Dunash ben Labrat, haLevi

Dunash ben Labraṭ ha-Levi

1. Life

Dunash ben Labraṭ was a central figure in the flowering of Hebrew culture in al-Andalus. Very little is known about his life. According to Moses ibn Ezra’s ars poetica, Kitāb al-Muḥāḍara wa 'l-Mudhākara, he was born in Baghdad and raised in Fez (Abumalhan ed., 31r). The names Dunash and Labraṭ seem to be Berber in origin, for which reason it is thought that his family was living in Fez when he was born, sometime between 920 and 925. His Hebrew name, Adonim, meaning “Lords,” translates Dunash as if it were a Romance word (cf. Sp. dueños). He received a thorough Arabic and Jewish education and is reported to have studied with Saʿadya Gaon in Sura. If so, Dunash would have been one of Saʿadya’s youngest disciples. He returned to the Maghreb after Saʿadya’s death in 942.

In the 950s Dunash settled in Cordova, where he was welcomed by Ḥasday ibn Shapruṭ, renowned courtier and patron of Jewish men of letters, whose cultural interests he fully shared. Dunash was living in Cordova in 958, when, thanks to Ḥasday’s shrewd diplomacy, Queen Toda of Navarre visited the city with her grandson Sancho el Craso (Sp. the fat). Dunash celebrated his patron’s diplomatic success with a Hebrew panegyric. The poem followed the literary model of the Arab qaṣīda (ode) but with an important technical innovation—it was written in quantitative meter, an adaptation to Hebrew of Arabic poetic meter based on the alternation of units formed by full syllables and others made up of short/unstressed vowels followed by long/stressed ones. Despite some initial resistance to Dunash’s innovation, the Arabic meters soon became standard, leaving a characteristic stamp on all Andalusian secular Hebrew poetry.

Having won Ḥasday’s favor with this laudatory composition, Dunash then dared to take on Ḥasday’s secretary, Menahem ibn Saruq, one of the most distinguished scholars of the day, who had just finished his Hebrew-Hebrew dictionary, the Maḥberet. Dunash found more than a few points in this work that were both theologically and philologically debatable. He followed the panegyric with a long poem in the same style in which he criticized his adversary’s views, and a long series of questions in prose—his teshuvot (responses) to 180 of Menahem’s statements in the dictionary.

Dunash began with a general summary of the grammatical conception of the Hebrew language that prevailed in the East, then asserted that certain religious ideas held by Sephardim like Menahem were contrary to traditional faith, and their exegesis of certain scriptural passages clashed with the traditional understanding. Dunash also differed with Menahem’s conception of the Hebrew language, but while he did not accept the single-letter roots sometimes proposed by Menahem, he did not offer a convincing alternative solution. He adopted a more traditional position when he accepted philologically debatable interpretations, such as exchanging letters or changing the order in especially difficult words. A great defender of comparativism, Dunash demonstrated the similarity between Arabic and Hebrew with a long series of related words. Although it is true that he detected errors and inconsistencies in his adversary’s work, he was limited by the knowledge available in his time, and thus his teshuvot did not make notable new contributions, since they focused mostly on linguistic minutiae. In Dunash’s view, some passages in the Maḥberet were of a markedly Karaite nature and thus capable of derailing the faith of readers, for “if someone errs in the interpretation but does not put it in writing, his error stays with him and to him his error reverts; but if someone writes a book with errors and mistakes, he is guilty of the death of many souls.” The allegation of Karaite leanings led Ḥasday to drive Menahem from his service and persecute him.

Menahem’s disciples Judah Ḥayyūj, Isaac ibn Kapron, and Isaac ibn Chiquitilla defended their teacher with their own teshuvot to Dunash, pointing out that he misunderstood many points in the Maḥberet. They also defended local values by attacking Dunash as an outsider. Ḥayyūj presented the first grammatical implicit adaptation of the Arabic verbal faʿala paradigm to the Hebrew language. This work was the first that tried, in a very experimental way, to identify and order nominal paradigms with which to attack the meters adapted by Dunash.

Another philological work in Hebrew that was probably written toward the end of the tenth century has also been attributed to Dunash ben Labraṭ. Known as the Teshuvot against Saʿadya, it is harshly critical of his former teacher. Its authorship is still disputed, however, as is the number of writers who had some role in the preserved text.

Dunash’s death is usually dated after the year 985, since one of his poems was dedicated to the Cordovan magnate Jacob ibn Jaw, the silk merchant who succeeded Ḥasday as nasi after the latter’s death in 975.

2. Poetry

Dunash ben Labraṭ’s great contribution lies in his unprecedented transformation of Hebrew poetry. The adaptation of the Arab metric system to the different characteristics of the Hebrew language was a bold and successful innovation. In the early, experimental stage, Dunash had to work some violence on the Hebrew to make the Arabic metric feet fit—something the disciples of Menahem criticized. However, Dunash has since come to be recognized as one of the great masters of the new art and served as the model for the poets of the following generations, such as Ibn Gabirol. His interest in language and his advances in philology also benefited Hebrew poetry, which from this time on left behind the peculiarities of the old Palestinian piyyuṭ and returned to the pure sources of Biblical Hebrew. This factor was one of the most notable features of Andalusian Hebrew poetry and, indeed, of Andalusian Jewish culture in general.

In addition to rhythm, Dunash’s poems imitate the most common Arabic poetic themes: praises of wisdom, panegyrics and defamatory poems, wine songs, and songs of love and nature, with such well-known motifs as descriptions of social gatherings accompanied by drinking, gardens brimming with water and flowers, the singing of birds, young sommeliers and musicians. However, Dunash’s poems are not simple adaptations, imitations, or instances of passive acceptance of the categories of the ruling culture; Dunash did not abandon his deep Jewish conscience in approaching these themes. Thus, for example, a beautiful poem that begins with an invitation to drink (“He tells me: Don’t sleep, drink mature wine”) amid the dream world produced by the gardens of Madīnat al-Zahrā' (Medina Azahara), the caliphal compound outside Cordova, is interrupted by a second part that clearly rejects such vanities, based on the exile of the Jewish people, whose Sanctuary lies in ruins and is overrun by foxes. A parallel perspective can be found in his first known poem, the panegyric dedicated to his patron Ḥasday: “Know, my heart, wisdom.”

Dunash ben Labraṭ also composed liturgical poems that were widely used in Jewish communities worldwide. Unlike his secular poems, these were generally true to eastern traditions, but some of them use quantitative meter. The return to Zion and the hope for messianic liberation figure among the major themes. The best-known of these is his hymn Deror Yiqra’ (Proclaim liberty), which is sung by Sephardim and Ashkenazim alike on the Sabbath. Some scholars think that Dunash held the office of cantor in Cordova.

At the end of the twentieth century, a short, beautiful poem was published that the manuscripts attribute to Dunash’s wife. It describes the moment when her husband bade her farewell upon leaving al-Andalus. The poem is interesting on two fronts: first, because it is one of the few samples we have of poetry by Jewish women in al-Andalus, and also because it is possible to detect in its few lines that Dunash’s reason for leaving the country was a confrontation with Ḥasday. It is impossible to determine when these events took place, and whether or not he returned. As with his rival, we have no other information about his life after their controversy.

José Martínez Delgado

Bibliography

Ashtor, Eliyahu. The Jews of Muslim Spain, vol. 1 (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1973).

Del Valle Rodríguez, Carlos, El diván poético de Dunash ben Labra ṭ : la introducción de la métrica árabe (Madrid: Consejo Superior de Investigciones Cinetíficas, 1988).

Dunash ben Labraṭ, Shirim, ed. Nehemiah Allony (Jerusalem: Mosad Harav Kook, 1947).

Dunash ben Labraṭ, Teshuvot Dunash ben Labra ṭ, ed. H. Filipowski (London and Edinburgh: Meorere Yeshenim, 1855).

Dunash ben Labraṭ, Tešu ḇ ot de Dunaš Ben Labra ṭ , ed. crít. y trad. esp. Angel Sáenz-Badillos, (Granada: Univ. de Granada, 1980).

Fleischer, Ezra. “ʻAl Dunash ben Labraṭ, Ishto u-Beno,” Jerusalem Studies in Hebrew Literature 5 (1984): 189–202.

Granat, Yoshua. “¿Polémica, equívoco, o ambivalencia? Nuevas consideraciones sobre el primer poema báquico hebreo andalusí,” in Poesía hebrea en al-Andalus, ed. Judit Targarona and Angel Sáenz Badillos (Granada: Univ. de Granada, 2003), pp. 27–38.

Sáenz-Badillos, Angel. “Early Hebraists in Spain: Menahem ben Saruq and Dunash ben Labrat,” in Hebrew Bible—Old Testament: The History of its Interpretation I/2: The Middle Ages, ed. Magne Saboe (Göttingen, 2000), pp. 96–109.

———. “Los comienzos de la poesía hebrea en al-Andalus,” in The Heritage of the Jews of Spain, ed. Aviva Doron (Tel Aviv: Mikhlelet Levinski, 1994), pp. 23–33.

———. “Los discípulos de Menaḥem sobre la métrica hebrea,” Sefarad 46 (1986): 421–431.

———. “Sobre el autor de las Tesubot al Seadyah” [British Library, Add. 27214], in Exile and Diaspora, ed. Aharon Mirsky et al. (Jerusalem: Ben-Zvi Institute, 1991), pp. 26–43.

——— and Judit Targarona, Gramáticos hebreos de al-Andalus (Siglos X–XII) (Cordova: El Almendro, 1988), pp. 39–63.

——— and Judit Targarona, Poetas hebreos de al-Andalus (Siglos X–XII) Antología (Cordova: El Almendro, 1988), pp. 29–36.

Schirmann, Ḥayyim. The History of Hebrew Poetry in Muslim Spain, ed., suppl., and annot. Ezra Fleischer (Jerusalem: Magnes Press, 1995) [Hebrew].

Talmide Menaḥem, Tĕšubot de los discípulos de Mĕnahem contra Dunaš ben Labrat, ed. y trad. castellana S. Benavente Robles (Granada: Univ. de Granada, 1986).

Schröter, Robert (ed.). Tešu ḇ ot Dunaš ha-Levi ben Labra ṭ ʻal R. Seʻadyah Gaʾon (Breslau, 1866).

Yehudi ben Sheshet, Tešubot de Yĕhudi Ibn Šešet, ed., trad. y coment. E. Varela Moreno (Granada: Universidad de Granada, 1981).

Citation José Martínez Delgado. " Dunash ben Labraṭ ha-Levi." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online , 2013. Reference. Jim Harlow. 25 January 2013 <http://referenceworks.brillonline.com/entries/encyclopedia-of-jews-...>

Dror Yikra was written by him and it's one of the most ancient Shabbat piyutim known, it has been loved by many of the communities of Israel over the generations and has been honored with many melodies.

דוּנָשׂ הלוי בֵּן לָבְרָט או בשמו העברי אדונים הלוי (920 - סביבות 990) היה פרשן, משורר ומדקדק יהודי-ספרדי בתור הזהב של יהדות ספרד.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 כמשורר 1.2 כמדקדק 2 ראו גם 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים קורות חיים נולד והתחנך בפאס שבמרוקו, ובצעירותו נסע ללמוד בישיבות בבל אצל רבי סעדיה גאון, ויש אומרים אף שהיה נכדו. בשבתו בבבל כתב דונש שירים רבים, ושמו התפרסם מאד, ואף נכתבו לכבודו מספר שירים. הוא לימד דקדוק ושירה.

רבי חסדאי אבן שפרוט ששהה אז בקורדובה הזמין את דונש לספרד. קורדובה הייתה אז מרכז התרבות והשירה של עולם האסלאם, ורבי חסדאי טרח להביא לשם את טובי המוחות. בקורדובה פגש דונש את מנחם בן סרוק, מדקדק חשוב אף הוא, אך שניהם לא הסתדרו אחד עם רעהו, בשל מחלוקות דקדוקיות רבות, ובשל ביקורתו העזה של מנחם על רס"ג, רבו של דונש. המחלוקת ביניהם הפכה ליריבות אישית שכללה חיבורים פולמוסיים רבים וחילופי השמצות בפני רבי חסדאי אבן שפרוט.

דונש נפטר בקורדובה בשנת 990.

כמשורר דונש היה הראשון שהכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית. בשירה הערבית מבחינים בין תנועות קצרות לארוכות. השירה הערבית בנויה על סירוג של תנועות קצרות, המסומנות בקערית, ותנועות ארוכות, המסומנות על ידי קו. בעברית אין הבדל אורך בין התנועות, רק באיכותן, לכן דונש קבע את השווא הנע והחטפים במקום התנועות הקצרות. הוא ספג ביקורת על כך: נטען נגדו, בעיקר על ידי תלמידי מנחם בן סרוק, שהוא משחית את השפה העברית על ידי התערבות (ערביזציה של השפה) ומשנה צורות מקראיות כדי להתאימן למשקל הערבי ולחרוז.

למשל בפיוט דרור יקרא (שבו אקרוסטיכון):

דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת. וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת. נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת. שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת:

המילה "בבת" היא על פי רוב סמיכות (בצורה "בבת עין"), וכאן הייתה אמורה להיות בבה, אך דונש שינה אותה כדי שתתאים לחרוז. כמו כן, כדי להתאים למשקל הערבי, דונש שינה את המילה נעים לצורת הנסמך (בשווא נע) ולא כפי שהייתה אמורה להיות, כשם תואר (בקמץ).

באותו משקל חיבר גם את הפתיחה לזימון דוי הסר, הנהוגה בקרב יהדות אשכנז בסעודת שבע ברכות.

לדעת חוקרים מודרניים המשקל הערבי שהנהיג דונש אינו מתאים לשפה העברית ונכפה עליה. משוררים בני הדורות הבאים בספרד (ובראשם יהודה הלוי) היו גמישים יותר מדונש בשימוש במשקל, ואף המציאו משקלים חדשים וייחודיים - בעוד שדונש היה עקבי בשמירתו על חוקי המשקל הערבי, הכמותי.

כמדקדק

"ספר תשובות דונש הלוי בן לברט על רבי סעדיה גאון", 1866 ורוצלב. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5 בתחום הדקדוק העברי כתב דונש ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק. בספר "תשובותיו על מחברת מנחם", הוא תקף תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. את ספרו הקדיש לנשיא חסדאי אבן שפרוט.

דונש היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. הספר שכתב, "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), קובץ שנים אחר-כך בשתי מהדורות - מהדורת לונדון מ-1885 ומהדורה חדשה בהוצאת בדיליוס (גרנדה) משנת 1980.

בנוסף על כך, כתב גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג".[1] אולם יש מן החוקרים הסבורים כי אדוניה בעל ההשגות האלה איננו דונש בן לברט".[2] רבי אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג מפני ההשגות האלה.

על השגות דונש על מנחם השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. הם חלקו עליו בנושאים רבים באמונה ובדקדוק. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש.

רבנו תם כתב את ספר "הכרעות" להכריע בין שתי האסכולות, וברוב המקרים תמך בדעתו של מנחם. ייתכן שזאת בעקבות סבו, רש"י, שאימץ לרוב את דרכו של מנחם במחלוקותיו עם דונש. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק צידד בדונש.

עצם השגותיו של דונש והפולמוס עוררו את מודעותם של אנשים רבים לבעיות הלשון. חלקים רבים מהפולמוס לא הוכרעו גם בימינו.

ראו גם פילולוגיה פרשני המקרא שירת ימי הביניים של יהדות ספרד לקריאה נוספת דונש בן לברט - שירים, מבוא והערות על ידי נחמיה אלוני, הוצאת מוסד הרב קוק, ה'תש"ז יוסף טובי – מבבל לספרד: דונש בן לברט מייסד האסכולה של שירת החול העברית בימי הביניים, "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ד' קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: תשובות דונש לרס"ג, שירים. ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: היזכור יעלת החן ידידה, מאת אשתו של דונש בן לברט ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דונש בן לברט רשימת מאמרים על דונש בן לברט

באתר רמב"י דונש הלוי בן לברט, ‏תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון , באתר "דעת" דונש בן לברט, רבנו תם, ‏תשובות דונש בן לברט , באתר "דעת" קטעים משיר תהילה לכבוד הנשיא חסדאי , באתר "דעת" דונש בן לברט , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" מנחם בן סרוק ודונש בן לברט - המחלוקת , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" ארי גייגר, מלחמת השורשים , פורסם במגזין סגולה כתבי דונש בן לברט

בפרויקט בן-יהודה דונש בן לברט

- על דמותו, באתר הזמנה לפיוט דונש בן לברט , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) כתב יד, תשובות על רב סעדיה גאון בעניני דקדוק, לונדון, מאה 11 , באתר הספרייה הלאומית כתב יד, תשובות על מחברת מנחם, לונדון, מאה 11 , באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים

דונש הלוי בן לברט, ‏תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון , באתר "דעת"

רעיה חזון, ספר תיקון השגגות: תשובות אדניה על רס"ג - זהות מחבר התשובות וסוגיות נוספות, משאת אהרן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 304-289 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%A9_%D7%91%D7%9F...