Agrippa II, King of Judea

public profile

Agrippa II, King of Judea's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

"Herod" Agrippa II, Last Herodian King of Judea

Nicknames: "Last Herodian King of Judea"
Birthdate:
Death: Died
Immediate Family:

Son of Herod Agrippa I and Cypros III of Judaea
Brother of Julia Berenice Of Judea, Princess of Judaea, Queen of Chalcis; Mariamne, Princess of Judaea; Drusus, Prince of Judaea and Drusilla of Judaea

Managed by: Nathan De Graw
Last Updated:

About Agrippa II, King of Judea

Agrippa II (born AD 27/28), son of Agrippa I, and like him originally named Marcus Julius Agrippa, was the seventh and last king of the family of Herod the Great, thus last of the Herodians. He was the brother of Berenice, Mariamne, and Drusilla (second wife of the Roman procurator Antonius Felix). He is sometimes also called Herod Agrippa II.

Life

Agrippa was educated at the court of the emperor Claudius, and at the time of his father's death was only seventeen years old. Claudius therefore kept him at Rome, and sent Cuspius Fadus as procurator of the Roman province of Judaea. While at Rome, he voiced his support for the Jews to Claudius, and against the Samaritans and the procurator of Iudaea Province, Ventidius Cumanus, who was lately thought to have been the cause of some disturbances there. On the death of Herod of Chalcis (in 48), his small principality (Chalcis, Syria) was given to Agrippa, with the right of superintending the Temple in Jerusalem and appointing its high priest. In 53, he was deprived of that kingdom by Claudius, who made him governor over the tetrarchy of Philip and Lysanias. Agrippa celebrated by marrying off his two sisters Mariamne and Drusilla. Flavius Josephus, the Jewish historian, repeats the gossip that Agrippa lived in incestuous carnality with his sister, Berenice.

In 55, Nero added the cities of Tiberias and Taricheae in Galilee, and Julias, with fourteen villages near it, in Peraea. Agrippa expended large sums in beautifying Jerusalem and other cities, especially Berytus. His partiality for the latter rendered him unpopular amongst his own subjects, and the capricious manner in which he appointed and deposed the high priests made him disliked by the Jews. Agrippa failed to prevent his subjects from rebelling, and urged instead that they tolerate the behavior of the Roman procurator Gessius Florus. But in 66 the Jews expelled him and Berenice from the city. During the First Jewish-Roman War of 66–73, he sent 2,000 men, archers and cavalry, to support Vespasian, showing that, although a Jew in religion, he was entirely devoted to the Romans. He accompanied Titus on some campaigns, and was wounded at the siege of Gamala. After the capture of Jerusalem, he went with his sister Berenice to Rome, where he was invested with the dignity of praetor and rewarded with additional territory.

According to Photius, Agrippa died, childless, at the age of seventy, in the third year of the reign of Trajan, that is, 100, but statements of historian Josephus, in addition to the contemporary epigraphy from his kingdom, cast this date into serious doubt. The modern scholarly consensus holds that he died before 93/94. He was the last prince of the house of the Herods.

It was before him and his sister Berenice that, according to the New Testament, Paul the Apostle pleaded his cause at Caesarea Maritima, in 59.

He lived on terms of intimacy with the historian Josephus, having supplied him with information for his history, Antiquities of the Jews. Josephus preserved two of the letters he received from him.

---------------------------------

אגריפס השני

-------------------- http://en.wikipedia.org/wiki/Agrippa_II

---------------

Wagner, Sir Anthony Richard; ‘Pedigree and Progress: Essays in the Genealogical Interpretation of History’ puts his dates as 27 - 100, but as stated above, modern historians doubt this death date to be accurate. [Sharon April 2012]

About Agrippa II, King of Judea (עברית)

אגריפס השני (27 - 92), נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, בנו של המלך אגריפס הראשון, שהיה נכדו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם, כפי שהיה מקובל במקומות שונים באימפריה הרומית.

רקע אישי

מרקוס יוליוס אגריפס היה נינו של הורדוס המלך ובנם של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) ורעייתו קיפרוס. במוצאו גילם אגריפס השני, ממש כאביו, את המיזוג בין בית חשמונאי לבין בית הורדוס האדומי. כשאר בני משפחתו וכמסורת משפחתית התחנך אגריפס הצעיר ברומא. מעבר לכבוד הכרוך בכך, נועד חינוך זה להכשירו להנהגה ולטפח במקביל קשרים אישיים בעלי משקל פוליטי, עם ראשיה של רומא. ברומא, בשנת 44, בהיותו בן 17, נודע לאגריפס על פטירת אביו המלך, והיה זה אך טבעי, שאגריפס יראה את עצמו כיורש אישי ואף טריטוריאלי של אביו.

מהנהגה למלוכה

הרומאים לא הכירו בו כיורש רשמי של אביו, בטענה כי הוא צעיר מדי. טענה זו נדחית מכיוון שאגריפס יכול היה לכהן תחת השגחה של אפוטרופוס משפחתי, אלא שהרומאים נהגו כאן כפי שנהגו עם בניו של הורדוס: בשל הרגישות הרבה לשליטה הרומית באזור הבעייתי מחד ועל רקע אי הכרת יכולותיו של הנסיך הינוקא, הם העדיפו לנסות ולבחון את מנהיגותו של אגריפס בהדרגה, מה עוד, שבאופן זה, כמקובל באימפריה הרומית, יכלו הרומאים להבטיח את נאמנות השליט כלפיהם.

ארבע שנים אחר-כך, בשנת 48, נפטר דודו הורדוס מממלכת כלקיס שליד הלבנון, וכעבור שנתיים, כנראה גם משנבחנה אישיותו בקפידה, קיבל אגריפס לידיו את הממלכה הקטנה הזאת, באישורו של הקיסר קלאודיוס. מתאריך זה החל אגריפס למנות את שנות שלטונו המלכותי כפי שמתועד במטבעותיו. אגריפס זכה באישורו של הקיסר קלאודיוס לקבל את תפקיד הפיקוח על בית המקדש ואת הזכות למנות כהנים גדולים. אישור כפול זה העניק לאגריפס מעורבות בענייני ירושלים, ובכלל במעמד נכבד בהנהגת החברה היהודית.

בשנת 54 נאלץ אגריפס לוותר על חבל כלקיס ותמורתו זכה בשטחים גדולים בטטרארכיה של פיליפוס דודו, שנפטר זה עתה. היה זה בשנת קיסרותו השתים-עשרה של קלאודיוס. אגריפס הרחיב את שלטונו באישור הרומאים גם על הבשן, הטרכון ואבילה (אבל) וכן על ההיפרכיה של וארוס. סיטואציה זו הפכה אותו למלך בעל עמדה בכירה באזור המזרחי של האימפריה הרומית.

בימי נירון, כאות וסימן לנאמנות אגריפס ובמסגרת שנת קיסרותו הראשונה, הורחבו גבולות ממלכתו. בשנת 61 זכה באזורים מהגליל ובכללם העיר טבריה ומגדל (טריכאי) ושתי ערים בעבר הירדן, כמו יוליאס וארבעה עשר כפרים מסביבה. אף אירועים אלה הונצחו במטבעותיו. בנקודת זמן זו יכול היה אגריפס להתהדר בגודל ממלכתו ובקשריו עם ההנהגה הרומית. כדי לחזק את מעמדו המקומי והאזורי השיא אגריפס את אחותו דרוסילה לעזיז מלך חמת, ואת אחותו האחרת, מרים, חיתן עם ארכילאוס, לבסוף חמד הנציב הרומי פליקס את דרוסילה, נישא לה בהסכמת אגריפס, ולבנם שנולד קרא הנציב אגריפס.

אגריפס והתרבות ההלניסטית

כמסורת משפחתית, עוד מימי הורדוס, תרם אגריפס רבות להפצתה ולהעמקתה של התרבות ההלניסטית. מהלך זה שיקף נאמנה את המדיניות התרבותית ואף הפוליטית והאישית של ההנהגה הרומית זה שנים רבות, ומדובר בתרומה רבת היקף לתרבות ההלניסטית. אגריפס ניהל וקיים פעילות ספורטיבית, גלדיאטורית ואף תיאטרלית במתקנים הידועים שבנו אבותיו בעיקר בטבריה ובקיסריה. אגריפס הגדיל את שטחה של קיסריה פיליפי וקרא לה נירוניה על שם הקיסר המכהן. סביר להניח, שכקודמיו, ארגן בעיר תחרויות גופניות ומוזיקליות לרגל חנוכתה. לתושבי בירות (בריטוס) העניק תיאטרון, שהוצאותיו היו רבות ודאג שהרפרטואר השנתי יהיה מגוון ואטרקטיבי. אגריפס הזרים לרשות המקומית כספים רבים למימון צורכי התושבים וחילק להם תבואה ושמן וכן דאג לקשט את העיר בפסלים מרהיבים. טביעת החותם של התרומה ההלניסטית עולה ממספר כתובות ואף מהמטבעות שטבע והנפיק.

מערכת היחסים עם הציבור היהודי

מוצאו של אגריפס, המסורת הארוכה של משפחתו ובעיקר הסמכויות שהואצלו לו על ידי הרומאים – הפיקוח על המקדש ומינוי כהנים גדולים – הביאו את אגריפס ליתר מעורבות במצבו ובגורלו של העם היהודי. מסופר כי אגריפס הרבה למנות ולפטר כהנים גדולים בדומה להורדוס בשעתו. אחד מהכהנים המפורסמים היה ישמעאל בן פיאבי שהתמנה בתקופת סכסוך קיסריה ערב המרד הגדול. אגריפס בנה בארמונו שבירושלים קרוב לקסיסטוס (לשכת הגזית) אולם גדול ומפואר, שממנו ניתן היה לצפות ולהשקיף על העיר, ובכלל זאת על הנעשה בבית המקדש. מהלך זה הרגיז כמה ירושלמים, שבתגובה הקימו חומה, שתחצוץ בין המקדש לארמון, ובכך בקשו למנוע את הפולשנות המלכותית אל תוך המקדש. הן אגריפס והן הנציב פסטוס זעמו, והאחרון ביקש להרוס את מחיצת האבן. התערבותו של הקיסר נירון לטובת יהודי ירושלים, בהשפעת אשתו פופאיה, מנעה את התחממות הרגשות של הצדדים.

כדי להתחשב מחד בדרישות הלויים המשוררים, ומאידך לקצץ קצת ביוהרת הכהנים, נעתר אגריפס לבקשת הלויים לאפשר להם ללבוש בגדי בד בדומה לכהנים, ואף כינס לצורך זאת מושב מיוחד של הסנהדרין. ביטוי נוסף להתחשבותו של אגריפס בצורכי קבוצות שונות בירושלים התגלם בעובדה, כי לאחר סיום העבודות השונות במקדש והפסקת בניין החומה השלישית (עוד מימי אביו אגריפס הראשון) נותרו בירושלים כ-18 אלף מובטלים. אגריפס הציע לרצף את האזור בשיש ובכך נמצאה פרנסה למובטלים.

משפטו של פאולוס הנוצרי

פאולוס, הלא הוא השליח שאול התרסי, נשפט בקיסריה בשנת 59, בהוראתו של הנציב הרומי פסטוס, כחלק ממאבקם של הרומאים במתנבאים ובמשיחים למיניהם, שממעשיהם עלולה להידלק מדורת המרידה. ההנהגה היהודית הפצירה בפסטוס להעביר את פאולוס לשיפוט בירושלים, אלא שפסטוס הודיעם כי ימשיך להחזיקו במעצר בקיסריה, ואם ברצונם להציג את טיעוניהם, הם מוזמנים לעשות כן במושב המיוחד בקיסריה. פאולוס ביקש להישפט מול הקיסר ברומא (קלאודיוס), ופסטוס אישר את בקשתו.

בינתיים הזדמנו למקום אגריפס וברניקי כדי לדרוש בשלומו של הנציב, והוא עידכן אותם בעניינו של פאולוס. אגריפס ביקש מפסטוס לנהל שימוע אישי ורשמי לפאולוס, ופסטוס נענה לכך בחיוב. פאולוס השמיע לפני אגריפס במושב טקסי באולם המשפט של קיסריה את טיעוניו ואת טענותיו בדבר רדיפתו על ידי ההנהגה היהודית בירושלים. לדבריו הוא משתייך לכת הפרושים וכמותם נהג. פאולוס דיבר על תחיית ישו ועל קדושתו שלו וכיצד הפך משליח אנטי נוצרי למאמין בישו. אגריפס השתכנע מדבריו ואף אמר לו: "עוד מעט ופתיתני להיות נוצרי" (מעשי השליחים כו, 28). בסוף השימוע נועצו יחד ביניהם אגריפס וברניקי והגיעו למסקנה כי אין בסיס להאשמתו, אלא מכיוון שתבע להישפט אצל הקיסר יש להיעתר לבקשתו. פאולוס נמסר למפקד גדוד רומי והועלה על ספינה שעשתה דרכה לרומא.

פרוץ המרד הגדול

ערב פרוץ המרד הגדול, בקיץ של שנת 66, עשה דרכו המלך אגריפס מאלכסנדריה לירושלים, ובלבו גמלה ההחלטה להניא את הגורמים המרדניים מלפתח מרד כנגד הרומאים, זאת ביודעו את ממדי העוצמה הרומית מחד ואת יחסם המתאכזר אל מורדים מאידך. בירושלים נפגש אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו המתאכזרים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד. אגריפס בנה את נאומו באופן מושכל, בהיר ועם זאת אמוציונלי, ובשיטתיות, כשהוא מציג, אחת לאחת, את טענות המורדים, ושומט אותן בזו אחר זו. תמצית טיעוניו היו אלה: אין קונצנזוס למרד; הצעירים ההרפתקנים מושכים לכיוון המרדנות ועימם מחפשי בצע ושלל; אולי הנציב אשם במצב, אך מדוע יוצא הקצף על רומא כולה? כיצד יצליחו לעמוד מול הגייסות הרומיים האדירים? עמים החזקים מהיהודים נפלו ונכנעו לרומא ועל מה יסמכו המורדים? היכן כלי הנשק של המורדים? היכן מכונות המלחמה שלהם וכוחות הצי? היכן האוצרות שיממנו את ניהול הקרבות? כל הסתמכות על יהודי התפוצות מקורה בטעות; המרד יסתיים בתוצאות קשות וטרגיות ובראש ובראשונה בחורבן ירושלים והמקדש, שבגללם מרימים המורדים את נס המרד; אין זאת כי אם אלוהים נמצא עתה במחנה הרומי. אגריפס סיים את נאומו במשפט: "ואתם היוועצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם, ונפשי לא תבוא בסודכם".

הציבור הירושלמי הרים קולו ואמר, כי אין לו דבר כנגד הרומאים, אלא רק כנגד מעשיו הפוגעניים של הנציב פלורוס. אגריפס שכנע את הציבור לחדול מחרם תשלום המסים לרומאים וכן לשקם את אולמי הבירה שמוליכים מאזור המקדש למצודת אנטוניה שמצפון-מזרחו, אלא בשעה שהפציר בציבור הנרגש להתאפק מעט עד שיוחלף פלורוס באחר, עורר זה את זעם המפגינים והמרד היה לעובדה היסטורית. אגריפס נאלץ להימלט מהעיר, כשמטח אבנים נורה עליו על ידי חמומי מוח.

ראשי העם וצמרת הסנהדרין הפצירו בפלורוס לדכא את המתקוממים, אך הוא סרב, כנראה כדי להציג את היהודים כמרדנים ולבסוף להתנקם בהם ביד קשה. לעומתו שיגר אגריפס לטובת הדיפת המורדים כוח צבאי בסדר גודל של 3,000 איש, כולם פרשים-לוחמים וקשתים מממלכתו שבצפון (אזור הגולן והבשן). בראש היחידה עמד פיליפוס בן יקים, מי שהיה נכדו של זמרי, מפקד כוח הפרשים-הקשתים במושבה הצבאית שהקים הורדוס המלך באזור הצפון-מזרחי (חבל ארגוב). בבואה של מסגרת צבאית זו לירושלים התברר כי העיר התחתונה נתפסה בידי המורדים וכוחותיו של אגריפס השתלטו על העיר העליונה.

המרד מתעצם

חיילי אגריפס נסוגו אט-אט למצודת אנטוניה, כשהמורדים עושים שמות בבתי המידות שבעיר העליונה ושורפים, בין השאר, את ארמונות אגריפס וברניקי. כוחות אגריפס, לאחר מצור מתיש ומשא-ומתן עם המורדים, עזבו את המצודה, ונותרו בה כוחות רומיים בלבד.

בשלב זה התכוננו הרומאים לדיכוי המרד בעזרת כוחות מעובים, כולם תחת פיקודו של הנציב הסורי קסטיוס גלוס. בכלל כוחות העזר נמצאו גם לוחמיו של אגריפס – אלפי פרשים וקשתים. אגריפס שימש לגלוס גם מורה דרך וגם יועץ טקטי. מסע גלוס התנהל לכיוון ירושלים ואגריפס ניסה שוב להניא בדבריו את המורדים מהמשך פעולותיהם. הוא אף שיגר מטעמו שני שליחים מכובדים: ברקאי (בורקיוס) ופויבוס, הסמיכם להבטיח למורדים את חייהם אם יניחו את נשקם, אך השניים נרצחו בידי המורדים ובטרם הספיקו לומר את דבר שליחותם. בשעה שהעם מחה על כך היכוהו המורדים נמרצות.

גם בשעה שהגיעו כוחות רומיים נוספים לדיכוי המרד, לאחר שניסיונו של גלוס נכשל, ובראשם אספסיאנוס, הגיש לו אגריפס עזרה צבאית, בדומה לשאר מלכי החסות באזור. סיוע צבאי זה, שנראה על פניו כמהלך בוגדני, מתברר על רקע המחויבות של מלכי החסות הרומיים ובעיקר מכיוון שאגריפס עדיין היה משוכנע שהמרד מיותר והמחיר שישלמו עליו יהיה גבוה מאוד וכמו כן ראה לנגד עיניו את ההנהגה הירושלמית שהתנגדה למרד וכמותה רבים מהעם.

אספסיאנוס החל בדיכוי מהיר יחסית של המרד בגליל, כשאגריפס טורח לארח אותו ואת צמרת הפיקוד הרומי. הרומאי הגיש עזרה צבאית חשובה לאגריפס להדביר את ההתנגדות המרדנית בשתי הערים שהיו תחת שליטתו, בטבריה ובטריכאי (מגדל) שעל שפת הכנרת, ועל שום הידידות בין השניים לא ציווה אספסיאנוס להרוס את חומות טבריה. לעומת זאת, על שום ההתנגדות המרה בטריכאי הורה אגריפס למכור, בהנחיית הרומאים, חלק מהמורדים לעבדות. אגריפס אף הקצה כוחות לטובת ניהול המצור על גמלא שבגולן, אזור שהיה חלק משטח מלכותו. בשעת ניהול המצור על גמלא ניסה אגריפס, כפי שנהג גם בירושלים, להניא את המורדים מהמשך הלחימה. בתגובה נורתה אליו אבן קלע והוא נפצע במרפקו.

מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו

מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו הייתה מאוד מיוחדת, על רקע היריבות המרה שאמורה הייתה להתפתח ביניהם, מכיוון שיוסף בן מתתיהו פיקד על המרד בגליל, על שטחים שהיו ברובם חלק ממלכתו של אגריפס. מערכת יחסים זו מתגוללת בספרו האוטוביוגרפי "חיי יוסף", ממנה עולה כי בין השניים התגלעו לא פעם חילוקי דעות קשים ואף התעמתויות צבאיות, בעיקר באזור טבריה וטריכאי (מגדל), אלא שתמיד נשמר ביניהם הכבוד ההדדי ויוסף בן מתתיהו הקפיד תמיד לכנות את אגריפס בשם "המלך". פעם נמלטו אל יוסף שנים משרי צבאו הלא-יהודים של אגריפס, ויוסף התעקש להעניק להם חיסיון על אף שדרשו ממנו היהודים כתנאי לכך שהשניים ימולו או שיומתו.

צעירים יהודים קנאים ארבו לאשת תלמי, אחד מנציבי המלך אגריפס, ושדדוה. יוסף זעם על כך, לכד את העבריינים והשיב את הכבודה לבעליה. יוסף מתוודה כי עותק אחד מספרו נשלח לאגריפס. הלה קרא את חיבורו ושיבחו על כך, ובעיקר על דברי האמת שכתב. באחד מאגרות התגובה כתב לו אגריפס, כי ישנן עובדות שאינן ידועות לו לכותב, והוא בהזדמנות יספר לו על כך. תקרית אחת בין השניים נקשרה בברניקי, אחות אגריפס, שהיו אסמי חיטה בבית שערים שבעמק יזרעאל ויוסף השתלט עליהם וסיפק בעזרת את צרכיהם של נזקקים.

דיכוי המרד הגדול

בשנת 68 נרצח הקיסר נירון ואת מקומו תפס גלבה. משנודע הדבר לאגריפס, עזב יחד עם טיטוס את יהודה ועשה דרכו בספינה לרומא. השניים נשלחו למעשה על ידי אספסיאנוס על-מנת לברך את הקיסר החדש. אולם בדרכם, מששמעו שניהם על הירצחו של הקיסר החדש, מיהר טיטוס לאביו, ליהודה, ואילו אגריפס המשיך בדרכו לרומא כדי להבטיח את המשך שלטונו ומעמדו. בשעה שהתקסר אספסיאנוס העמיד עצמו אגריפס לרשותו, ובתמורה זכה בנחלות קרקע באזור הצפון. לאחר דיכוי המרד ניהל אגריפס חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר המרכזית של ממלכתו, בקיסריה פיליפי. החגיגות כללו קרבות זירה בין גלדיאטורים והתמודדויות בין לוחמים לבין חיות טרף, כמקובל בתרבות הרומית. בין השנים 75 ל-79 שהה אגריפס ברומא ובשנתו האחרונה אף זכה לתואר פקידותי גבוה בהירארכיה הרומית.

אגריפס בספרות חז"ל

אגריפס מוזכר בכמה מקומות בספרות חז"ל, אולם ברוב המקרים קיים קושי רב בקביעה האם מדובר באגריפס הראשון או השני. דוגמה לכך הוא תיאור מעמד הקהל המופיע במשנה במסכת סוטה: פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה... וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך. והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגרפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה" – משנה סוטה, ז, ח

אלה הטוענים כי משנה זו מיוחסת לאגריפס הראשון מנמקים את הנחתם במידע על שמירת המצוות על ידי המלך והאהדה שהופגנה כלפיו. לעומתם טוענים אחרים המייחסים את המעשה לאגריפס השני, כי קריאות העם - "אחינו אתה" – היו אירוניות וציניות. טענה אחרת היא שרק אגריפס הראשון מלך בירושלים, ולעומתה גורסים כי אגריפס השני היה "מפקח המקדש" ועל כן היו שכינוהו "מלך במקדש" ועוד.

במסורת תנאית אחרת מתברר יותר הקשר בינה לבין אגריפס השני ובזו הלשון: "משום רבי נתן אמרו: נתחייבו ישראל כליה (משום) שחינפו לאגריפס המלך" (תוספתא סוטה ז, 16) ובתלמוד הירושלמי נמסר כי "הרבה חללים נפלו באותו היום, שהחניפו לו (לאגריפס)" (סוטה פרק ז' כב ע"א). ההקשר הכרונולוגי בין האירוע לבין החורבן מחייב יותר את המסקנה, כי מדובר באגריפס השני.

בכל מקרה, התכונה של מחילה על כבודו של מלך בהקשר לאגריפס מופיעה עוד מספר פעמים בספרות חז"ל, כגון בויקרא רבה, עת ביקש אגריפס להקריב אלף עולות ביום אחד ודרש מהכהן המשרת לא לאפשר לאף אחד להקריב באותו יום. עם זאת, כשהגיע עני אחד ובידיו שני תורים לקרבן, הניח לו הכהן שימלא את רצונו והקריב, כשאר שמע המלך על המעשה, שיבח את הכהן.

על-פי עדות אחרת במשנה (ביכורים ג, ד) השתתף אגריפס בטקס הביכורים במקדש – "אפילו אגרפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, דברו הלויים בשיר ...".

תפקידו של אגריפס השני כ"מפקח המקדש" המתועד אצל יוסף בן מתתיהו, עולה מדי פעם בפעם בספרות חז"ל. פעם אחת זיכה במתנות רבות את גביני הכרוז, שהיה מדרבן את בעלי התפקידים במקדש וקולו הרם היה מתגלגל בירושלים למרחק של שלוש פרסאות. במקרה אחר פנה אגריפס המלך לכוהני המקדש, וביקש לדעת כמה יהודים פוקדים את ההיכל בפסח על ידי חשבון מעניין של ספירת קרבנות הפסח.

באחד המקרים פנה אגריפס המלך וברר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס מדוע המילה אינה נכללת בעשרת הדברות, בבחינת שאלה מהותית ביותר. שאלות מסוג זה הופנו לחכמי יבנה, ומתוך כך ברור שמדובר באגריפס השני.

מה עלה בגורלו?

היות שאגריפס נפטר בשנת 92, כלומר כעשרים שנה לאחר סיום המרד הגדול, עולה מאליה השאלה מדוע לא הנהיג את העם לאחר המרד. תשובה לכך לא נמצא במקורות התקופה, ובעיקר משום שעקבותיו הגאוגרפיים של אגריפס "אבדו" משהו לאחר דיכוי המרד הגדול. ניתן להבין מדוע רבן יוחנן בן זכאי מנהיג את החברה היהודית: בשל קשריו עם הרומאים, בשל גישתו המתונה והפרגמטית, בשל האופי המרדני של שושלת גמליאל המכהנת, בשל יוזמתו, או שמא כפייתו על ידי הרומאים לרכז את פעילותו ביבנה.

ניתן להבין מדוע התעוררה התנגדות יהודית להנהגה ההרודיאנית: מסורת שיתוף הפעולה עם הרומאים של בית זה, שהגיעה לשיאה בהשתתפותו של אגריפס במצור על ירושלים.

אגריפס המשיך לכהן בשטחי ממלכתו בצפון עד פטירתו, ומאז הועברו נחלות אלה לידי השלטון הרומי.

view all

Agrippa II, King of Judea's Timeline