http://en.wikipedia.org/wiki/Kurt_Tucholsky

Kurt Tucholsky (January 9, 1890 – December 21, 1935) was a German-Jewish journalist, satirist and writer. Tucholsky was one of the most important journalists of the Weimar Republic.

• 1890 - Name on birth record: Curt TUCHOLSKY

cf.: http://de.wikipedia.org/wiki/Kurt_Tucholsky

https://es.wikipedia.org/wiki/Kurt_Tucholsky

קוּרְט טוּכוֹלְסְקִי

''''''(בגרמנית: Kurt Tucholsky;‏ 9 בינואר 1890 - 21 בדצמבר 1935) היה עיתונאי, סאטיריקן וסופר יהודי גרמני. נודע גם בשמות העט "קספר האוזר", "פטר פנתר", "תאובלד טיגר" ו"איגנץ ורובל".

טוכולסקי היה אחד העיתונאים החשובים ביותר ברפובליקת ויימאר ושימש כעורך במשותף של השבועון בעל הנטיות השמאליות "די ולטבינה" (Die Weltbühne). בעריכת השבועון הוכיח עצמו כמבקר חברתי במיטב המסורת של היינריך היינה. בה בעת היה סאטיריקן, מחבר מחזות זמר קלים (רוויו) בעלי אופי פוליטי, פזמונאי ומשורר. טוכולסקי הגדיר עצמו כדמוקרט וכפציפיסט[1], והזהיר מפני נטיות אנטי-דמוקרטיות בפוליטיקה, בצבא ובמערכת המשפט של רפובליקת ויימאר. כאשר הפכו אזהרותיו למציאות, והנאצים עלו לשלטון בשנת 1933, נשרפו ספריו בפומבי לאחר שהוגדרו כ"אמנות מנוונת", ואזרחותו הגרמנית נשללה ממנו. ב-19 בדצמבר 1935, בשוודיה, לקח מנת יתר של כדורי שינה, ולאחר יומיים נפטר.

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 ילדות ונעורים 1.2 הצלחותיו הראשונות כסופר 1.3 מלחמת העולם הראשונה 1.4 המאבק על הרפובליקה 1.5 בין פריז וברלין 1.6 שקיעה לתוך שתיקה 2 כתיבתו 3 טוכולסקי והיהדות 4 הנצחתו 5 ספריו שתורגמו לעברית 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים חייו ילדות ונעורים טוכולסקי נולד ברובע מואביט (Moabit) שבברלין בירת גרמניה. הוא בילה את ילדותו המוקדמת בעיר שטטין (כיום שצ'צ'ין בפולין), שאליה עבר אביו בשל עבודתו. אביו, אלכס טוכולסקי, היה בנקאי יהודי, ואמו, דוריס טוכולסקי, הייתה בת דודתו של אביו. הזוג נישא בשנת 1887, וקורט היה הבכור מבין שלושה ילדיהם, אחריו נולדו פריץ ואלן. בשנת 1899 שבה המשפחה לברלין.

יחסיו של טוכולסקי עם אמו היו מתוחים במשך כל ימי חייו, אך הוא העריץ ואהב את אביו. בשנת 1905 מת אביו כתוצאה ממחלת העגבת, והותיר לרעייתו ולילדיו אמצעי מחיה מכובדים, שאפשרו לבנו הבכור להשלים את לימודיו באוניברסיטה ללא קשיים כלכליים.

טוכולסקי התחיל את לימודיו ב"גימנסיה הצרפתית" בשנת 1899. בשנת 1903 עבר לגימנסיה על שם הקיסר וילהלם, ובשנת 1907 עזב אף מוסד זה על מנת ללמוד לבחינות הבגרות בעזרת מורה פרטי. בשנת 1909 הצליח בבחינות, והחל בלימודי משפטים בברלין באותה השנה, לאחר מכן, בשנת 1910 למד סמסטר באוניברסיטת ז'נבה.

בהיותו באוניברסיטה הביע עניין בספרות. בשנת 1911 יצא לטיול בפראג עם ידידו, המאייר קורט ספרנסקי. השניים התכוונו להיפגש עם הסופר האהוב עליהם מקס ברוד. בפגישה נכח גם פרנץ קפקא שכתב על טוכולסקי:

"אדם עקבי לחלוטין בן 21. מהדרך החזקה והבטוחה שבה הוא מניף את מקל ההליכה שלו באופן נערי אל כתפיו, עד לעונג המכוון בו הוא בז ליצירותיו של עצמו... רוצה להיות לפרקליט הגנה..."

— יומנו של קפקא על אף שהמשיך את לימודיו עד לקבלת תואר דוקטור בשנת 1915, מעולם לא עסק טוכולסקי במשפטים באופן פעיל. נטייתו אל הספרות ואל העיתונות הייתה חזקה בהרבה.

הצלחותיו הראשונות כסופר עוד בהיותו תלמיד בבית הספר החל טוכולסקי בכתיבה עיתונאית. בשנת 1907 פרסם טקסט קצר בשם "אגדה" (Märchen) בשבועון הסאטירי "Ulk" (הלצה), שבו לגלג על טעמו של הקייזר וילהלם השני באמנות. במהלך לימודיו באוניברסיטה המשיך בכתיבה עיתונאית, ובין היתר כתב עבור עיתון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה "קדימה" (Vorwärts). בשנת 1911 היה מעורב במסע הבחירות של ה-SPD.

בשנת 1912 פרסם את ספרו הראשון - "ריינסברג - ספר תמונות לאוהבים" (Rheinsberg - ein Bilderbuch für Verliebte), שהצטיין בנעימה עולצת ורעננה, שהתאימה לרוח התקופה, והביאה בפעם הראשונה לחשיפתו לקהל גדול. על מנת לקדם את מכירות הספר, פתחו טוכולסקי וידידו קורט שפרנסקי (שאייר את הספר) "בר ספרותי" בקורפירסטנדאם בברלין, וכל מי שרכש עותק מן הספר זכה בכוסית שנאפס חינם. אטרקציה זו החזיקה מעמד שבועות ספורים בלבד.

בשנת 1913 החל טוכולסקי בעיסוק שבו היה עתיד להתמיד זמן רב יותר. ב-9 בינואר 1913 פרסם את מאמרו הראשון במגזין התיאטרון "די שאובינה" (Die Schaubühne, "הבמה"), שבועון שנודע לאחר מכן בשם "די ולטבינה" ("במת העולם"), שאותו פרסם המוציא לאור זיגפריד יעקובזון, שהיה לטוכולסקי דמות של ידיד ומדריך רוחני עד ליום מותו. טוכולסקי כתב על יחסיו עם יעקבזון בביוגרפיה "ויטה" ("חיים") שכתב בשוודיה, שאליה גלה לפני מותו: "טוכולסקי חייב למוציא לאור של העיתון, זיגפריד יעקבזון, שמת בשנת 1926, את כל מה שהפך להיות".

מלחמת העולם הראשונה תחילת הקריירה העיתונאית של טוכולסקי נקטעה על ידי פרוץ מלחמת העולם הראשונה; במשך שנתיים לא פרסם ולו מאמר אחד. בתחילה המשיך בלימודי המשפטים באוניברסיטה על שם פרידריך שילר ביינה בתורינגיה, ובשנת 1915 השלים את הדוקטורט במשפטים, בהצטיינות. נושא הדוקטורט היה דיני המשכון. באפריל 1915 גויס ונשלח לחזית המזרח. טוכולסקי התנסה בקרב, ושירת כחפר. בנובמבר 1916 נשלח אל בית הספר לטיסה בקורלנד, והיה לעורך העלון "הטייס" (Der Flieger). בבסיס זה פגש במרי גרולד, שלימים הייתה לאשתו. טוכולסקי ראה בתפקידו כעורך ביטאון תעופתי מגן מפני המשלוח לחפירות. בקטע שפרסם ב-30 במרץ 1926 בעיתון "ולטבינה", תחת שם העט איגנץ ורובל, שכותרתו "איפה היית במלחמה, אדון -?" (Wo waren Sie im Kriege, Herr -?), כתב:

"במשך שלוש וחצי שנים חמקתי מן המלחמה עד כמה שיכולתי. השתמשתי באמצעים רבים על מנת שלא להיירות, ולא לירות - ואפילו לא האמצעים הגרועים ביותר, אם כי היה בכוונתי להשתמש בכולם, אם הייתי נאלץ לכך. לא הייתי מסרב לשוחד או התנהגות פסולה אחרת. רבים עשו כמוני".

אמצעים אלו היו יכולים להיות אף בעלי אפקט קומי, כפי שכתב למרי גרולד במכתב שהתפרסם בספר "חיינו שלא חיינו. מכתבים למרי" (Unser ungelebtes Leben. Briefe an Mary), שהתפרסם בגרמניה בהוצאת ריינבק בשנת 1982:

"יום אחד, למצעד, קיבלתי רובה כבד וישן. רובה? במהלך מלחמה? לעולם לא, חשבתי לעצמי, והשענתי אותו כנגד צריף מעץ. והלכתי משם. אך מעשה זה בלט אפילו בקבוצה בה הייתי באותו הזמן. איני יודע כיצד יצאתי מזה, אך באיזה שהוא אופן זה עבד. וכך המשכתי את תפקידי במלחמה ללא נשק".

בשנת 1918 נפגש עם העיתונאי אריך דניהל, שהביא להעברתו לרומניה באותה שנה כחוקר במשטרה הצבאית בדרגת רב-טוראי. דניהל הוא האיש המכונה "קארלכן" במספר טקסטים של טוכולסקי. טוכולסקי, שעזב את הקהילה היהודית עוד ב-1 ביולי 1914, נטבל ברומניה לנצרות הפרוטסטנטית.

מהמלחמה יצא טוכולסקי כפציפיסט מושבע ואנטי-מיליטריסט.

המאבק על הרפובליקה בדצמבר 1918 קיבל על עצמו טוכולסקי את משרת עורך השבועון הסאטירי Ulk, שבה החזיק עד אפריל 1920. "אולק" היה המוסף הסאטירי של עיתונו רב ההשפעה של המוציא לאור בעל הדעות השמאליות והליברליות רודולף מוסה, "ברלינר טאגבלאט" (Berliner Tageblatt).

בתקופה זו פרסם באופן קבוע טור ב"די ולטבינה". בשל ריבוי כתיבתו, ועל מנת שלא להפוך את העיתונים שבהם עבד ל"קולו של טוכולסקי" יצר שלושה שמות עט עוד בשנת 1913 ובשמות אלו פרסם את יצירותיו. שמות אלו ליוו אותו במהלך כל דרכו היצירתית. טוכולסקי פרסם כ"איגנץ ורובל", "תיאובלד טיגר" ו"פטר פנתר". בדצמבר 1918 החל לפרסם שירים תחת שם העט "קספר האוזר" (על שמו של קספר האוזר, נער חידתי שנמצא בנירנברג כאשר אינו יודע מיהו ומהו, ונראה כי היה בן מלוכה שהוחזק בשבי ובבידוד מינקותו ועד בגרותו). בתקופה זו לא היה מדור ב"ולטבינה" שבו לא תרם טוכולסקי מכשרונו, ממאמרי מערכת פוליטיים ודיווחים מבתי המשפט, דרך מאמרי סאטירה וביקורת ועד לשירה וביקורת אמנות. בנוסף לכך כתב טקסטים ושירים לקברט, וכן "קופלטים" - שירים היתוליים וסאטיריים המלווים בשירת מקהלה. ב-1919 פרסם קובץ שירה בשם "שירים חסודים" (Fromme Gesänge).

בתקופה שמיד לאחר המלחמה עבד זמן קצר עבור המגזין "פיירון", כלי תעמולה של הממשלה הגרמנית שנועד להפנות את דעת הקהל כנגד פולין בשל העובדה כי הגבול באזור שלזיה עילית טרם נקבע. פעילות זו נגדה, לכאורה, את עמדותיו של טוכולסקי, ועל אף שתמך במפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית של גרמניה (USPD) שהתפצלה בתקופה זו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), לא הותר לו לכתוב בעיתוניה בשל פעילות זו. מאוחר יותר התייחס טוכולסקי לעבודתו ב"פיירון" כשגיאה, וטען כי עסק בכך רק בשל בעיותיו הכלכליות.

למרות אפיזודת "פיירון", לא חדל טוכולסקי מלכתוב בעיתוני השמאל ולהגן על רפובליקת ויימאר ועל הדמוקרטיה, אל מול אויביה המושבעים בשורות הצבא, במערכת המשפט ובמנהל הציבורי, שנותרו בשליטת האליטות הישנות, התומכות במונרכיה ובימין השמרני, ואל מול אויביה בתנועות העממיות האנטי דמוקרטיות. הוא פרסם סדרת מאמרים אנטי מיליטריסטים בשם "מיליטריה", שבהם תקף את המיליטריזם מבית מדרשו של וילהלם השני, שהשפעתו נמשכה עוד בימי הרפובליקה. במאמר הראשון בסדרה זו, שהופיע ב"ולטבינה" ב-9 בינואר 1919, תחת הכותרת "מיליטריה: קצין ואדם" ("Militaria: Offizier und Mann") כתב:

"אנו חייבים לשאת באשמה לגבי הצרות שאליהן הכניס אותנו המיליטריזם המנוון, ורק בהתנערות מלאה מתקופה מבישה זו נוכל לשוב למצב מסודר."

טוכולסקי גינה בתקיפות את הרציחות הפוליטיות שזעזעו את רפובליקת ויימאר בשנותיה הראשונות. שוב ושוב נערכו ניסיונות לרצח פוליטיקאים שמאליים, או אף ליברלים. בתקופה זו איבדו את חייהם קרל ליבקנכט, רוזה לוקסמבורג, ולטר רתנאו ומתיאס ארצברגר, ונערכו ניסיונות להתנקש בחיי פיליפ שיידמן ומקסימיליאן הארדן. טוכולסקי דיווח מבתי המשפט על ההליכים כנגד הרוצחים, והבחין כי השופטים שותפים לעמדות השמרניות והמלוכניות שהביאו לשורת הרציחות. במאמרו משנת 1922, "משפט הרדן", שפורסם ב"ולטבינה" כתב:

"הרצח הפוליטי הגרמני בארבע השנים האחרונות מאורגן באופן מופתי... הכול נקבע מראש - תמריצים מתומכים אלמונים, המעשה (תמיד יבוצע מאחור), החקירה הרשלנית, התירוצים השחוקים, כמה אמרות, הליך מעורר רחמים, ענישה רחמנית, עיכוב גזר הדין, מתן זכויות יתר - "עלו והצליחו!"... אין זה צדק גרוע. אפילו בבלקנים ובדרום אמריקה ייעלבו מההשוואה לגרמניה."

טוכולסקי ביקר בעיקר פוליטיקאים דמוקרטיים, כמו פרידריך אברט וגוסטב שטרסמן, שאותם ראה כמתונים מדי ביחס לאויביהם[2]. לאחר רצח שר החוץ ולטר רתנאו ב-29 ביוני 1922, כתב שיר ב"ולטבינה" בשם "רתנאו", בו פנה אל חוש הערך העצמי של הרפובליקה. הוא קרא לאנשים לעמוד ולהכות באגרופיהם, ולא להירדם שוב. ארבע שנות רצח, כתב, הספיקו, ועתה הזמן להלחם או למות. אין אלטרנטיבה. אחת עשרה שנים לפני מותה של הרפובליקה, עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הצביע טוכולסקי בשיר זה על האחראים לרציחת הרפובליקה - ה"המון" החי מלשד הרפובליקה, ובה בעת מחבל בה ומקשקש את צלב הקרס על דלתותיה.

הוגי דעות מודרניים, כמו גורדון קרייג (Craig), גולו מן (Mann), ולטר לקוויר (Laqueur) וגרשום שולם, טענו כי לכתביו של טוכולסקי הייתה השפעה הרסנית על היציבות של רפובליקת ויימאר. צבי בכרך טוען כי הגישה של טוכולסקי נבעה מפילוסופיה רציונליסטית שניסתה לערער על הראייה האקפרסיוניסטית שהמשיכה את מסורת התקופה הרומנטית. אלא שהלהט שלו להוקיע את המשטר המושחת מנע ממנו לראות את האויבים האמיתיים של המשטר הדמוקרטי. כך עליית הנאציזם בתקופת ויימר נראתה בעיניו מסוכנת פחות מעמדתו של שטרסמן[2].

טוכולסקי לא הסתפק בכתיבה, אלא היה פעיל פוליטי. הוא היה אחד ממייסדי "ליגת הלוחמים דורשי השלום" (Friedensbund der Kriegsteilnehmer) והיה פעיל בשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית, שאליה הצטרף רשמית בשנת 1920. למרות זאת לא נמנע מלבקר את מנהיגי המפלגה כאשר היה צורך בכך. טוכולסקי ביקר במיוחד את מנהיגי ה-SPD, והאשים אותם בכישלון ובבגידה בתומכיהם במהלך אירועי השנים הראשונות לרפובליקת ויימאר. על פרידריך אברט כתב כי הלה השליך את אמונותיו דרך החלון, ברגע המדויק שבו היה עליו ליישם אותן בפועל.

בשיא תקופת האינפלציה הפסיק טוכולסקי את עבודתו העיתונאית והחל לעבוד ככלכלן. לכך היו מספר סיבות, בראש ובראשונה כלכליות, אך נראה כי סבל מדיכאון, שהוציא עבורו את הטעם מכתיבתו. ב-1 במרץ 1923 החל לעבוד בבנק "בט, סימון ושות'", וב-15 בפברואר 1924 שב לעבוד עבור זיגפריד יעקבזון ב"ולטבינה". באביב 1924 יצא לפריז ככתב הוולטבינה, וכן ככתב העיתון "פוסישה צייטונג" (Vossische Zeitung).

ב-1924 חלו גם שינויים בחייו הפרטיים. בפברואר 1924 התגרש מאשתו הראשונה, דוקטור אלזה וייל, שלה נישא במאי 1920. ב-30 באוגוסט באותה השנה נישא למרי גרולד, שעמה התכתב מזה שנים. בפריז גילה הזוג כי אין ביכולתם לחיות יחד בשלווה לזמן ארוך.

בין פריז וברלין כמו היינריך היינה ששימש לו מקור השראה, משעה שעזב טוכולסקי את אדמת גרמניה לפריז, לא שב עוד לגרמניה אלא לעיתים רחוקות. אך גם מן המרחק המשיך להתעניין במתרחש בגרמניה. הוא השתמש ב"ולטבינה" כבמה לדעותיו, ונותר חלק מהזירה הפוליטית במולדתו. כהיינה במאה ה-19 השתמש בהשפעתו על מנת לנסות ולגרום לגרמנים ולצרפתים להבין זה את זה. טוכולסקי היה לגולה, בשלב זה מרצון.

בדצמבר 1926 נפטר זיגפריד יעקבזון. טוכולסקי קיבל עליו את תפקידו של יעקבזון כעורך ה"ולטבינה", אך מכיוון שהדבר חייב מגורים בברלין, מסר את התפקיד לאחר זמן מה לידידו קרל פון אוסייצקי. הוא שמר על תואר "עורך משותף", ושמר על רוחו הבלתי אורתודוקסית של העיתון, כשהוא דואג לפרסם מאמרים שנויים במחלוקת כאלו של הסוציאליסט קורט הילר.

ב-1927 ו-1928 פרסם רשימות העוסקות במסעותיו מחוץ לגרמניה. ספרו "ספר הפירנאים" שהיה קובץ מאמרים "עם 5 כוחות סוס" (הכוונה לטוכולסקי ולחמשת הכינויים בהם השתמש). ספר נוסף מסוג זה, "חיוכה של מונה ליזה", כלל גם הוא קובץ מאמרים שבהם מתח ביקורת על הברלינאים ועל אופיים. "מר ונדרינר" היהודי ו"לוטכן" הברלינאית הטיפוסית היו הדמויות שהופיעו בכתיבתו ושימשו למתיחת ביקורת על העיר שאותה עזב.

ב-1928 התגרש ממרי גרולד. בשנה שלפני כן פגש בליסה מתיאס, ולאחר גירושיו, ב-1929 עבר עמה לשוודיה. בתקופה זו כתב את הנובלה "טירת גריפסהולם", שהתפרסמה ב-1931. בניגוד לכתיבתו הפובליציסטית המרירה והעוקצנית הייתה הנובלה בבחינת חזרה לכתיבה העליזה והצעירה שאפיינה אותו בשלביו המוקדמים, עת כתב את "ריינסברג".

בניגוד ל"טירת גריפסהולם" הקל והשובבני, עבד בתקופה זו על ספר בשם "גרמניה, גרמניה מעל לכל", שבו מתח ביקורת חברתית חמורה, כאשר לצידו המאייר ג'ון הרטפילד. בספר זה מתח טוכולסקי ביקורת על כל מה שהיה פסול, בעיניו, בגרמניה, הכרוכה בהצהרות אהבה למולדת הנטושה. הפרק האחרון, שכותרתו "Heimat" (מולדת) כלל את הפסקה הבאה:

"זה עתה כתבנו 225 עמודים של "לא". "לא" הנובע מסימפטיה, "לא" הנובע מאהבה, "לא" הנובע משנאה, ו"לא" הנובע מהתלהבות - ועכשיו ברצוננו לכתוב "כן" ולו פעם אחת. "כן" לכפר הגרמני ולנופיו. הארץ בה נולדנו ושאת שפתה אנחנו מדברים... ועכשיו אני רוצה לומר לכם משהו: אין זה נכון שכל אלו הקוראים לעצמם 'לאומיים' ושאינם אלא בריונים מיליטנטים קיבלו חזקה בלעדית על הארץ ועל שפתה. גרמניה אינה רק נציג הממשלה במעיל הזנבות שלו, או מנהל בית הספר, או האדונים והגברות עם כובעי הפלדה. גם אנחנו כאן... גרמניה היא ארץ מחולקת. אנחנו חלק ממנה. ובכל מצב אנחנו אוהבים אותה אהבה שקטה - בלתי ניתנת לערעור, ללא דגל, או אורגן רחוב, ללא סנטימנטליות וללא חרב שלופה..."

שקיעה לתוך שתיקה אחרי 1923 הבין טוכולסקי כי אזהרותיו נופלות על אזניים ערלות, וכי מעשיו לטובת הרפובליקה והדמוקרטיה הם ללא כל תוצאה. הוא סירב להצעתו של חבר נעוריו האנס שינלנק להוציא לאור כתב עת, וכתב לו: "אמנם יש לי הצלחה, אבל אין לי שום השפעה"[2]. אריך קסטנר, ידידו הטוב, כתב עליו בשנת 1946 בכתבה בעיתון "ולטבינה" כי הוא היה "הברלינאי הקטן והשמן", שניסה "למנוע את הקטסטרופה באמצעות מכונת הכתיבה שלו".

ב-1930 עקר טוכולסקי לצמיתות לעיירה השוודית הינדאס, ליד גטבורג. "משפט ולטבינה", שנוהל בשנת 1929 ובו הואשמו עובדי העיתון ובהם קרל פון אוסייצקי והכתב ולטר קרייזר בבגידה ובהדלפת סודות צבאיים, גרם לטוכולסקי להבין כי מקומו אינו בגרמניה. הוולטבינה פרסם מאמר ושמו "עניינים שברוח בתעופה הגרמנית" ובו גילה כי הרייכסווהר מכין בחשאי חיל אוויר, בניגוד להסכם ורסאי. בסוף 1931 הסתיים המשפט בשליחתו של אוסייצקי לשנה וחצי מאסר בפועל באשמת ריגול. בשנת 1932 הועמד שוב אוסייצקי לדין על שפרסם את משפטו המפורסם של טוכולסקי "חיילים הם רוצחים", אך זוכה מהאשמה זו. המשפט הופיע בפסקה שפורסמה ב"ולטבינה" ב-4 באוגוסט 1931 במאמר שעליו היה חתום "איגנץ ורובל" -

"במשך ארבע שנים היו קילומטרים רבועים רבים של אדמה בהם היה הרצח חובה, ובה בשעה היה הרצח אסור באיסור חמור במרחק של חצי שעת נסיעה משם. האם אמרתי רצח? ודאי שכן. חיילים הם רוצחים".

טוכולסקי לא נגרר להליכים אלו, שכן גר מחוץ לגרמניה. הוא שקל לשוב לגרמניה במהלך המשפט, אך באותה תקופה היה כבר אוסייצקי בבית הסוהר בשל הכתבה על חיל האוויר, והדבר נראה מסוכן וחסר טעם. טוכולסקי חשש ליפול בידי הנאצים, אך חש ייסורי מצפון כי לא היה בידו לסייע לחברו. כמה ימים לפני מותו כתב לידידתו הדוויג מילר כי החלטתו שלא להגיע למשפט נבעה מתערובת של עצלות, פחדנות, גועל ובוז, וכי היה עליו להגיע. הוא כתב כי במקרה זה ודאי היה נופל "למלתעות החיה", ולא מועיל לידידו בדבר, אך קשה לו לחיות עם ייסורי המצפון שנגרמו לו.

מ-1931 נשמע קולו פחות ופחות. יחסיו עם ליסה מתיאס הגיעו לקיצם, ומחלה כרונית בדרכי הנשימה פעלה עליו את פעולתה. ב-8 בנובמבר 1931 פרסם את הכתבה האחרונה הגדולה שלו ב"ולטבינה". ב-17 בינואר 1933 פרסם את כתבתו האחרונה, פסקה קצרה ובה התרשמותו מהעיר בזל.

ב-1933 עלו הנאצים לשלטון, סגרו את העיתון "ולטבינה" ושרפו את כתביו של טוכולסקי בפומבי. אזרחותו הגרמנית של טוכולסקי נשללה.

טוכולסקי התבטא עתה רק באמצעות מכתבים לידידיו. המכתבים, שהחלו להתפרסם בשנות ה-60 משקפים את מצב רוחו, את חייו בגלות, ואת מחשבותיו על עתידה של גרמניה ועתידה של אירופה. חלק מהמכתבים היו לידידיו, חלקם לאהובתו האחרונה הרופאה הדוויג מולר, שישבה בציריך. במכתבים אלו תיאר עצמו כגרמני לשעבר וכסופר לשעבר. לידידו ולטר הזנקלוור כתב - "אני מניח כי אין צורך לספר לך שעולמנו בגרמניה חדל מלהתקיים, אז פשוט אשתוק לעת עתה. איש אינו מניף כרטיס אדום בפניו של האוקיינוס".

טוכולסקי לא הניח, כגולים רבים אחרים, כי המשטר הנאצי יחלוף במהרה. הוא הכיר בעובדה שהמשטר מבטא את רוחם של רוב הגרמנים, וכי העולם הסכין עם השלטון הנאצי בגרמניה. הוא ציפה כי יחלפו עוד כמה שנים בטרם תפרוץ המלחמה.

טוכולסקי סירב להצטרף לקבוצות של סופרים גולים. ראשית, לא ראה בעצמו גולה. הוא עזב את גרמניה עוד ב-1924, ושקל לבקש אזרחות שוודית. במכתבו האחרון למרי גרולד כתב כי אין הוא רואה עוד את הנעשה בגרמניה כעניינו.

קברו של טוכולסקי טוכולסקי היה רחוק מאוד מאדישות באשר לגרמניה. הוא ניסה לתמוך באוסייצקי בכלאו, ויצא כנגד המשורר קנוט האמסון, אותו העריץ בעבר, אשר הביע תמיכה במשטרו של היטלר, והתקיף את אוסייצקי. טוכולסקי פעל למען הענקת פרס נובל לשלום לאוסייצקי בשנת 1935. אוסייצקי זכה בפרס, בשנת 1936, אך טוכולסקי לא זכה לראות את פרי מאמציו.

מותש ממחלתו הכרונית, בערב 20 בדצמבר 1935, נטל טוכולסקי מנת יתר של כדורי שינה בביתו בהינדאס. ביום שלמחרת נמצא במצב של אובדן הכרה ונלקח לבית חולים בעיר גטבורג. הוא מת בבית החולים בערב של 21 בדצמבר. הדעה הרווחת היא כי מדובר בהתאבדות, אך הביוגרף של טוכולסקי, מיכאל הפ, מטיל ספק בשאלה אם הייתה זו התאבדות, וסבור כי המדובר בתאונה.

טוכולסקי נקבר מתחת לעץ אלון בטירת גריפסהולם, ליד מריפרד בשוודיה. על מצבתו חרוטה אמרתו של יוהאן וולפגנג פון גתה, מן המחזה פאוסט - "כָּל הַחוֹלֵף אֶךְ מָשָׁל"[3] (Alles Vergängliche ist nur ein Gleichnis). המצבה הוצבה לאחר מלחמת העולם השנייה.

קורט טוכולסקי על בול גרמני כתיבתו כתיבתו של טוכולסקי התפרסה על פני צורות כתיבה שונות וסוגות שונות. הוא כתב שירים ופזמונים, ספרי עלילה, מאמרי מערכת, כתבות במגוון של נושאים, ומכתבים.

כיום ידוע טוכולסקי במיוחד בשל כתבותיו ומאמריו לעיתונות. טוכולסקי התפאר כי תחת חמשת שמותיו הצליח לפתח סגנונות שונים, ומגוון הדמויות שיצר כותבות כתיבה שונה בתכלית זו מזו, עד כדי כך שלמערכת ה"ולטבינה" הגיעו מכתבים המשבחים את "פטר פנתר", אך קוראים לפיטוריו של "איגנץ ורובל". למעשה היו חמש הדמויות, כפי שכותב טוכולסקי "חמש אצבעות של יד אחת". טוכולסקי כתב סאטירה פוליטית שנונה, חדה כתער, והיה בין המפוכחים שבמבקריה של רפובליקת ויימאר, שלמענה נלחם. כתיבתו הפוליטית הייתה חדשנית לזמנו. בהקדמה לספרו "5 כוחות סוס" כתב "מי היה מאמין שלסופר פוליטי יש הומור? שסאטיריקן יכול להיות רציני?".

אך כתיבתו של טוכולסקי אינה רק כתיבה פוליטית. טוכולסקי כתב קטעים בהם השתקפה השקפתו על החיים. מעין פיליטונים קצרים, העוסקים במגוון נושאים, הנקראים אף כיום כרלוונטיים ומשעשעים. בניגוד לספריו העלילתיים הארוכים "רייזנבורג" ו"טירת גריפסהולם", שסגנונם קליל ואופטימי, משקפים קטעים אלו השקפת עולם צינית, מרירה, המביטה על החיים בחשש מהול בחמלה, אך מתוך סימפתיה עמוקה לכל מה שהוא אנושי.

טוכולסקי והיהדות טוכולסקי עזב את הקהילה היהודית בשנת 1914 ולאחר מכן התנצר באופן רשמי. את דמותו של היהודי שירטט בכתביו באופן שלילי. "ונדרינר", היהודי הברלינאי שיצר, הוא דמות שלילית בתכלית - ריק מערכים, חי את חיי השעה. ישנם שפירשו את דמותו של ונדרינר כבעלת מאפיינים ביקורתיים כלפי היהודים, וגרשום שלום אף כינה בשלה את טוכולסקי "אנטישמי", אך מעבר לביקורת זו, שהוטחה במידה שווה בבורגנים השבעים של הרפובליקה של ויימאר ממוצא יהודי וממוצא גרמני, היה טוכולסקי רגיש לגורל היהודי, רגיש לאנטישמיות הגואה, וראה בעלבונם של היהודים את עלבונו.

ב-15 בדצמבר 1935 כתב לארנולד צווייג: "עזבתי את היהדות ב-1911" והוסיף "אני יודע שזה בעצם בלתי־אפשרי". טוכולסקי הפנה את חוסר האונים שלו וזעמו נגד היהודים. לדעתו היהודים בגרמניה בימיו התמודדו עם הגורל הבלתי נמנע בפחדנות: "שם אתה רואה שאותם אנשים עצמם שניגנו כינור ראשון בתחומים רבים מקבלים את הגטו... הם כלואים; הם דחוסים בתיאטרון ליהודים עם ארבעה טלאים צהובים מלפנים ומאחור, ובלבם ... רק שאיפה אחת: 'עכשיו נראה להם אחת ולתמיד שיש לנו תיאטרון יותר טוב.' מכל עשרה יהודים גרמנים, אחד יצא, תשעה נשארו; אבל אחרי מרס 1933, אחד היה צריך להישאר, ותשעה היו צריכים לצאת, היו צריכים... עסקים כרגיל: הכול נמשך כאילו כלום לא קרה... הם כותבים אותם ספרים, נואמים אותם נאומים, מחווים אותן מחוות... חדשים יבואו, אחרינו. הדברים כפי שהם עכשיו אינם יכולים לפעול עוד. תם המשחק". כעבור 6 ימים שם קץ לחייו[4].

טוכולסקי נתפס כיום אצל רבים כסופר יהודי. ספרים שעוסקים בגורלה של יהדות גרמניה בשנות השלושים מונים אותו לצד יהודים נוספים כארנולד צווייג, אלזה לסקר-שילר ואחרים. התאבדותו נראית כראשונה בסדרת ההתאבדויות של סופרים יהודים גרמנים גולים במהלך השואה והשנים שקדמו לה, גל שכלל גם את שטפן צווייג וולטר בנימין.

הנצחתו אגודת הסופרים השוודית, PEN, מעניקה מדי שנה את "פרס טוכולסקי" לזכויות האדם, לסופרים המתמודדים עם הפרות זכויות האדם מצד השלטונות. הפרס הוענק לסופרים כגון הפלסטיני סמיר אל-יוסף, איבון ורה מזימבבואה, והטורקית אסיה גוזל.

האולם הראשי בתצוגה החדשה במוזיאון יד ושם, העוסק במדיניות הנאצית כלפי היהודים מעלייתם לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה, מציג את אמרתו של טוכולסקי "ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת ולהסכין עמו", המטרה היא כי האמרה תלווה את המבקר במוזיאון במהלך הביקור בכל אגפי המוזיאון.

ספריו שתורגמו לעברית קורט טוכולסקי, על קצה המזלג (תרגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר: יוחנן ארנון) תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"א-1991. טירת גריפסהולם: סיפור קיץ (מגרמנית: יעקב גוטשלק), תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ב-1992. לקריאה נוספת עיינו גם בפורטל: P German flag.svg פורטל גרמניה פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי כבוד, עם עובד, 1988. עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933 (תרגם מאנגלית: דני אורבך), הוצאת דביר, 2004. צבי בכרך, "מוויימר אל הנאציזם - אינטלקטואלים יהודים לנוכח הדמוקרטיה ברפובליקה של ויימר", השואה - הייחודי והאוניברסלי, 2001. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורט טוכולסקי בוויקישיתוף tucholsky-gesellschaft.de

(בגרמנית) ביוגרפיה

(באנגלית) קורט טוכולסקי , באתר "Find a Grave" (באנגלית) קורט טוכולסקי , במיזם "אישי רחוב "https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%98_%D7%98%D7%95...

-------------------------------

• 1890 - Name on birth record: Curt TUCHOLSKY

  ---

cf.: http://de.wikipedia.org/wiki/Kurt_Tucholsky https://es.wikipedia.org/wiki/Kurt_Tucholsky Kurt Tucholsky (January 9, 1890 – December 21, 1935) was a German-Jewish journalist, satirist and writer. Tucholsky was one of the most important journalists of the Weimar Republic.