Yitzhak Ben Tzvi, 2nd President of Israel

Is your surname Ben Tzvi?

Research the Ben Tzvi family

Yitzhak Ben Tzvi, 2nd President of Israel's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Yitzhak Ben Tzvi (Shimshelevich), 2nd President of Israel

Hebrew: יצחק בן צבי, 2nd President of Israel
Birthdate:
Birthplace: Poltava, Poltavs'ka oblast, Ukraine
Death: Died in Jerusalem, Israel
Place of Burial: Mt Herzl, Israel
Immediate Family:

Son of Tzvi Shimshi and Atara (Kreina) Kopilevich
Husband of Rachel Yanait-Ben Zvi -
Father of <private> Ben Tzvi and Eli Ben Tzvi, עלי בן צבי
Brother of Aharon Reuveni; Shulamit Klogai and Dina Mazar

Occupation: 2nd President of Israel, Second President of Israel, נשיא המדינה השני של מדינת ישראל
Managed by: Private User
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Yitzhak Ben Tzvi, 2nd President of Israel

Yitzhak Ben-Zvi, 2nd President of Israel

Yitzhak Ben-Zvi, יצחק בן צבי‎ (born 24 November 1884, died 23 April 1963) was a historian, Labor Zionist leader, the second and longest-serving President of Israel.

Biography

Born in Poltava in the Russian Empire (today in Ukraine), Ben-Zvi was the eldest son of Zvi Shimshelevitz, who later took the name Shimshi. Shimshi was a leading Zionist activist and one of the organizers of the first Zionist Congress in 1897. In 1952, he was honored by the first Israeli Knesset with the title "Father of the State of Israel."

Ben-Zvi was active in the Jewish self-defense units organized in Ukraine to defend Jews during the pogroms of 1905, and joined the Poale Zion Zionist political party. He was a representative in the Zionist Congress of 1907, and it was there that he first met Israel Shochat. Ben-Zvi emigrated to Mandate Palestine that same year, and settled in Jaffa. "Bar-Giora", the clandestine precursor to Hashomer, was created in his apartment in 1907. In 1909, he organized the Gymnasia Rehavia high school in Jerusalem together with Rachel Yanait.

Following his studies at Galatasaray Lisesi in Istanbul, from 1912 to 1914 Ben-Zvi studied law at Istanbul University, together with the future Israeli prime minister David Ben-Gurion. They returned to Palestine in August 1914, but were expelled by the Ottoman authorities in 1915. The two of them moved to New York City, where they engaged in Zionist activities and founded the HeHalutz (Pioneer) movement there. Together, they also wrote the Yiddish book The Land of Israel Past and Present to promote the Zionist cause among American Jewry.

Upon returning to Palestine in 1918, Ben-Zvi married Yanait. They had two sons: Amram and Eli. Eli died in Arab-Israeli War, defending his kibbutz, Beit Keshet. Ben-Zvi's brother was the well know author Aharon Ruveny and his brother-in-law was the Israeli archaeologist, Benjamin Mazar.

Political career

Ben-Zvi served in the Jewish Legion together with Ben-Gurion. In 1919, he helped found the Ahdut HaAvoda party, and became increasingly active in the Haganah. He was later elected to the Jerusalem City Council and president of the National Council, the shadow government of the Jewish community in Mandatory Palestine. According to a book published in 1985, Ben-Zvi allegedly ordered the 1924 political assassination of Jacob Israël de Haan, who had turned into an anti-Zionist.

Presidency

When Israel gained its independence, Ben-Zvi was among the signers of its Declaration of Independence on 14 May 1948. He served in the First and Second Knesset for the Mapai party. He was elected President of Israel on 8 December 1952, assumed office on 16 December 1952, and continued to serve in such position until his death.

Ben-Zvi believed that the president should set an example for the public and his home should reflect the austerity of the times. For over 26 years, he and his family lived in a wooden hut in the Rehavia neighborhood of Jerusalem. The State of Israel took interest in the adjacent house, build and owned by Nissim and Esther Valero, and purchased it, after Nissim's death, to provide additional space for the President's residence. Two larger structures in the yard were used for official receptions.

Research

In 1948, Ben-Zvi headed the Institute for the Study of Oriental Jewish Communities in the Middle East, later named the Ben-Zvi Institute (Yad Ben-Zvi) in his honor. The Ben-Zvi Institute occupies Nissim Valero's house. His main field of research was the Jewish communities and sects of Asia and Africa, including the Samaritans and Karaites.

Commemoration and awards

  • In 1953, Ben-Zvi was awarded the Bialik Prize for Jewish thought.

Ben-Zvi's photo appears on 100 NIS banknotes. Many streets and boulevards in Israel are named for him. In 2008, Ben-Zvi's wooden hut was moved to Kibbutz Beit Keshet, which his son helped to found, and the interior was restored with its original furnishings. The Valero house in Rehavia neighborhood was designated a historic building protected by law under municipal plan 2097 for the preservation of historic sites.

Family

Yitzhak Ben-Zvi's father, Zvi Shimshi (Shimshelevitz), was a leading Zionist activist in the 19th century. A member of the B'ne Moshe and Hoveve Zion movements in Ukraine, he was one of the organizers with Dr. Theodore Herzl of the first Zionist Congress in Basel, Switzerland in the fall of 1897. At this Congress, the World Zionist Organization was founded, and the intention to re-establish a Jewish state was announced. Shimshi was the only organizer of the first Zionist Congress to live to see the birth of the modern State of Israel in 1948. On 10 December 1952, Zvi Shimshi was honored by the first Israeli Knesset (parliament) with the title, "Father of the State of Israel."

Yitzhak Ben-Zvi's brother was the well know Jewish author, Aharon Ruveny, and his brother-in-law was the Israeli archaeologist, Prof. Benjamin Mazar.

יצחק בן צבי

-------------------- Yitzhak Ben-Zvi was the second President of Israel. --------------------

About יצחק בן צבי, 2nd President of Israel (עברית)

(24 בנובמבר 1884 – 23 באפריל 1963; י"ח בכסלו ה'תרמ"ה – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.

ביוגרפיה

שנים ראשונות

יצחק בן-צבי נולד בעיר המחוז פולטבה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), בתחום המושב היהודי, בן בכור לקריינה (עטרה) בת הרב ישראל לייב קופילביץ, ולצבי שימשלביץ (לימים שמשי), עסקן וסופר ציוני. מצד אימו היה נין הרב מאיר הלוי אפשטיין ומצד אביו היה צאצא הרב יחיאל היילפרין, הרב אליהו חיים מייזל מלודז', הרב המקובל משה אשכנזי (משה איוויער), ונצר לרש"י. אחיו הוא הסופר אהרן ראובני, ואחיותיו הן: המשוררת שולמית קלוגאי ודינה אשת בנימין מזר.‏.

בן-צבי התחנך בילדותו ב"חדר", משנת 1891, ולאחר מכן בחדר מתוקן. עם מוריו נמנו אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ונתן וסילבסקי (לימים ציר לקונגרס הציוני הראשון). בביתם דיברו הוריו רוסית, אך אביו היה מורה לעברית וחבר אגודת "בני משה". בשנת 1891 ביקר אביו בארץ ישראל למטרת התיישבות עתידית, ובשובו הרבה לספר על רשמיו. עקב המגבלות על יהודי האימפריה הרוסית, למד בן-צבי מחוץ לגימנסיה הכללית ונבחן בה מדי סוף שנה. בשנת 1901 התקבל כתלמיד מן המניין, ולמד בה עד סיום לימודיו ב-1905. עברית למד בחוגים פרטיים, לצד השתתפותו בחוג עברית בהנהגת א' מ' בורוכוב. בן המורה, בר בורוכוב, היה שותף לתחומי עניינו בפילוסופיה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה.

בשנת 1904 הגיע בן-צבי לביקור ראשון בארץ ישראל. בדרכו ביקר בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית, ביוון ובלבנון. כחודשיים שהה לבדו בארץ ישראל, ובמהלכם סייר רגלית ברחבי הארץ (יפו, ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, עקרון, גדרה, קסטינה, מסחה, ירושלים, חיפה, טבריה, צפת ומטולה). בתקופה זו נפטר בנימין זאב הרצל, ובן-צבי השתתף בטקס זיכרון לכבודו. בביקורו בארץ קשר קשרי הכרות עם ישראל ואליעזר שוחט, יחזקאל חנקין ואליעזר בן-יהודה

פועלי ציון ובר גיורא

בשובו לפולטבה סייעה התרשמותו הבלתי אמצעית למאבקו של בר בורוכוב נגד העלאת תוכנית אוגנדה בפני הקונגרס הציוני. בעקבות פרעות "המאות השחורות" באוקראינה (1905), יצא ליקטרינוסלב והשתתף בהלוויית 70 קורבנות. בפולטבה היה פעיל בהגנה העצמית היהודית, וייסד עם בורוכוב את מפלגת "פועלי ציון". סניפים למפלגה ולארגון ההגנה הוקמו על ידו גם בערים קרמנצ'וג ופרילוק. בשלהי אותה שנה נרשם ללימודי מדעי הטבע באוניברסיטת קייב, אך בעקבות שביתה שב לעיסוקיו בפולטבה. באותה עת נחלקה המפלגה לשני גופים פוליטיים, ובן-צבי היה חבר מרכזי בוועדה לניסוח מצע "פועלי ציון" לאחר הפילוג וחבר ועד המפלגה המרכזי. בתקופה זו הפך למטרה למעקב מטעם השלטונות. בפולטבה היה ראש ארגון ההגנה העצמית המשותף לכלל המפלגות בעיר

ביוני 1906 התגלה מחסן נשק של ארגון ההגנה העצמית בחצר בית אביו. אביו נידון ל-16 שנות גלות בסיביר, ועמו יצאו רעייתו ובתם, וכן אחיו ואחותו של בן-צבי. בן-צבי עצמו נמלט והגיע דרך קייב לווילנה. פעילותו המפלגתית נמשכה, ובחודש יולי השתתף בשם בדוי בוועידת המפלגה בצפון-מערב רוסיה. לאחר מכן יצא למסע תעמולה בגרמניה, אוסטריה ושווייץ, ועסק בהרחבת תשתית המפלגה. בשלהי 1906 חזר לווילנה, ונאסר בה יחד עם חברי מערכת עיתון המפלגה "דער פּראָלעטאַרישער געדאַנק". כעבור עשרה ימים שוחרר, אך זמן קצר לאחר מכן נאסר בשנית למשך שלושה שבועות במהלך ועידה מפלגתית בגרודנו. בראשית 1907 (אדר תרס"ז) עזב את רוסיה בדרכו לארץ ישראל, ובהיותו באוסטריה החל לפעול למען צירוף המפלגה לאינטרנציונל הסוציאליסטי.

בפסח תרס"ז 1907, חזר בן-צבי לארץ ישראל והשתקע ביפו בדירה ששכר מידי השומרוני אברהם צדקה, שממנו למד ערבית ועל אודות מנהגי העדה השומרונית. בחג שבועות ישב בנשיאות ועידת פועלי ציון בארץ ישראל, ונבחר לנציג המפלגה בקונגרס הציוני השמיני, לצד ישראל שוחט. בקיץ החל בעריכת ביטאון המפלגה "דער אנפאנג". בדרכו לקונגרס הציוני בהאג השתתף בוועידת המפלגה בקרקוב ובוועידה העולמית של ברית פועלי ציון, ובה נבחר לנציג הברית בארץ ישראל. בשובו מהקונגרס היה בין מייסדי ארגון "בר גיורא", אשר ההחלטה על הקמתו התקבלה בחדרו ביפו.

מאוחר יותר היה בין מייסדי "השומר". (כינויו המחתרתי היה "אבנר"). בתקופה זו עלתה לארץ רחל ינאית, שותפתו להנהגת המפלגה בווילנה. יחד עמה התגורר בשכונת החבשים בירושלים, השניים היו בין חברי הקומונה "ירושלים החדשה", בהנהגת בוריס ש"ץ, וייסד את העתון האחדות, עתונה של מפלגת פועלי ציון. יחד היו בתקופה זו בין ראשוני חברי איגוד פועלי הדפוס בישראל. בשנת 1908, בעקבות הכאה של פועל דפוס, הנהיג בן-צבי את שביתת פועלי הדפוס בירושלים, שביתה שלא זכתה להשגים, אך נחשבת לאחת משביתות הפועלים הראשונות בארץ ישראל. בעקבות פנייה של בוריס ש"ץ השתתפו בן-צבי ורחל ינאית בייסוד הגימנסיה העברית רחביה והיו ממוריה הראשונים.

בטורקיה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה

לצד מהפכות באימפריה העות'מאנית, קיים בן-צבי פעילות מפלגתית למען גיוס יהדות טורקיה להגברת האוטונומיה בהתנהלות ארץ ישראל, הגדלת מכסות העלייה וביטול ההגבלות על התעשייה. הצעתו לחקר מצב הפועלים והמשכילים מבין יהדות טורקיה התקבלה והובילה למסעו לביקור הקהילות היהודיות בשטחי טורקיה, יוון, לבנון וסוריה. במסעות אלו ערך מפגשים רשמיים עם מנהיגי הקהילות ונציגיהם במוסדות השלטון, אך התפנה גם לקיום מחקרים וערך הכרות ראשונית עם השבתאים. בשנת 1912 יצא ישוב לצורך לימודי משפטים בסלוניקי ולאחר מכן באוניברסיטת איסטנבול. רשמיו מטורקיה הודפסו בביטאון המפלגה "האחדות", אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נפסקו לימודיו והוא שב לארץ ישראל. יחד עמו למדו דוד בן-גוריון, ישראל שוחט ודוד רמז. בירושלים, בראותו שמרבית יושבי הארץ נתינים זרים העשויים לעמוד בפני גירוש, פעל להקמת ועד להתעתמנות. בניסיון נוסף להעמקת הקשר עם השלטונות העות'מאנים פנה למפקד על ירושלים וייסד בהסכמתו כוח יהודי מגן על העיר.

מערכת "האחדות" נסגרה בעקבות מאמר שפרסמה בתגובה לגירוש יהודי יפו (בשנת תרע"ה). בן-צבי ושותפו לפעילות הפוליטית, דוד בן-גוריון, נאסרו בגין פעילותם הציונית ונידונו לגירוש מארץ ישראל לצמיתות. ממצרים הגיעו יחדיו לארצות הברית, שבה הקימו יחד את תנועת "החלוץ" המקומית וייסדו עבורה סניפים. יחד גם כתבו את תקנות "החלוץ", שתורגמו ונשלחו לאירופה, וכן פרסמו את הספר ארץ ישראל בעבר ובהווה (מאוחר יותר יצא גם ברוסיה) וערכו מהדורה מתורגמת של ספר יזכור. מאמריו של בן-צבי בנושא ארץ ישראל ועתידה פורסמו בעיתון "דער אידישער קאָנגרעס". עם ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל, יצאו בן-צבי ובן-גוריון בקריאה לגיוס יהדות ארצות הברית לגדוד העברי, ובאותה שנה חזרו לארץ כטוראים בגדוד "קלעי המלך". בן-צבי שהה באמריקה שלוש שנים. טרם הגעתם לארץ יצאו לאימונים בקנדה, וממנה עברו לאנגליה ולמצרים

ב-31 בדצמבר 1918 נישאו יצחק ורחל ינאית, בטקס שערך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אחדות העבודה וההסתדרות

בשנת 1919 התקיימה ועידת היסוד של מפלגת "אחדות העבודה", כאיחוד בין "פועלי ציון" ופועלים הבלתי מפלגתיים. בן-צבי נבחר למרכז ועידת היסוד. בכינוס במועצה העולמית של ברית פועלי ציון בשבדיה נבחר לחבר המשלחת להכנת תוכנית פעולה לארץ ישראל, ובשנת 1921 לקח חלק מרכזי בפעילות המשלחת וחיבר את פרקי הדו"ח הנוגעים למצב המדיני, ארגון היישוב ופרשת ועד הצירים. באותה שנה אירע פילוג במפלגה העולמית, ובעקבותיו נבחר בן-צבי להנהלת הברית העולמית פועלי ציון-ציונים סוציאליסטים בארץ ישראל. בשנת 1920 מונה על ידי הנציב העליון הרברט סמואל לחבר המועצה הממשלתית. כהונתו במועצה נמשכה שבעה חודשים, עד להתפטרותו בעקבות התנהלותה במאורעות תרפ"א (1921); בהם השתתף בפעולות "ההגנה", והיה נציג היישוב בפני שלטונות המנדט.

בן-צבי היה בין עשרת חבריה הראשונים של הסתדרות העובדים הכללית; ועם ייסודה נבחר לחבר הוועד הפועל של ההסתדרות בעל אחריות על עובדי הממשלה, פועלי הרכבת והסקטור הערבי, שעבורו הקים את העיתון "אתאחד אל-עמל", שיצא לאור בין השנים 1925–1928. כן היה ממונה על קופת פועלי ארץ ישראל, אשר נמנה בעבר עם מייסדיה. בשנות חברותו בוועד הפועל יצא בשליחויות בינלאומיות שונות לכנסים מקצועיים. מטעם "אחדות העבודה" יצא לכנסי האינטרנציונל הסוציאליסטי והשתתף בקונגרסים הציוניים בשנים 1923, 1927 ו-1929. בשנת 1937 היה נציג היישוב היהודי בהכתרת ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת. מאוחר יותר היה בין נציגי היישוב בוועידת השולחן העגול בלונדון.

בשנת 1927 נבחר למועצת עיריית ירושלים, ומונה להנהלת העירייה. בעקבות מאורעות תרפ"ט התפטר במחאה על התנהלות העירייה. בשנים 1934–1938 כיהן בשנית בעירייה. בין השנים 1920–1948 היה חבר אספות הנבחרים מטעם "אחדות העבודה" ומפא"י. בכל שנות כהונתו היה חבר הנהלת הוועד הלאומי, ומשלהי כהונת אספת הנבחרים השנייה היה למחליפו של דוד ילין כיו"ר הוועד. בתקופת אספת הנבחרים הרביעית היה נשיאו. לאורך שנים אלה לקח חלק בחיבור פרקים היסטוריים על אודות ארץ ישראל בפרסומים רשמיים ובדו"חות לגורמים בינלאומיים, בהם ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בשנת 1937 נבחר גם להנהלת הסוכנות היהודית.

בן-צבי היה מחותמי מגילת העצמאות. כחבר מועצת המדינה הזמנית נשא בה דברים שש פעמים, והעלה בה לדיון את שאלת מצב העיר ירושלים תחת מצור. לאחר הקמת מדינת ישראל נבחר לחבר הכנסת מטעם מפא"י. בכנסת הראשונה היה חבר ועדת הפנים ובכנסת השנייה היה חבר ועדות הפנים והכנסת.

במסגרת תפקידו הִרבה בן-צבי לעסוק בענייני רשויות מקומיות, ובייחוד ירושלים, ובענייני חוקה ודיני עונשין. בשנת 1950 מונה לחבר וועדת החקירה הממשלתית בנושא חינוך ילדי עולים. עוד בפעילותו הפרלמנטרית קרא לשוויון זכויות בין המינים, הגנת אסירים בבתי סוהר, דרש מתן זכות כניסה לישראל לשומרונים ועמד על שמירה על יחסים תקינים עם ערביי ישראל. בשנות כהונתו בכנסת, קיבל את רשות הדיבור במליאה 45 פעמים. בדבריו הרבה להתייחס ולצטט מכְּתבים יהודים היסטוריים. השאילתה הראשונה שהציג נגעה בשאלת העדה השומרונית.

נשיא המדינה

לאחר פטירתו של חיים ויצמן הוצג בן-צבי כמועמד מפא"י לנשיאות המדינה. ב-8 בדצמבר 1952 נבחר לתפקיד, שנבחר אליו בשנית ב-1957 ופעם נוספת ב-1962. בן-צבי היה לנשיא המדינה היחיד שנבחר לשלוש כהונות, ובעת מועמדותו לכהונה שנייה ושלישית היה מועמד יחיד לתפקיד, ללא מתנגדים. בראשית כהונתו השלישית הלך לעולמו, ב-23 באפריל 1963 (כ"ט בניסן תשכ"ג).

יצחק ורחל בן-צבי סירבו לעבור מביתם ברחוב אבן גבירול בירושלים למעון יוקרתי וייצוגי. על כן, רכשה ממשלת ישראל ממשפחת ולירו את מתחם בית הנשיא יצחק בן צבי ברחוב אלחריזי 17. בביתם קיימו את תפקידיו המסורתיים של נשיא המדינה; בערב ראש חודש נהגו להזמין לביתם נציגי עדות וגלויות שונות, ובתקופת כהונתו התארחו באופן זה נציגי יהדות תימן, צפון אפריקה, פרס, בוכרה, הונגריה, בבל, רומניה, כורדיסטן, צ'כוסלובקיה, מצרים, איטליה, הודו, יוון, בולגריה, בריטניה ואירלנד וארצות אמריקה הלטינית. במסגרת פעילויותיה הרשמיות של רחל הוקמה קרן בית הנשיא לילדי ישראל. בתקופת כהונתו נפתח בית הנשיא לציבור הרחב פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות וביום העצמאות.

בן-צבי נהג להשתתף בשיעור גמרא שבועי, וסירב להשתתף בחגיגות פתיחת בית כנסת רפורמי בירושלים. במסגרת סמכות החנינה שבידי הנשיא, הונחו בפני בן-צבי בין היתר בקשותיהם לחנינה של נידונים במשפטים בעלי עניין ציבורי, ובהם אדולף אייכמן ומתנקשיו של ישראל קסטנר. בתוקף סמכות החנינה שחרר בן-צבי ממאסר את כל המורשעים בטבח כפר קאסם ובראשם שמואל מלינקי.

מותו והנצחתו

בן-צבי נפטר שבוע לפני יום העצמאות והובא לקבורה בהר המנוחות, לצד קברי הוריו. אל מסע ההלוויה הגיעו המוני אדם. המשטרה איבדה שליטה: דיפלומטים נדחקו הצידה, וסדר הושג רק לאחר התערבות כוחות צבא בפיקוד אלופי צה"ל שנכחו במקום.

ממשלת ישראל החליטה על הוראת שעה שלפיה ביום העצמאות יונפו דגלים ציבוריים ופרטיים כאחד בחצי התורן ודגלי קישוט יעוטרו בסרט שחור לאות אבל. עשרות רבות של מכתבי תנחומים התקבלו ממנהיגי מדינות וארגונים יהודיים ובינלאומיים. דגל האו"ם בבניין הארגון בניו יורק הורד למחצית התורן, ודגלי 110 המדינות החברות באו"ם לא הונפו לאות אבל. ימי אבל לאומיים הוכרזו בין היתר בארגנטינה ובאל סלוודור, ושלושה ימי אבל הוכרזו בקובה ובקונגו-ברזוויל. כן הורדו לחצי התורן דגלי המוסדות הרשמיים בבריסל, ובהם בניין מושב הקהילה הכלכלית האירופית.

בדברי ההספד שנשא ראש הממשלה בן-גוריון אמר: "לא הכרתי איש רב פעלים וגדול רוח ויחד עם זאת צנוע, ענו ופשוט בכל הליכותיו עם גדולי עמים ועם פשוטי עם כמוהו. הוא גילם בתוכו אהבת ישראל ואחדות ישראל כאשר לא הצליח לעשות איש בימיו, והעם כולו הרגיש בדבר, ואיני יודע עוד איש אחד בדורנו שזכה לאהבת כל העם, בכל עדותיו ושבטיו, לאהבה תמה ושלמה כזו, שזכה לה יצחק בן-צבי". במלאת שבעה למותו העלתה הכנסת את זכרו בישיבה מיוחדת שבה נשאו דברים נציגי הסיעות השונות. אסתר רזיאל נאור ציינה כי "מקרב עמו בא, לפני עמו הלך ובתוך עמו ישב", ומשה סנה אמר כי "על אף ההבדלים היסודיים בהשקפת עולם ובדעות פוליטיות, ידענו להעריך כראוי את אישיותו, מידותיו וסגולותיו של הנשיא המנוח, כפטריוט ישראלי רב פעלים וכאחד מראשוני תנועת הפועלים בישראל". נציגי הסיעות הערביות ציינו את הבנתו הייחודית לבעיות המיעוט הערבי.

במותו נותרו אלמנתו רחל ובנו עמרם. בנו הצעיר, עלי, נפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית קשת. לאחר מות הבן העבירו את צריף מגוריהם לבית קשת לשם הקמת בית נוער על שמו.

בן-צבי הונצח בבול ובשטר בסך מאה שקלים חדשים. ברחבי הארץ נקראו על שמו רחובות ומוסדות חינוך. יד יצחק בן צבי לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות המזרח קרוי על שמו. בשנת 1965 הוציא המכון את "ספר הזיכרון ליצחק בן צבי" ובו סקירת פעילותו המדעית, רשימת פרסומיו וקובץ מחקרים הנוגעים בתחומי עניינו.

פעילותו כחוקר

בן-צבי עסק בחקר תחומים שונים במדעי היהדות: ארכאולוגיה של ארץ ישראל, היישוב היהודי בארץ, תולדות המסעות והעליות לישראל, קהילות יהודיות בארצות ערב ושבטי ישראל ומנהגיהם. בתחומים אלו פרסם למעלה מ-150 פרסומים מדעיים. כתביו כוללים כעשרים ספרים ומאות מאמרים בענייני פובליציסטיקה ומחקר. רשמיו הראשונים על תחומי המחקר שבהם הרבה לעסוק נכתבו בעת מסעו לארץ ישראל בשנת 1904, שבמהלכו ביקר בנקודות יישוב מקראיות והתרשם ממפגשיו עם העדה השומרונית. בעקבות גילוי כתובת ארמית ברמות נפתלי כתב: "דורנו שזכה להיות דור ראשון לגאולת העם, חובתו להיות ראשון גם בגילוי נסתרות ההיסטוריה".

במאמרים רבים התייחס בן-צבי לארכאולוגיה, לאפיגרפיה ולטופוגרפיה. באופן זה חקר את מסורות הפלאחים והבדואים. בשנים שלאחר קום המדינה התעניין רבות במגילות ים המלח ובממצאים שאותרו במערת האיגרות. במחקריו המשיך לעסוק ביישוב היהודי בארצות ערב וסייע בהצלת כתבי יד מקראיים מקהילות אלו, ובראשם כתר ארם צובא, שהיווה נושא מחקר בפרסומיו.

בתקופת שהותו בווילנה, פורסם מאמרו הראשון, "די יידישע אומוואנדערונגען", שבו חקר את תולדות נדודי ישראל בגולה וקבע את השפעת ה"יסוד המבודד" וה"יסוד המכולל" על התערות היהודים בחברה הכללית ואופן הגירתם. בשנת תרע"א 1911, פרסם ב"השילוח" מסה על אודות מרד החשמונאים. לאחר מכן התמקדו תחומי עניינו בידיעת ארץ ישראל, ההיסטוריה המקומית וחקר עדות וכתות בעם ישראל. סקירותיו על אודות יישובים לא-יהודיים בארץ ישראל כונסו בספרים שכנינו בארץ ואוכלוסי ארץ ישראל. מחקריו על אודות העדה השומרונית כונסו בספר השומרונים.

תחום עניינו של בן-צבי כלל את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד התחייה הציונית. ספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני" הכיל סקירה מדינית, חברתית, כלכלית ורוחנית של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לאורך 400 שנים (1517–1917), ובו אסף וחקר תעודות ערביות וטורקיות. בעקבות פרסומו משנת תרפ"ב 1922, בשם: "היישוב היהודי בכפר פקיעין", החל בחקר יישובים חקלאיים שקדמו להתיישבות החדשה בארץ. מחקריו על אודות שפרעם, כפר יאסיף, חצביה ואחרים כונסו בכרכי "שאר יישוב". במחקרים אלו ריכז עדויות על תושבים יהודים בכל ערי וכפרי הארץ; בין היתר גילה שבכפר פקיעין התקיים יישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות, וקיים יחסי ידידות וקרבה עם קהילת יהודי פקיעין.‏ בין היתר העלה את ההשערה שמקורם של חלק ניכר מערביי הארץ הכפריים ביהודים שהמירו את דתם עם השנים.

בן-צבי קשר קשרים אישיים עם יוצאי קהילות יהודיות שונות, ונסע ברחבי המזרח התיכון על מנת לאסוף שרידים יהודיים ולתעד אותם. בישראל מילא תפקיד מרכזי בגילוי בית שערים. על יסוד בדיקה מחודשת של פסוקים בספרי איוב ודברי הימים פרסם מאמר שבו הסיק כי בחצי האי ערב התקיימו בין המאה השלישית והמאה השישית מדינות בראשות שליטים יהודים.

פרסום ניכר ניתן לעיסוקו בחקר מורשת ותולדות השומרונים, שהוא היה מחוקריה הפוריים ביותר בתקופת חייו. מחקריו הסתמכו על כתובות וממצאים אפיגרפיים, רשימות סופרים בקולופונים ובתשקילים, וכן מסורת שבעל פה. עבודתו בתחום זה סוכמה על ידו במאמר "יסודות הכרונולוגיה השומרונית",‏ ובספרו "ספר השומרונים". בפרסומיו ייחד מאמרים לתיאור כתבי יד שומרוניים לתורה, בהם פנחסיה. קשרי הידידות שקשר איפשרו לו להיות בין האישים הבודדים מחוץ לבני העדה שזכו להתרשם מספר אבישע. בן-צבי היה מיוזמי הקמת השכונה השומרונית בחולון כמו כן היה בין הראשונים לפרסם על אודות יהדות פרס ויהדות כורדיסטן, ועסק בעדת הקראים ובחוקרו את השבתאות היה מראשוני העוסקים בדונמה.

בהרצאה שערך לזכרו זאב בן-חיים, ביקש לעמוד על עניינו של בן-צבי גם בפילולוגיה ובלשון העברית. בהרצאתו בפני האקדמיה ללשון העברית, בהיותו נשיא, ביקש בן-צבי לשלב אותיות מן הכתב העברי הקדמון בכתב העברי המודרני, ולהעשיר את יכולת ההבעה בתנועות.

בנובמבר 1947, הוקם על ידו "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח" במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. עם בחירתו לנשיא המדינה נקרא המוסד "מכון בן-צבי", בעוד בן-צבי נותר לעמוד בראשו ושימש מנהלו המדעי. מטרת המכון הוגדרה על ידו "להציל מכיליון את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון, ולעודד את חקר קורותיהם ותרבותם". לאחר מותו אוחד המכון אל יד יצחק בן צבי ומשנת 1973 הוא מנוהל במשותף על ידי יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית.

בשנת 1955, ייסד בן-צבי באוניברסיטה העברית קרן להענקת פרסים לחוקרים. פרס על שם אביו נקבע עבור מחקר בתולדות קהילות אירופה שנספו בשואה, ופרס על שם בנו נקבע עבור מחקר בתולדות הקהילות היהודיות בארצות המזרח.

על ספרו "נדחי ישראל", זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשי"ז. בן-צבי סירב לקבל את הפרס באופן אישי, מתוקף היותו נשיא המדינה, אך נשא דברים בטקס קבלת הפרס ודיבר בעד רעיון קיבוץ הגלויות. הפרס (500 ל"י) נתרם על ידו למען עידוד המחקר של נדחי ישראל. ספר זה תורגם לאנגלית, לספרדית, לצרפתית, לאיטלקית, לדנית וליידיש.

פרסומיו

בן-צבי פרסם מאמרים מקצועיים ופובליציסטיים רבים, לעתים תחת שמות עט (יצחק השמשי, אבנר, נעמן, י. קטגורי, י. ק-י, עובר דרך, עובר אורח, י. ב.צ.). העיתונים העיקריים שלהם תרם: "האחדות", "קונטרס", "דבר", "הפועל הצעיר", "הדור", "התורן", "הדואר", "פארווערטס", "וארהייט", "דער יידישער קעמפער", "דער יידישער קאנגרעס", "העולם" ו"פאלק און ציון". מאמרים רבים פרי עטו כונסו ב"כל כתביו" (תרצ"ה)

מספריו

ספרים מפרי עטו

   עם דוד בן גוריון, ארץ-ישראל בעבר ובהווה, (מהדורה מהודרת" מרדכי אליאב ויהושע בן-אריה עורכים), ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תש"ם-1979
*  היישוב העברי בכפר פקיעין, תרפ"ב-1922  *
ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי היישוב העברי בא"י וחקר המולדת, תרפ"ז-1927  *
ספר השומרונים, תרצ"ה-1935  *
יהודי ח'יבר וגורלם, ת"ש-1940  *
פועלי ציון בעלייה השנייה, תשי"א-1951  *
נדחי ישראל, תשי"ג-1953  *
ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, תשט"ו-1955  *
זיכרונות ורשומות: מהנעורים עד 1920, תשכ"ו-1966  *
מחקרים ומקורות, תשכ"ו-1960  *
הגדודים העבריים: אגרות, תשכ"ז 1967  *
החזון והגשמתו: פרקי זיכרונות ורשימות על בעיות ההסתדרות, תשכ"ח-1968  *
רשמי דרך, (בעריכת רחל ינאית בן-צבי), תשל"ב-1972  *
מחקרים בכתר ארם צובה, תש"ך-1960  *
מסעות: בשבילי הארץ ושכנותיה – מתוך רשימות דרך ויומנים, תש"ך-1960  *

ספרים שערך

   ספר היובל לשניאור זלמן שזר: מחקרים ומקורות לתולדות התנועה השבתאית, תש"ך-1966  *
   תולדות ארץ ישראל: מהימים הקדומים ביותר עד זמננו, תרצ"ח-1938  *
   ספר תולדות ההגנה, תשט"ו-1955  *
     *ספר צפת: מחקרים ומקורות על קהילת צפת מן המאה ה-16 עד המאה ה-19, תשכ"ב-1962* ספר השומר: דברי חברים, תשכ"ב-1962

יצחק בן צבי היה נשיא השני של מדינת ישראל. היה בא להתרפא אצל אבא של יוסי - צבי ירון ז"ל

view all 13

Yitzhak Ben Tzvi, 2nd President of Israel's Timeline

1884
November 24, 1884
Poltava, Poltavs'ka oblast, Ukraine
1918
1918
Age 33
1924
February 10, 1924
Age 39
Jerusalem, Israel
1954
January 26, 1954
- June 29, 1955
Age 69
Jerusalem, Israel

Fifth government of Israel
January 26, 1954 - June 29, 1955

Moshe Sharett, Prime Minister and Foreign Minister

See photo.

In photo, right to left - seated: Peretz Bernstein, Minister of Trade and Industry; Moshe Sharett, Prime Minister and Foreign Minister; Yitzhak Ben-Zvi, Second President; Golda Meir, Minister of Labor

Standing: Yosef Burg, Minister of Posts; Moshe Shapira, Minister of Religious Affairs and Welfare; Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Peretz Naftali, Minister of Agriculture; Dov Yosef, Minister of Development; Yosef Serlin, Minister of Health; Yosef Sapir, Minister of Transport; Ben-Zion Dinur, Minister of Education and Culture; Pinhas Lavon, Minister of Defense; Levi Eshkol, Minister of Finance

Missing in photo: Israel Rokach, Minister of Interior; Pinhas Rosen, Minister of Justice; Zalman Aranne, Minister without Portfolio.

חברים בממשלה ה - 5
26/1/1954 - 29/6/1955
בכנסת השנייה

ראש ממשלה משה שרת
שר האוצר לוי אשכול
שר הביטחון פנחס לבון (עד ה - 21.2.1955)
דוד בן-גוריון (מה - 21.2.1955)
שר הבריאות יוסף סרלין
שר הדואר יוסף בורג
שר הדתות חיים-משה שפירא
שר החוץ משה שרת
שר החינוך והתרבות בן-ציון דינור (לא חבר כנסת)
סגן שר החינוך והתרבות קלמן כהנא
שר החקלאות פרץ נפתלי
שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין
סגן שר המסחר והתעשייה זלמן סוזאיב
שר המשטרה בכור-שלום שטרית
שר המשפטים פנחס רוזן
שר הסעד חיים-משה שפירא
שרת העבודה גולדה מאיר
שר הפיתוח דב יוסף
שר הפנים ישראל רוקח
שר התחבורה יוסף ספיר
שר בלי תיק זלמן ארן

1955
June 29, 1955
- November 3, 1955
Age 70
Jerusalem, Israel

Sixth government of Israel
June 29, 1955 - November 3, 1955

Moshe Sharett, Prime Minister and Foreign Minister

See photo.

In photo, right to left: Ze'ev Sharef, Cabinet Secretary (back turned); David Ben-Gurion, Minister of Defense (hidden); Yosef Burg, Minister of Posts; Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Moshe Shapira, Minister of Interior, Religion and Social Welfare; Pinhas Rosen, Minister of Justice; Golda Meir, Minister of Labor; Yitzhak Ben-Zvi, Second President; Moshe Sharett, Prime Minister and Foreign Minister; Dov Yosef, Minister of Development and Health; Peretz Naftali, Minister of Trade and Industry and Agriculture; Levi Eshkol, Minister of Finance; Ben-Zion Dinur, Minister of Education and Culture; Zalman Aranne, Minister of Transport.

חברים בממשלה ה - 6
29/6/1955 - 3/11/1955
בכנסת השנייה

ראש ממשלה משה שרת
שר האוצר לוי אשכול
שר הביטחון דוד בן-גוריון
שר הבריאות דב יוסף
שר הדואר יוסף בורג
שר הדתות חיים-משה שפירא
שר החוץ משה שרת
שר החינוך והתרבות בן-ציון דינור (לא חבר כנסת)
סגן שר החינוך והתרבות קלמן כהנא (עד ה - 15.8.1955)
שר החקלאות פרץ נפתלי
שר המסחר והתעשייה פרץ נפתלי
שר המשטרה בכור-שלום שטרית
שר המשפטים פנחס רוזן
שר הסעד חיים-משה שפירא
שרת העבודה גולדה מאיר
שר הפיתוח דב יוסף
שר הפנים חיים-משה שפירא
שר התחבורה זלמן ארן

November 3, 1955
- January 7, 1958
Age 70
Jerusalem, Israel

Seventh government of Israel.
November 3, 1955 - January 7, 1958.

David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense.

See photo.

In photo, right to left: Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Yosef Burg, Minister of Posts; Moshe Shapira, Minister of Religious Affairs and Welfare; Golda Meir, Minister of Labor; Israel Bar-Yehuda, Minister of Interior; Israel Barzilai, Minister of Health; Moshe Sharett, Foreign Minister; Yitzhak Ben-Zvi, Second President; David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense; Mordechai Bentov, Minister of Development; Pinhas Rosen, Minister of Justice; Levi Eshkol, Minister of Finance; Peretz Naftali, Minister without Portfolio; Kadish Luz, Minister of Agriculture; Zalman Aranne, Minister of Education and Culture

Missing in photo: Pinhas Sapir, Minister of Trade and Industry; Moshe Carmel, Minister of Transport.

חברים בממשלה ה - 7
3/11/1955 - 7/1/1958
בכנסת השלישית

ראש ממשלה: דוד בן-גוריון
שר האוצר: לוי אשכול
שר הביטחון: דוד בן-גוריון
שר הבריאות: ישראל ברזילי
שר הדואר: יוסף בורג
שר הדתות: חיים-משה שפירא
סגן שר הדתות: זרח ורהפטיג (מה - 9.1.1956 עד ה - 28.12.1957)
שר החוץ: משה שרת (עד ה - 19.6.1956)
שרת החוץ: גולדה מאיר (מה - 19.6.1956)
שר החינוך והתרבות: זלמן ארן
סגן שר החינוך והתרבות: משה אונא (מה - 22.3.1956 עד ה - 31.12.1957)
שר החקלאות: קדיש לוז
סגן שר החקלאות: זאב צור (מה - 5.12.1955)
שר המסחר והתעשייה: פנחס ספיר (לא חבר כנסת)
שר המשטרה: בכור-שלום שטרית
שר המשפטים: פנחס רוזן (עד ה - 13.2.1956)
פנחס רוזן: (מה - 28.2.1956)
שר הסעד: חיים-משה שפירא
שרת העבודה: גולדה מאיר (עד ה - 19.6.1956)
שר העבודה: מרדכי נמיר (מה - 19.6.1956)
שר הפיתוח: מרדכי בנטוב
שר הפנים: ישראל בר-יהודה
שר התחבורה: משה כרמל
שר בלי תיק: פרץ נפתלי

1958
January 7, 1958
- December 17, 1959
Age 73
Jerusalem, Israel

Eighth government of Israel
January 7, 1958 - December 17, 1959

David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense

See photo

In photo, right to left - seated: Peretz Naftali, Minister of Social Welfare; Pinhas Rosen, Minister of Justice; David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense; Yitzhak Ben-Zvi, Second President; Golda Meir, Foreign Minister; Israel Bar-Yehuda, Minister of Interior; Levi Eshkol, Minister of Finance
Standing: Moshe Carmel, Minister of Transport; Mordechai Bentov, Minister of Development; Yosef Burg, Minister of Posts; Israel Barzilai, Minister of Health; Kadish Luz, Minister of Agriculture; Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Pinhas Sapir, Minister of Trade and Industry; Zalman Aranne, Minister of Education and Culture; Mordechai Namir, Minister of Labor.

חברים בממשלה ה - 8
7/1/1958 - 17/12/1959
בכנסת השלישית

ראש ממשלה דוד בן-גוריון
שר האוצר לוי אשכול
שר הביטחון דוד בן-גוריון
שר הבריאות ישראל ברזילי
שר הדואר יוסף בורג (עד ה - 1.7.1958)
ישראל ברזילי (מה - 24.11.1958)
שר הדתות חיים-משה שפירא (עד ה - 1.7.1958)
יעקב משה טולדאנו (מה - 3.12.1958 עד ה - 30.11.1959) (לא חבר כנסת)
סגן שר הדתות זרח ורהפטיג (מה - 13.1.1958 עד ה - 1.7.1958)
שרת החוץ גולדה מאיר
שר החינוך והתרבות זלמן ארן
סגן שר החינוך והתרבות משה אונא (מה - 13.1.1958 עד ה - 1.7.1958)
שר החקלאות קדיש לוז
סגן שר החקלאות זאב צור
שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר (לא חבר כנסת)
שר המשטרה בכור-שלום שטרית
שר המשפטים פנחס רוזן
שר הסעד חיים-משה שפירא (עד ה - 1.7.1958)
פרץ נפתלי (מה - 25.1.1959)
סגן שר הסעד שלמה-ישראל בן-מאיר (מה - 13.1.1958 עד ה - 1.7.1958)
שר העבודה מרדכי נמיר
שר הפיתוח מרדכי בנטוב
שר הפנים ישראל בר-יהודה
שר התחבורה משה כרמל
שר בלי תיק פרץ נפתלי (עד ה - 25.1.1959)
י

1959
December 17, 1959
- November 2, 1961
Age 75
Jerusalem, Israel

Ninth government of Israel
December 17, 1959 - November 2, 1961

David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense

See photo.

In photo, left to right - seated: Golda Meir, Foreign Minister; Rabbi Yaacov Moshe Toledano, Minister of Religious Affairs, Yitzhak Ben-Zvi, Second President; David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense; Pinhas Rosen, Minister of Justice

Standing: Moshe Dayan, Minister of Agriculture; Giora Yoseftal, Minister of Labor; Zalman Aranne, Minister of Education and Culture; Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Mordechai Bentov, Minister of Development; Pinhas Sapir, Minister of Trade and Industry; Moshe Shapira, Minister of Interior; Israel Barzilai, Minister of Health; Abba Eban - Minister without Portfolio; Yosef Burg, Minister of Social Welfare; Yitzhak Ben-Aharon, Minister of Transport; Katriel Katz, Cabinet Secretary

Missing in photo: Levi Eshkol, Minister of Finance.

חברים בממשלה ה - 9
17/12/1959 - 2/11/1961
בכנסת הרביעית

ראש ממשלה דוד בן-גוריון
שר האוצר לוי אשכול
שר הביטחון דוד בן-גוריון
סגן שר הביטחון שמעון פרס (מה - 21.12.1959)
שר הבריאות ישראל ברזילי
שר הדואר בנימין מינץ (מה - 17.7.1960 עד ה - 30.5.1961 - נפטר)
שר הדתות יעקב משה טולדאנו (עד ה - 15.10.1960 - נפטר) (לא חבר כנסת)
שרת החוץ גולדה מאיר
שר החינוך והתרבות זלמן ארן (עד ה - 10.5.1960)
אבא אבן (מה - 3.8.1960)
סגן שר החינוך והתרבות עמי אסף (מה - 28.12.1959)
שר החקלאות משה דיין
שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר
שר המשטרה בכור-שלום שטרית
שר המשפטים פנחס רוזן
שר הסעד יוסף בורג
שר העבודה גיורא יוספטל
שר הפיתוח מרדכי בנטוב
שר הפנים חיים-משה שפירא
סגן שר הפנים שלמה-ישראל בן-מאיר (מה - 28.12.1959)
שר התחבורה יצחק בן-אהרן
שר בלי תיק אבא אבן (עד ה - 3.8.1960)
י

1961
November 2, 1961
- June 26, 1963
Age 76
Jerusalem, Israel

10th government of Israel.
November 2, 1961 - June 26, 1963.

David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense.

See photo.

In photo, left to right: Yitzhak Ben-Aharon, Minister of Transport; Zerah Warhaftig, Minister of Religious Affairs; Yosef Almogi, Minister without Portfolio; Abba Eban, Minister of Education and Culture; Giora Josephtal, Minister of Development and Housing; Dov Yosef, Minister of Justice; David Ben-Gurion, Prime Minister and Minister of Defense; Yitzhak Ben-Zvi, Second President; Levi Eshkol, Minister of Finance; Moshe Haim Shapira, Minister of Interior and Health; Behor Shalom Shitrit, Minister of Police; Yosef Burg, Minister of Social Welfare; Moshe Dayan, Minister of Agriculture; Katriel Katz, Cabinet Secretary.

חברים בממשלה ה - 10
2/11/1961 - 26/6/1963
בכנסת החמישית

ראש ממשלה דוד בן-גוריון
שר האוצר לוי אשכול
סגן שר האוצר יצחק קורן (מה - 30.5.1962)
שר הביטחון דוד בן-גוריון
סגן שר הביטחון שמעון פרס (מה - 6.11.1961)
שר הבריאות חיים-משה שפירא
סגן שר הבריאות יצחק רפאל (מה - 6.11.1961)
שר הדואר אליהו ששון (לא חבר כנסת)
שר הדתות זרח ורהפטיג
שרת החוץ גולדה מאיר
שר החינוך והתרבות אבא אבן
סגן שר החינוך והתרבות עמי אסף (מה - 6.11.1961 עד ה - 17.5.1963 - נפטר)
קלמן כהנא (מה - 29.11.1961)
שר החקלאות משה דיין
שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר
שר המשטרה בכור-שלום שטרית
שר המשפטים דב יוסף (לא חבר כנסת)
שר הסעד יוסף בורג
שר העבודה יגאל אלון
שר הפיתוח גיורא יוספטל (עד ה - 23.8.1962 - נפטר)
יוסף-אהרן אלמוגי (מה - 30.10.1962)
שר הפנים חיים-משה שפירא
סגן שר הפנים שלמה-ישראל בן-מאיר (מה - 18.2.1963)
שר השיכון גיורא יוספטל (עד ה - 23.8.1962 - נפטר)
יוסף-אהרן אלמוגי (מה - 30.10.1962)
שר התחבורה יצחק בן-אהרן (עד ה - 28.5.1962)
ישראל בר-יהודה (מה - 28.5.1962)
שר בלי תיק יוסף-אהרן אלמוגי (עד ה - 30.10.1962)
י