Is your surname Sharett?

Research the Sharett family

Yehuda Sharett's Geni Profile

Records for Yehuda Sharett

1,720 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Yehuda Sharett (Shertok)

Hebrew: Yehuda Sharett (Shertok), יהודה שרת
Birthdate:
Birthplace: Kherson, Ukraine
Death: Died in Tel Aviv, Israel
Immediate Family:

Son of Yaakov Shertok and Fanya Shertok
Husband of Tzivia Sharett
Father of Hilla Sharet (Lulav before her divorce)); Shlomo Sharett and <private> Sharett
Brother of Rivka Hoz; Moshe Sharett , 2nd Prime Minister of Israel; Ada Golomb; Geula Shertok; Joe Chertok and 1 other

Managed by: Private User
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Yehuda Sharett

http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=157 -------------------- מלחין ישראלי, מנצח מקהלות ומחנך.

נולד ברוסיה כבן ליעקב שרתוק, מאנשי ביל"ו, שעלה ארצה בשנת 1882 מחרסון שבאוקראינה אך חזר לרוסיה. אחיו הבוגר היה משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1905, גדל כילד בכפר הערבי עין סיניה שבהרי אפרים. בהיותו בן 11 עברה המשפחה לשכונת נווה צדק בתל אביב. יהודה למד בגימנסיה הרצליה ובמקביל למד נגינה בכינור.

בשנות העשרים הצטרף שרת ל"פלוגת העבודה" בכפר יחזקאל והקים שם את הרביעייה המוזיקלית הקיבוצית הראשונה. הצטרף לקיבוץ עין חרוד. בשנת 1927 נשא לאשה את צביה והצטרף לקיבוץ יגור.

בשנת 1929 יצא להשתלמות בגרמניה, וכששב שימש כמורה לזימרה במוסד החינוכי של יגור, הלחין שירים רבים והיה שותף ליצירת סדר פסח הקיבוצי, שאומץ לאחר מכן בקיבוצים רבים. נוסח סדר פסח יצא לאור בשנת 1951 והלחנים שלו זיכו אותו באותה שנה בפרס אנגל. בין תלמידיו בקיבוץ היה הפזמונאי יורם טהרלב. בתקופה זו היה שרת קשור בעבודתו המוזיקלית עם המלחין יוסף טל שאף עיבד מנעימותיו.

אשתו צביה נהרגה בדצמבר 1940 בתאונת דרכים ליד פרדסיה, ביחד עם אחותו רבקה שרת-הוז וגיסו דב הוז (על שמם נקרא קיבוץ דורות). אחרי התאונה שקע בדיכאון ובשארית חייו הוא היה אדם מיוסר, אך המשיך בעבודתו החינוכית והמוזיקלית.

כינס ופרסם את איגרותיו של ברל כצנלסון. הלחין רבים משירי רחל

המשוררת, בהם "לא שרתי לך ארצי", "הן דמה בדמי זורם" ו"ואולי" ("ואולי לא היו הדברים מעולם").

בשנת 1953 עזב את יגור והתיישב בנווה ים. בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ אפיקים, ליד בתו ונכדתו.

עם מותו בשנת 1979 הספיד אותו חברו ישראל גור: "יהודה שרת היה אדם מיוסר. רעייתו צביה - שעימה ואחריה הלך ליגור - נלקחה ממנו באסון תאונת-הדרכים הידועה של משפחת הוז-שרתוק בשנת 1941. במותה כבה משהו גם ביהודה שרת עצמו".

[ מוקי צור, יהודה שרת - גיבור תרבות, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000. [:

ליום השנה הראשון למות יהודה כתבתי רשימה ששמה "דודי יהודה". וכך היא נפתחת:

"למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" - כך נגלה לי יהודה בשחר ילדותי. היופי הארצי, הגוון הכהה, עטרת התלתלים, העיניים הגדולות העמוקות, הכתפיים הרחבות. וכל אלה משכן לסגולות נפש ורוח מובהקות כל-כך - לחיוך מקסים, לקול דיבור נפלא כפעפוע מי מעין, לקול שירת בס גברי ערב, לכשרון חוויה וסיפורה, לגעש לב תמיד. הכול יחד כתופעת טבע מושלמת שכל פן מפניה אחוז ומשולב בפנים האחרים כמחויב המציאות. וכאשר הפלא הזה מחבר מלים וממציא מנגינות ומחיה את סיפורי התנ"ך כאילו היה אחד מגיבוריו… הנה, למשל, הוא מדקלם עשרה פרקים ראשונים מספר איוב על-פה - רווח נקי שלו מאפס מעשה של ימי החלמה לאחר ניתוח. ילדות בצל עץ כזה, שתול על פלגי מים, היש ערוך לה? לגעת בכף יד אשר ביום תסתת אבנים במחצבה לבניין הארץ ובלילה תמשוך מהכינור את ויואלדי ובאך ומוצרו ובטהובן - אושיות עולם המוסיקה הקלאסית - היש ערוך לקרבת אדם שהוא גם חזון וגם התגשמותו? *

מכאן אפנה לרשימה שכתבתי בעשור למותו שקראתי לה "נוסח יהודה". וכך היא נפתחת:

אמור "יהודה" - ולעיני אלה שהכירוהו ניצבת דמותו המובהקת ועשייתו בתחומים שונים של מוסיקה. רק למעטים נהירה מלאכתו ההיסטורית-ספרותית שהיתה כרוכה בהבאת מכתבי ברל כצנלסון לדפוס. והרי במלאכה זו שהניבה שלושה כרכים עבי כרס השקיע חצי יובל שנים! *

מדוע ארכה עבודה זו זמן כה רב? גם בגלל המיקרו וגם בגלל המקרו, גם משום שהתקשה לבחור בנוסח האולטימטיבי משפעת הנוסחים שמוחו היצירתי הפיק לכל מלה ולכל ניב, וגם משום הפרישה הרחבה של ההערות שבהן האיר את מכתבי ברל. לאחר שקיבלתי ממנו את שלושת הכרכים… [מתוך *] עם דפדוף ראשון, כשראיתי את היחס בין "המשנה" הקצרה של ברל ו"הגמרא" הארוכה של יהודה, אמרתי לעצמי: אחזי בברל. רק אם לא תביני בו משהו, חפשי פירוש בהערות של יהודה. אבל מהעמוד הראשון, השני, דברי יהודה נעשו עיקר. - - - צללתי בים ההערות. נמשכתי מהערה להערה וכמעט כלאחר-יד, כמס עובד, העפתי עין בסיבתה במכתב של ברל… עד מהרה הבנתי מה עמוקים התלמים שיהודה חרש, ומה ארוכים. עד קצווי האופק. ובשפה לא ניכר שמץ מחיבוטי הנוסחים. כל טיפת זיעה (כפי שנהג לומר) נמחתה ממנה. והסגנון ברור, קולח… ואם פה ושם משובצת בו מילה "מצוחצחת" יש לה בוהק מיוחד. חותם הכותב. לאחר סיום הקריאה הרצתי לו איגרת. "יהודה היקר," כתבתי בפתיחתה, "יש סוגה ספרותית ששמה 'רומן במכתבים'. אתה כתבת 'רומן בהערות.'"

ומכאן אפנה לרשימה שכתבתי במלאת עשרים שנה למותו. לרשימה זו קראתי "הבודד במועדיו". ביקשתי לתאר בה שלוש זוויות באישיותו: את הדרך שבה חווה את בדידותו, את הדרך שבה ביקש לצקת תוכן במועדים ובחגים, את מועדיו-קרי-מעידותיו.

בוויעוד "משיחים" זה אתמקד בפן הראשון - בדרך שבה חווה יהודה את בדידותו.

במלים אלה סיים את אחד מחיבוריו במחלקה החמישית או השישית של הגימנסיה: "אני פורש לקרן זווית… והנני שמח בבדידותי." את המלה האחרונה - "בבדידותי" - הדגיש המורה בקו אדום ובאותו צבע הוסיף את הציון "טוב מאוד" ולידו הערה "ראוי לבוא בקובץ המחלקה." ניתן לשער בבטחה שהמורה היה אז"ר - אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ובהיותו בן שבע-עשרה, במכתב אל אחיו הגדול, בין היתר כתב יהודה: "תמיד אני סגור בתוך עצמי… בן בית אני רק בתוך מחיצתי... כשפוסע אני צעד אחד 'החוצה', הקרקע נשמט מתחת רגלי."

ובימי שליחותו ל"חלוץ" בגרמניה, לאחר שיחה שבה, כמדריך, הרגיש שכשל למצוא מסילות ללב חניכיו, כך כתב: "לבי חלול. עקת שחור… דנתי את עצמי לכף חובה בכל, בכל, בכבדות נאמנותי למקורות היניקה של מחשבתי, בשמרנותי הרוחנית הנפרזת, באי גמישותי להסתגל לתנאים ולמסיבות של ארץ זו… היה עלי לנטוש את שבילי נפשי. לחרוג מסוגר רוחי."

ואת בדידות אלמנותו כך תיאר: "דממת הלילה פולטת מתוכה זמזום כבד ואטום… מעולם לא ידעתי קול דממה כזה… לא רק שומע אני אותו עכשיו, ראה אראהו בעיני, גוש של דממה מזמזמת רובץ בכל כבדו על חלל חדרי ואני כורע תחתיו… והוא מכה בי… קודח בי… חדור וקדוח… מי אני? מה אני?"

ובהקדמה ל"'סדר פסח נוסח יגור" כך אמר: "ואם נקטנו לשון ברורה ונמרצת בהערות הביצוע… מתוקף מלאכת הבניין… לדריכות של מעש… אותה שעה ברשות היחיד [שלי], בתחתיות הלב…המבוכה לא תתן [לי] דמי."

[מתוך הרשימה "הבודד במועדיו"] כל חייו, משנקלעו בדרכו תלמידים, חניכים, מי ששרו במקהלותיו והשתתפו במסכותיו, רווה מהם חום וחיבה כנים. הרי מי שיכול לשבט נגישותיו, גם חש שנשטף בסילון רגשות שבקע ממבוע בראשיתי. אולם העובדה שכמעט לא חרג מחוץ לחצר הקיבוץ… ולא זכה להכרה לא מצד הממסד המוסיקלי ולא מצד הממסד האקדמי… אישרה לו מחוץ את תחושת בדידותו שמבית. באחד מביקורי האחרונים אצלו באפיקים אמר לי: 'המונים צובאים על פתחי. וכי אינך רואה אותם?'

ואחתום את דברי בפסקה האחרונה של "דודי יהודה" *:

באלבום זכרונותי כך אני רואה את יהודה לראשונה: אני ילדה משחקת "מחבואים" בחצר. לפתע הוא מופיע. בצעדיו האופייניים - כבדים ומלאי תנופה - הוא עולה במדרגות המטבח האחוריות. על שכמו ארגז ענבים מבציר כרם יגור. הארגז כל-כך שופע עד שהאשכולות משתרבבים החוצה. מבחינה "כרונולוגית" אני יודעת כי לא ייתכן שזו היתה הפעם הראשונה שראיתיו. אבל, יש לפעמים, תמונה מקרית של אדם הנעשית במרוצת הזמן מראה שתייה באשר היא מקפלת בתוכה את עצם תמציתו. וכך גם בתמונה זו ניכרו קווי יסוד של יהודה: טוב הלב, מתנה השפע, העוצמה, הקצב, יצר המשחק וההפתעה, החברות בקיבוץ, הדבקות במסגרתו האידיאית, הזיקה לעבודת האדמה, הרצון להביא פרי ביכורים אל משפחתו שהיתה ביתו היחיד האמיתי. והיתה בתמונה גם בדידות. הוא לא "נשא בשניים". לבדו עמס.

יעל מדיני "משיחים ביהודה" בהנחיית ד"ר ציפי פליישר סמינר לוינסקי, 25.1.09

---------------------- יעקב (קובי) שרת (בנו של משה שרת, אחיינו של יהודה שרת): דברים על יהודה שרת

דע מאין באת – מאין בא יהודה?

יהודה צ'רטוק-שרתוק-שרת נולד ב-1901 בעיר חרסון, ממזרח לאודסה, עיר-ואם-בישראל ברוסיה הצארית, היום אוקראינה, היושבת על הנהר הגדול דנייפר.

יהודה נולד לשני הורים משכילים. האם פניה, ילידת אודיסה, היתה הבוגרת הראשונה בסמינר למורות יהודיות בעירה. האב יעקב, יליד פינסק, היה איש רוח ועסקן ציבור, עיתונאי ופובליציסט. רוח תרבותית עזה נשבה בביתם ושרתה על כל ילדיהם.

יהודה היה רביעי בחמשת ילדיהם של פניה ויעקב צ'רטוק – הם נולדו בסדר מאורגן של בת-בן-בת-בן-בת (רבקה, משה, עדה, יהודה, גאולה). ב-1906, במלאות ליהודה חמש שנים, הועלה לארץ ישראל עם הוריו, אחיו ואחיותיו.

המשפחה נמנתה עם אנשי "העלייה השנייה", אך לאבי המשפחה יעקב זו היתה באמת עלייה שנייה, שכן פעם ראשונה הוא עלה לארץ ישראל ב-1882. עלה – וכעבור ארבע שנים, ב-1886, ירד.

יעקב היה ביל"ויי. הוא נעשה לחבר תנועת "בית יעקב לכו ונלכה" ב-1881, כאשר היה עד לפרעות ביהודים בעת שהיה סטודנט להנדסאות בוורשה, אז עיר ברוסיה הצארית. חוויית הפוגרום עשתה אותו, החילוני על סף התבוללות, לציוני גם להלכה וגם למעשה. הוא נטש את לימודיו ועלה. ובתוך החבורה הקטנה של הביל"ויים הוא נמנה עם קבוצה קטנה בת שבעה חברים, שלא הלכו לעבוד את האדמה, אלא החליטו להתמסר למלאכה. חברי הקבוצה עלו לירושלים ושם, בעזרתם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה, הקימו קואופרטיב לייצור תשמישי קדושה ומזכרות מעץ זית, שנקרא "שיבת החרש והמסגר". בשנותיו בירושלים התיידד יעקב עם אליעזר בן-יהודה וכתב רשימות לעיתונו, וכן היה כתב של היומון האודסאי "אודייסקי ליסטוק". אבל החזון התעשייתי של קבוצת הביל"ויים הזעירה לא עלה יפה. כעבור שנים ספורות הקואופרטיב פשט את הרגל. יעקב, שלא היה נשוי, לא יכול להקים משק חקלאי בגפו ולא הצטרף לחבריו בגדרה. בהגיעו לפת לחם נשבר – וחזר לרוסיה.

אבל משבר הירידה לא עקר מלבו של יעקב צ'רטוק את הרעיון הציוני. כעבור עשרים שנה – בעקבות פרעות 1905–1906 – הוא עלה שנית, זאת לא בגפו אלא כבעל משפחה ויחד עם אחיו זאב-וולודיה ואחותו גוטה.

יתר על כן, בזכות אותו משבר ירידה באו לעולם חמישיית האחים והאחיות, שהרי יעקב התחתן והקים משפחה רק לאחר ירידתו. מי שקרא את "יומן אישי" של משה שרת, שיצא לאור ב-8 כרכים, אולי יזכור את סיפורו של מחבר היומן על פגישה מקרית שלו עם "יורד" במסעו לסינגפור, ואיך מודעותו לכך שהוא עצמו היה בנו של "יורד" מנעה בעדו להתנפל בשצף-קצף על אותו "בוגד"...

בהגיע המשפחה ליפו ב-1906 עלתה השאלה היכן ראוי להם להתיישב. יעקב צ'רטוק נועץ בידידו הישן אליעזר בן-יהודה, והלה המליץ לפני לחכור אחוזה כפרית בכפר עין-סיניה, מצפון לרמאללה, על הדרך לשכם, מידי בעל האחוזה שהיה מידידיו, אפנדי ממשפחת אל-חוסייני המפורסמת, שעמד לצאת לשנים מספר לפריס וביקש להחכיר את אחוזתו.

יעקב נענה לאתגר, והמשפחה המשולשת – יעקב רעייתו וילדיהם, האח זאב ורעייתו אנה, והאחות גוטה ובעלה ברוך קטינסקי – התיישבה בעין סיניה. קומץ המתיישבים היהודים, שמצאו את עצמם כטיפה בים שכולו ערבי, לא חשו אי-נוחות כלשהי. היחסים עם הכפריים הערבים היו ידידותיים ולבביים מתחילה ועד המעבר ליפו כעבור שנתיים, כאשר התברר שההכנסות מן המשק החקלאי אינן מספיקות לקיום המשפחה וכאשר הילדים גדלו ושאלת לימודיהם הסדירים החריפה והלכה.

בעין-סיניה הנידחת לא היה, כמובן, בית-ספר יהודי. בבית היה אפשר לקרוא ספרים בספריה הרוסית והעברית העשירה שהביאו ההורים מחרסון. היה להם שם גם פסנתר שהובא מיפו לעין סיניה על גבי גמל, והדודה אנה פרטה עליו ולימדה את הנערה רבקה. אבל לילדים הגדולים – רבקה בת ה-14 ומשה בן ה-12 – לא ניתן ללמוד לימודים סדירים. הם עבדו במשק החקלאי וסייעו להורים. עדה בת התשע-עשר למדה בבית-ספר של מיסיון נוצרי בכפר הסמוך ביר-זית, לשם היתה מגיעה בוקר-בוקר רכובה על גבי חמור. ויהודה? יהודה בן החמש-שש צורף אל בני גילו הערבים שלמדו ב"כותאב" – "חדר מוסלמי" – שם ישבו הקטנים על הריצפה סביב אבן שטוחה ששימשה שולחן, ועליה ספר אחד ויחיד – ה"קוראן" – שאותו קראו לפי תור מארבעה צדדיו, כמקובל בחדר התימני. ואין ספק, הלימוד הסדיר באותו חדר מוסלמי בעין-סיניה במשך כשנתיים העניק ליהודה לא רק את אוצר המילים של השפה האחות, הערבית. הוא הטביע בו את חותם המיבטא הערבי הצח, את ההבדלה הברורה בין הגיית אל"ף ועי"ן, בין חי"ת וכ"ף, בין טי"ת ות"ו, בין כ"ף דגושה וקו"ף. לימים הוא ביכה את אובדן ההגייה המקורית, הנכונה, של העיצורים הללו בדיבור העברי שכן כך, לדעתו, אבדו לשפה צלילים מיוחדים שהעשירו את הגייתה והיא נתרוששה ונשטתחה. מי שזכו כעבור שנים רבות ללמוד מפיו פרקי תנ"ך, או נדרשו לדקלם לפי הוראותיו הקפדניות קטעי שירה וספרות במסכות שחיבר לימי מועד ולחגי ישראל, זוכרים לו את חסד ההגייה העברית הצחה והמתנגנת.

ואין ספק, גם כי צלילי הפסנתר שנתהדהדו בבית הגדול – "בית הבֶּק" – בעין סיניה, שאיכלס בהרחבה בשנים 1906–1908 את שלוש המשפחות (את הבית הזה, העומד עד היום בעין-סיניה, ירש לימים המנהיג הפלסטיני פייצל חוסייני והקים בו מוזיאון פלסטיני), השפיעו השפעתם בייחוד על יהודה ועל אחותו הצעירה ממנו גאולה – שניהם גדלו אל תוך המוסיקה מילדותם עד שהיתה ליסוד-מוסד בחייהם הבוגרים. ובעקור המשפחה ליפו, ומשם לתל אביב, התמסרו זה ללימוד נגינה בכינור וזו ללימוד נגינה בפסנתר. רבקה הבכירה, שאת לימודיה המוסיקליים החלה בעין-סיניה, ואולי אף בחרסון, היתה לימים מורה לנגינה בכלי זה, ואילו על משה אנו יודעים מתוך תצלום של תזמורת גימנסיה "הרצליה" (שהוא היה מבוגרי מחזורה הראשון), כי ניגן בקלרנית.

על יהודה מספרת המסורת המשפחתית, כי איחר מאוד בדיבור, וכי בשנותיו הראשונות "המציא" לעצמו שפה משלו שרק אחיו ואחיותיו יכלו להבינה. יום אחד, כשחזר הביתה מבית-הספר לבנות שבנווה צדק, שם למד עד שעבר לגימנסיה "הרצליה", זימר לבני המשפחה זמר שנלמד בבית-הספר: "שָמְטֶל שֶפְטֶל מָדְמֶה אַט – שָמְטֶל שֶפְטֶל –יֶלֶה אִיש"... אחיו ואחיותיו לא איחרו לפענח את המילות: "שם תשב תלמד מעט – שם תלמד תהיה לאיש"...

שליטתו המופלאה בעברית לימדה, כי באותן שנים ראשונות קלטו אוזניו את השפה לאורכה, לרוחבה ולעומקה.

יהודה לא סיים את הגימנסיה. קצה נפשו בבחינות הבגרות. הוא לא ראה טעם בלימודים לצורך הצלחה בבחינות. לימים, כאשר יצא לשליחות לתנועת "החלוץ" בגרמניה ב-1930, ותיכנן להשתלם שם במקצועות המוסיקה, לא היתה לו ברירה והוא עמד בבחינות כדי להשיג תעודת בגרות. על העבודה בספרות עברית, שהיה עליו להגיש, קיבל ציון מעולה.

עם כינור בידו יצא יהודה מתל אביב ל"הגשמה" בעמק יזרעאל והצטרף לעין טבעון ולעין חרוד – וכעבור זמן-מה עקר "מסיבות רומנטיות" ליגור, שם הקים משפחה עם אהובתו צביה. הוא ואחותו גאולה, שהצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, הגשימו את חלום ההתיישבות של אביהם.

חומר קריאה:

על יהודה שרת, ראו: מוקי צור, "יהודה שרת – גיבור תרבות", הקיבוץ המאוחד 2000; וכן באתרים: www.ysharett.org.il; www.zemereshet.co.il ו- www.sharett.org.il (אתר העמותה למורשת משה שרת, מדור קישורים)

על יעקב צ'רטוק כאיש ביל"ו ועל המשפחה בחרסון ובעין-סיניה, ראו: הפרק "בית יעקב" במשה שרת, "יומן אישי", מעריב 1978, כרך ז', עמ' 1957–1988.



            

About Yehuda Sharett, יהודה שרת (עברית)

מלחין ישראלי, מנצח מקהלות ומחנך.

נולד ברוסיה כבן ליעקב שרתוק, מאנשי ביל"ו, שעלה ארצה בשנת 1882 מחרסון שבאוקראינה אך חזר לרוסיה. אחיו הבוגר היה משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1905, גדל כילד בכפר הערבי עין סיניה שבהרי אפרים. בהיותו בן 11 עברה המשפחה לשכונת נווה צדק בתל אביב. יהודה למד בגימנסיה הרצליה ובמקביל למד נגינה בכינור.

בשנות העשרים הצטרף שרת ל"פלוגת העבודה" בכפר יחזקאל והקים שם את הרביעייה המוזיקלית הקיבוצית הראשונה. הצטרף לקיבוץ עין חרוד. בשנת 1927 נשא לאשה את צביה והצטרף לקיבוץ יגור.

בשנת 1929 יצא להשתלמות בגרמניה, וכששב שימש כמורה לזימרה במוסד החינוכי של יגור, הלחין שירים רבים והיה שותף ליצירת סדר פסח הקיבוצי, שאומץ לאחר מכן בקיבוצים רבים. נוסח סדר פסח יצא לאור בשנת 1951 והלחנים שלו זיכו אותו באותה שנה בפרס אנגל. בין תלמידיו בקיבוץ היה הפזמונאי יורם טהרלב. בתקופה זו היה שרת קשור בעבודתו המוזיקלית עם המלחין יוסף טל שאף עיבד מנעימותיו.

אשתו צביה נהרגה בדצמבר 1940 בתאונת דרכים ליד פרדסיה, ביחד עם אחותו רבקה שרת-הוז וגיסו דב הוז (על שמם נקרא קיבוץ דורות). אחרי התאונה שקע בדיכאון ובשארית חייו הוא היה אדם מיוסר, אך המשיך בעבודתו החינוכית והמוזיקלית.

כינס ופרסם את איגרותיו של ברל כצנלסון. הלחין רבים משירי רחל

המשוררת, בהם "לא שרתי לך ארצי", "הן דמה בדמי זורם" ו"ואולי" ("ואולי לא היו הדברים מעולם").

בשנת 1953 עזב את יגור והתיישב בנווה ים. בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ אפיקים, ליד בתו ונכדתו.

עם מותו בשנת 1979 הספיד אותו חברו ישראל גור: "יהודה שרת היה אדם מיוסר. רעייתו צביה - שעימה ואחריה הלך ליגור - נלקחה ממנו באסון תאונת-הדרכים הידועה של משפחת הוז-שרתוק בשנת 1941. במותה כבה משהו גם ביהודה שרת עצמו".

מוקי צור, יהודה שרת - גיבור תרבות, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.

ליום השנה הראשון למות יהודה כתבתי רשימה ששמה "דודי יהודה". וכך היא נפתחת:

"למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" -

כך נגלה לי יהודה בשחר ילדותי. היופי הארצי, הגוון הכהה, עטרת התלתלים, העיניים הגדולות העמוקות, הכתפיים הרחבות. וכל אלה משכן לסגולות נפש ורוח מובהקות כל-כך - לחיוך מקסים, לקול דיבור נפלא כפעפוע מי מעין, לקול שירת בס גברי ערב, לכשרון חוויה וסיפורה, לגעש לב תמיד. הכול יחד כתופעת טבע מושלמת שכל פן מפניה אחוז ומשולב בפנים האחרים כמחויב המציאות. וכאשר הפלא הזה מחבר מלים וממציא מנגינות ומחיה את סיפורי התנ"ך כאילו היה אחד מגיבוריו… הנה, למשל, הוא מדקלם עשרה פרקים ראשונים מספר איוב על-פה - רווח נקי שלו מאפס מעשה של ימי החלמה לאחר ניתוח. ילדות בצל עץ כזה, שתול על פלגי מים, היש ערוך לה? לגעת בכף יד אשר ביום תסתת אבנים במחצבה לבניין הארץ ובלילה תמשוך מהכינור את ויואלדי ובאך ומוצרו ובטהובן - אושיות עולם המוסיקה הקלאסית - היש ערוך לקרבת אדם שהוא גם חזון וגם התגשמותו? *

מכאן אפנה לרשימה שכתבתי בעשור למותו שקראתי לה "נוסח יהודה". וכך היא נפתחת:

אמור "יהודה" -

ולעיני אלה שהכירוהו ניצבת דמותו המובהקת ועשייתו בתחומים שונים של מוסיקה. רק למעטים נהירה מלאכתו ההיסטורית-ספרותית שהיתה כרוכה בהבאת מכתבי ברל כצנלסון לדפוס. והרי במלאכה זו שהניבה שלושה כרכים עבי כרס השקיע חצי יובל שנים! *

מדוע ארכה עבודה זו זמן כה רב? גם בגלל המיקרו וגם בגלל המקרו, גם משום שהתקשה לבחור בנוסח האולטימטיבי משפעת הנוסחים שמוחו היצירתי הפיק לכל מלה ולכל ניב, וגם משום הפרישה הרחבה של ההערות שבהן האיר את מכתבי ברל.

לאחר שקיבלתי ממנו את שלושת הכרכים…

[מתוך *]

עם דפדוף ראשון, כשראיתי את היחס בין "המשנה" הקצרה של ברל ו"הגמרא" הארוכה של יהודה, אמרתי לעצמי: אחזי בברל. רק אם לא תביני בו משהו, חפשי פירוש בהערות של יהודה. אבל מהעמוד הראשון, השני, דברי יהודה נעשו עיקר. - - - צללתי בים ההערות. נמשכתי מהערה להערה וכמעט כלאחר-יד, כמס עובד, העפתי עין בסיבתה במכתב של ברל… עד מהרה הבנתי מה עמוקים התלמים שיהודה חרש, ומה ארוכים. עד קצווי האופק. ובשפה לא ניכר שמץ מחיבוטי הנוסחים. כל טיפת זיעה (כפי שנהג לומר) נמחתה ממנה. והסגנון ברור, קולח… ואם פה ושם משובצת בו מילה "מצוחצחת" יש לה בוהק מיוחד. חותם הכותב. לאחר סיום הקריאה הרצתי לו איגרת. "יהודה היקר," כתבתי בפתיחתה, "יש סוגה ספרותית ששמה 'רומן במכתבים'. אתה כתבת 'רומן בהערות.'"

ומכאן אפנה לרשימה שכתבתי במלאת עשרים שנה למותו. לרשימה זו קראתי "הבודד במועדיו". ביקשתי לתאר בה שלוש זוויות באישיותו: את הדרך שבה חווה את בדידותו, את הדרך שבה ביקש לצקת תוכן במועדים ובחגים, את מועדיו-קרי-מעידותיו.

בוויעוד "משיחים" זה אתמקד בפן הראשון - בדרך שבה חווה יהודה את בדידותו.

במלים אלה סיים את אחד מחיבוריו במחלקה החמישית או השישית של הגימנסיה: "אני פורש לקרן זווית… והנני שמח בבדידותי." את המלה האחרונה - "בבדידותי" - הדגיש המורה בקו אדום ובאותו צבע הוסיף את הציון "טוב מאוד" ולידו הערה "ראוי לבוא בקובץ המחלקה." ניתן לשער בבטחה שהמורה היה אז"ר - אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ובהיותו בן שבע-עשרה, במכתב אל אחיו הגדול, בין היתר כתב יהודה: "תמיד אני סגור בתוך עצמי… בן בית אני רק בתוך מחיצתי... כשפוסע אני צעד אחד 'החוצה', הקרקע נשמט מתחת רגלי."

ובימי שליחותו ל"חלוץ" בגרמניה, לאחר שיחה שבה, כמדריך, הרגיש שכשל למצוא מסילות ללב חניכיו, כך כתב: "לבי חלול. עקת שחור… דנתי את עצמי לכף חובה בכל, בכל, בכבדות נאמנותי למקורות היניקה של מחשבתי, בשמרנותי הרוחנית הנפרזת, באי גמישותי להסתגל לתנאים ולמסיבות של ארץ זו… היה עלי לנטוש את שבילי נפשי. לחרוג מסוגר רוחי."

ואת בדידות אלמנותו כך תיאר: "דממת הלילה פולטת מתוכה זמזום כבד ואטום… מעולם לא ידעתי קול דממה כזה… לא רק שומע אני אותו עכשיו, ראה אראהו בעיני, גוש של דממה מזמזמת רובץ בכל כבדו על חלל חדרי ואני כורע תחתיו… והוא מכה בי… קודח בי… חדור וקדוח… מי אני? מה אני?"

ובהקדמה ל"'סדר פסח נוסח יגור" כך אמר: "ואם נקטנו לשון ברורה ונמרצת בהערות הביצוע… מתוקף מלאכת הבניין… לדריכות של מעש… אותה שעה ברשות היחיד [שלי], בתחתיות הלב…המבוכה לא תתן [לי] דמי."

[מתוך הרשימה "הבודד במועדיו"]

כל חייו, משנקלעו בדרכו תלמידים, חניכים, מי ששרו במקהלותיו והשתתפו במסכותיו, רווה מהם חום וחיבה כנים. הרי מי שיכול לשבט נגישותיו, גם חש שנשטף בסילון רגשות שבקע ממבוע בראשיתי. אולם העובדה שכמעט לא חרג מחוץ לחצר הקיבוץ… ולא זכה להכרה לא מצד הממסד המוסיקלי ולא מצד הממסד האקדמי… אישרה לו מחוץ את תחושת בדידותו שמבית.

באחד מביקורי האחרונים אצלו באפיקים אמר לי: 'המונים צובאים על פתחי. וכי אינך רואה אותם?'

ואחתום את דברי בפסקה האחרונה של "דודי יהודה" *:

באלבום זכרונותי כך אני רואה את יהודה לראשונה: אני ילדה משחקת "מחבואים" בחצר. לפתע הוא מופיע. בצעדיו האופייניים - כבדים ומלאי תנופה - הוא עולה במדרגות המטבח האחוריות. על שכמו ארגז ענבים מבציר כרם יגור. הארגז כל-כך שופע עד שהאשכולות משתרבבים החוצה. מבחינה "כרונולוגית" אני יודעת כי לא ייתכן שזו היתה הפעם הראשונה שראיתיו. אבל, יש לפעמים, תמונה מקרית של אדם הנעשית במרוצת הזמן מראה שתייה באשר היא מקפלת בתוכה את עצם תמציתו. וכך גם בתמונה זו ניכרו קווי יסוד של יהודה: טוב הלב, מתנה השפע, העוצמה, הקצב, יצר המשחק וההפתעה, החברות בקיבוץ, הדבקות במסגרתו האידיאית, הזיקה לעבודת האדמה, הרצון להביא פרי ביכורים אל משפחתו שהיתה ביתו היחיד האמיתי. והיתה בתמונה גם בדידות. הוא לא "נשא בשניים". לבדו עמס.

יעל מדיני

"משיחים ביהודה" בהנחיית ד"ר ציפי פליישר

סמינר לוינסקי, 25.1.09

יעקב (קובי) שרת (בנו של משה שרת, אחיינו של יהודה שרת): דברים על יהודה שרת

דע מאין באת – מאין בא יהודה?

יהודה צ'רטוק-שרתוק-שרת נולד ב-1901 בעיר חרסון, ממזרח לאודסה, עיר-ואם-בישראל ברוסיה הצארית, היום אוקראינה, היושבת על הנהר הגדול דנייפר.

יהודה נולד לשני הורים משכילים. האם פניה, ילידת אודיסה, היתה הבוגרת הראשונה בסמינר למורות יהודיות בעירה. האב יעקב, יליד פינסק, היה איש רוח ועסקן ציבור, עיתונאי ופובליציסט. רוח תרבותית עזה נשבה בביתם ושרתה על כל ילדיהם.

יהודה היה רביעי בחמשת ילדיהם של פניה ויעקב צ'רטוק – הם נולדו בסדר מאורגן של בת-בן-בת-בן-בת (רבקה, משה, עדה, יהודה, גאולה). ב-1906, במלאות ליהודה חמש שנים, הועלה לארץ ישראל עם הוריו, אחיו ואחיותיו.

המשפחה נמנתה עם אנשי "העלייה השנייה", אך לאבי המשפחה יעקב זו היתה באמת עלייה שנייה, שכן פעם ראשונה הוא עלה לארץ ישראל ב-1882. עלה – וכעבור ארבע שנים, ב-1886, ירד.

יעקב היה ביל"ויי. הוא נעשה לחבר תנועת "בית יעקב לכו ונלכה" ב-1881, כאשר היה עד לפרעות ביהודים בעת שהיה סטודנט להנדסאות בוורשה, אז עיר ברוסיה הצארית. חוויית הפוגרום עשתה אותו, החילוני על סף התבוללות, לציוני גם להלכה וגם למעשה. הוא נטש את לימודיו ועלה. ובתוך החבורה הקטנה של הביל"ויים הוא נמנה עם קבוצה קטנה בת שבעה חברים, שלא הלכו לעבוד את האדמה, אלא החליטו להתמסר למלאכה. חברי הקבוצה עלו לירושלים ושם, בעזרתם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה, הקימו קואופרטיב לייצור תשמישי קדושה ומזכרות מעץ זית, שנקרא "שיבת החרש והמסגר". בשנותיו בירושלים התיידד יעקב עם אליעזר בן-יהודה וכתב רשימות לעיתונו, וכן היה כתב של היומון האודסאי "אודייסקי ליסטוק". אבל החזון התעשייתי של קבוצת הביל"ויים הזעירה לא עלה יפה. כעבור שנים ספורות הקואופרטיב פשט את הרגל. יעקב, שלא היה נשוי, לא יכול להקים משק חקלאי בגפו ולא הצטרף לחבריו בגדרה. בהגיעו לפת לחם נשבר – וחזר לרוסיה.

אבל משבר הירידה לא עקר מלבו של יעקב צ'רטוק את הרעיון הציוני. כעבור עשרים שנה – בעקבות פרעות 1905–1906 – הוא עלה שנית, זאת לא בגפו אלא כבעל משפחה ויחד עם אחיו זאב-וולודיה ואחותו גוטה.

יתר על כן, בזכות אותו משבר ירידה באו לעולם חמישיית האחים והאחיות, שהרי יעקב התחתן והקים משפחה רק לאחר ירידתו. מי שקרא את "יומן אישי" של משה שרת, שיצא לאור ב-8 כרכים, אולי יזכור את סיפורו של מחבר היומן על פגישה מקרית שלו עם "יורד" במסעו לסינגפור, ואיך מודעותו לכך שהוא עצמו היה בנו של "יורד" מנעה בעדו להתנפל בשצף-קצף על אותו "בוגד"...

בהגיע המשפחה ליפו ב-1906 עלתה השאלה היכן ראוי להם להתיישב. יעקב צ'רטוק נועץ בידידו הישן אליעזר בן-יהודה, והלה המליץ לפני לחכור אחוזה כפרית בכפר עין-סיניה, מצפון לרמאללה, על הדרך לשכם, מידי בעל האחוזה שהיה מידידיו, אפנדי ממשפחת אל-חוסייני המפורסמת, שעמד לצאת לשנים מספר לפריס וביקש להחכיר את אחוזתו.

יעקב נענה לאתגר, והמשפחה המשולשת – יעקב רעייתו וילדיהם, האח זאב ורעייתו אנה, והאחות גוטה ובעלה ברוך קטינסקי – התיישבה בעין סיניה. קומץ המתיישבים היהודים, שמצאו את עצמם כטיפה בים שכולו ערבי, לא חשו אי-נוחות כלשהי. היחסים עם הכפריים הערבים היו ידידותיים ולבביים מתחילה ועד המעבר ליפו כעבור שנתיים, כאשר התברר שההכנסות מן המשק החקלאי אינן מספיקות לקיום המשפחה וכאשר הילדים גדלו ושאלת לימודיהם הסדירים החריפה והלכה.

בעין-סיניה הנידחת לא היה, כמובן, בית-ספר יהודי. בבית היה אפשר לקרוא ספרים בספריה הרוסית והעברית העשירה שהביאו ההורים מחרסון. היה להם שם גם פסנתר שהובא מיפו לעין סיניה על גבי גמל, והדודה אנה פרטה עליו ולימדה את הנערה רבקה. אבל לילדים הגדולים – רבקה בת ה-14 ומשה בן ה-12 – לא ניתן ללמוד לימודים סדירים. הם עבדו במשק החקלאי וסייעו להורים. עדה בת התשע-עשר למדה בבית-ספר של מיסיון נוצרי בכפר הסמוך ביר-זית, לשם היתה מגיעה בוקר-בוקר רכובה על גבי חמור. ויהודה? יהודה בן החמש-שש צורף אל בני גילו הערבים שלמדו ב"כותאב" – "חדר מוסלמי" – שם ישבו הקטנים על הריצפה סביב אבן שטוחה ששימשה שולחן, ועליה ספר אחד ויחיד – ה"קוראן" – שאותו קראו לפי תור מארבעה צדדיו, כמקובל בחדר התימני.

ואין ספק, הלימוד הסדיר באותו חדר מוסלמי בעין-סיניה במשך כשנתיים העניק ליהודה לא רק את אוצר המילים של השפה האחות, הערבית. הוא הטביע בו את חותם המיבטא הערבי הצח, את ההבדלה הברורה בין הגיית אל"ף ועי"ן, בין חי"ת וכ"ף, בין טי"ת ות"ו, בין כ"ף דגושה וקו"ף. לימים הוא ביכה את אובדן ההגייה המקורית, הנכונה, של העיצורים הללו בדיבור העברי שכן כך, לדעתו, אבדו לשפה צלילים מיוחדים שהעשירו את הגייתה והיא נתרוששה ונשטתחה. מי שזכו כעבור שנים רבות ללמוד מפיו פרקי תנ"ך, או נדרשו לדקלם לפי הוראותיו הקפדניות קטעי שירה וספרות במסכות שחיבר לימי מועד ולחגי ישראל, זוכרים לו את חסד ההגייה העברית הצחה והמתנגנת.

ואין ספק, גם כי צלילי הפסנתר שנתהדהדו בבית הגדול – "בית הבֶּק" – בעין סיניה, שאיכלס בהרחבה בשנים 1906–1908 את שלוש המשפחות (את הבית הזה, העומד עד היום בעין-סיניה, ירש לימים המנהיג הפלסטיני פייצל חוסייני והקים בו מוזיאון פלסטיני), השפיעו השפעתם בייחוד על יהודה ועל אחותו הצעירה ממנו גאולה – שניהם גדלו אל תוך המוסיקה מילדותם עד שהיתה ליסוד-מוסד בחייהם הבוגרים. ובעקור המשפחה ליפו, ומשם לתל אביב, התמסרו זה ללימוד נגינה בכינור וזו ללימוד נגינה בפסנתר. רבקה הבכירה, שאת לימודיה המוסיקליים החלה בעין-סיניה, ואולי אף בחרסון, היתה לימים מורה לנגינה בכלי זה, ואילו על משה אנו יודעים מתוך תצלום של תזמורת גימנסיה "הרצליה" (שהוא היה מבוגרי מחזורה הראשון), כי ניגן בקלרנית.

על יהודה מספרת המסורת המשפחתית, כי איחר מאוד בדיבור, וכי בשנותיו הראשונות "המציא" לעצמו שפה משלו שרק אחיו ואחיותיו יכלו להבינה. יום אחד, כשחזר הביתה מבית-הספר לבנות שבנווה צדק, שם למד עד שעבר לגימנסיה "הרצליה", זימר לבני המשפחה זמר שנלמד בבית-הספר: "שָמְטֶל שֶפְטֶל מָדְמֶה אַט – שָמְטֶל שֶפְטֶל –יֶלֶה אִיש"... אחיו ואחיותיו לא איחרו לפענח את המילות: "שם תשב תלמד מעט – שם תלמד תהיה לאיש"...

שליטתו המופלאה בעברית לימדה, כי באותן שנים ראשונות קלטו אוזניו את השפה לאורכה, לרוחבה ולעומקה.

יהודה לא סיים את הגימנסיה. קצה נפשו בבחינות הבגרות. הוא לא ראה טעם בלימודים לצורך הצלחה בבחינות. לימים, כאשר יצא לשליחות לתנועת "החלוץ" בגרמניה ב-1930, ותיכנן להשתלם שם במקצועות המוסיקה, לא היתה לו ברירה והוא עמד בבחינות כדי להשיג תעודת בגרות. על העבודה בספרות עברית, שהיה עליו להגיש, קיבל ציון מעולה.

עם כינור בידו יצא יהודה מתל אביב ל"הגשמה" בעמק יזרעאל והצטרף לעין טבעון ולעין חרוד – וכעבור זמן-מה עקר "מסיבות רומנטיות" ליגור, שם הקים משפחה עם אהובתו צביה. הוא ואחותו גאולה, שהצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, הגשימו את חלום ההתיישבות של אביהם.

חומר קריאה:

על יהודה שרת, ראו: מוקי צור, "יהודה שרת – גיבור תרבות", הקיבוץ המאוחד 2000; וכן באתרים: www.ysharett.org.il; www.zemereshet.co.il ו- www.sharett.org.il (אתר העמותה למורשת משה שרת, מדור קישורים)

על יעקב צ'רטוק כאיש ביל"ו ועל המשפחה בחרסון ובעין-סיניה, ראו: הפרק "בית יעקב" במשה שרת, "יומן אישי", מעריב 1978, כרך ז', עמ' 1957–1988.

על יהודה שרת על יהודה שרת נולד ברוסיה כבן ליעקב שרתוק, מאנשי ביל"ו, שעלה לארץ ישראל בשנת 1882 מחרסון (כיום באוקראינה) אך שב לרוסיה. אחיו הבוגר היה משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1905, גדל כילד בכפר הערבי עין סיניא. בהיותו בן 11 עברה המשפחה לשכונת נווה צדקבתל אביב. יהודה למד בגימנסיה הרצליה ובמקביל למד נגינה בכינור. בשנות ה-20 הצטרף שרת ל"פלוגת העבודה" בכפר יחזקאל והקים שם את הרביעייה המוזיקלית הקיבוצית הראשונה. הצטרף לקיבוץ עין חרוד. בשנת 1927 נשא לאשה את צביה והצטרף לקיבוץ יגור. בשנת 1929 יצא להשתלמות בגרמניה, וכששב שימש כמורה לזימרה במוסד החינוכי של יגור, הלחין שירים רבים והיה שותף ליצירת סדר פסח הקיבוצי, שאומץ לאחר מכן בקיבוצים רבים. נוסח סדר פסח יצא לאור בשנת 1951, ולחניו שלו זיכו אותו באותה שנה בפרס אנגל. בין תלמידיו בקיבוץ היה הפזמונאי יורם טהרלב. בתקופה זו היה שרת קשור בעבודתו המוזיקלית עם המלחין יוסף טל שאף עיבד מנעימותיו. אשתו צביה נהרגה בדצמבר 1940 בתאונת דרכים ליד פרדסיה, ביחד עם אחותו רבקה שרת-הוז וגיסו דב הוז (על שמם נקרא קיבוץ דורות). אחרי התאונה שקע בדיכאון ובשארית חייו הוא היה אדם מיוסר, אך המשיך בעבודתו החינוכית והמוזיקלית. ליהודה וצביה נולדו 3 ילדים - 2 בנים ובת: נבות שרת (יבדל"א), שלמה שרת ז"ל והילה שרת ז"ל. כינס ופרסם את איגרותיו של ברל כצנלסון. הלחין רבים משירי רחל המשוררת, בהם "לא שרתי לך ארצי", "הן דמה בדמי זורם" ו"ואולי" ("ואולי לא היו הדברים מעולם"). בשנת 1953 עזב את יגור והתיישב בנווה ים. בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ אפיקים, ליד בתו, בנו ונכדיו. עם מותו בשנת 1979 הספיד אותו חברו ישראל גור: יהודה שרת היה אדם מיוסר. רעייתו צביה - שעימה ואחריה הלך ליגור - נלקחה ממנו באסון תאונת-הדרכים הידועה של משפחת הוז-שרתוק בשנת 1941. במותה כבה משהו גם ביהודה שרת עצמו. עידכון אחרון ( רביעי, 27 אפריל 2011 )

יצירתו החשובה ביותר של יהודה היא.. שי סדר פסח נוסח יגור לחן ואולי לחן אל ארצי

view all

Yehuda Sharett's Timeline

1901
1901
Kherson, Ukraine
1937
July 28, 1937
Age 36
Kibutz Yagur, Israel
1979
1979
Age 78
Tel Aviv, Israel
????
????