Ariel Arik Sharon, Prime Minister Of Israel 11th

Is your surname Sharon?

Research the Sharon family

Ariel Arik Sharon, Prime Minister Of Israel 11th's Geni Profile

Records for Ariel Sharon

5,174,719 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Ariel Arik Sharon (Sheinerman), Prime Minister Of Israel 11th

Hebrew: אריאל אריק שרון (שיינרמן), ראש ממשלת ישראל האחת עשר, Russian: Ariel Arik Шарон (Шейнерман), Prime Minister Of Israel 11th
Also Known As: "אריק", "‎אַריק"
Birthdate:
Birthplace: Kfar Malal
Death: Died in Ramat Gan, Israel
Place of Burial: Negev, Israel
Immediate Family:

Son of Shmuel Sheinerman and Vera Shnierov
Husband of Margalit Sharon and Lily Sharon (Zimerman)
Father of Gur Sharon; <private> Sharon and <private> Sharon
Brother of Yehudit Mendel (Sheinerman)

Managed by: Malka Mysels
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Ariel Arik Sharon, Prime Minister Of Israel 11th

Ariel Sharon אריאל שרון, (Arabic: أرئيل شارون‎), also known by his diminutive Arik, אַריק, born Ariel Scheinermann, אריאל שיינרמן‎; 26 February 1928 – 11 January 2014) was an Israeli statesman and general, who served as the 11th Prime Minister of Israel until he was incapacitated by a stroke.

Sharon was a commander in the Israeli Army from its inception in 1948. As a paratrooper and then an officer, he participated prominently in the 1948 War of Independence, becoming a platoon commander in the Alexandroni Brigade and taking part in many battles, including Operation Ben Nun Alef. He was an instrumental figure in the creation of Unit 101, and the Retribution operations, as well as in the 1956 Suez Crisis, the Six-Day War of 1967, the War of Attrition, and the Yom-Kippur War of 1973. As Minister of Defense, he directed the 1982 Lebanon War.

During his military career, he was considered the greatest field commander in Israel's history, and one of the country's greatest ever military strategists. After his assault of the Sinai in the Six-Day War and his encirclement of the Egyptian Third Army in the Yom Kippur War, the Israeli public nicknamed him "The King of Israel" and "The Lion of God".

After retiring from the army, Sharon joined the Likud party, and served in a number of ministerial posts in Likud-led governments in 1977–92 and 1996–99. He became the leader of the Likud in 2000, and served as Israel's Prime Minister from 2001 to 2006. In 1983 the Kahan Commission, established by the Israeli Government, found that as Minister of Defense during the 1982 Lebanon War Sharon bore "personal responsibility" for the massacre by Lebanese militias of Palestinian civilians in the refugee camps of Sabra and Shatila, for his having disregarded the prospect of acts of bloodshed by the Phalangists against the population of the refugee camps, and not having prevented their entry. The Kahan Commission recommended Sharon's removal as Defense Minister, and Sharon did resign after initially refusing to do so. In the 1970s, 1980s, and 1990s, Sharon championed construction of Israeli settlements in the West Bank and Gaza Strip. However, as Prime Minister, in 2004–05 Sharon orchestrated Israel's unilateral disengagement from the Gaza Strip. Facing stiff opposition to this policy within the Likud, in November 2005 he left Likud to form a new Kadima party. He had been expected to win the next election and was widely interpreted as planning on "clearing Israel out of most of the West Bank", in a series of unilateral withdrawals. However, Sharon suffered a stroke on 4 January 2006 and was left in a permanent vegetative state until his death eight years later.

He died on 11 January 2014, two weeks after his condition declined.

Recognition

In 2005, he was voted the 8th-greatest Israeli of all time, in a poll by the Israeli news website Ynet to determine whom the general public considered the 200 Greatest Israelis.

A $250 million park named for him is under construction outside Tel Aviv. When complete, the Ariel Sharon Park will be three times the size of New York's Central Park and introduce many new ecological technologies. A 50,000-seat amphitheatre is also planned as a national concert venue.

_______________________________________________________________

  • 11th Prime Minister of Israel. In office: 7 March 2001 – 14 April 2006
  • Minister of Foreign Affairs. In office: 13 October 1998 – 6 June 1999
  • Minister of Energy and Water Resources. In office: 8 July 1996 – 6 July 1999
  • Minister of Housing and Construction. In office: 11 June 1990 – 13 July 1992
  • Minister of Industry, Trade and Labour. In office: 13 September 1984 – 20 February 1990
  • Minister of Defense. In office: 5 August 1981 – 14 February 1983
  • Political party: Kadima (formerly Likud and Shlomtzion)
  • Military service: Allegiance: Israel, Service/branch: Haganah
  • Israel Defense Forces: Years of service - 1948–74. Rank: Major General
  • Units: Paratroopers Brigade; Unit 101; Golani Brigade.
  • Commands: Southern Command; Paratroopers Brigade: Unit 101; Golani Brigade
  • Battles/wars: Israeli Independence War; Suez Crisis; Six-Day War; Yom Kippur War

___________________________________________________________

_________________________________________________________

___________________________________________________________

___________________________________________________________

About אריאל אריק שרון, ראש ממשלת ישראל האחת עשר (עברית)

אריאל (אריק) שרון (במקור שיינרמן) (ה' באדר תרפ"ח, 26 בפברואר 1928 - י' בשבט תשע"ד, 11 בינואר 2014) היה ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל, שר בממשלות ישראל, חבר הכנסת מטעם הליכוד, מייסד ויו"ר מפלגת קדימה. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה איש צבא, ממפקדי הצנחנים, מקים יחידה 101 ואלוף פיקוד הדרום. שרון לחם במלחמת העצמאות ונפצע מקליע שפילח את בטנו בקרב לטרון. בתחילת שנות ה-50 הקים את יחידה 101 והוביל את פעולות התגמול. כמפקד חטיבת הצנחנים במבצע סיני היה מפקד קרב המיתלה. במלחמת ששת הימים זכה לתהילה על הקרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה. הכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 כאלוף פיקוד הדרום. במלחמת יום הכיפורים חצה עם אוגדתו את תעלת סואץ והביא למפנה העיקרי במלחמה

שרון היה ממייסדי מפלגת "הליכוד", שחרתה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. במשך שלושים שנות פעילותו הפוליטית, בלט שרון בגישתו המיליטנטית למלחמה בטרור ובתמיכתו במפעל ההתנחלויות, ואף כונה "אבי ההתנחלויות". כשר הביטחון הוביל את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה, וכראש ממשלה הוביל במרץ 2002 את ישראל למבצע חומת מגן. בשנת 2003, לאחר שנבחר בשנית לראשות הממשלה, חל מפנה בעמדותיו של שרון: הוא הכריז על תוכנית ההתנתקות, ובאוגוסט 2005 פינה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון. בנובמבר אותה שנה פרש מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה". י

ב-4 בינואר 2006 לקה באירוע מוחי חמור, שהביא להעברת סמכויותיו כראש הממשלה וכיו"ר תנועת "קדימה" לאהוד אולמרט, וב-11 בינואר 2014, לאחר שמונה שנים שבהן היה שרוי בתרדמת, נפטר.

חבר בממשלות: 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 27, 29, 30

כנסות: 8 - 16

סיעה: שלומציון, הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת, קדימה

:תפקידים בולטים

  • ראש ממשלת ישראל
  • שר הביטחון
  • שר החוץ
  • יו"ר מפלגת קדימה
  • יו"ר מפלגת הליכוד
  • אלוף פיקוד דרום
  • ראש האופוזיציה

О Ariel Arik Шарон, Prime Minister Of Israel 11th (Русский)

Премьер-министр Израиля в 2001—2006 гг. С 2006 года находится в вегетативном состоянии.

view all 11

Ariel Arik Sharon, Prime Minister Of Israel 11th's Timeline

1928
February 26, 1928
Kfar Malal
1953
1953
Age 24
1956
1956
Age 27
1963
1963
Age 34
1971
January 2, 1971
- January 2, 1971
Age 42

רצח ילדי משפחת ארויו

אנדרטה לחללי כפר הנגיד וילדי משפחת ארויו
רצח ילדי משפחת אָרוֹיוֹ היה פיגוע טרור ב-2 בינואר 1971 שבו נרצחו שני הילדים מרק ואביגיל ארויו, על ידי מחבל שהשליך רימון יד לתוך המכונית שבה ישבו בעת שמשפחתם עברה בסמוך לעיר עזה. הפיגוע היה נקודת מפנה‏[1]‏[2]‏[3] בהתייחסות הישראלית לטרור מרצועת עזה, ואחריו החל מבצע צבאי נרחב למיגורו, כשבמהלכו הוקמו והופעלו יחידות מיוחדות של צה"ל.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 הפיגוע
2 לאחר הפיגוע
3 לקריאה נוספת
4 קישורים חיצוניים
5 הערות שוליים
הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבת, ה' בטבת תשל"א, 2 בינואר 1971, שבה משפחת ארויו מטיול באזור נח"ל ים. המשפחה כללה את האב רוברט (בוב), האם פריטי והילדים דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5. כשמכוניתם עברה בכביש הראשי מצפון לעיר עזה, ליד מפעל המשקאות "סבן אפ", השחיל נער פלסטיני רימון יד דרך חלון המכונית למושב האחורי שבו ישבו הילדים ואמם.‏[4] מהפיצוץ נהרגה אביגיל, מרק נפצע אנושות ונפטר בבית החולים והאם נפצעה באורח קשה בכל גופה, נזקקה לשיקום ממושך ונותרה נכה. האב ניסה להזעיק עזרה ופנה לשני צעירים ערבים שצפו במתרחש, אך אלו לא נענו לתחינותיו; בהמשך התברר כי היו אלה משקיפים ששיתפו פעולה בביצוע בפיגוע.‏[5] רק לאחר שהגיע האב רוברט למחסום של צה"ל, הוזעק מסוק שחילץ את בני המשפחה.

לאחר הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרצח זעזע את החברה הישראלית, ולפיגוע הקשה בפני עצמו הוסיפה העובדה כי מרק ואביגיל היו מוכרים לציבור כתוצאה מהשתתפותם כדוגמנים במסעי פרסום אותם הוביל אביהם. הילדים נקברו בקבר משותף בבית הקברות בהר הזיתים,‏[6]‏[7] בהלוויתם ספד להם הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן.‏[8]

כוחות הביטחון הישראליים תפסו את מבצעי הפיגוע, מחמד סולימאן אל זקי בן ה-15 וחצי משכונת סג'עיה, שהטיל את הרימון,‏[9] ושני שותפיו בני 16 ו-17, כולם תלמידי בית הספר "פלסטין" שגויסו לביצוע המעשה על ידי פעיל בכיר בארגון לשחרור פלסטין. מלבד רצח ילדי משפחת ארויו השתתפו המחבלים במספר פיגועים נוספים, והם הואשמו ב-18 סעיפים של יידויי והעברת רימונים, והנחת מטעני חבלה. הנאשמים כפרו באשמה.‏[10] הרוצח ושותפיו נידונו בבית הדין הצבאי בעזה למאסר עולם.

על המקום הוטל עוצר והכביש הראשי נסגר למשך כחודש ימים, מדיניות אי ההתערבות שאפיינה את הממשל הצבאי ברצועה מאז מלחמת ששת הימים (בין השאר כתוצאה מהתמקדות מאמצי צה"ל ופיקוד הדרום במלחמת ההתשה בתעלת סואץ‏[11]), השתנתה. המערכה למיגור הטרור הוטלה על אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. על תוואי הגבול, הקו הירוק, הוקמה גדר מערכת למניעת מעבר מסתננים, כוחות גדולים של צה"ל הוזרמו לרצועת עזה, והיא חולקה למקטעים קטנים בהם הופעלה סיירת שקד באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לצייד חוליות מחבלים,‏[12] והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור‫.‏[13] ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים.‏[14]‏[15]‏[16] במבצע נהרגו יותר ממאה מחבלים ומאות נעצרו.

כתוצאה מהמבצע הנרחב הבטיחו ראשי האוכלוסייה בעזה שיתוף פעולה נגד המחבלים.‏[17] מספר הפיגועים ירד מ-445 בשנה שקדמה לו, ל-60 בלבד ב-1972 ולפיגועים בודדים בשנים שלאחר מכן.

הרוצחים שוחררו מן הכלא בשנת 1985 בעסקת ג'יבריל.‏[18]‏[19]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודה ואלך (עורך ראשי), המערכה נגד הטרור בעזה, אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שני, עמ' 124
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דף לזכר אביגיל ארויו, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
דף לזכר מרק דניאל ארויו, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
טיול־שבת לרצועת עזה נסתיים בהריגת שני ילדים ופציעת אמם, מעריב, 3 בינואר 1971
תצלום שני הילדים במודעת פרסום, מעריב, 3 בינואר 1971
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
^ כרמית גיא, בר לב, תל אביב: עם עובד, תשנ"ח 1998, עמ' 206
^ ניר חפץ, גדי בלום (עורך אחראי: דב איכנולד), הרועה: סיפור חייו של אריאל שרון, תל אביב: משכל, 2005, עמ' 209.
^ זאב שיף, איתן הבר, עורך-משנה: אריה חשביה, לקסיקון לביטחון ישראל, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו 1976, עמ' 61
^ משפט רוצחי הילדים למשפחת ארויו ביום ד', מעריב, 12 באפריל 1971
^ עזרא ינוב, נער בן 16 תלמיד תיכון מעזה רצח את שני ילדי ארויו, מעריב, 24 בפברואר 1971
^ כרטיס הקבר של אביגיל ארויו באתר הר הזיתים
^ דניאל ארויו&TabIndex=1 כרטיס הקבר של רצח ילדי משפחת ארויו באתר הר הזיתים
^ הילדים שנהרגו ברצועה מרימון - למנוחות, מעריב, 6 בינואר 1971
^ נתפסו עוד 28 מחבלים בעזה שרצחו מקומיים, מעריב, 25 בפברואר 1971
^ הנאשמים ברצח ילדי ארויו הועמדו לדין – כפרו באשמה, מעריב, 15 באפריל 1971 (כולל תצלומם)
^ שלמה גזית, פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים,‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ט 1999, עמ' 72
^ אתר סיירת שקד
^ אביעד גליקמן, מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות", באתר ynet‏, 8 בנובמבר 2011
^ עזרא ינוב, פליטים ברצועה חיכו ל"לחץ" להקים בתיהם מחוץ למחנות, מעריב, 14 בספטמבר 1971
^ גבריאל שטרסמן, המפונים ממחנות הפליטים ברצועה גילו לפתע שמותר ...להתלונן, מעריב, 3 באוגוסט 1971
^ לטענת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) ברצועת עזה, נהרסו 6,360 מקומות מגורים ופונו כ-15,000 איש: תאנט "שותף לדאגה" של ססו"ת מפעולות ישראל ברצועת עזה, מעריב, 19 בספטמבר 1971.
^ פתאים במלכודת, עמ' 73
^ בועז גנור, שחרור טרוריסטים כלואים – מדיניות חדשה לישראל, המכון למדיניות נגד טרור - נייר עמדה, אוקטובר 2011, עמ' 21
^ עזרא ינוב, בכלא עזה כבר קיים עונש מוות..., מעריב, 11 באוגוסט 1985
קטגוריות: טרור פלסטיניחללי טרור ישראליםחללי טרור בישראלרצועת עזה: פיגועיםעזה1971 בישראלילדים במלחמהרצח ילדים בישראלפיגועי טרור ב-1971

Murder of the Aroyo children
From Wikipedia, the free encyclopedia
Murder of the Aroyo children
Location Gaza Strip
Date January 2, 1971
Attack type
Grenade attack
Weapons Hand Grenade
Deaths Two children
Non-fatal injuries
Two Israeli civilians
Perpetrator Three assailants
The murder of the Aroyo children was a terrorist attack which occurred on January 2, 1971, in which two Israeli children were killed when Palestinian militants threw a hand grenade into the moving car of the Aroyo family which was touring the Gaza Strip.

The attack, which shocked the Israeli public, was a turning point in the way Israel began relating towards terrorist threats originating from the Gaza Strip. Following the attack Israel launched an extensive counter terror operation in the Gaza Strip.

Contents [hide]
1 Background
2 The attack
2.1 Victims
3 Aftermath
4 References
5 External links
Background[edit]
In 1969, Robert and Preeti Aroyo immigrated to Israel from the United Kingdom[1] and settled in Kiryat Ono.[2] The Aroyo family used to regularly travel across Israel during the weekends.[3]

The attack[edit]
On Saturday, January 2, 1971, the Aroyo family was touring the Gaza Strip in their car.[1] In the afternoon, when the family began to make their way back home, they got on the wrong road and as a result they passed along the main road north of Gaza City where a 15-year-old Palestinian boy threw a hand grenade through the window of the moving car of the Aroyo family. The hand grenade fell into the back seat where the children and their mother were sitting. The blast immediately killed 4-year-old Abigail. 7-year-old Marc-Daniel was severely injured and later on died from his injury at the hospital. The mother, Preeti Aroyo, was badly injured and needed lengthy rehabilitation and remained disabled from the incident.

Immediately after the incident, The father, Robert Arroyo, attempted to call for help and turned to two young Arab men who witnessed the incident. His pleas were not answered, as it later turned out that these men operated as observers during the attack. Robert Aroyo, who was slightly wounded in the attack managed to turn the car around and reach an IDF checkpoint, before collapsing.[1][4]

Victims[edit]
Abigail Aroyo, 4[3][5]
Marc-Daniel Aroyo, 7[2][3]
Aftermath[edit]

Monument to Israeli terror victims located in Kfar HaNagid. Among the names that appear on the monument are the children of the Aroyo family
The murder shocked the Israeli public mostly due to the severity of the attack. The children were buried in the cemetery of the Mount of Olives in Jerusalem. In their funeral they were eulogized by the IDF Chief Rabbi Shlomo Goren.

Israeli security forces caught the perpetrators – 15-year-old Mohammad Suleiman Al Zaki who originated from the Shuja'iyya neighborhood (who threw the grenade), and his two partners who were 16 and 17 years old, all students of the "Falestin" high school who were recruited by a senior PLO member. Besides murdering the children of the Arroyo family, the attackers also attended in several other attacks and were charged on 18 counts of throwing grenades and for planting explosive devices. Zaki and his accomplices were sentenced by a military court in Gaza to life in prison. Zaki was released from prison in 1985 as part of the Jibril Agreement.[6]

As a result of the attack a curfew was imposed on Gaza city and the highway in which the attack took place was closed for a month. The no-intervention policy which was carried out by the Israeli military in the Gaza Strip since Israel took over the Gaza Strip in the Six Day War (in part as a result of the IDF efforts to focus on the War of Attrition in the Suez Canal region), changed as a result of this incident. The counter terrorism campaign was assigned to the Head of IDF's Southern Command, Ariel Sharon. A security fence was established across the Green Line to prevent infiltrations of militants. Large amounts of IDF forces were transferred into the Gaza Strip. The Gaza Strip was divided into smaller sections in which the Shaked commando force operated intensively against the active terrorist cells.[7] In addition, the reconnaissance unit Rimon was established and acted under the command of Meir Dagan[8] to provide targeted treatment against terror cells. In July 1971 various IDF forces entered the Jabalya and Al-Shati refugee camps. During this counter terrorism operation over a hundred militants were killed in battle and hundreds of militants were arrested.

References[edit]
^ Jump up to: a b c Sarasota Herald-Tribune – Google News Archive Search
^ Jump up to: a b אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
^ Jump up to: a b c The World: Drama and Death in the Strip – TIME
Jump up ^ The Palm Beach Post – Google News Archive Search
Jump up ^ אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
Jump up ^ http://www.news1.co.il/uploadFiles/169399440288544.pdf
Jump up ^ סיירת שקד – לוחמת גרילה בעזה
Jump up ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4145140,00.html
External links[edit]
The World: Drama and Death in the Strip – published on Time Magazine on August 9, 1971
Grenade Tossed Into Car Kills Two Jewish Children – published on the Sarasota Herald-Tribune on January 3, 1971
Two Jewish Children Die In Gaza Strip Explosion – published on the Victoria Advocate on January 3, 1971
[hide] v t e
Prominent terrorist attacks against Israelis in the history of the Arab–Israeli conflict – the 1970s
1970
Swissair Flight 330 attack (February 21) Avivim school bus massacre (May 22)
1971
Murder of the Aroyo children (January 2)
1972
Sabena Flight 571 (May 8) Lod Airport massacre (May 30) Munich massacre (5–6 September) Israeli Bangkok Embassy hostage crisis (December 28)
1973
Assassination of the Israeli attache in Washington (July 1)
1974
Kiryat Shmona massacre (April 11) Ma'alot massacre (May 15) Nahariya attack (24–25 June) TWA Flight 841 bombing (September 8) Beit She'an attack (November 19)
1975
Savoy Hotel Attack (March 6) Kfar Yuval hostage crisis (June 15) Zion Square refrigerator bombing (July 4)
1976
Hijacking of Air France Flight 139 (June 27)
1978
Coastal Road massacre (March 11) ‡
1979
Nahariya massacre (April 22)
Attacks launched from the West Bank Attacks launched from the Gaza Strip Attacks launched from Lebanon Attacks launched from Jordan
‡ indicates the terrorist attack which caused the greatest amount of Israeli casualties during the 1970s

Full list of Lebanese rocket attacks on Israel
1960s Arrow Blue Left 001.svg Arrow Blue Right 001.svg 1980s
[hide] v t e
Prominent Palestinian militancy attacks in the 1970s
Within Israel
Avivim school bus massacre* (May 22, 1970) Lod Airport massacre (May 30, 1972) Kiryat Shmona massacre* (April 11, 1974) Ma'alot massacre* (May 15, 1974) Nahariya attack* (June 24–25, 1974) Beit She'an attack (November 19, 1974) Savoy Hotel Attack* (March 6, 1975) Kfar Yuval hostage crisis* (June 15, 1975) Zion Square refrigerator bombing (July 4, 1975) Coastal Road massacre* (March 11, 1978) Nahariya massacre* (April 22, 1979)
Within the Gaza Strip
Murder of the Aroyo children (January 2, 1971)
Aircraft attacks and hijackings
Swissair Flight 330 (February 21, 1970) Lufthansa Flight 649 (February 22–23, 1972) Sabena Flight 571 (May 8, 1972) Lufthansa Flight 615 (October 29, 1972) 1973 Rome airport attacks and hijacking (December 17–18, 1973) TWA Flight 841 (September 8, 1974) Air France Flight 139 (June 27, 1976)
Worldwide
Munich massacre (September 5–6, 1972) Israeli Bangkok embassy hostage crisis (December 28, 1972) Assassination of the Israeli attache in Washington (July 1, 1973)
* Attacks launched from Lebanon 1960s Arrow Blue Left 001.svg Arrow Blue Right 001.svg 1980s
Categories: Murder in 1971Israeli murder victimsTerrorism deaths in the Gaza StripTerrorist incidents in 1971Terrorist attacks attributed to Palestinian militant groupsIsraeli terrorism victimsPalestinian terrorismMurdered Israeli childrenDeaths by explosive device

1977
June 20, 1977
- August 5, 1981
Age 49
Jerusalem, Israel

18th government of Israel.
June 20, 1977 - August 5, 1981.

Menahem Begin, Prime Minister.

See photo.

In photo, left to right - seated: Menahem Begin, Prime Minister; Ephraim Katzir, Fourth President; Yigael Yadin, Deputy Prime Minister
Standing: Meir Amit, Minister of Transport and Communications; Aharon Abuhazeira, Minister of Religious Affairs; Zevulun Hammer, Minister of Education and Culture; Yigael Hurwitz, Minister of Trade and Industry; Ezer Weizman, Minister of Defense; Simcha Ehrlich, Minister of Finance; Gideon Patt, Minister of Construction and Housing; Eliezer Shustak, Minister of Health; Israel Katz, Minister of Labor and Welfare; Ariel Sharon, Minister of Agriculture; Shmuel Tamir, Minister of Justice; Moshe Dayan, Foreign Minister; Arieh Naor, Cabinet Secretary

Missing in photo: David Levy, Minister of Immigrant Absorption; Yosef Burg, Minister of Interior

חברים בממשלה ה - 18
20/6/1977 - 5/8/1981
בכנסת התשיעית

ראש ממשלה מנחם בגין
סגן ראש הממשלה שמחה ארליך
יגאל ידין (מה - 24.10.1977)
סגן שר במשרד ראש הממשלה יורם ארידור (מה - 4.7.1977 עד ה - 28.12.1980)
שר האוצר שמחה ארליך (עד ה - 7.11.1979)
יגאל הורביץ (מה - 7.11.1979 עד ה - 13.1.1981)
יורם ארידור (מה - 21.1.1981)
סגן שר האוצר יחזקאל פלומין (מה - 28.6.1977 עד ה - 30.7.1979)
שר האנרגיה והתשתית יצחק מודעי
שר הביטחון עזר ויצמן (עד ה - 26.5.1980)
מנחם בגין (מה - 28.5.1980)
סגן שר הביטחון מרדכי צפורי (מה - 28.6.1977)
שר הבינוי והשיכון גדעון פת (עד ה - 15.1.1979)
דוד לוי (מה - 15.1.1979)
שר הבריאות אליעזר שוסטק
שר הדתות אהרן אבוחצירא
שר החוץ משה דיין (עד ה - 23.10.1979)
מנחם בגין (מה - 23.10.1979 עד ה - 10.3.1980)
יצחק שמיר (מה - 10.3.1980)
שר החינוך והתרבות זבולון המר
שר החקלאות אריאל שרון
שר המשפטים מנחם בגין (עד ה - 24.10.1977)
שמואל תמיר (מה - 24.10.1977 עד ה - 5.8.1980)
משה נסים (מה - 13.8.1980)
שר העבודה והרווחה מנחם בגין (עד ה - 24.10.1977)
ישראל כץ (מה - 24.10.1977) (לא חבר כנסת)
שר הפנים יוסף בורג
שר התחבורה מנחם בגין (עד ה - 24.10.1977)
מאיר עמית (מה - 24.10.1977 עד ה - 15.9.1978)
חיים לנדאו (מה - 15.1.1979) (לא חבר כנסת)
שר התעשייה, המסחר והתיירות יגאל הורביץ (עד ה - 1.10.1978)
גדעון פת (מה - 15.1.1979)
סגן שר התעשייה, המסחר והתיירות יצחק פרץ (מה - 28.6.1977 עד ה - 15.1.1979)
שר התקשורת מנחם בגין (עד ה - 24.10.1977)
מאיר עמית (מה - 24.10.1977 עד ה - 15.9.1978)
יצחק מודעי (מה - 15.1.1979 עד ה - 22.12.1980)
יורם ארידור (מה - 5.1.1981)
שר לקליטת עלייה דוד לוי
שר בלי תיק חיים לנדאו (מה - 10.1.1978 עד ה - 15.1.1979) (לא חבר כנסת)
שר בלי תיק משה נסים (מה - 10.1.1978 עד ה - 13.8.1980)
י

1984
September 13, 1984
- October 10, 1986
Age 56
Jerusalem, Israel

21st government of Israel.
September 13, 1984- October 20, 1986.

Shimon Peres, Prime Minister.

See photo.

In photo, right to left - seated: Yitzhak Navon, Deputy Prime Minister and Minister of Education and Culture; Yitzhak Shamir, Vice Premier and Foreign Minister; Chaim Herzog, Sixth President; Shimon Peres, Prime Minister; David Levy, Deputy Prime Minister and Minister of Construction and Housing
Standing: Moshe Arens, Minister without Portfolio; Yitzhak Peretz, Minister without Portfolio; Yosef Shapira, Minister without Portfolio; Haim Corfu, Minister of Transport; Moshe Katsav, Minister of Labor and Welfare; Moshe Shahal, Minister of Energy and Infrastructure; Moshe Nissim, Minister of Justice; Ariel Sharon, Minister of Industry and Trade; Yosef Burg, Minister without Portfolio; Yitzhak Modai, Minister of Finance; Avraham Sharir, Minister of Tourism; Gideon Patt, Minister of Science and Development; Gad Yaacobi, Minister of Economics and Planning; Haim Bar Lev, Minister of Police; Ezer Weizman, Minister without Portfolio; Yigael Hurwitz, Minister without Portfolio; Mordechai Gur (behind), Minister of Health; Amnon Rubinstein, Minister of Communications; Yaacov Tzur, Minister of Immigrant Absorption; Yitzhak Rabin, Minister of Defense


חברים בממשלה ה - 21
13/9/1984 - 20/10/1986
בכנסת האחת-עשרה

ראש ממשלה שמעון פרס
ממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר
סגן ראש הממשלה דוד לוי
יצחק נבון
שר האוצר יצחק מודעי (עד ה - 16.4.1986)
משה נסים (מה - 16.4.1986)
סגן שר האוצר עדיאל אמוראי (מה - 24.9.1984)
שר האנרגיה והתשתית משה שחל
שר הביטחון יצחק רבין
סגן שר הביטחון מיכאל דקל (מה - 3.12.1985)
שר הבינוי והשיכון דוד לוי
שר הבריאות מרדכי גור
סגנית שר הבריאות שושנה ארבלי-אלמוזלינו (מה - 24.9.1984)
שר החוץ יצחק שמיר
סגן שר החוץ רוני מילוא (מה - 24.9.1984)
שר החינוך והתרבות יצחק נבון
שר החקלאות אריה נחמקין
סגן שר החקלאות אברהם כ”ץ-עוז (מה - 24.9.1984)
שר הכלכלה והתאום הבין-משרדי גד יעקבי (עד ה - 16.9.1984)
שר הכלכלה והתכנון גד יעקבי (מה - 16.9.1986)
שר המדע והפיתוח גדעון פת
שר המשטרה חיים בר-לב
שר המשפטים משה נסים (עד ה - 16.4.1986)
יצחק מודעי (מה - 16.4.1986 עד ה - 23.7.1986)
אברהם שריר (מה - 30.7.1986)
שר העבודה והרווחה משה קצב
סגן שר העבודה והרווחה מנחם פרוש (מה - 24.9.1984 עד ה - 2.12.1985)
רפאל פנחסי (מה - 2.12.1985)
שר הפנים שמעון פרס (עד ה - 24.12.1984)
יצחק חיים פרץ (מה - 24.12.1984)
שר התחבורה חיים קורפו
שר התיירות אברהם שריר
שר התעשייה והמסחר אריאל שרון
שר התקשורת אמנון רובינשטיין
שר לענייני דתות שמעון פרס (עד ה - 23.12.1984)
יוסף בורג (עד ה - 5.10.1986)
זבולון המר (מה - 7.10.1986)
שר לקליטת עלייה יעקב צור
שר בלי תיק יצחק חיים פרץ (עד ה - 18.12.1984)
שר בלי תיק יוסף בורג (עד ה - 23.12.1984)
שר בלי תיק משה ארנס
שר בלי תיק יגאל הורביץ
שר בלי תיק עזר ויצמן
שר בלי תיק יוסף שפירא (לא חבר כנסת)
י

2014
January 11, 2014
Age 85
Ramat Gan, Israel