Avrum Borensztejn - Sochaczewer Rebbe

Is your surname Borenstein 'Avnei Nezer'?

Research the Borenstein 'Avnei Nezer' family

Avrum Borensztejn - Sochaczewer Rebbe's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Harav Avraham Borenstein 'Avnei Nezer' (BORENSTEIN), 1st Sochatchover Rebbe

Nicknames: "אברהם אבני נזר ברנשטיין", "Avrohom Bornsztain", "Avrum of Sockachov", "Rabbi Avraham Bornstein of Sochachov", "Avraham Borenstein", "Avraham Bernstein"
Birthdate:
Birthplace: Będzin, Silesian Voivodeship, Poland
Death: Died
Place of Burial: Gmina Sochaczew, Masovian Voivodeship, Poland
Immediate Family:

Son of Harav Nahum Zeev MiBiala Borenstein, Ha Levi and Doba Borenstein
Husband of Sara Tzina Morgenstern
Father of Shmuel Bornstein "Shem MiShmuel" and Ester Braindel Bornstein
Brother of Meir Borenstein, Ha Levi; זלמן בורנשטיין; מרים בורנשטיין and מלה יהודית מרקוביץ

Occupation: author of Avnei Nezer and first Sochatchover Rebbe
Managed by: Private User
Last Updated:

About Avrum Borensztejn - Sochaczewer Rebbe

Avrohom Bornsztain (14 October 1838 – 7 February 1910), also spelled Avraham Borenstein or Bernstein, was a leading posek in late-nineteenth-century Europe and founder and first Rebbe of the Sochatchover Hasidic dynasty. He is known as the Avnei Nezer ("Stones of the Crown") after the title of his posthumously-published set of Torah responsa, which is widely acknowledged as a halakhic classic. His only son, Shmuel, author of Shem Mishmuel, succeeded him as Rebbe. . . . Continued

Rabbi Avrohom Bornsztain, author of Avnei Nezer and first Sochatchover Rebbe, was the Kotzker Rebbe's disciple and son-in-law (having married Sara Tzina Morgenstern, the daughter of the Kotzker Rebbe).

Rebbes of Sochatchov

  • 1. Avrohom Bornsztain, the Avnei Nezer (1838–1910)
  • 2. Shmuel Bornsztain, the Shem Mishmuel (1856–1926)
  • 3. Dovid Bornsztain (1876–1942)
  • 4. Chanoch Henoch Bornsztain (d. 1965)
  • 5. Menachem Shlomo Bornsztain (1934–1969)
  • 6. Shmuel Bornsztain (b. 1961)

----------

---

About Avrum Borensztejn - Sochaczewer Rebbe (עברית)

נולד בשנת ה'תקצ"ט (1839) בבנדין שבפולין לאביו, רבי זאב נחום, בנו של רבי אהרון בורנשטיין משצ'קוצ'ין (Szczekociny שכיהן כרב המקום. היה מצאצאי הרמ"א והש"ך.

בצעירותו היה ידוע כ"עילוי מאלקיש". אביו היה מחסידי ר' מנחם מנדל מקוצק, ואברהם נשא בגיל שלש עשרה את בתו של הרמ"מ מקוצק - שרה צינא. למד בבית חותנו עד פטירת הרמ"מ מקוצק בשנת ה'תרי"ט 1859. כעבור שנתיים, נתמנה לרבה של פרצ'ב, שם שהה מספר שנים, עד שסולק עקב התנכלויות הפרנסים, ונעשה לרב בקרשנוביץ, ומאוחר יותר בנאשעלסק ומוף. בשנים אלו נסע לרבותיו, ממלאי מקום חותנו, רבי יצחק מאיר אלתר מגור ורבי חנוך העניך לוין מאלכסנדר (נפטר ב-1870). עם פטירת זה האחרון, מונה לאדמו"ר, והחלו לנסוע אליו מחסידי חותנו. כאשר התיישב בסוכטשוב (בשנת תרמ"ג 1883) הקים בה ישיבה ועמד בראשה, עד שחלה בסוף שנותיו בשיעול קשה.

נפטר בי"א באדר א' ה'תר"ע.

בנו יחידו רבי שמואל, היה לאדמו"ר השני בחסידות סוכטשוב. רבי אברהם אף שלח את בנו וחתנו לארץ ישראל בשנת תרנ"ח (1898), על מנת לקנות שטח אדמה להקמת יישוב דתי בארץ ישראל. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל עקב גזירה של הסולטאן הטורקי.

בתו, אסתר בריינדל, הייתה נשואה לאחיו, רבי מאיר בורנשטיין. נכדם היה הרב שבתי בורנשטיין מירושלים.

בין גדולי האדמו"רים בפולין בדורות האחרונים תופס מקום מיוחד הרבי ר' אברהם מסוכטשוב, הגאון בהלכה והפוסק הגדול של הדור, שאליו פנו רבנים מקרוב ומרחוק בשאלות, ותשובותיו נאספו בספרי "אבני נזר" שהוחל בהדפסתם בשנת תרע"ב ונמשך בהפסקות עד תרצ"ד. קודם פטירתו הדפיס את ספרו הראשון "אגלי טל" בשנת תרס"ה, כולל ביאור הלכות שבת על י"א מלאכות. אחד המועטים מבין האדמו"רים שהשאירו אחריהם ספרים חשובים בהלכה. ספריו אלה הם עדות נאמנה לגאונותו ובהם קנה לו את עולמו. וגם בנסתר השאיר אחריו חידושי תורה ורעיונות עמוקים שרבים מהם מובאים על ידי בנו ר' שמואל, גם הוא אדמו"ר בסוכטשוב אחרי אביו, בספרו "שם משמואל".

אבל לא על ידי ספריו בלבד השפיע וזכה ששמו ייזכר ברבים לדורות. בעצם ישותו הרוחנית הנעלה, המופשטת מעולם הגשמיות והחומריות העלה את דורו וממילא גם את הדורות הבאים מעל חיי החולין. מעצם היותו מנשבת רוח רעננה של תורה כ"אגלי טל" על אדמה צחיחה, רוח התורה האמיתית אשר היא מעל לכל הזמנים ומעל לכל הפגעים, רוח התורה התמימה בלי פגם, כמאמרו החביב בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל "הכל נפגם בחרבן הבית חוץ מתורה". ולא הוציא מפיו דבר הלכה שלא ברר אותם מכל צד ובזה הוא נחשב כאחד הראשונים, ונאה הוא השם "אבני נזר" לספריו שכל הלכה שפסק היא כאבן יקרה בכתר התורה. וכמו בתורת הנגלה כך גם בתורת הנסתר, כל רעיון שלו בחסידות הוא מרגלית מזהירה בעולם המחשבה וההגות. הוא מיזג מזיגה נפלאה בתוכו את גאונותו בהלכה ועמקותו בנסתר ושתיהן נעשו אצלו לאחד. אף הוא היה אומר: " אין בנסתר אלא מה שבנגלה, אלא שלאו כל אחד זוכה לראות את זה". והוא ביגיעתו הרבה בתורה זכה לכך אלא שלא זחתה דעתו עליו ובענוותנותו הרבה ראה את עצמו תמיד חסר ורחוק משלמות.

וכפלא היה בעיני הכל, כיצד גופו החלש והרופף נשא את מוחו הגאוני. כל ימיו נאבק עם חולשת גופו, היה גונח ומשתעל ויורק דם ולא פעם היו חייו בסכנה והרופאים נתייאשו ממנו עוד בימי עלומיו. אולם רוח הגאון שבו וכוח התמדתו הכביר שהשקיע בלמוד התורה עמדו לו והוא נתגבר על מחלתו ויכול לה. בעל הגוף הקטן והחלש הזה, שנעשה לפאר הדור, נולד בעוני, וסבל מחסור כל ימי חייו, אף כי שמו הלך למרחקים ורבים וגדולים השכימו לפתחו. רב גאון ונרדף על צווארו, סבל ממחלוקת ומלשינות אף כי כל מעשיו היו לשם שמים. חסיד ואדמו"ר שעל אף הסבל והרדיפות נשאר בתומו ובצדקתו ולא נפגם פגם כל שהוא כל ימי חייו. נשא את ייסוריו באהבה ועוד התפלל על מתנגדיו ורודפיו לבל יינזקו ח"ו בידי שמים בגלל כבוד תורתו. הגאון השכיח את כל סבלותיו בלימוד, תרתי משמע בלימוד עצמו ובלימוד עם תלמידיו וקיים בגופו מה שכתב בהקדמתו לספרו "אגלי טל" ש"עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..." וכזה היה הוא "בעל התורה" בן דורו הקשיש ממנו האדמו"ר מגסטינין זצ"ל ואמר עליו ש"כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו נקרצו ונילושו מן התורה הקדושה"... כי הפכה התורה לדם מדמו ולבשר מבשרו.

אברהם יצחק ברומברג

תולדות חייו 1839 -1910

בעיר בנדין אשר בפולין ישב רב גדול בתורה וחסיד ושמו ר' זאב נחום בורנשטיין. ולו אישה צדקת מרת דוברוש, חוטר מגזע הפוסקים הגדולים הרמ"א והש"ך. ויהיו להם שלשה בנים ובת אחת. הבן הבכור ר' אברהם (נולד בתקצ"ט) הוא שעליו יסופר, יצא טיבו בעולם כגאון פסוק ואדמו"ר וידוע בשם הרבי מסוכטשוב וגם בשם הבעל "אבני נזר".

כבר בילדותו היה נודע כילד פלאים. וחסידים מספרים הרבה פלאים ממנו. כבר מעצם לידתו וכן במשך כל שנות חייו היה מלומד בניסים. בנס נולד ובניסים חי והאריך ימים על אף הרופאים שאמרו נואש לחייו לא פעם. מסופר שאמו הקשתה בלדתה את בנה בכורה זה וכשיצא העובר לאוויר העולם נתמלא ביתו הדל של הרב מבנדין אורה. והיתה השמחה גדולה בעיר. אמרו על הילד שנשמה גדולה ירדה לשכון בו ושלא בא להאי עלמא אלא להיות קדוש וגאון בתורה.

וכה מספרים חסידים על לידתו

"באש ירדה נשמתו לעולם הזה במעמד עדה קדושה של חסידים ואנשי מעשה. מסופר מפי מי שהיה נאמן ביתו של האדמו"ר מסוכטשוב, כי כאשר כרעה אמו ללדת, התקשתה מאוד כי לא היו לה הכאבים הדרושים ללידה. וציוה הרופא שיעשנו בחדר היולדת הרבה טיטין ועל ידי השיעול שתשתעל מהעשן יבואו לה צירי הלידה. מיד קראו חבורת אנשי מעשה מחסידי קוצק שבעיר ובאו עם מקטרותיהם ומילאו את הבית עשן, עד שלא ראו איש את רעהו. ובתוך העשן הזה לפתע נראתה שלהבת אש גדולה שהאירה את כל הבית וחשבו שנפלה דליקה בבית וקם רעש גדול בין הנאספים ובתוך הרעש הזה נשמע קול אנקתה של היולדת ובכי העובר שיצא לאוויר העולם."

כישרונותיו של הילד נתגלו בו בגיל מוקדם מאוד שלא כרגיל. רק החל הילד לדבר וכבר ראו בו שתפיסתו מהירה והבנתו עמוקה בכל דבר וזכרונו מפליא. בהיותו בן שנתיים הראה לו אביו בפעם הראשונה את סדר האלף בית עם התנועות. מיד ידע הילד להכיר כל אות ואות וכל תנועה ולקראן בשמן. אחרי ארבע שבועות כבר יכול להתפלל בסדור כראוי. כשמלאו לו שלש שנים היו לוקחו אביו אל שעורו עם בחורי הישיבה.

בגיל של חמש-שש כבר היה מלמד לבחורי ישיבה שעור בבקיאות ובחריפות והיו שבעים רצון מלימודו והוא עצמו היה מזכיר גם לעת זקנותו מן הדברים שחידש אז לתלמידיו הגדולים ממנו בשנים הרבה. ובהיותו בן שמונה דרש דרשה לפני גדולים ובקיאים ויצא לו שם בכל הסביבה לתהילה וקראו לו "העילוי מעלקיש". בן עשר סיים את הש"ס כולו.

אף על פי שנתפרסם כ"עילוי" עוד בהיותו נער צעיר לא קלקלה התהילה את שורת ענוותו ולא את התמדתו ולא תפס עניין הפרסום כל מקום אצלו וחשב עצמו לנער פשוט בעלמא.

האדמו"ר הזקן מקוצק הרגיש את הכח התורני הרענן המבצבץ בגאון הקטן וקרבו אליו ויעד אותו לחתן לו.

אביו התפאר והתגאה בבנו הגאון והיה אומר עליו שהוא קדוש מבטן ושסגולה יקרה זו נתנה לו מן השמים במתנה. אבל אילו שאלו אותו מן השמים אם רוצה עוד בן כזה היה מוחל על המתנה כי היה גופו חלש והרבה סבלו הוריו מחולשתו זו והרבה פעמים חלה בילדותו ולא פעם נואשו הרופאים מחייו.

שלשה מגדולי הדור בקשו לקחתו לחתן להם: האדמו"ר ר חיים מצאנז, החידושי הרי"ם מגור והאדמו"ר הזקן מקוצק.

בשנה הארבע עשרה התחילו בהכנות לחתונה הגדולה שלו בקוצק למועד שנקבע מראש.

מאז נעשה חתנו של האדמו"ר הקדוש מקוצק נקשרה נפש העילוי הצעיר בנפש האדמו"ר הזקן. ויהי לו האדמו"ר לא רק לחותן אלא לאב ומורה דרך בתורה ובחסידות והוא נעשה תלמידו וחסידו המובהק של חותנו לכל ימי חייו. חותנו היה אומר שלחתנו ישנו המוח והנשמה של המהר"ל מפראג ועל כן יש לשמור עליו שלא תקרה לו שום תקלה ושלא יקלקל המדרגה הגבוהה.

תקופת השנים הללו שדר בכפיפה אחת עם חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק, היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של העילוי והגאון הצעיר, ואפשר לחשוב אותה לתקופת הזהב של חייו. היו אלו שנות צמיחתו ושגשוגו תחת השגחתו והדרכתו של חותנו ורבו הגדול. כאן בבית חמיו עברו עליו ימי עלומיו ובחרותו. כאן נתבגר העלם בן הארבע עשרה והיה לאיש ולגבר ונתגבש ונשתלם הגאון בו.

אחרי שנות חינוכו בתקופת ילדותו ונערותו בבית אביו מצא כאן בבית חותנו בית מדרש גבוה להשכלתו התורנית והחסידית גם יחד. כאן נתגלה לו עולם התורה באור חדש.האדמו"ר מקוצק סלל לפניו שיטה שרחוקה מן הפלפול.

שבע שנים זכה האברך לחסות בצלו של הקדוש מקוצק. שבע שנים של שפע רוחני וללא דאגת פרנסה. נולדו לו בן ובת. ואף שלא נהגו בחצר קוצק בפזרנות ובמותרות, חי ללא דאגה . אולם שבע שנות הטובה חלפו חיש מהר. בשנת תרי"ט נסתלק האדמו"ר הזקן ועוד כארבעה שנים נשאר האברך סמוך על שולחן חמותו הרבנית אולם כשראה שפרנסתה הולכת ופוחתת נאלץ לחפש לו מקור למחייתו ולמחית ביתו.

בעיר פארצעוו התפנתה משרת רבנות והוא בעל כורחו נאות לקבל את המשרה. בגיל 24 לראשונה הפך לרב בישראל. אולם למרות כל המכשולים והתקלות שנתקל בהם בדרכו- לא נשבר ונשאר עומד איתן נגד כל הנפגעים.

מקוצק קיבל את הסיסמא וחזר ושינן אותה לתלמידיו וחסידיו שעיקר גדול בעבודת הבורא הוא לימוד תורתו הקדושה. "הרבה דרכים לעבודת הבורא-היה אומר- והדרך הטובה להגיע לעבודת הבורא היא ע"י לימוד תורה."

הרב אברמלה בורשטיין הצעיר מצא באדמו"ר הראשון מגור את רבו, אחרי פטירת חותנו ורבו האדמו"ר מקוצק, ונעשה חסידו של בעל חידושי הרי"ם והיה נוסע אליו. כתוצאה מכך עורר עליו את חסידי קוצק בעירו פארצעוו שירדו לחייו והעלילו עליו עלילות שונות, ולא נתנו לו אנשי העיר די ספוק פרנסתו והיה רעב ללחם ממש. למרות הכל הייתה זו תקופה בחייו בו למוד התורה השכיחו את צערו והוא חידש אז דברים נפלאים.

כשנודע לבעל ה"חידושי הרי"ם מדחקותו הנוראה בפארצעוו שלח לו לפרנסתו בכל שבוע חמישה עשר רו"כ.

הרב הגאון ר' יהושוע'לה מקוטנא מאוד השתוקק שידידו הגאון הצעיר הרב מפארצעוו יהיה שכנו הקרוב ועל כן נסע בעצמו לקרשנעוויץ הסמוכה ודרש שם בפני אנשי העיר בשבת בבית-הכנסת וספר להם שמכיר אברך שהוא "שר התורה" בדור הזה כמו הרשב"א בדורו והציע לפניהם שיקבלו את הגאון הצעיר לרב אצלם.ואכן- הרב אברמלה עבר לגור שם כרב העיר.

אולם בגלל קנאותו הקיצונית נעשו רבים שונאים לו והתחילו רודפים אותו בכל מיני דרכים, כמו בפארצעוו ונתמעטה פרנסתו. אולם הוא לא נבוך ולא נסוג והיה משגיח על כל עניני הקהל בעין פקוחה ונהג את הרבנות ביד רמה, כי לא הביט על הרבנות כעל מקור לפרנסה גרידא אלא כעל תפקיד קדוש ורצה למלאו כראוי בשלמות כדת וכדין.

כאן בקרושנעוויץ הרבה לעסוק בלמוד הזוהר הקדוש ושאר ספרי הקבלה ויצא לו שם בתורת הנסתר כמו בנגלה.

מלבד הלימוד היה דואג גם למזונותיהם של תלמידיו. הוא ידע והכיר כל תלמיד ותלמיד והיה קרוב לכל אחד קרבת נפש כאב אל בנו אם היה תוכו כברו. ואם לא היה תוכו כברו היה מרחיקו מישיבתו. על כן היו אצלו ממיטב בחורי הישיבה והלומדים. וכל מי שביקש בחור טוב לחתן היה פונה לישיבת הגאון מקרושנעוויץ.

באותה שנה גופה שנתקבל לרב בקרושנוויץ נסתלק רבו האדמו"ר ה"חידושי הרי"ם" מגור אז הכתירו החסידים את הרב הישיש ר' העניך הכהן לוין שהיה מראשוני תלמידי ר' שמחה בונם מפשיסחא ואחר כך מגדולי וזקני חסידי קוצק וגור ועתה היה רב באלכסנדר, עיירה של חרושת ותעשיה ע"י לודז. הנה לאלכסנדר נעתק עתה המרכז של חסידות גור.

התחילו חסידי גור לנסוע למקום חדש זה. בתחילה היססו רבים מהם, אולם כאשר ראו שגם הרב הגאון מקרושנביץ בא לשם, נחה דעתם.

אהבה גדולה נתקשרה בין התלמידים והרב הצעיר מקרושנביץ ובין הרבי הישיש מאלכסנדר. ההבדל בשנים לא מנע בעד הידידות הגדולה שהייתה בין שני גאוני התורה והחסידות.

רק ארבע שנים הנהיג את עדת חסידיו (משנת תרכ"ו, שנת פטירת הרי"ם מגור עד שנת תר"ל).

כשהגיעה השמועה על פטירתו של הרבי ר' העניך לרב מקרושנביץ לא שהה אף רגע כדי להחליף את בגדיו ומבלי לחכות שיביאו לו עגלה רץ מביתו ברגל ישר אל הדרך המובילה לאלכסנדר. אנשי ביתו הוצרכו לרדוף אחריו עם עגלה עד שלבסוף נעתר להם לשבת בתוכה. וכשבא לאלכסנדר כבר אחר את ההלוויה וכבר הגיעו עם הנפטר לבית העלמין. כשראה זאת הרב מקרושנביץ עקף את שער בית העלמין טיפס ועלה בגדר וקפץ משם והגיע למקום הקבורה. בשעה שהניחו את המטה של הנפטר על הארץ, בטרם יורידוה אל הקבר נפל אין-אונים בפישוט ידיים ורגלים ארצה סמוך לגופת רבו הנפטר ונשא קולו בבכי עד לב השמים, והכול בכו עמו ולא יכלו להזיזו משם עד שהרימוהו ונשאוהו משם על כפים. כל כך קשה הייתה עליו הפרידה מעל רבו הנערץ.

לאחר שעברו כשלשה חדשים מפטירת הרבי ר' העניך נמנו וגמרו החסידים למנות עליהם רבי. החליטו לפנות אל הרב מקרושנביץ, חתנו של האדמו"ר הזקן מקוצק, אבל כיון שלא היו בטוחים אם יסכים החליטו לשאול תחילה את פיו. את שליחות הטילו על אחד מחשובי חסידי קוצק לשעבר, תחילה היסס הרב ודחה את הדבר אולם החסיד השליח לא הרפה ממנו והתחיל להוכיח לרב מליטומורסק כמה נחוץ וחשוב שיקבל עליו את האדמו"רות. הויכוח הזה התקיים בפניו של הרב מקרושנביץ. הרב ישב ושתק ולא התערב בויכוח רק הקשיב לדבריהם. רק פעם אחת הפסיק את שתיקתו ואמר: "אילו הייתי יודע שנמצא יהודי אחד שיכולתי להתוודע ממנו דבר שאיני יודע עדיין הייתי הולך ברגל אליו פרסאות על פרסאות".

הוא לא נהג להרבות לדבר עם חסידיו וגם על שאלותיהם היה משיב בקיצור נמרץ. אחד מן המקורבים אליו הזכיר לפניו שאנשי שלומו דעתם נחלשת עליהם מזה שהוא ממעט לדבר עימהם. גם כשבאים לשאול עצה ממנו מקפיד עימהם יותר מאשר עם איש שאינו מאנשי שלומו השיב לו: "דעו לכם שכל רגע ורגע שאני מבטל מהלימוד שלי, כבר חסר לחסידים שלי בביתם גם בשכבם על מיטתם. וכל כן כל מה שאני מקצר דבורי עימהם היא טובה גדולה עבורם".

גם בנשלסק קבל עליו כל טרח הצבור ונהג את הרבנות ביד רמה. אולם גם כאן לא נמלט מרדיפות. הוא השגיח כדרכו, בהקפדה רבה על כל עניני הקהילה ופסל שנים מהשוחטים בעיר. אחד מהם הודה שבצדק נפסל והתנצל אולם השני ביקש להתנקם ברב על אשר פסלו ואליו נלווה עוד בן בלייעל שניהם נתחברו יחד וטכנו עצות כיצד להתנקם ברב, וכשבאה ההזדמנות לידם, כשהרב שכח בבית הכנסת לעשות "הנותן תשובנה" כתבו מיד "מסירה" לשר הפלך שהרב של נשלסק הוא מורד במלכות . וכך בבקר יום חרף קר אחד הופיע ראש העיר נאשעלסק בלוית חבר הקהילה בביתו של הרב ומסר לו כתב פיטורין ממשרתו מטעם שר הפלך בלומז'ה וגם גזירת גירוש. היה זה אחד מימות החורף הקצרים ושלג וקרח נורא ולא ידע אנה יפנה עתה עם בני ביתו, במשך שעות ספורות שנתנו לו. וכאן מתגלה לפנינו הגאון במלא גדלו ותקפו. התלמיד המובהק והיורש הרוחני של האדמו"ר הזקן מקוצק שגער פעם בחסידיו וצעק : "רוצה אני שאף אם יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ אבל האדם על עמדו יעמוד ואל יזוז משלו...". האיש רצוץ הגוף שלא פעם התעלף מחולשה בשעת לימודו, לא חלשה עליו דעתו ברגע מכריע זה. הוא לבש עוז וקבל את הגזירה באומץ רוח ובשקט ולא נבוך וצווה על תלמידיו להיכנס לשיעור כרגיל כאילו לא קרה דבר, והעמיק עמם ללמד וחידש דברים נפלאים. ונעשה לו נס ונדחה הגירוש עד למשפט. גם ביום המשפט למד שיעורו כרגיל ורק היה שרוי בתענית ובקש שיאמרו תהילים, ולבית המשפט שלח את העורך דין שלו. וזכה במשפט והוחזר לו תאר הרב ובטלה הגזירה.

מיעוט השינה , התמדתו הגדולה, עול הרבנות והאדמו"רות ועל הכול הרדיפות התישו את כוחותיו הדלים והתחיל שוב גונח ויורק דם.

קבלת האדמו"רות

יום קדם בואו לסוכטשוב, נסע לשם במכוון אחד ממעריציו הרב מקליש הגאון ר' חיים אלעזר וקס בעל "נפש חיה", ודרש בבית הכנסת במעמד אנשי העיר דרשה נלהבת לעוררם שיכינו עצמם לקבלת פני רבם החדש הגאון ושר התורה, כי גדול וקדוש הוא וצריכים להיות זהירים בכבודו כמו בכבוד ספר התורה. וכך היה. כשהגיע ביום המחרת לסוכטשוב יצאו לקראתו כל אנשי העיר לבושי חג וקבלוהו בכבוד גדול. התירו את הסוסים שהיו רתומים למרכבתו ונשאו את המרכבה על שכמיהם. הגאון העניו נדהם למראה הכבוד הרב שנוהגם בו ובדמעות בעיניו אמר: "לבשר ודם חולקים את כל הכבוד הזה?..." את מקום משכנו בסוכטשוב קבע בבית מרוחק מן העיר שקנו עבורו במיוחד מידי נכרי. והרבה נפלאות מוסרים חסידים על הבית הזה וקנייתו. וכשחרבה העיר כולה במלחמת העולם הראשונה ונהרסו כל הבניינים שעמדו בסביבת הבית נשאר על עמדו רק הבית שבו היה גר הגאון והאדמו"ר מסוכטשוב.

כאן בסוכטשוב בקש לשבת בשלוה ולעסוק רק בתורה. ובאמת נעשה ביתו ועד לחכמים ומרכז לתורה ומכאן יצאה ההוראה לכל הגולה. מקרוב ומרחוק השכימו לפתחו בשאלות הלכה וגם הריצו אליו שאלות בכתב בעניינים שונים והוא השיב לכולם. גם הישיבה שלו גדלה ומכל קצוות הארץ נהרו אליו תלמידים מופלגים בתורה.

גם מספר חסידיו הלך וגדל מיום ליום. אף כי לא היה מרוצה מזה כי זכר תמיד את הברכה שברכו חותנו לפני פטירתו. שאם יהיה רבי לחסידים אל יהיה לו "עולם" גדול.

היה מתרעם מאוד על חסידיו שמספרים מופתים ממנו. "בקוצק – היה אומר – לא היו מדברים כלל במופתים רק לעיתים רחוקות" והיה לועג לאותם החסידים שרואים עיקר עבודתו של האדמו"ר במופתים "אפשר שגם לפקוד עקרות נחשב אצלם למופת – היה אומר – אבל זה יכול לפעול אפילו שואב המים" והיה מוסיף ומסביר: "כל אדם יכול להושיע לחברו על ידי תפילתו. אלא בתנאי שצרתו של חברו ל

תהא נוגעת עד נקודת לבו ובצרתו יהא לו צר, אבל אין זה דבר קל להרגיש במידה כזאת את צרתו של חברו עד שיראה אותה כצרתו ממש, כי לכך צריך להיות איש המעלה..."

ולא הבינו האנשים הפשוטים שגורמים לו הרבה בטול תורה והטרידוהו הרבה בבקשות לפרנסה, לרפואה ובייחוד לשחרור מן הצבא, כי היה זה הזמן שהממשלה הטילה חובת צבא, והדבר ידוע שבזמן ההוא עשו כל מיני תחבולות בכדי להשתחרר מן החובה הזאת. והיו נוסעים אל האדמו"ר מסוכטשוב והיה הדבר מפורסם. והיה נותן לכל אחד עצה מתאימה. וכששאלוהו פעם מדוע עונה לעומדים לבחינת הצבא בהתגלות יותר מאשר בשאר עניינים ואינו חושש כלל, השיב: שברור הלכות הוא פדיון שבויים.

הרבה מעשיות מספרים חסידים בעניין זה של שחרור מהצבא ומופתים ראו בדבריו. אבל לשיטתו ראה רק תפקידו לעודד את האברכים הלומדים לבל יפלו ברוחם ולבל יסיחו דעתם מתורה ועבודה, ועל ידי כך יהיו נושעים.

מסופר שכשהקימו את בית המדרש החדש בסוכטשוב עשו סעודת ראש חודש. אמר חסיד אחד שהמקום צר מלהכיל את כל החסידים. ענה הרבי ואמר: "בשביל החסידים שישנם כבר- דיו גם בית מדרש זה ובשביל אלה שייתוספו אקדימי פורעניתא לא מקדימינא, די לה לצרה בשעתה.

והיה בורח מן הכבוד והפרסום ופעם אמר באנחה: "מה רוצה העולם ממני שנעשיתי כל כך מפורסם. מי ייתן והיו מחזיקים אותי לאיש פשוט כמו חייט הייתי יכול לעשות טובה לכל העולם כולו..."

מלבד טרדות הרבנות וטרח הצבור והנהגת החסידות והנהלת הישיבה היה מרבה לענות לשאלות בהלכה. וכל הלכה ברר באופן יסודי שלא נשאר אחריו ספק כל שהוא. ואם לא נתבררה לו ההלכה של השאלה כל צרכה היה מפסיק ודוחה את בירורה לזמן אחר, כי היה אומר שבכל פעם שעוסק בבירור ההלכות מאירים לו אורות הידועים לו ונפתחים לפניו כל המקומות, ואם בתחילת הבירור לא הואר לו כראוי סימן הוא בידו שאין שעת הכשר עתה ומן השמים מעכבים וצריך להמתין עוד.

מלבד רבותיו הגאונים והצדיקים: - חותנו האדמו"ר מקוצק, ה"חידושי הרי"ם" מגור והרבי ר' העניך הכהן מאלכסנדר שבהם היה דבוק כתלמיד, עמד בקשרים קשרי שו"ת של הלכה וקשרי ידידות ורעות עם כל שאר גדולי התורה והאדמו"רים שבדורו. אף הם התייחסו בהערצה וכבוד לתורתו ורחשו לו חבה וידידות.

מבין כל הגדולים ההם בולטים בייחוד קשריו עם הגאון ר' יהושע מקוטנא שהיה קשיש ממנו בהרבה.

מלבד הגאון מקוטנא היו לו ידידים גם בין האדמו"רים שבדורו. אף הוא היה מכתת רגליו ונוסע אליהם, גם לאחר שנעשה הוא עצמו אדמו"ר.

קרוב לחמישים שנה היה הגאון מסוכטשוב האישיות המוסמכת שאליו פנו כל גדולי הדור: רבנים אדמו"רים וכן קהילות שונות בשאלות של דין והלכה וצפו למוצא פיו. מי שמעיין בשאלות ותשובות "אבני נזר" שלו על כל חלקיו, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן המשפט, יראה שלא הייתה שאלה אחת חשובה בעולם היהודי שלא פנו בה אל הגאון מסוכטשוב.

את תשובותיו הוא מבסס בעיקר על הש"ס והראשונים.

הגאון מסוכטשוב ידע את ערך תשובותיו ודרש מכל המעיינים בהן שילמדו היטב את דבריו ולא רק לצאת ידי חובה בקריאה בעלמא.

להוראה ניגש הגאון מסוכטשוב באימה ובחרדת קדש ולכן מייעץ לתלמיד חכם אחד שלא יעסוק בהוראה מפני שהוא צעיר עוד בשנים.

בתשובותיו מבצבץ ועולה גם החסיד שבו.

לפעמים הוא מביא ראיה מהנהגת גדולי האדמו"רים לפסק דינו בתשובה.

כגדול אמיתי הרשה לעצמו לכתוב דברים כדורבנות לרבנים שהתיימרו להיות חכמים גדולים ופוסקים בעיניהם.

יש שבתשובותיו הוא גם מורה על דרך ארץ ומוסר. רבות ומרובות השאלות שקיבל והשיב עליהן והן מקיפות כל שטחי החיים הישראליים ולא היה עניין ציבורי או כלל ישראלי קטן או גדול שלא בקש לו יסוד בהלכה. התשובות "אבני נזר" תשארנה לדורות כראי המשקף את החיים הישראליים באותו הדור והן משמשות מקור חשוב בשביל כל מורה הוראה בישראל.

עמדתו בקשר ליישוב ארץ ישראל

עמדתו הברורה והאיתנה בשאלת ישוב ארץ ישראל. הוא פסק להלכה שלא רק מצווה היא ישיבת ארץ ישראל וקניית נחלאות בה, אלא לדעתו עיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא להתפרנס ממנה ולא להצטרך לחוץ לארץ. וכן לא נרתע מלפסוק שאין להמתין עם העלייה עד שישיגו רישיון אלא יעפילו ויעלו.

ולא רק פסק להלכה, אלא למעשה שלח את בנו ואת חתנו לארץ ישראל בשנת תרנ"ח- על מנת לקנות שם שטח אדמה גדול ולייסד ישוב של יראי ה'. אלא שלא עלה הדבר בידם כי בבואם לארץ הקודש יצאה הגזירה מאת הסולטאן הטורקי שלא למכור ליהודים נחלות בארץ ישראל. וראה בזה שמן השמים מעכבים. ומספרים חסידים שעשה בביתו קניין ארץ ישראל על ידי לימודו וברור ההלכות במצוות התלויות בארץ.

רעיונותיו בעניין מצוות ישוב ארץ ישראל נעשו פופולאריים בין חסידיו והיו לשיחת היום בפיהם. ומספרים שיום אחד בא אליו סוחר עצים ידוע וסיפר כי עשה חוזה עם אחד הסוחרים מדנציג והתחייב לשלוח לו עצים ברפסודות על פני הווייסל ליום קבוע. ועתה מחמת שאין מים בווייסל לא יוכלו העצים להגיע לדנציג ליום המיועד, ויישאר בלי משען לחם כי כל הונו והונם של אנשים אחרים הושקע בעצים הללו. וביקש עזרתו של הרבי. דחפו האדמו"ר בשתי ידיו החוצה ואמר לו: "ומה אתה רוצה ממני שגם מים על פני הווייסל אתן? והאיש הלך ממנו במר נפשו. אך טרם התרחק הסוחר בחצר רץ אחריו האדמו"ר ואמר לו, אם יש ביכולתו לתת ששת אלפים רו"כ למען ישוב ארץ ישראל- יהיו העצים במועד הקבוע בדנציג. הסוחר לא התמהמה ומיד סילק במזומנים את הסכום הזה והמים בווייסל הלכו וגאו והעצים הגיעו בזמנם לדנציג.

ומסופר שבכל פעם שקיבל איזו מתנה מארץ ישראל זלגו עיניו דמעות מרב שמחה.

וכך היה סדר יומו: במשך מעת לעת, כי גם את לילותיו עשה כימים, היה ישן כשתי שעות עד חצות, ובחצות היה קם והיה לומד עד שהאיר השחר. הוא היה אומר שהלימוד אחר חצות חביב עליו מאוד "כי בני הבלייעל כבר עשו ומלאו את תאוותם והאוויר נקי, ובני אדם ישנים ואינם מבלבלים אותו במחשבותיהם הפגומות" ואז היה גם כותב את תשובותיו לשאלות בענייני הלכה. וקודם אור היום היה לומד ספרי קבלה. וכשהאיר היום התפלל ואחרי התפילה למד עם בני הישיבה עד שעה שתים בצהרים. אז היה טועם דבר מה לאכול. ואחר האוכל היה חוזר לשיעוריו וכך עד תפילת מנחה. בין מנחה למעריב היה מקבל אנשים ואחרי מעריב שוב לומד וכך חוזר חלילה. כשנתרבו בני הישיבה נתחלקו הלומדים למשמרות ולא פסק קול רינה של תורה ותפילה מבית מדרשו כל היום וכל הלילה. הוא היה מעורר את תלמידיו ומזרזם ללמוד בחשק ובשמחה והיה אומר להם כמו שכתב בהקדמה לספרו "אגלי טל":..."עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..."

במשך שנות ניסיונו הרבות סלל דרך לימוד בשביל תלמידיו. והיתה דרך הלימוד שלו ידועה בשם "הדרך הסוכטשובית" או "הלימוד הסוכטשובי" היינו ללמוד גמרא על פי השכל הישר ולהימנע מפלפולי סרק. בכדי להרגיל את תלמידיו בדרך זו ציוה עליהם תחילה ללמוד גמרא עם פירוש הר"ן ומימרא הייתה בפיו "כשלומדים ר"ן מקיימים "מחיית עמלק" כי מה היה עמלק? עקש ופתלתול והר"ן כולו ישר..." ולא רק הר"ן למדו בסוכטשוב אלא את כל הראשונים והיה מבאר את שיטתם בכל סוגיה וסוגיה של הגמרא.

וגאון בתפילה כיצד? חסידים מספרים שהיה עומד בתפילה בלי ניע ובלי זיע ורק פניו בוערות כאש והיו המילים יוצאות מפיו במהירות מפליאה כחץ מקשת עד שהיה כמעט גומר את כל התפילה בנשימה אחת וכשהיה עובר לפני התיבה, בחזרת הש"ץ היה פורץ בקול גדול ובמהירות עצומה, ובלי תנועות ובלי נענועים והפלא היה שאף שאמר את תפילתו במהירות הבזק היו שומעים בבירור כל מילה ומילה יוצא מפורשות מפיו. והיו אומרים עליו: כמהירות שכלו הגאוני כן תפילתו. ואותה קיבל מחמיו האדמו"ר הזקן מקוצק.

והיה ממעט באכילה כדי שלא יצטרך להרבות בשינה, שהאכילה מביאה לידי שינה, והשינה מביאה לידי בטלה וגוזלת מזמן הלימוד. וכשהיו מפצירים בו לאכול עוד מעט כי היה טועם מן האוכל רק משהו מן המשהו, היה ממאן ואומר: "הגם שהיה צריך אולי לאכול עוד, אבל מה ארוויח מזה? אם אוכל יותר, אצטרך גם לישון יותר, ואימתי אלמד?"

ולא נהג לעלות על קברי צדיקים ביום "היארצייט" והיה אומר: "מה שה"עולם" נוהג לנסוע על קברי צדיקים – טעות בידם, כי מי שאינו מסוגל לראות את הצדיק הנפטר פנים אל פנים, חבל על ממונו שמוציא על הנסיעה..." ולדעתו מוטב ללמוד דף גמרא או זוהר הקודש מלנסוע לקבר.

מסופר על חסיד אחד שחלה והיה שרוי בצער רב על שאינו יכול לקיים מצוות תפילין ושלח את בנו אל הרבי להזכיר לפניו את צערו. בא הבן וסיפר לרבי שאביו חולה מאוד, ובוכה על שאינו יכול להניח תפילין אמר לו הרבי "תמה אני על אביך. אף אני בהיותי בקוצק נחליתי פעם בערב יום הכיפורים והרופאים אסרו עלי להתפלל וללמוד כל אותו הלילה. יכול אתה לתאר לעצמך אני בלא תפילה ובלא לימוד בליל יום כיפורים! ובכל זאת לא נעצבתי אל ליבי והייתי שרוי בשמחה רבה מאחר שזה היה רצונו יתברך, שמחתי לקיים את רצונו. אף אתה לך אמור לאביך בשמי שאם רצון הבורא שלא יניח תפילין אל יתעצב ויעשה את רצון הבורא יתברך באהבה ובשמחה".

עם כל קפדנותו היה בעל לב טוב ורחום ורחמיו נכמרו אף על שונאיו שרדפוהו נפש. על אף כל הרדיפות שרדפוהו לא היה לו שמץ טינה עליהם ואף היה מתפלל לשלומם. שאל אותו פעם אחד הבעלי-בתים שלו בסוכטשוב: "יאמר לי רבינו, מפני מה אצל קודמו, הרב ר' אלעזר שלא היה רבי של חסידים ("גוטער איד") כל מי שפגע בכבודו היה סופו רע ומר והפוגע בכבוד רבינו שהוא "גוטער איד" לא כל שכן? על אחת כמה וכמה שצריך לבוא עליו עונש. השיב לו האדמו"ר הטוב והחכם: "והלוא אתה בעצמך כבר אמרת את התירוץ – שאני "גוטער איד".

הוא היה כולו נתון בתוך עולמו, עולם התורה, ורק מתוך הכרח, אנוס על פי מצוות הרופאים, היה נוסע להתרפא למקומות שונים גם מחוץ לפולין היה בקרלסבד, זלצבורן, ועוד, כיוון שהיה חולה ריאות כל ימיו והיה משתעל ורוקק דם.

לא יכול היה גאון ההלכה לראות בעיניו ולסבול כיצד יהודים מחללים את שם ישראל ושם שמיים בפרהסיה. הדבר היה מרגיזו עד עומק נפשו. בייחוד לא הייתה דעתו נוחה מיהודי אשכנז והיה שונא את הארץ ההיא. הוא היה אומר שגרמניה היא עמלק שכתוב "אשר קרך בדרך" וגרמניה מקררת את כל היהודים. "אוירה של הארץ ההיא מטמא – היה אומר – וכל אימת שאני בא לשאוף אויר צח בגרמניה, קשה עלי לחדש שם חידושי תורה... לשנה האחרת נסע לשצאווניץ מקום מרפא בפולין וסיפר "ששם אפילו העצים רוצים לשמוע קדושה. וסידר מנין והתפלל בציבור ביער ושמע בשעת התפילה כי העצים אמרו קדושה וענו "אמן" וברוך הוא וברוך שמו" וסיים את סיפורו: "אז החלטתי שלא לנסוע עוד לגרמניה לשאוף אויר צח.

רוב מימרותיו השמיע בשעת הכשר סובבות על הציר האחד והמיוחד שהיה עמוד התוך של חייו והוא הלימוד.

הוא היה אומר: כשמשקיעים את הראש בתורה שבעל פה רואים את העולם בעיני בן חורין ואין פחד ממחשבות רעות ומהרהורים רעים ולא ממינות וכפירה שאין להם אחיזה בתורה כלל וכלל.

- מפני מה את ה"גמרא" בלי המפרשים, לומדים הכל? מפני שהיה להם לבעלי הגמרא כוח הצמצום בשביל כולם.

כשפרצה מגפת החולי-רע בפולין ובאו אליו חסידים לשאול מה לעשות נגדה. השיב : שלשה דברים יש לעשות: תפילה בצבור וקטורת וללמוד גמרא.

כאשר סיפרו לו שאחיו אבד לו כל כספו במחר, לא הצטער אלא אמר: "מעתה יתחיל לעסוק בתורה".

היה רגיל לומר: "אי אפשר להרגיש בטעמו של יום טוב כל זמן שלא למדו את המסכת של "יום טוב".

את כל הבא במחיצתו, בייחוד את תלמידיו היה בוחן בעיניו החודרות חדרי נפש וידע את כל המתרחש בנפשו של החסיד והתלמיד. הוא היה נוהג להרים את כובעו של העומד לפניו ודחפו למעלה על הראש כדי שיהיה כל המצח מגולה והתבונן במצח והיה אומר שקורא מעל המצח כמו מעל הכתב. והיה מרגיש בחוש בכל אדם ואדם אם מתנהג הוא בטהרה וקדושה. ולפעמים לא הושיט ידו לחסיד אלא רק אמר לו שלום בפיו.

ואף הוא עצמו העיד על עצמו כך ואמר פעם במעמד חסידיו: מספרים על הרבי ר' בונם מפשיסחא שבחזרו מן המקווה בערב שבת היה מרגיש ויודע מכל מה שנעשה בעיר במשך כל השבוע. וזה דבר חידוש אצלכם? גם אני כל אימת שאני מהלך בהשכמת הבוקר מחוץ לעיר סוכטשוב הנני מרגיש מה שהיה כל הלילה בעיר וזה אינו דבר חידוש, כי מי שלא קלקל את עיניו וכל חוש שלו הוא חוש התורה, הריהו מרגיש הכל ורואה הכול..."

גם לעת זקנותו כמו בנעוריו לא שינה מהתנהגותו ועבודתו. סדר יומו היה קבוע כמקדם. את שיעוריו עם תלמידיו היה נאלץ להפסיק בגלל השיעול שגבר עליו לעת זקנה. הוא הצטער מאוד על כך שאינו יכול עוד לקיים את המצווה ללמד לתלמידיו שכפי שהרגיש, היא גדולה ממצוות ללמוד, ואז התמסר לעבודת סידור חידושיו שחידש במשך חייו על מנת להביאם לדפוס למען יוכלו ללמוד מהם.

מלבד עבודת עריכת ספרו זה לדפוס היה עסוק הרבה גם בכתיבת שאלות ותשובות, שלא פסק מהן עד יומו האחרון. בספר "אבני נזר ישנן תשובות שכתבן בשנת תר"ע-1910 שנת פטירתו.

וגם עתה לעת זקנותו לאחר שעבר את דרך חייו הארוכה והמלאה יגיעת רוח מאומצת ובלתי פוסקת עדיין, היה רענן ברוחו ולא נס ליחו מלחדש חידושי תורה בהלכה רק גופו החלוש נחלש עתה יותר. הוא היה מתעייף מעבודתו הקפדנית, השיעול היה מטרידו וגם העילפון היה תוקפו לעיתים כמו בימו נעוריו מאז. ורק הודות לזוגתו הרבנית מרת שרה צינה שעמדה לימינו בכל עת תמיד יכול היה להחזיק מעמד ולהתגבר על חולשת גופו. היא הייתה אשת חייל ומצוינת בכל המידות הטובות שמונים באשת חייל והיתה לו לעזר בכל. היא הייתה רבנית מבטן ולידה ומבית אביה למדה להכיר בגודל ערכו של בעלה הגאון והצדיק שנפל לה בחלקה ועל פי מצוות אביה האדמו"ר מקוצק שמרה עליו והשגיחה לבל יאונה לו כל רע ושלא יפריעוהו וימנעוהו מעבודת הקודש שלו. באפיה המוצק שירשה מאביה, שימשה לו תמיד ועד זקנה סמל של קוצק ומשענת וסלע איתן והיתה מחזקתו ברוחו. היא לא נתנה לו להיכנע לחולשתו וכשהיה מתאונן לפניה על חולשה הייתה ממריצה אותו בעבודתו. היא תמיד שמרה בזיכרונה מה שאמר לה אביה על דבר בעלה הגאון עוד בקוצק, כאשר היה חולה אנוש והרופאים כבר נואשו ממנו "הוא בא לעולם הזה כדי למלא תפקיד גדול להיות שר התורה בדור הזה ועל כן כל אימת שיהא עוסק בתורה שום מחלה לא תוכל לו ואם יפסיק חלילה יהיו חייו בסכנה" וציוה עליה אז להשגיח עליו ולא להשאירו יחידי בלילה כשיושב ולומד. מאז נדדה שינה מעיניה בלילות.

כסלע איתן ומשענת נאמנה שימשה לו זוגתו גם עתה לעת ששניהם הגיעו לזקנה ושיבה והיא הייתה בעיניו הסמל החי וההמשך של רוח קוצק העשויה לבלי חת ולבלי כניעה, ויהא מה שיהא. והנה בערב חנוכה שנת תר"ע נפטרה הרבנית הצדקת מרת שרה צינה. פטירתה הייתה קשה עליו מאוד.

אחרי פטירת אשתו הלך ונחלש מיום ליום. כמה שבועות קודם פטירתו נפל למשכב שממנו לא קם עוד. ובשבתות האחרונות שלו כשלא יכול היה עוד לרדת ממיטתו ציווה לנהל את "השולחן" כמו תמיד כשהוא שכוב במיטתו בחדר הסמוך והדלת לחדרו פתוחה. והיה רואה משם ומצווה לשמשו מה לזמר וגם לחלק את היין למסובין. שבת אחת בהיות החסידים מסובין לשולחן ומזמרים ראו אותו לפתע עומד בפתח הדלת. נבהלו וניגשו אליו. התנצל לפניהם ואמר: "שכחתי שאני חולה" לקחוהו על הידיים והשכיבוהו במיטה מפני שלא עצר כוח לגשת בעצמו למיטתו.

עד יומו האחרון לא פסק מלהגות בתורה. בלילה האחרון שלפני פטירתו היה שרוי בשמחה יתירה וציווה לתת לו ספר של המהר"ל מפראג. פתח ועיין בו ועשה קמט באותו דף וסגר.

מספרים חסידים שבשעת פטירתו כמו בימי חייו חפף עליו הוד קדושה והיתה דעתו צלולה עליו ועמדו מסביב מיטתו בנו יחידו וחתנו ונכדיו. כשראה אחד מנכדיו שקצה רגלו האחת נשמטה ותלויה מחוץ למיטה ניגש ורצה להרימה ולהניחה כולה על המיטה, רמז לו הגאון הגוסס בתנועת ראש בלבד שלא יגע בו כדין "גוסס אין מזיזין אותו" ואסף את רגלו בעצמו אל המיטה. ובעוד שפתיו דובבות "מקבץ נידחי עמו ישראל" הוציא את נשמתו בנשיקה. הוא נפטר ביום א' לסדר "כי תשא י"א באדר א' תר"ע.(1910 )

הוא נשאר בזיכרונם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חסידיו ומעריציו בחייו וכן במיתתו כסמל של איש תורה חי ותוסס שופע ומשפיע קדושה וטהרה על סביביו ועל הדורות הבאים ונתקיימה בו צוואת חותנו ורבו האדמו"ר הקדוש מקוצק שאמר "יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ והאדם אל יזוז משלו..."

גאון ההלכה וצדיק הדור לא זז משלו.

הספר "אגלי טל" יכול להיחשב לספר לימוד קלסי ומדריך בהבנת שיטותיהם של הראשונים ביחס לגמרא. ואף שהספר אינו מקיף אלא חלק קטנטן מים התלמוד היינו הוא מטפל בבירורן של הלכות שבת על י"א מלאכות מסדר הפת בלבד מכת מקום הוא משמש דוגמא מוחשית של שיטת לימודו וממנה יכולים ללמוד על השאר כי זוהי כל מטרתו בספר זה "למען ילמדו מתוכו דרכי לימוד" ובסוף ההקדמה הוא מבקש מאת כל מי שיעיין בספרו זה שלא יעיינו בו ברפרוף ובמרוצה אלא במתינות "ואם עדיין יקשה להם דבר יעיינו בו פעמיים שלש" ועל ידי עיון זה תתברר ללומד הסוגיא מכל צדדיה.

הגאון מסוכטשוב מראה לנו כיצד לרדת לעומק דעתם של הראשונים ובעזרתם להבין את הגמרא שהיא קצרה וסתומה. מראה מהו הצד הדומה שבדעותיהם ומהו הצד המבדיל שבינים ומגלה את הבסיס שעליו הם נשענים וסומכים בגמרה עצמה. על ידי שיטה זו מתרגל הלומד הצעיר לגשת לפתרון הסוגיות הקשות ביותר שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל מתוך סדר והגיון ורואה ברכה בלימודו.

שיטת לימוד זו מצאה לה מהלכים בין הלומדים בדורות האחרונים ועתה אינה עוד חידוש. ובזה גדול חלקו של הגאון שלנו מסוכטשוב שהיה אחד מסוללי הדרך בשדה הלימוד התורני.

מאות תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפיצו ומפיצים את שיטתו והיא נתקבלה ברוב הישיבות הגדולות. במובן זה שימש הספר "אגלי טל" כספר לימוד ראשון על פי השיטה החדשה הזאת. השיטה הזאת מכניסה את הלומד לתוך חוגם ועולמם של הראשונים, אל דרכי הבנתם והסברתם את הסוגיות עד שהוא נעשה כעין שותף לכל המשא ומתן המתנהל בין ענקי הרוח ההם בענייני ההלכה והגאון מסוכטשוב רק מדריך את התלמיד הרך כיצד להתמצא בדבריהם של הראשונים בהראותו על הצד השווה שבהם או במה הם חולקים זה על זה.

view all

Avrum Borensztejn - Sochaczewer Rebbe's Timeline

1838
October 14, 1838
Będzin, Silesian Voivodeship, Poland
1853
1853
Age 14
Kotzk, Poland
1856
November 2, 1856
Age 18
Kotzk, Poland
1879
1879
Age 40
1910
February 7, 1910
Age 71
????
Gmina Sochaczew, Masovian Voivodeship, Poland