David Dudu Geva

https://en.wikipedia.org/wiki/Dudu_Geva

Dudu Geva (Hebrew: דודו גבע‎, born March 14, 1950, died February 15, 2005) was an Israeli cartoonist, illustrator, and comic book creator.

Biography Born in Jerusalem, Geva started his artistic career at the age of 17, in the youth weekly newspaper Haaretz Shelanu. In his army service, Geva contributed his talent to the military's newspaper Bamahane. After his military service, Geva joined the staff of Israel TV's Channel One (the mainstream, government-sponsored station) as a graphic designer.

From then until his dying day, Geva didn't stop working and developing the Israeli culture of comics, illustrations, and humor. He published caricatures, comic strips, and satire columns in Israel's leading newspapers: Haolam Hazeh ("Zoo-Aretz-Zoo"), Hadashot ("The Song of the Duck"), HaIr ("Joseph and his Brothers", "The Silence of the Duck"), Kol HaIr ("Ahalan and Sahalan"), Maariv ("The Road to Happiness", "Geva's Journal") and Haaretz ("The Weekly Caricature").

Although working for mainstream bodies like newspapers and books' publishers, Geva worked (mostly in his last years) on developing the underground subversive and independent Israeli art world that had been blossoming in the area. Together with his artist friends, he had published independent comic and humorous booklets.

In addition to his work in journalism, Geva never stopped producing artistically. From watercolors to acrylic to pen and pencil, Geva made hundreds of varied artworks. Geva also produced dozens of comedic comic books, fine book illustrations, and charming children's books in collaboration with many of Israel's writers and artists. Geva was known for his humor which came to fruition in his characters—among them Joseph and the duck.

Dudu Geva died on February 15, 2005, of a heart attack. He left an ex-wife and two children.

In homage to Geva, a large inflatable duck currently looks down on Rabin Square from the Tel Aviv Municipality building.

Noted books --יוסף (דמות)-- חותר בסירת ברווז.jpg Zoo-Aretz-Zoo (1975) The Knight Zick (1976) with Hanoch Marmari Ridiculous Book (1981) with Kobi Niv Son of Ridiculous (1983) with Kobi Niv Kotz in the Potz (1984) Ahalan and Sahalan in the Wild West (1985) with Kobi Niv Dwarf in the Pants (1985) Ridiculous Strikes Again (1985) with Kobi Niv The Journal of the Clerk (1987) The Duck (1994) The Knight Zick in the Torah Wise Men Land (2002) The Knight Zick in his War against the Routine (2002) The Knight Zick in the Kingdom of old Legends (2002) The Knight Zick and the Princess of the Nile (2002) A4 Booklets (2003) Cheap Literature Booklet (2005) The Silence of the Duck (2005)

דודו גבע

''''''(14 במרץ 1950 – 15 בפברואר 2005) היה קומיקסאי, קריקטוריסט, מאייר והומוריסטן ישראלי.[1]

גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.

מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".

במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 תחילת דרכו 1.2 ימי "חדשות" 1.3 גבע שלאחר חדשות 1.4 התפנית האמנותית 1.5 שנים אחרונות 2 הנצחה 3 ספריו 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה תחילת דרכו

לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע דודו גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים, נין לישראל שכטר, ממייסדי זכרון יעקב, נכד לצבי נשרי, ראשון מורי החינוך הגופני בארץ וממקימי תנועת הספורט "מכבי" ותנועת הצופים העבריים, ובנם של אהרון גבע, עיתונאי ("למרחב" ו"דבר"), ומרים גבע, מורה.[1][2] דודו ושלושה מבני דודיו נקראים על שם דודם, דוד נשרי שנפל במרד הערבי הגדול בשנת 1936 כשנורו יריות מהמארב אל עבר מכונית שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים, והוא בן 19 שנים.[3][4] לזכרו של נשרי יצר בשנת 1938 הפסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו בידי קנאי דתי; משבריו יצר הפסל, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".[5]

עוד בעת לימודיו בתיכון בגימנסיה העברית רחביה, הרבה לצייר קריקטורות ואף כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו".[6][1] במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית בצה"ל חבר גבע למפקדו, יעקב גרוס, ובהמשך אייר את רוב הספרים שהוציא גרוס בשנים שלאחר מכן.[6] כמו כן אייר וכתב בתקופת שירותו לשבועון "במחנה", ללהקה הצבאית וכן אייר עלונים ומסמכים צבאיים שונים.[6] לאחר שירותו הצבאי, הצטרף לצוות הערוץ הראשון העולה, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר (בשנת 1974) אנימציות לקליפים של אריק איינשטיין (ביניהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה"),[7] ולאירוויזיון הראשון שנערך בארץ (1979), בנוסף לתשדירים ותוכניות שונות בערוץ (למשל לתוכנית "ניקוי ראש").[8] ב-1977 יצר סרט בשם "כוכב קטן" אשר נשלח לפסטיבל סרטי אנימציה בזאגרב.[9][10] "יש לה קסם לא נורמלי" ציין גבע מאוחר יותר בהתייחס לאנימציה.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] גבע יצר לאחר מכן גם את סדרת האנימציה "השימשונים", אך בשלב מוקדם יחסית חדל מלעסוק באנימציה[11] שהייתה כרוכה, לטעמו, בעבודה ממושכת, ללא היזון חוזר מיידי לו היה זקוק, "אנימציה זה תחום מתסכל. אתה עובד חודש וזה מופיע דקה על המסך"[12]

ב"זו ארץ זו", עבודתו העיתונאית הראשונה, הכיר גבע כותבים רבים עמם עבד מאוחר יותר פעמים רבות. עם חנוך מרמרי יצר את "האביר זיק"; לאפרים סידון אייר גבע מספר רב של ספרים;[13] ובעיקר, יצר גבע קשרים אישיים ומקצועיים פוריים עם ההומוריסטן קובי ניב, עמו כתב את מדורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" הוציא עמו את סדרת ספרי "מגוחך", את "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ומספר ספרי ילדים.[14][15] מאוחר יותר, המשיך גבע והוציא סדרת ספרים קומיקסאית, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר",[16] "דרדס במכנס",[17] "יומן הפקיד" ו"הברווז".[18] ב-1982 אייר את ספרו של אמנון דנקנר "ברמן, למה עשית לי את זה".[19]

בראשית דרכו המקצועית, לאחר שעבד במדור "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", יצר גבע במקומונים "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" התל אביבי, ביחד עם קובי ניב, את דמויותיהם של אהלן וסהלן ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), זוג בלשים פרטיים משוק מחנה יהודה בירושלים, המסתבכים בהרפתקאות אבסורדיות שונות, ושל יוסף ("יוסף ואחיו"), פקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב: מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו - עבודת פקיד שגרתית - ואת רווקותו הנצחית (במחיצת הקקטוס והמנורה) בהכנעה שלמה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהוא מדגיש בכך את ישראליותם היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" גרס גבע בראיון "בחור טוב וישר. מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות".

ימי "חדשות"

איור של הדמות יוסף פרי עטו של דודו גבע תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית. בשנת 1984 נמנה גבע עם מייסדי העיתון "חדשות". בעיתון זה ניתנה לו יד חופשית כמעט לחלוטין, וכאן הגיע כישרונו הסאטירי למיצוי. "סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים" טען גבע ב-1983,[20] ופעילותו בעיתון שקפה את ילדותיותו ותוקפנותו, אך גם את יכולת ההמצאה הבלתי נדלית שלו.

ב"חדשות" הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב"שירת הברווז"[21] - ריבוע מאויר, שהופיע מימין, בתחתית עמוד 2, מיד מתחת למאמר המערכת, ועסק במופגן בכל עניין שבעולם שאינו ענייני השעה. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה יותר ויותר. "מה שמעניין אותי בברווזים" טען "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו".

"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק"[22] או "הוד השרון" ומזמרות בדרך אל שחיטתן; הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה. הברווז היווה מעין חזרה משוכללת וקיצונית יותר על דמותו של יוסף, אך לאיורים נוספה נימה הולכת ומתגברת של מורבידיות והומור שחור.

שיא מיוחד של גבע והברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים. מאוחר יותר, ליקט גבע מבחר מאלפי ריבועי הברווז לספרו "הברווז".

איוריו של גבע, במיוחד החל בתקופה שאחרי "זו ארץ זו", שבה עדיין השתמש בקו מורכב, מעוגל ומתחכם, התאפיינו בקו פשוט באופן קיצוני, על גבול הילדותי, מרושל ופרוע במכוון. קו זה אפיין במיוחד את איוריו שהופיעו בעיתונות. לצידם, הופיעו בספריו סיפורי קומיקס מתוחכמים הרבה יותר, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה עיצובית כמו "אלנבי בלוז" או "עליות בחופשיות ירידות בבנקאיות" ב"דרדר במדבר" ו"השבת השחורה בזומש", "לגיהנום ובחזרה" ו"באפלת התשוקה" ב"יומן הפקיד", בהן כלל פרודיות סגנוניות מתוחכמות וניסיונות סגנוניים מורכבים ומופשטים.

גבע הרבה לעסוק לאורך השנים במה שניתן לכנות "המיתוס הישראלי ושברו", במיוחד בהצבת דמויות עטורות תהילה מספרי הילדים האולטרא-ציוניים של תחילת שנות השישים מול המציאות המשתנה. ב"חסמב"ק בקיבוץ" המופיע ב"יומן הפקיד", למשל, חברי חסמבה הכבר-מבוגרים נקלעים להרפתקה שבה הם מתבקשים לעזור לזאב כפיר-לביא, "הלוחם האגדי שכבש במו ידיו את מוצב החרמון". כפיר-לביא מאופיין, לבד משמו (כפיר ולביא הם השמות המקובלים אצל גבע לדמויות שליליות) באפיונים של דמות שלילית טיפוסית: אף ולסת רבועים, בלורית בלונדינית ואף זוויתי. בסוף הסיפור, אחרי שהחסמב"קים נחשפים כאסופת בורגנים גזענים ואופורטוניסטים, מתגלה כי "הבוגד" אינו אלא כפיר-לביא עצמו. "הכפירים הם דגם ההצלחה הישראלית" טען גבע בריאיון לעיתון "חדשות" "כרס קטנה, ראש סוכנות ביטוח וכבר יש לו וולוו. הוא עשוי מפלסטיק, והילדים שלו מפלסטיק וככה נראית המדינה".

פרודיות בולטות אחרות בנימה זו היו על דמויות כמו דנידין ("זלמנזל השומע ואינו נשמע" ב"זו ארץ זו"), ספרי "הגביע העולמי" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), קופיקו וספרי ילדים חינוכיים ("סינדרל", "צחיה וזוהמיה", "הנאפאס שאנו מעשנים", "במשפחתנו", "קופיקו באושוויץ"[23] ודמות "דני טאליבני") או ההוויה הביטחונית לסוגיה (לדוגמה "א-ב ביטחוננו" או אלבום "מלחמתי"), ועוד. גבע גם הפגין טינה רבה כלפי שני מוסדות מוכרים אחרים בישראל: דת וצבא. פעמים רבות הוצגו אצלו אנשי דת ורבנים כבטלנים, נצלנים ושטופי זימה, ואנשי צבא כקהים ואטומים.

שני תחומי עניין נוספים אותם אהב גבע לשלב בעבודותיו הרבות היו אהדתו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים ואהבתו הגדולה לחומוס ("הכי הכי אני קרוע על חומוס"). אהדת הפועל ירושלים הוצגה על–ידו כהתגלמות הירושלמיות במובנה הפתטי, ה"יוספי" והא-ישראלי. לעומתה, אהדת היריבה העירונית, בית"ר ירושלים, הוצגה כהתגלמות הישראליות הבהמית, הקופית (לרוב, תרתי משמע).

גבע שלאחר חדשות

יוסף הפקיד חותר בסירת ברווז-קריקטורה של דודו גבע בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון עם תום ימי "חדשות" (העיתון נסגר בשנת 1993) הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים מימי "חדשות" ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת וולט דיסני שביקשה לאסור פרסום הסיפור "מובי דאק" בו מופיעה דמותו של דונלד דאק], מקרה מתוקשר זה הגיע לבית המשפט העליון,[24] ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע. מקרה זה הוא המפורסם ביותר, אך גבע הצליח להכעיס ולצחוק בקביעות על הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת שונים בארץ (וכאמור - בעולם) דרך מדוריו ההומוריסטיים; ביניהם העיתונאי רון מיברג (עקב סטריפ הקומיקס "רון הקדמון"[25]), דבר שהביא לצנזור מדורו מספר פעמים וכן לריב תקשורתי; יוצרת קופיקו, תמר בורנשטיין-לזר, שאיימה לתבוע את גבע עקב איור קופיקו כמטופל ב"קליניקה-און"; ואנשי תקשורת שונים כמו מתי גולן (שתואר במדורו של גבע כגוש צואה), אדם ברוך, יואל מרקוס וג'ודי ניר מוזס שלום.

בשנים שאחרי "חדשות" עבד גבע ב"מעריב" שם יצר, יחד עם אבנר אברהמי ואחר כך לבדו את המדורים "חדשות ומשמעותן", "יומן גבע" והמדור הסאטירי "הדרך אל האושר" בנוסף למספר רב של איורים, קריקטורות ושערים שעיצב.

התפנית האמנותית בשנת 2001 עבר גבע תפנית אמנותית ומהפך בתפיסת עולמו. גבע, שהיה מוכר בזכות עשייתו האמנותית הממוסדת בתחום הקומיקס, בעיקר בספרים שיצר יחד עם קובי ניב וחנוך מרמרי ומדורים מפורסמים שכתב ואייר לעיתונים הגדולים, החל לעשות צעדים לעבר תרבות הקומיקס האלטרנטיבית העצמאית שהתפתחה באותה תקופה, ובלטה בעיקר בזכות אמנים שונים שהשתייכו לקבוצות קומיקס כמו Plan B וכלום בפיתה. אותה שנה היוותה מהפך גדול בשביל גבע; הוא עזב את ביתו, עבר לדירת סטודיו אישית והחל לעסוק בצורה מאוד אינטנסיבית בקומיקס אלטרנטיבי.

את צעדיו הראשונים בעולם הקומיקס העצמאי עשה גבע דרך התחברותו לזאב אנגלמאיר ולתמיר שפר. ביחד שלושתם יצרו את "חבורת החור"[26] - מפעליה העיקריים של החבורה באו לידי ביטוי ברעיונותיהם האידאולוגיים המהפכניים בנושא עולם האמנות בכלל ועולם הקומיקס בפרט. הם הוציאו לאור פוסטר דו-צדדי שאויר באופן חתרני וקיצוני שהופק והופץ באופן עצמאי, עיצבו את עטיפת אלבומה של להקתם של מאור כהן ורע מוכיח, "צמד ראות", ויזמו פרויקטים שונים. כעבור זמן מה החבורה התפרקה, אך קשריהם האישיים והמקצועיים נמשכו גם בשנים הבאות. גבע, חדור רעיונות מהפכניים, לא נח ויצר ביחד עם יובל כספי, רפאל פוגל ואחרים את "חבורת A4" - חבורה שמטרתה להוציא כמות גדולה של סיפורי קומיקס, מאוירים על ידי מגוון רחב של אמנים, על דפי A4 מקופלים שיימכרו בשקל אחד בלבד. פרויקט זה זכה לתהילה רבה, עד שכמעט כל אנשי הקומיקס האלטרנטיבי (ואף אנשים שראו בפרויקט התנסות ראשונית) יצרו "חוברות" משלהם כך שנוצרו יותר ממאה חוברות. כעבור פחות משנה, גם חבורה זו התפרקה.

שנים אחרונות

קברו של דודו גבע בבית הקברות בקיבוץ נען בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב"העיר", "שתיקת הברווז", שבו הקצינו נימות שהתקיימו ביצירתו גם קודם לכן. לצד הקריאות החוזרות ונשנות ל"בלונדיניות" שישובבו את חייו של הברווז המזדקן, בלטה תחושה חריפה של התפוררות ומוות מתקרב. המדור היה נתון תכופות להסתערויות מצד כוחות חדשים (כולם מדומיינים על ידי גבע) של אווזים ויצורים אחרים, שביקשו להפוך את המדור לתקין ובורגני, בניגוד לשאיפת הברווז לעשן ולהשחית עצמו עד מוות. מדור הפרידה (עקב פיטורים) של הטור היה מורבידי באופן מיוחד והוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. לאחר מותו יצא הספר "שתיקת הברווז".

בשנותיו האחרונות יצר וערך יחד עם עופרה רודנר, שעימה הקים במשותף את "הוצאת הברווז", את פרויקט ספרות זולה, אשר נועד להציג אמנות ואמנים מחתרתיים בתחומי שירה, ציור, כתיבה, ובראש ובראשונה - קומיקס. הפרויקט הדגיש את היצירה העצמאית העוקפת את העיתונים הגדולים ואת הוצאות הספרים ומטרתה לתת במה לאמנים בתחילת דרכם (כמו רחלי רוטנר, גלנדון ואיזבלה, טינקרבל וחבורת כלום בפיתה) לצד אמנים ידועים (אסי דיין, איתן הלל, זאב אנגלמאיר, רוני סומק וסייד קשוע). גבע היה ידוע בעידוד שהעניק לאמנים מתחילים, שהפכו עם הזמן גורמים מרכזיים בסצנת הקומיקס והאמנות בארץ. רבים מאנשי הקומיקס בישראל רואים בו כ"אבי הקומיקס הישראלי". "ספרות זולה היא שיא בשבילי", אמר גבע.

בריאיון ל"ידיעות אחרונות", כשבועיים לפני מותו, טען גבע כי זה צפוי מראש[27]:

אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכול יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי אליה

גבע נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 2005,[27] לאחר התקף לב. הוא נקבר בקיבוץ נען. גבע היה גרוש מהעיתונאית נעמי גבע, ואב לבת ולבן. אחיו, אוֹרי גבע, הוא מנהל בית הספר הניסויי ירושלים.

הנצחה

הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, 2008

פסל הברווז בכיכר מסריק

הסטודיו המשוחזר של גבע במשכן לאמנות על שם חיים אתר בעין חרוד מאוחד לאחר מותו של גבע פעלו מספר רב של אמנים לזכרו. שבועיים לאחר מותו קבצו חברתו הטובה ועמיתתו עופרה רודנר ובנו אהרון מספר רב של אמנים, ביניהם גלנדון ואיזבלה, חבורת כלום בפיתה, דוד ריב ויוצרי הפרויקט עצמם, אלה יצרו מודעות אבל אלטרנטיביות, בהן מחוות ציור וכתיבה לגבע. את המודעות תלו חבורת האמנים ברחבי תל אביב לזכרו.[28] במרץ אותה שנה יצא ספר אותו גבע סיים ליצור שבועות לפני מותו הפתאומי, המסכם את מדורי "שתיקת הברווז". ימים ספורים לפני מותו התראיין דודו גבע לפיילוט לתוכנית על כתיבה בשם "נייר" בהנחיית דב אלפון. תוכנית זאת נערכה במיוחד ושודרה בקשת שבוע לאחר מותו. באוגוסט נערך פסטיבל הקומיקס והאנימציה לזכרו של גבע, בעוד שאירוע מיוחד בו הוצגו עבודותיו וקטעי האנימציה שיצר, נערך באולם הראשי.

בפברואר 2006 הוציאה עופרה רודנר את חוברת "ספרות זולה 6" כמחווה המוקדשת לגבע. בנוסף לאמנים שהשתתפו בחוברת "ספרות זולה" הראשונה, בהם אלכס ליבק, רוני סומק, ניר מטרסו וזאב אנגלמאיר, הצטרפו מספר אמנים חדשים, ביניהם יאיר גרבוז, רפי לביא, רועי צ'יקי ארד ואהרן שבתאי. ב-30 בנובמבר 2006 נפתחה תערוכה מיוחדת עם עבודותיו של גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, באצירתה של טלי תמיר.[29][30][31] ביום פתיחת התערוכה יצא לאור ספר בשם "פשר החיים" (כתר הוצאה לאור) עם מקבץ מעבודותיו, יחד עם מאמרים אודותיו שנכתבו על ידי מבחר אמנים וכותבים. כמו כן, בשנת 2009 שודר בערוץ "Yes דוקו" סרט על חייו ויצירתו, "מסעות הברווז", בבימויו של גבריאל ביבליוביץ.

ב-15 באפריל 2008 יזמה משפחתו של גבע לצד שותפים לעשייה, כגון יובל כספי ועופרה רודנר, את פרויקט הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, באישורה ותמיכתה של העירייה. הדמות, העשויה מבד בלון, וגובהו עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. את הרעיון להצבת הברווז על גג העירייה הגה גבע עוד בשנת 2003, יחד עם קבוצת "מדינת תל אביב",[32] כאקט של הפיכת העיר למלאת שמחת חיים ורוח אמנות חופשית, שמתעלה על הממסד. הצבת הפסל היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב. ביום העצמאות עבר פסל הברווז למשכנו הקבוע, במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.[33] ב-16 באפריל התקיים אירוע לכבוד הצבת פסל הברווז על גג העירייה, בהנחיית אורי גוטליב, ובהשתתפות קורין אלאל, "ג'ירפות", חמי רודנר, "מרסדס בנד", שלומי שבן, "דפנה והעוגיות", נעם רותם, מארינה מקסימיליאן בלומין, טל פרידמן ולהקת "הקריות" ו"הדג נחש".

ב-2 באוקטובר 2008 החליטה עיריית תל אביב להעניק לברווז תואר אזרח של כבוד, על ידי ראש העיר רון חולדאי בטקס שהתקיים בלשכתו.[34] הברווז המשיך ללוות את העיר כקמע שנת המאה לתל אביב, וב-17 בספטמבר 2009 הוצב פסל רשמי של הברווז בכיכר מסריק בעיר.[35]

ב-25 באוקטובר 2011 החליטה המועצה האזורית בית אריה - עופרים להנציח את שמו בקריאת רחוב על שמו בשכונת האמנים בבית אריה. משפחתו של גבע התנגדה להנצחה בטענה כי גבע היה איש שמאל שהתנגד למפעל ההתנחלויות. ב-21 במרץ 2012, החליט ראש המועצה אבי נעים כי הרחוב יקרא על שמו של אברהם שטרן.

ביום השנה השמיני למותו (ב־15 בפברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו: אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב".[36] בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.

ביום השנה העשירי למותו (ב-15 בפברואר 2015) נפתחה ב-HIT מכון טכנולוגי חולון תערוכת מחווה לזכרו בהשתתפות 120 אמנים ודודו גבע אחד. את התערוכה והספר יזמו דנה אריאלי, תמיר שפר וצחי פרבר. בערב פתיחת התערוכה הושק הספר "עדיין אופטימיים" עם מבחר מהעבודות שהוצגו בה. את התערוכה אצר צחי פרבר, שגם ערך אמנותית את הספר.

במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב, נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע ברח' צייטלין 17.

ספריו

עטיפת שתיקת הברווז רבים מהם מהווים אסופות של קטעי קומיקס שהופיעו בהמשכים בעיתונים:

שנורקל 1 - 1969 (עם יעקב גרוס) שירי המישור אשר ליעקב ועיטורי הגבע אשר לדוד - 1971 (עם יעקב גרוס) בצל הפטל האדום - 1971 (עם יעקב גרוס) מלך השעות - 1972 (עם יעקב גרוס) זו ארץ זו - 1975 (עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון) האביר זיק- ספר מדליק - 1976 (עם חנוך מרמרי) הצל - על פי הנס כריסטיאן אנדרסן - 1976 (עם אפרים סידון) בגדי המלך החדשים - על פי הנס כריסטיאן אנדרסן - 1976 (עם אפרים סידון) אלאדין ומנורת הקסמים - על פי הנס כריסטיאן אנדרסן - 1981 (עם אבי סולומונוביץ') הדייג ואשתו - על פי האחים גרים - 1981 ספר מגוחך - 1981 (עם קובי ניב) עלי באבא וארבעים השודדים - 1982 (עם אבי סולומונוביץ') סינבאד הספן - 1982 סיפור אחמד והפיה - 1982 השקרן הכי גדול בעולם - 1982 (על פי אנטון שמאס) בנו של מגוחך - 1983 (עם קובי ניב) ברטה השמנה - 1984 (עם קובי ניב) עצרת הינשופים - 1984 (עם קובי ניב) דרדר במדבר - 1984 הפיל מניו יורק - 1985 (עם קובי ניב) אהלן וסהלן במערב הפרוע - 1985 (עם קובי ניב) דרדס במכנס - 1985 מגוחך בעורף האויב - 1985 (עם קובי ניב) מלחמת הדוכנועים (אנ') - מאת ג'ין מריל (אנ')‏ 1985 יומן הפקיד - 1987 נקמת הנקניק - 1992 (עם קובי ניב) רב-שאנן נגד בנו של גודזילה - 1993 הברווז - 1994 ברוך הכיסא - 1998 (עם רותי ויטל גלעד) הפשפש - על פי הנס כריסטיאן אנדרסן 2001 (עם אפרים סידון) סידון מספר אנדרסן - על פי הנס כריסטיאן אנדרסן 2001 (עם אפרים סידון ותרצה ולד) האביר זיק בארץ חכמי התורה - 2002 האביר זיק ומלחמתו בשיגרה - 2002 האביר זיק בממלכת האגדות הזקנות - 2002 האביר זיק ונסיכת הנילוס - 2002 שש החוברות של חבורת A4 - שנת 2003 פרויקט ספרות זולה - 2005 שתיקת הברווז - 2005 הברווז בעובי הקורה - 2015 לקריאה נוספת ציפה קמפינסקי, טלי תמיר (עורכות), דודו גבע – פשר החיים, ירושלים: כתר, 2006. (הספר ראה אור לרגל תערוכה רטרוספקטיבית של דודו גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, 30.11.06–17.3.07; אוצרת: טלי תמיר) צחי פרבר (עורך), עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן ו-HIT מכון טכנולוגי חולון, 2015.[37] חן מלול, הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע,

בלוג הספרנים, הספרייה הלאומית קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דודו גבע ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דודו גבע דודו גבע , באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל ענבל שתיוי, דודו גבע הלך לעולמו , באתר nrg‏, 15 בפברואר 2005 מרב יודילוביץ', נפטר דודו גבע , באתר ynet, 15 בפברואר 2005 מיכל פלטי, רותה קופפר, ענת באלינט, מת המאייר דודו גבע , באתר הארץ, 15 בפברואר 2005 רותה קופפר, מיכל פלטי, דודו גבע 1950–2005 , באתר הארץ, 16 בפברואר 2005 דליה קרפל, הברווז: דודו גבע, 1977 , באתר הארץ, 26 באפריל 2006 קטע וידאו מתוך הראיון האחרון עם דודו גבע נעמי סימנטוב, יומני גבע , באתר הארץ, 1 בדצמבר 2006 ברווז על הגג , באתר nrg‏, 3 באפריל 2008 איתמר ב"ז, ‏רקוויאם לברווז - שלוש שנים למות דודו גבע , בארכיב של אתר "המאסף", 15 בפברואר 2008 דודו גבע: פשר החיים - רטרוספקטיבה מסעות הברווז , סרט תיעודי, בימוי: גבי ביבליוביץ', 2009 דרור דביר, צוחק מי שצוחק אחרון , באתר ynet, 15 בפברואר 2010 (חמש שנים למותו) ריאיון עם הברווז

- סרטון שנערך לרגל הוצאתו המחודשת של ספר "הברווז", 2010 מיה סלע, אחרי 30 שנה: דרישת שלום מאנטון שמאס ודודו גבע , באתר הארץ, 26 במאי 2011 אפי אברהם, המשפחה התנגדה: האמן השמאלני לא יונצח בהתנחלות , אתר סרוגים 21/3/2012 אלי ערמון אזולאי, סדנתו של דודו גבע שוחזרה במשכן לאמנות בעין חרוד , הארץ 28.1.2013 אלי אלון, במוזיאון עין חרוד נחנך סטודיו לזכרו של דודו גבע , אתר קפה דה מרקר. 16.2.2013 אתר המשכן לאמנות עין חרוד, הסטודיו של דודו גבע רותי קדוש, עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע , באתר nrg‏, 11 בפברואר 2015 דוד רוזנטל‏, בוטלג לא מוצלח: ספרו האחרון של דודו גבע לא עושה עמו חסד , באתר וואלה! NEWS‏, 06 באוקטובר 2015 איילת קליין כהן, הברווז החדש של דודו גבע: קריאת געגוע , באתר nrg‏, 27 באוקטובר 2015 לא על הברווז לבדו: עבודות של אמן הקומיקס דודו גבע לראשונה עומדות למכירה , באתר ynet, 16 בפברואר 2017 חן מלול, הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע , "הספרנים", בלוג הספרייה הלאומית, ינואר 2020 הערות שוליים

(עד עולם - אתר הנצחה לדודו גבע (1950–2005 , dudu-geva.ad-olam.co.il

"ישראל ומרים צביה (1) וטויבה (2) שכטר" , באתר ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי

יום של התנקשויות בירושלים: דוד נשרי נרצח ליד מוצא , דבר, 28 באוגוסט 1936.

סרט על דוד נשרי , בסרט מסופר על ארבעת האחיינים שנקראים על שמו.

בנימין תמוז (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 139.

אבישי מתיה, ‏תופעת גבע: הסיפור מאחורי המאייר המוכשר שניבא באופן מצמרר את מותו , באתר מעריב אונליין, 15 בפברואר 2015

יונתן ריגר, ‏דודו גבע - עכשיו הסטודיו , באתר ‏מאקו‏‏, ‏14 בפברואר 2013‏

האנימציה של יוחנן לקיצביץ'

עדנה אדטו, כל-בו-טל , דבר, 27 בינואר 1978

טובה צימוקי, כל-בו-טל , דבר, 21 באפריל 1978

עירית שמגר, סרטים לא רק לבראנז'ה , מעריב, 19 ביולי 1985

עידית שחורי, יוסף הולך לגלריה , מעריב 15.7.1988

אפרים סידון - ספרייה וירטואלית - סופרים וספרים ישראליים , sites.google.com

דודו גבע: מלך החומוסאים , חומוס להמונים, ‏2008-02-18

הסופר דודו גבע / קובי ניב , סימניה

דרדר במדבר , באתר סימניה

דרדס במכנס , באתר סימניה

BSmart, הברווז, דודו גבע , www.newlibrary.co.il

ברמן, למה עשית לי את זה? , באתר סימניה

דודו גבע, באתר ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי

טיפופוביה , Israblog (ארכיון )

ענת יתח, האמן והברווז: זוכרים את דודו גבע בעין חרוד , באתר mynet‏ העמק, 9 בפברואר 2015

קטע מתוך סיפוריו באתר וואלה!,  15 בפברואר 2005

רע"א 2687/92 דוד גבע נגד חברת וולט דיסני. פ"ד מח(1) 251.

אביב לביא, 4. רון בלב ועט ביד , באתר הארץ, 8 בינואר 2002

דקל גודוביץ, מכונית קטנה ומטריפה , באתר כלכליסט, 10 במרץ 2010

מרב יודילוביץ', נפטר דודו גבע , באתר ynet, 15 בפברואר 2005

שי כרמלי-פולק, אוף! עוד פעם גבע , מארב, 27 בפברואר 2005

מרב יודילוביץ', תערוכה לציון שנתיים למותו של דודו גבע , באתר ynet, 20 בנובמבר 2006

איתי שטרן, הברווז לא מת , באתר nrg‏, 17 בנובמבר 2006

נירית אנדרמן, התולעת שלא היתה , באתר הארץ, 16 בנובמבר 2006

רונה קופרבוים, תחי מדינת תל אביב

נירית אנדרמן, אם זה מחייך כמו ברווז , באתר הארץ, 11 במרץ 2008

פוליטיקת בחירות: הברווז של גבע אזרח כבוד , באתר וואלה! NEWS‏

נועה קושרק, אחרי שצפה על תל אביב מגג בניין העירייה, פסל הברווז של דודו גבע יוצב בחודש הבא בכיכר בעיר , באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009

ריאיון עם יעל רשף על שחזור הסטודיו של דודו גבע באתר "הארץ",  עידו קינן, 14 בפברואר 2013

עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע , באתר "טקסט" https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93%D7%95_%D7%92%D7%91...