבוע, וכך אף עם רדתה לחוף. העלייה לארץ ישראל[עריכה] לאחר ימים ראשונים בארץ הגיעה באורח מקרי לקבוצת דגניה. החלטתה לקשור את חייה עם החברה החלוצית לא התקבלה באהדה על ידי החברים. גם החברים בדגניה, שאליה ביקשה להצטרף כחברה, וגם מנהל חוות יק"א בסג'רה, שם רצתה לעבור הכשרה לחקלאות, היו ספקנים לגבי יכולתה לעבוד כנדרש. מראה גופה העדין, היותה מעורה בעבר בחברה הרוסית, השכלתה הרחבה ואי ידיעת עברית הותירו רושם של זרות והם היו משוכנעים שהיא לא תסתגל לחיי עמל ושיתוף. קשיי קליטתה בארץ עוררו גם בלבה ספק לגבי החלטתה. היא המשיכה להיות קשורה לספרות הרוסית, עדיין לא למדה עברית והתקשתה לאמץ את ערכי החברה ובעיקר את היחס לעבודת הכפיים שנתפסה כגאולת האדם. אולם בדגניה הכירה את שמואל דיין ואהבתם הביאה מזור לנפשה. הוא היה מעורה בחברה החלוצית ושימש לה תומך ומדריך עד שהחליטו לקשור את גורלם והם התארסו. היא שבה לדגניה והתקבלה בזכותו בסבר פנים נאות. כעבור זמן קצר החליטו שניהם לשוב לאירופה לצורכי ריפוי ששניהם היו זקוקים לו. בדצמבר 1913 הם עזבו את הארץ ושבו אליה באוגוסט 1914, שוב למורת רוחם של הוריה. בספטמבר 1914 באו דבורה ושמואל בברית הנישואים ובמאי 1915 נולד בנם הבכור, משה, שהיה הילד הראשון שנולד בדגניה. שנות האימהות הראשונות לוו בקשיים בגלל הצורך לשלב בין אימהות לעבודה כאשר עדיין לא התגבשו דפוסי המשפחה החלוצית וחינוך הילדים בקבוצה. גם קשיי הקיום בימי המלחמה נתנו אותותיהם ומצוקות שנבעו ממחסור במזון ובחוליים שונים לא הרפו. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטויות רבות (יותר שלה משלו) הם עזבו את דגניה במטרה להקים צורת התיישבות חדשה - מושב. אחרי שנתיים וחצי של נדודים הם היו ממייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל שבעמק יזרעאל. בתקופת ההמתנה להקמת המושב החל שמואל את פעילותו הציבורית שנמשכה שנים רבות ודבורה נאלצה להתמודד, לא אחת, עם בדידות וקשיי קיום. בשנת 1922 נולדה בתם אביבה. המגורים באוהל ומעמסת החיים נתנו אותותיהם על בריאותה של דבורה ומאז לא שבה בריאותה לקדמותה. אולם היא לא היססה להירתם לעבודה, גם בבית וגם במשק. שמואל, שבנה משק והשקיע בפיתוחו מאמצים, העדיף את הפעילות הציבורית. לשם כך הרבה להיעדר מהבית ומהמשק ומעורבותו היום־יומית נקטעה לעתים מזומנות. היא החלה לשאת בעול המשק לבדה, תוך שנעזרה, מפעם לפעם, בבנה משה ובפועלים שכירים. עבודתו של שמואל התפרשה בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. אפילו את זוהר, בנה השלישי ילדה בשנת 1926, בהיעדרו של משה, וחגגה את ברית המילה בלעדיו. בתחילה תמכה בפעילותו הציבורית אולם כשגברו המצוקות הכלכליות והקושי לשאת בעול הכפול, של בית ומשק, שינתה דעתה. במיוחד התמרמרה על שאין היא יכולה לממש את שאיפותיה לפעילות ציבורית ולכתיבה. חייהם החלו לנוע בשני מסלולים שלא תמיד נפגשו. חייה היו רצופים מאמצי גוף ונפש תוך שהיא מבקשת להיענות לנטיות לבה במסגרת תנאי חייה המגבילים. דמותה כחלוצה וסופרת[עריכה] בערבים לאחר יום עבודה ארוך ומפרך הייתה מרבה בקריאה ובכתיבה. לראשונה התפרסמה רשימתה "עלייתי" בקובץ "דברי פועלות" בעריכתה של ידידתה רחל כצנלסון. זו הייתה ראשיתה של כתיבה ארוכת שנים, בתחילה ברוסית ומאוחר יותר בעברית. מרבית כתיבתה, התפרסמה בדבר הפועלת, כתב העת של תנועת הפועלות. זו לא הייתה כתיבת אומן אך היה בה הד אישי לחיי ההתיישבות. היו אלה רשימות קצרות, רובן אינפורמטיביות אך היו גם תיאורים של רחשי לב וביקורות ספרותיות. החל משנת קיומו הראשונה של "דבר הפועלת" עד יום מותה נמנתה על מערכת העיתון. העורכת רחל כצנלסון ראתה את השתתפותה במערכת חיונית ואת כתיבתה בעלת ערך מיוחד. היא הוקירה את תרומתה לעיתון בעיקר משום שהייתה עבורה סמל העברייה החדשה – אימהית, מושרשת בארצה ומגשימה את ערכי החברה החלוצית. מלבד תרומתה לעיתון היא הייתה חברת מועצת הפועלות ופעלה במפלגה ("הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י) ובקליטת עלייה. אולם על כל מעשיה ריחפה תמיד הידיעה שזמנה מוגבל וההיעדרות מן הבית ומהמשק בלתי אפשרית. גם הישיבות של מערכת "דבר הפועלת" נערכו רק אחת לחודש ומרבית ההתייעצויות וההחלטות נעשו בהתכתבות. בכל שנות פעילותה היה הבית בנהלל מקום מגוריה הקבוע ועיקר עיסוקיה. תמיד נעה בין מוסר כליות על היעדרות מהעבודה לתסכול ואכזבה על אי מימוש שאיפותיה. דמותה נעטפה יגון כבד עם נפילתו של בנה הצעיר, זוריק, במלחמת השחרור. מאותם ימים עד יום מותה, שקעה בעבודה למען העלייה החדשה שלאחר הקמת המדינה, בעיקר בהדרכת נשים בנות עדות המזרח במושבים צעירים. נפטרה מסרטן ב־28 ביולי 1956. "כל חוליה בשרשרת של חיי דבורה הקרינה על סביבתה הקרובה והרחוקה, הקרנה של מפעל רב תוכן והשפעה. [...] הרוח המחייה את כל כתביה [ומעשיה] הייתה בעיקר אהבת המולדת. באהבה זו, כבנקודת מוקד נאצלת, התמזג הכל: הבית, הכפר, האמהות, המשק, הדרכת עולים וילדיהם, גורל הבנים במערכות המלחמה וגזרת השכול". בדברי ההספד הללו תמצתה רחל כצנלסון-שזר את דמות "העבריה החדשה" כפי שהתגלמה באישיותה רבת הפעלים של דבורה. ספריה[עריכה]

דבורה דיין, אספר, תל אביב, תשי"ב. דבורה דיין, באושר וביגון, תל אביב, תשי"ח. לקריאה נוספת[עריכה]

יהונתן גפן, אשה יקרה, תל אביב, 1999, עמ' 80–94. שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, תל אביב, ללא ציון שנה. שבתאי טבת, משה דיין, ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב, 1971. רחל כצנלסון-שזר, "דבורה דיין", שליווני ואינן, 1969, עמ' 27–30. תמר שכטר, לכבוש את הלב: סיפורה של רחל כצנלסון שזר, ירושלים ובית ברל, 2011 קישורים חיצוניים[עריכה]

תמר שכטר, "דבורה דיין", מתוך פרויקט "נשים על המפה", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המיגדר דבורה דיין, באתר בית יגאל אלון קטגוריות: ויקיפדיה: ערכים הדורשים עריכהאנשי העלייה השנייהדבר (עיתון)מערכת דבר הפועלתמשפחת דייןנהלל: אישיםסופרים עבריים

view all

דבורה זוטולובסקי דיין Dvora Zotolovsky Dayan's Timeline

1890
September 23, 1890
פרוחורובקה Frohorobka, אוקראינה Ukraine
1914
September 1914
Age 23
1915
May 20, 1915
Age 24
Kibbutz Degania, Galilee, Israel
1922
January 1922
Age 31
Israel

January 1922

1926
April 8, 1926
Age 35
נהלל Nahalal, ישראל Israel
1956
July 28, 1956
Age 65