Rachel Bluwstein Sela (September 20 (Julian calendar), 1890 - April 16, 1931) She is known by her first name, Rachel רחל‎ or as Rachel the poetess רחל המשוררת‎.

Rachel was the first Jewish woman poet in Palestine to receive recognition in a genre that was comprised solely of men. Anthologies of her poetry remain bestsellers to this day. Many of her poems were set to music, both during her lifetime and afterwards, and are widely sung by Israeli singers. Her poems are included in the mandatory curriculum in Israeli schools. A selection of her poetry was translated to English, German, Czech, Polish, Esperanto, Italian, Serbo-Croatian, Hungarian, Basque (by Benito Lertxundi) and Slovak.

In his foreword to the 1994 edition of Flowers of Perhaps, the acclaimed Israeli poet Yehuda Amichai stated: "What may be most remarkable about the poetry of Ra'hel, a superb lyric poet, is that it has remained fresh in its simplicity and inspiration for more than seventy years."

In 2011, Rachel was chosen as one of four great Israeli poets whose portraits would be on Israeli currency (the other three being Leah Goldberg, Shaul Tchernichovsky, and Nathan Alterman).

For more in English, see below.

________________________________________________________________

רחל המשוררת

רחל בְּלוֹבְּשטיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 20 בספטמבר 1890‏ – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט שלהּ, "רחל" (ולעתים רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.

קורות חייה

רחל (רעיה‏‏‏) בלובשטיין נולדה בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, באימפריה הרוסית, בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. דודהּ, מאכס מנדלשטאם, היה הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה, אשר לימים ניהל את בית החולים לעיניים בקייב, היה חבר קרוב של הרצל וראש הציונות הטריטוריאליסטית ברוסיה. אחיה יעקב היה פעיל מאוד בסניף הציוני בפולטבה; לימים הוא יסד בארץ ישראל את רשת בתי העם, ונחשב לאינטלקטואל הראשון ביישוב. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית; בגיל שבע-עשרה עברה לקייב, ולמדה שם ציור.

ב-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, סיירה בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, אשר היו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ישראל ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולמדו עברית מהאזנה לילדים בגן הילדים. בהמשך הצטרפה אליהן אחותן בת שבע, והבית בו התגוררו, בית ברוידא, מכונה מאז על שמן "מגדל שלוש האחיות"‏. ברחובות חוותה רחל את הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר, שממנו נפרדה ביומה האחרון. אביה של רחל עלה לארץ ישראל שנה אחריה ואחרי אחותה והתגורר בתל אביב.‏

רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן ב-1911 עברה ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב (שלימים נודע כזלמן שזר, והיה לנשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול". שיר זה מבטא את כאבה לנוכח חוסר נכונותו של שז"ר לעזור לה. את השיר היא מקדישה ל"זר" שמהווה אנגרמה על ראשי תיבות שמו הקודם של שז"ר (זלמן רובשוב) והתנהגותו אליה כזר, אך יחד עם זאת היא מסתירה את זהותו כדי להגן על שמו.

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם? גַּן נָעוּל (לזר), אדר, תרפ"ח

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?". מברנשטיין למדה את השפה הבינלאומית אספרנטו, ולמשך זמן מה תוּבְּלה ההתכתבות ביניהם בשפה זו. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב לארץ ישראל בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב-1919 חזרה לארץ ישראל באונייה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ, כגון פרופ' יוסף קלוזנר (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה. בדגניה היא הייתה פעילה בתחום התרבות בקבוצה ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה.

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. בתחילה נדרשה רחל על ידי הרופא להקפיד לאכול בכלים נפרדים, אולם המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה לבסוף מדגניה. ההחלטה לא נתקבלה בפורום מסודר של הקיבוץ אלא פשוט אחד מהחברים בישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב"‏‏.‏ מרבית החברים שידעו כי הדברים נאמרו הלכו לעבוד בשדות כדי להימנע מן הפרידה, מה שפגע ברחל יותר מכל.‏ חלק אחר מן החברים כלל לא ידע שהדברים נאמרו. לימים רבים התביישו בהחלטה. גם לאחר גירושה שמרה רחל על קשריה עם חלק מתושבי דגניה ואף ביקרה בה כמה פעמים. חברי דגניה שלחו את שפרה ירובסקי הדגנייתית לטפל בה תקופה מסוימת.‏[6] כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, בה בילתה את שנותיה האחרונות (בה התגורר גם אביה‏)היא התגוררה בדירה קטנה (כיום ברחוב בוגרשוב). את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

רחל כתבה שירים רבים על הציפייה ההכרחית שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי? ... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

– וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים..., תרפ"ז

יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטשולר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".

רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים ואחת, ללא כל איש עמה, בבית החולים הדסה בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "מנגד" : פרוש כפים, ראה מנגד/ שמה אין בא/ איש ונבו לו/ על ארץ רבה.

שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד על כי לקראת סופה חשה רחל בודדה, כשכל שנותר לה היו רק חלומותיה, וכל האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה.

שירתה

פסיפס של רחל ולאה גולדברג בבית הפסיפסים ביפו לוחית זיכרון במקום מגוריה האחרון של רחל המשוררת ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב

התחלה

את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית.

עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ ישראל, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר".

קובצי שיריה

שיריה של רחל כונסו בשלושה קבצים עיקריים:

• ספיח (תרפ"ז-1927)
• מנגד (תר"ץ-1930)
• נבו (תרצ"ב-1932)

את שני קובצי השירה הראשונים פרסמה רחל עוד בחייה; הקובץ האחרון יצא לאור לאחר מותה. שמותיהם של קובצי שירתה, "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה כי בחייה הקצרים לא הספיקה רחל לממש את עצמה, הן בתחום שירתה והן בתחום חייה האישיים.

בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד הנקרא "שירת רחל". כריכתו תואמת את הכריכה שבחרה רחל לקבצים הראשונים - כריכה לבנה ופשוטה. עיצוב זה הפך לסימן ההיכר שלה, ונשמר בכל המהדורות הבאות.‏‏ ________________________________________________________________

Rachel's Biography

Rachel was born in Saratov in Russia on September 20, 1890, the eleventh daughter of Isser-Leib and Sophia Bluwstein, and granddaughter of the rabbi of the Jewish community in Kiev. During her childhood, her family moved to Poltava, Ukraine, where she attended a Russian-speaking Jewish school and, later, a secular high school. She began writing poetry at the age of 15. When she was 17, she moved to Kiev and began studying painting.

At the age of 19, Rachel visited Eretz Israel with her sister en route to Italy, where they were planning to study art and philosophy. They decided to stay on as Zionist pioneers, learning Hebrew by listening to children’s chatter in kindergartens [3]. They settled in Rehovot and worked in the orchards. Later, Rachel moved to Kvutzat Kinneret on the shores of the Sea of Galilee, where she studied and worked in a women's agricultural school. At Kinneret, she met Zionist leader A. D. Gordon who was to be a great influence on her life, and to whom she dedicated her first Hebrew poem. During this time, she also met and had a romantic relationship with Zalman Rubshov - object of many of her love poems[citation needed]- who later became known as Zalman Shazar and was the third president of Israel.

In 1913, on the advice of A. D. Gordon, she journeyed to Toulouse, France to study agronomy and drawing. When World War I broke out, unable to return to Palestine, she returned instead to Russia where she taught Jewish refugee children. In Russia she suffered from poverty and strenuous labour, as well as the reappearance of her childhood lung disease. It may have been at this point in her life that she contracted tuberculosis. Lonely, ill and famished, she had only one hope left: to return to Palestine. And so in 1919, after the war, she boarded the first ship to leave Russia to Israel.

After the end of the war in 1919 she returned to Palestine on board the ship Ruslan and for a while joined the small agricultural kibbutz Degania, a settlement neighboring her previous home at Kinneret. However, shortly after her arrival she was diagnosed with tuberculosis, then an incurable disease.

Now unable to work with children for fear of contagion, she was expelled from Degania and left to fend for herself. In 1925 she lived briefly in a small white house in the courtyard of No. 64 Street of the Prophets in Jerusalem (courtyard of the William Holman Hunt House). She spent the rest of her life traveling and living in Tel Aviv (scarcely making a living by providing private lessons in Hebrew and French) and finally settled in a sanatorium for tuberculosis patients in Gedera.

Rachel died on April 16, 1931, at the age of 40. She is buried in the Kinneret cemetery in a grave overlooking the Sea of Galilee, following her wishes as expressed in her poem If Fate Decrees. Alongside her are buried many of the socialist ideologues and pioneers of the second and third waves of immigration. Naomi Shemer was buried near Rachel, according to Shemer's wish.

Poetry

Rachel began writing in Russian as a youth, but the majority of her work was written in Hebrew. Most of her poems were written in the final six years of her life, usually on small notes to her friends. In 1920 her first poem, “Mood”, was published in the Hebrew newspaper Davar. Eventually the majority of her poems was published there on a weekly basis, and quickly became popular with the Jewish community in the Palestine and later, in the State of Israel.

Rachel is known for her lyrical style, briefness of her poems, and the revolutionary simplicity of her conversational tone.The majority of her poetry is set in the pastoral countryside of Eretz Israel. Many of her poems echo her feelings of longing and loss, a result of her inability to realize her aspirations in life. In several poems she mourns the fact that she will never have a child of her own. Lyrical, exceedingly musical and characterized by its simple language and deep feeling, her poetry deals with fate, her own difficult life, and death. Her love poems emphasize the feelings of loneliness, distance, and longing for the beloved. It also touches upon the hardships and laments of a pioneer reminiscing of times spent in labouring on the land. Her lighter poetry is ironic, often comic. Her writing was influenced by French imagism, Biblical stories, and the literature of the Second Aliyah pioneers. Another major creative influence on Rachel’s poetry was the Acmeists and their leader, the Russian poet Anna Akhmatova. Rachel’s style reflects the movement’s strive for “clarity, accuracy, conciseness, and economy of language” in poetry.

In some poems Rachel expresses identification with biblical figures such as Rachel, her namesake matriarch, and Michal, wife of David.

Rachel also wrote a one-act comic play Mental Satisfaction, which was performed but not published in her lifetime. This ironic vignette of pioneer life was recently rediscovered and published in a literary journal.

Acclaim

Rachel was the first Jewish woman poet in Palestine to receive recognition in a genre that was comprised solely of men. Anthologies of her poetry remain bestsellers to this day. Many of her poems were set to music, both during her lifetime and afterwards, and are widely sung by Israeli singers. Her poems are included in the mandatory curriculum in Israeli schools. A selection of her poetry was translated to English and published under the title Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel, by the London publisher Menard. Poems by Rachel have been translated to English, German, Czech, Polish, Esperanto, Italian, Serbo-Croatian, Hungarian, Basque (by Benito Lertxundi) and Slovak.

In his foreword to the 1994 edition of Flowers of Perhaps, the acclaimed Israeli poet Yehuda Amichai stated: "What may be most remarkable about the poetry of Ra'hel, a superb lyric poet, is that it has remained fresh in its simplicity and inspiration for more than seventy years."

In 2011, Rachel was chosen as one of four great Israeli poets whose portraits would be on Israeli currency (the other three being Leah Goldberg, Shaul Tchernichovsky, and Nathan Alterman).

Published works

Poetry Books Published in Hebrew

• Aftergrowth, Davar, 1927 (Safiah, ספיח)
• Across From, Davar, 1930 (Mineged, מנגד)
• Nevo, Davar, 1932 (Nevo, נבו)

Later Compilations and Editions in Hebrew

• Poems, Davar, 1935 (Shirat Rachel, שירת רחל)
• The Poems and Letters of Rachel, in Manuscript, Hotza'at Kineret, 1969 (Shiray Rachel ve-Michtavayha be-Ktav Yada שירי רחל ומכתביה בכתב ידה)
• Inside and Outside Home (children), Sifriat Poalim, 1974 (Ba-Bayit U Ba-Hutz, בבית ובחוץ)
• As Rachel Waited, Tamuz, 1982 [Ke-Hakot Rachel, כחכות רחל]
• Poems, Letters, Writings, Dvir, 1985 (Shirim, Michtavim, Reshimot, שירים, מכתבים, רשימות)
• In My Garden, Tamuz, 1985 (Be-Gani Netaaticha, בגני נטעתיך)
• Will You Hear My Voice, Bar, 1986 (Ha-Tishmah Koli, התשמע קולי)
• Rachel's Poems, Sridot, 1997 (Shirei Rahel, שירי רחל)

Books in Translation

• English: Flowers of Perhaps: Selected Poems of Rahel London, Menard, 1995, ISBN 1-874320-02-0
• German: Berlin, Hechalutz, 1936; Tel Aviv, Davar, 1970
• Spanish: Barcelona, Riopiedras, 1985
• Yiddish: Winnipeg, WIZO U.S.A. and Canada, 1932
• Buenos Aires, Kium Farlag, 1957

Individual poems have been published in Afrikaans, Arabic, Chinese, Dutch, English, Esperanto, French, Frisian, German, Greek, Hungarian, Italian, Japanese, Portuguese, Romanian, Serbo-Croatian, Slovak, Spanish, Ukrainian, Vietnamese, Welsh, and Yiddish.