Ze'ev Jabotinsky זאב ז׳בוטינסקי

Is your surname Jabotinsky?

Research the Jabotinsky family

Ze'ev Jabotinsky זאב ז׳בוטינסקי's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!


Ze'ev Vladimir Yevgenyevich Jabotinsky (Zhabotinsky)

Hebrew: זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי
Also Known As: "Beitar Head", "ראש בית"ר"
Birthplace: Odesa, Odes'ka oblast, Ukraine
Death: Died in New York, NY, USA
Cause of death: Heart attack
Place of Burial: First buried in NY, then in 1965 was reinterred in Mt. Herzl Cemetery, Jerusalem, Israel
Immediate Family:

Son of Yona (Yevgeniy) Grigoryevich Zhabotinsky and Chava Jabotinsky
Husband of Jeanne Jabotinsky יוענה ז׳בוטינסקי
Father of Eri Jabotinsky ערי ז׳בוטינסקי
Brother of Tamar Kop

Occupation: Revisionist Zionist leader, author, orator, soldier, and founder of the Jewish Self-Defense Organization
Managed by: Private User
Last Updated:

About Ze'ev Jabotinsky זאב ז׳בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

  • -------------------------------------------------------------------------------------------

Ze'ev Jabotinsky

Ze'ev Jabotinsky MBE (Hebrew: זאב ז'בוטינסקי‎, Ukrainian: Володи́мир (Зеєв) Євге́нович Жаботи́нський, born Vladimir Yevgenyevich Zhabotinsky (Russian: Влади́мир Евге́ньевич Жаботи́нский) (October 17, 1880 – August 4, 1940) ) (dates according to the Jewish Calendar) was a Revisionist Zionist leader, author, orator, soldier, and founder of the Jewish Self-Defense Organization in Odessa. He also helped form the Jewish Legion of the British army in World War I, and was a founder and early leader of the militant Zionist underground organization, Irgun.


Born Volf Evnovich Jabotinsky (Вольф Евнович Жаботинский) in Odessa, Russian Empire, he was raised in a Jewish middle-class home and educated in Russian schools. While he took Hebrew lessons as a child, Jabotinsky wrote in his autobiography that his upbringing was divorced from Jewish faith and tradition.

Jabotinsky's talents as a journalist became apparent even before he finished high school. His first writings were published in Odessa newspapers when he was 16. Upon graduation he was sent to Bern, Switzerland and later to Italy as a reporter for the Russian press. He wrote under the pseudonym "Altalena" (the Italian word for 'swing'; see also Altalena Affair). While abroad, he also studied law at the University of Rome, but it was only upon his return to Russia that he qualified as an attorney. His dispatches from Italy earned him recognition as one of the brightest young Russian-language journalists: he later edited newspapers in Russian, Yiddish, and Hebrew. He married Jeanne in late 1907. They had one child, Ari Jabotinsky, who was a member of the Irgun-inspired Bergson Group, briefly served in the Knesset and died in 1969.

Zionist activism in Russia

After the Kishinev pogrom of 1903, Jabotinsky joined the Zionist movement, where he soon became known as a powerful speaker and an influential leader. With more pogroms looming on the horizon, Jabotinsky established the Jewish Self-Defense Organization, a Jewish militant group, to safeguard Jewish communities throughout Russia. Jabotinsky became the source of great controversy in the Russian Jewish community as a result of these actions. Around this time, he set upon himself the goal of learning modern Hebrew, and took a Hebrew name—Vladimir became Ze'ev ("wolf"). During the pogroms, he organized self-defense units in Jewish communities across Russia and fought for the civil rights of the Jewish population as a whole. His slogan was, "better to have a gun and not need it than to need it and not have it!" Another call to arms was, "Jewish youth, learn to shoot!" That year Jabotinsky was elected as a Russian delegate to the Sixth Zionist Congress in Basel, Switzerland. After Herzl's death in 1904 he became the leader of the right-wing Zionists. In 1906 he was one of the chief speakers at the Russian Zionist Helsingfors Conference in Helsinki, which called upon the Jews of Europe to engage in Gegenwartsarbeit (work in the present) and to join together to demand autonomy for the ethnic minorities in Russia. He remained loyal to this Liberal approach scores of years later with respect to the Arab citizens of the future Jewish State: "Each one of the ethnic communities will be recognized as autonomous and equal in the eyes of the law." In 1909 he fiercely criticized leading members of the Russian Jewish community for participating in ceremonies marking the centennial of the Russian writer Nikolai Gogol. In view of Gogol's anti-Semitic views, he said, it was unseemly for Russian Jews to take part in these ceremonies; it showed they had no Jewish self-respect.

Military career

During World War I, he conceived the idea of establishing a Jewish Legion to fight alongside the British against the Ottomans who then controlled Palestine. In 1915, together with Joseph Trumpeldor, a one-armed veteran of the Russo-Japanese War, he created the Zion Mule Corps, which consisted of several hundred Jewish men, mainly Russians, who had been exiled from Palestine by the Turks and had settled in Egypt. The unit served with distinction in the Battle of Gallipoli. When the Zion Mule Corps was disbanded, Jabotinsky traveled to London, where he continued his efforts to establish Jewish units to fight in Palestine as part of the British Army. Although Jabotinsky did not serve with the Zion Mule Corps, Trumpeldor, Jabotinsky and 120 V.M.C. did serve in Platoon 16/20th Battalion of the London Regiment. In 1917, the government agreed to establish three Jewish Battalions, initiating the Jewish Legion. Jabotinsky soldiered in the Jordan Valley in 1918 and was decorated for bravery.[citation needed] As an officer in the 38th Royal Fusiliers, Jabotinsky fought with General Allenby in 1917, and was decorated with the MBE for heading the first company to cross the River Jordan into Palestine.

Jewish self-defense

After Ze'ev Jabotinsky was discharged from the British Army in September 1919, he openly trained Jews in self-defense and the use of small arms. After the 1920 Palestine riots, at the demand of the Arab leadership, the British searched the offices and apartments of the Zionist leadership, including Weizmann's and Jabotinsky's homes, for arms. In Jabotinsky's house they found 3 rifles, 2 pistols, and 250 rounds of ammunition. Nineteen men were arrested, including Jabotinsky.

A committee of inquiry placed responsibility for the riots on the Zionist Commission, for provoking the Arabs. Jabotinsky was given a 15-year prison term for possession of weapons. The court blamed 'Bolshevism,' claiming that it 'flowed in Zionism's inner heart' and ironically identified the fiercely anti-Socialist Jabotinsky with the Socialist-aligned Poalei Zion ('Zionist Workers') party, which it called 'a definite Bolshevist institution.' Following the public outcry against the verdict, he received amnesty and was released from Acre prison.

Founder of the Revisionist movement

In 1920, Jabotinsky was elected to the first Assembly of Representatives in Palestine. The following year he was elected to the executive council of the Zionist Organization. He was also a founder of the newly registered Keren Hayesod and served as its director of propaganda. He quit the mainstream Zionist movement in 1923, however, due to differences of opinion between him and its chairman, Chaim Weizmann, and established the new revisionist party called Alliance of Revisionists-Zionists and its youth movement, Betar (a Hebrew acronym for the "League of Joseph Trumpeldor"). His new party demanded that the mainstream Zionist movement recognize as its stated objective the establishment of a Jewish state; one on both banks of the Jordan River. His main goal was to establish a modern Jewish state with the help and aid of the British Empire. His philosophy contrasted with the socialist oriented Labor Zionists, in that it focused its economic and social policy on the ideal of the Jewish Middle class in Europe. An Anglophile, his ideal for a Jewish state was a form of nation state based loosely on the British imperial model, whose waning self-confidence he deplored. His support base was mostly located in Poland, and his activities focused on attaining British support to help in the development of the Yishuv. Another area of major support for Jabotinsky was Latvia, where his fiery speeches in Russian made an impression on the largely Russian-speaking Latvian Jewish community.

Return to Palestine blocked by the British

In 1930, while Jabotinsky was visiting South Africa, he was informed by the British Colonial Office that he would not be allowed to return to Palestine.

The movement he established was not monolithic however, and later included three separate factions, of which Jabotinsky's was the most moderate. Jabotinsky favored political cooperation with the British, while more irredentist-minded individuals like David Raziel, Abba Ahimeir, and Uri Zvi Greenberg focused on independent action in Mandate Palestine, fighting politically against the Labor mainstream, militarily against the British Authorities, and retaliating for Arab attacks. During his time in exile, Jabotinsky started regarding Benito Mussolini as a potential ally against the British, and contacts were made with Italy. However, unlike the Maximalists, Jabotinsky never embraced fascism, instead wanting Palestine to become a democratic state.

Evacuation plan for the Jews of Poland, Hungary and Romania

During the 1930s, Jabotinsky was deeply concerned with the situation of the Jewish community in Eastern Europe, particularly Poland. In 1936, Jabotinsky prepared the so-called 'evacuation plan', which called for the evacuation of the entire Jewish population of Poland, Hungary and Romania to Palestine. Also in 1936, he toured Eastern Europe, meeting with the Polish Foreign Minister Colonel Józef Beck; the Regent of Hungary, Admiral Miklós Horthy, and Prime Minister Gheorghe Tătărescu of Romania to discuss the evacuation plan. The plan gained the approval of all three governments, but caused considerable controversy within Polish Jewry, on the grounds that it played into the hands of Polish anti-Semites. In particular, the fact that the 'evacuation plan' had the approval of the Polish government was taken by many Polish Jews as indicating Jabotinsky had gained the endorsement of what they considered to be the wrong people. The evacuation of Jewish communities in Poland, Hungary and Romania was to take place over a ten-year period. However, the controversy was rendered moot when the British government vetoed it, and the World Zionist Organization's chairman, Chaim Weizmann, dismissed it. Two years later, in 1938, Jabotinsky stated in a speech that Polish Jews 'were living on the edge of the volcano' and warned that a wave of bloody super-pogroms would be happening in Poland sometime in the near future. Jabotinsky went on to warn Jews in Europe that they should leave for Palestine as soon as possible. [edit] Belief in integrating the Arab minority

Jabotinsky was a complex personality, combining cynicism and idealism. He was convinced that there was no way for the Jews to regain any part of Palestine without opposition from the Arabs, but he also believed that the Jewish state could be a home for Arab citizens.[9] In 1934 he wrote a draft constitution for the Jewish state which declared that the Arab minority would be on an equal footing with its Jewish counterpart "throughout all sectors of the country's public life." The two communities would share the state's duties, both military and civil service, and enjoy its prerogatives. Jabotinsky proposed that Hebrew and Arabic should enjoy equal rights and that "in every cabinet where the prime minister is a Jew, the vice-premiership shall be offered to an Arab and vice versa."


Jabotinsky died of a heart attack in New York, on August 4, 1940, while visiting an armed Jewish self-defense camp run by Betar. He was buried in New Montefiore cemetery in New York rather than in Palestine, in accordance with the statement in his will, "I want to be buried outside Palestine, may NOT be transferred to Palestine unless by order of that country's eventual Jewish government."

Initially, after the State of Israel was established, the governments headed by Prime Minister David Ben-Gurion did not make such a decision, but in 1964, shortly after becoming Prime Minister, Levi Eshkol ordered the reinterment of Jabotinsky and his wife in Jerusalem at Mount Herzl Cemetery. A monument to Jabotinsky remains at his original burial site in New York.

Legacy and commemoration

Ze'ev Jabotinsky's legacy is carried on today by Israel's Herut party (merged with other right wing parties to form the Likud in 1973), Herut – The National Movement (a breakaway from Likud), Magshimey Herut (young adult activist movement) and Betar (youth movement). In the United States, his call for Jewish self defense has led to the formation of Americans for a Safe Israel and the Jewish Defense Organization. The JDO's training camp is named Camp Jabotinsky. In Israel, there are more streets, parks and squares named after Jabotinsky than any other figure in Jewish or Israeli history. The Jabotinsky Medal is awarded for distinguished service to the State of Israel, and most Israeli cities have streets named after him. On 11 August 2008, left wing Israeli Education Minister Yuli Tamir announced plans to remove Jabotinsky's name from a list of terms students are required to learn, creating an uproar.

Works - Books By Jabotinsky

  • Turkey and the War, London, T.F. Unwin, Ltd. [1917]
  • Samson the Nazarite, London: M. Secker, [1930]
  • The Jewish War Front, London: T.F. Unwin, Ltd. [1940]
  • The War and The Jew, New York, The Dial Press [c1942]
  • The Story of the Jewish Legion, New York, B. Ackerman, incorporated [c1945]
  • The Battle for Jerusalem. Vladimir Jabotinsky, John Henry Patterson, Josiah Wedgwood, Pierre Van Paassen explains why a Jewish army is indispensable for the survival of a Jewish nation and preservation of world civilization, American Friends of a Jewish Palestine, New York, The Friends, [1941]
  • A Pocket Edition of Several Stories Mostly Reactionary, Tel-Aviv: Reproduced by Jabotinsky Institute in Israel, [1984]. Reprint. Originally published: Paris, [1925]
  • The Five, A Novel of Jewish Life in Turn-of-the-Century Odessa


Zionist Leaders: Ze'ev Jabotinsky: 1880-1940

Ze'ev (Vladimir) Jabotinsky - Zionist leader, writer, orator, journalist and soldier - and the Zionist Revisionist movement he founded have been steeped in controversy, but have left their own distinct mark on the course of Zionist history, despite years of anti-establishment status.

Ze'ev Jabotinsky was born in Odessa in 1880. When he was only six years old, his father died, a tragedy that plunged the family into economic distress. An uncle advised his widowed mother to have the children learn a trade. But she wanted them educated, despite her difficulties.

Odessa was at its height as a center of Jewish and Zionist activity; still Jabotinsky grew up steeped in Russian, more than Jewish culture. At age 18 he left Odessa for Switzerland and later went to Italy to study law.

Ze'ev Jabotinsky's promise as both a leader and a critic had already surfaced at the age of 14 - in a critique of the grading system, which he published in a local paper. In Bern, he began a lifelong writing career, serving as foreign correspondent for two Odessa newspapers (writing under the pen name "Altalena"). He joined a Russian student group and became interested in both socialist and Zionist ideas.

Jabotinsky's articles were so popular that in 1891, his paper recalled him to Odessa to join the editorial staff. Under the impact of the 1903 pogrom in Kishinev, he soon became immersed in Jewish self-defense as well as Zionist activities. Elected as a delegate to the Sixth Zionist Congress, Jabotinsky was deeply impressed by Herzl. Envious of the fluent Hebrew he heard spoken at the Congress, Jabotinsky - who already spoke Russian, French, English, German and various Slavic languages - set about gaining mastery of Hebrew, becoming an accomplished orator and translator. His writings include both original works - poems, plays and novels as well as polemic and philosophical tracts - and translations of classics, including an unparalleled rendition of Edgar Allen Poe's poem "The Raven" into Hebrew, and the works of Hebrew national poet Chaim Nachman Bialik into Russian.

Jabotinsky rose to prominence as a professional journalist and provocative publicist - but first and foremost as a gifted and passionate orator. As a speaker his tone and message introduced a sense of urgency, not always shared by mainstream Jewish leaders, to Zionist deliberations and aspirations.

He traveled widely all over Russia and Europe - lobbying for the Zionist cause in Constantinople following the Young Turk revolution - advocating unrelenting international political activity along with ongoing Jewish settlement in Palestine.

Jabotinsky stressed the importance of learning Hebrew, which he perceived as a central element in nation-building - even serving for a brief stint as elocution teacher for the founding actors of the Habimah Theater, the first Hebrew-language theater troupe, destined to become Israel's national theater.

While socialist Zionists encouraged Jews to fight for their civil rights as Jews within the countries of their origin, Jabotinsky was skeptical of this avenue of emancipation, proclaiming that salvation for Jews - both on a personal level and as a national entity - lay only in the Land of Israel.

Jewish self-defense was at the epicenter of Jabotinsky's socio-political philosophy, both as a physical imperative and as a wellspring of pride and self-confidence, capable of "ennobling" the Jewish spirit.

With the outbreak of the World War I in 1914, Jabotinsky found himself in disagreement over strategy with prevailing opinion within the Zionist camp. Unconvinced that the Turks or the Arabs would accommodate the aims of Zionism, he advocated bolder tactics. As he was convinced of an ultimate Allied victory, Jabotinsky, together with Joseph Trumpeldor, called for the establishment of a Jewish fighting force to join the Allies in liberating Palestine from Ottoman rule. Thus they could earn a place at the peace table, with the right to demand establishment of an independent Jewish state in Palestine.

While both the Allied powers and mainstream Zionists were at first reluctant, the Zion Mule Corps was formed in 1915. The corps fought in Gallipoli, but was later disbanded. Despite objections by the official Zionist leadership, which favored neutrality in order not to jeopardize the Jews of Palestine, Jabotinsky convinced the British government to permit the formation of three Jewish battalions. A man of action as well as words, Jabotinsky became an officer in the 38th Royal Fusiliers, which fought with General Allenby in 1917, and was decorated for heading the first company to cross the River Jordan into Palestine. After the war, Jabotinsky wanted to maintain a Jewish unit as defense against growing Arab hostility to Zionism, but the unit was disbanded by the British.

Settling with his wife and two children in Palestine, Jabotinsky became editor of the Hebrew newspaper, Hadoar. During the Arab riots in Jerusalem in 1920, he organized Jewish defense. Subsequently, Jabotinsky was arrested and sentenced by a British military court to 15 years in jail, for illegal possession of arms. He was released several months later.

In the same year, he again became active within the Zionist establishment. However, since WWI, during which he had championed alignment with England, he had became disenchanted when Great Britain severed almost 80% of Mandate Palestine originally designated for a Jewish Homeland to create Transjordan (1922). Disillusioned with Britain and angry at Zionist acquiescence to British reversals, Jabotinsky resigned in 1923 from the Zionist Organization.

He set about establishing a separate Zionist federation based on "revision" of the relationship between the Zionist movement and Great Britain. This federation would actively challenge British policy and openly demand self-determination - Jewish statehood. The goals of the Revisionist movement he founded included restoration of a Jewish Brigade to protect the Jewish community and mass immigration to Palestine - of up to 40,000 Jews a year.

In 1925, the establishment of the World Union of Zionist Revisionists was announced, with Paris as headquarters for the movement. Jabotinsky spent the next years actively lecturing and collaborating on dozens of publications to further the cause worldwide. He lived in Jerusalem between 1927 and 1929. In 1930, while on a speaking engagement abroad, the British administration barred his return to Palestine by canceling his return visa. Unable to return home, from that point until his death a decade later, Jabotinsky fought for the Zionist cause around the world. In 1931 Jabotinsky demanded that the Seventeenth Zionist Congress make a clear announcement of Zionist aims - a Jewish state - but the delegates refused to do so.

Seriously alarmed by Hitler's rise to power in Germany, Jabotinsky pressed in 1933 for a worldwide Jewish boycott of Germany, hoping to crush Germany economically, but Jewish and Zionist leaders declined to cooperate. In 1934, an agreement was signed between Jabotinsky and David Ben-Gurion, then Labor Zionist leader, general secretary of the powerful Federation of Labor and undisputed spokesman for mainstream Zionism in Palestine. The agreement was aimed at easing the growing conflicts between the groups; cooperation, however, was stymied when the Federation of Labor failed to ratify the agreement. Revisionists and Laborites were to remain bitter political adversaries for decades to come.

In 1935, the Revisionists withdrew from the Zionist Organization in protest over the organization's refusal to state clearly and unequivocally its final goal of statehood. Revisionists also claimed that the Zionist establishment was too passive, failing to challenge British restrictions on the pace of development of the Jewish National Home and thwarting attempts by Jews to flee Europe to the safety of Palestine. Jabotinsky focused his efforts on assisting Jews to reach Palestine by all means - legal or illegal. Sensing that Jews of Eastern Europe were in great danger, he called, in 1936, for an "evacuation" of Eastern European Jews to Palestine to solve the Jewish problem.

Outspoken and candid, Jabotinsky appeared before the Palestine Royal Commission in 1937 declaring that the "demand for a Jewish majority is not our maximum - it is our minimum. Stressing there would soon be 3-4 million European Jews seeking a safe haven in Palestine, he compared "Arab claims to Jewish demands" as akin to "the claims of appetite versus the claims of starvation." He and his followers argued that all territory in the original 1920 British Mandate over Palestine - encompassing all of the Land of Israel on both banks of the Jordan River - should be part of the Jewish homeland.

When the Peel Commission recommended the partition of the remainder of Mandated Palestine into two states, Jabotinsky opposed the plan. While Zionist leadership reluctantly accepted it, feeling that a truncated state was better than no state, the Arabs rejected it.

As conditions in Europe worsened, Jabotinsky began to support underground armed resistance against the British in Palestine, and, in 1937, officially became the supreme commander of the Etzel - the Revisionist underground military organization. He continued to focus on the rescue of Jews from Europe by all means available - including some of the first attempts to circumvent immigration restrictions by the clandestine landing of immigrants who arrived by sea. His plans for the future included a Jewish army to be formed after World War II.

Jabotinsky died suddenly of a heart attack on 4 August 1940, while visiting a summer camp operated in New York by the Revisionist youth movement - Betar.

Jabotinsky left an intellectual legacy of thousands of papers and documents - correspondence, speeches, published articles, pamphlets and books - including an unfinished rhyming dictionary in Hebrew, but the only personal effects on his person at the time of his death were $4 and a tobacco pipe.

Throughout his life, Ze'ev Jabotinsky was convinced that Jewish statehood was an historic necessity that must and would come to pass. In his writings he recalled how, at the age of six, he had asked his mother whether the Jews would ever have a state of their own." His mother had retorted: "Of course, foolish boy." Jabotinsky, who devoted a lifetime to the realization of a Jewish state, never questioned the validity of her reply. In 1935, five years prior to his death, Jabotinsky composed his will, stating that should he die, he could be buried anywhere, but requested that his remains be transferred to Israel "only at the instructions of a Jewish government ki takum - "that shall be established." No "ifs".

In 1965, Ze'ev Jabotinsky's remains were brought to rest on Mount Herzl in Jerusalem.

About Ze'ev Jabotinsky זאב ז׳בוטינסקי (עברית)

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי (בכתיב יידי: זשאַבאָטינסקי; ברוסית נקרא: ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי; י"ב בחשון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880, אודסה, פלך חרסון, האימפריה הרוסית – כ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, ליד ניו יורק) היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר; מגדולי ההוגים היהודים הליברליים בעת החדשה.

ביוגרפיה נעוריו ותחילת דרכו

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד בעיר הגדולה אודסה, בירת פלך חרסון, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בדרום אוקראינה), ביום י"ב בחשון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880. אמו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר למגיד מדובנא, בת למשפחה אמידה. אביו, יונה, היה סוחר; מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אביו ידע עליו כי נולד בעיר ניקופול (Ни́кополь) שעל נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו, ואמו לקחה את משפחתה לגרמניה כדי שיטפלו במחלת האב. שנה אחר־כך נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו חזרה עם בתה הבכורה תמר ועם זאב לאודסה. אמו של זאב הטביעה בו חותם, בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים מרובים.

בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. כיהודי, לא קל היה לו להתקבל ללימודים, בשל חוקים מגבילים. בגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה, הספרות ולימודי השפות. הוא קרא רבות ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בית-ספר שלט בשפות יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית. גם איטלקית, לטינית, יוונית ואספרנטו — השפה הבינלאומית, שכתב בה שירים בנעוריו — לא היו זרות לו. את רוב השכלתו זו רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוהנה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד. בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית.

לימודיו של ולדימיר ז'בוטינסקי בגימנסיה נקטעו לפני שהשלים את בחינות הבגרות. באותה תקופה הרגיש כי אין הוא רואה עצמו ממשיך את חייו ברוסיה הצארית עם משטר הדיכוי שלה. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט מעולם לא התפרסמו. משורר רוסי שהתרשם מתרגומו את הפואמה "העורב" (מאת אדגר אלן פו), שלח את התרגום למערכת העיתון "אודסקי ליסטוק" (Одесский листок). בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון.

ראשית בגרותו

בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, ובהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים, ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית; רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא רווה לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. ואולם באחת אסיפות הסטודנטים נשא נאום שבו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, בטרם יגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בן פחות מ-18, חיבר, ברוסית, את השיר "עיר שלום", שבו אמר: מזקני עמי שמעתי: ביצרו כל עם ושבט, אֵל נדר, כי פה בארץ

:עם עברי יזכה לשבת...

אולם בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני, ולא היה נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן, שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא.

לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו, והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה הייתה זו הפרופסור אנטוניה לבריולה אשר גישתה בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר:

יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה... כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית... אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציונותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה.

ברומא עבר ז'בוטינסקי לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייה נובוסטי". ב"נובוסטי" החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה" ("...אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" - אחרי כן נודע לי שתרגומו "נדנדה") ("סיפור ימי", עמ' 33). כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע, והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה.

ב-1901 חזר ז'בוטינסקי לאודסה כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין.

פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפיליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה באודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי-בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים, אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר. מחזהו השני, "לאדנו", עסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוף הגל, ולא נחל הצלחה. שנה אחר כך פרסם את הפואמה "שרלוט האומללה" (על הרוצחת של ז'אן-פול מארה). הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית כאשר התפרסמה כעבור שנתיים, וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חרד מפני החרמת הספרון על ידי הצנזורה הרוסית, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית ההדפסות.

באפריל 1902 נעצר ז'בוטינסקי על ידי השלטונות. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד כנגדו. בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם נתקל בנוער המהפכני על ערכי המוסר שלו, אשר יצרו אצלו רושם רב.

התעוררות תודעתו הלאומית

באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דוּבּוֹסַארִי שבפלך בסרביה. כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אזלת היד והתבוסתנות, שלדעתו אפפו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הצעה לארגון יחידות הגנה יהודיות; יחידות שכאלה יכולות להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי-כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודיים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע, וז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה.

בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. אל הזעזוע שעוררו בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי – דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות, והם שהכניסוהו סופית אל הפעילות הציונית. עם זאת אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההריגה", של חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה.

פעילות נמרצת בשירות הציונות

בתקופה זו נכנס ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל מוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי" היה עובר בין הסניפים הציוניים ברוסיה ומקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כשרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית והוא הפנה אותה למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.

לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. החוגים הציוניים באודסה ראו בז'בוטינסקי אדם ראוי ובעל מעלה ובחרו בו כציר מטעמם לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא אמר עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:

	הרצל עשה עלי רושם ענקי... אין תיאור אחר שיתאים, ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות - בכלל מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי. רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון... ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים...". האמנתי לשבועות: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה". אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים.

– סיפור ימי, עמ' 50.

בשנים הקרובות אחרי כן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. באותה שנה עבר ז'בוטינסקי מאודסה לפטרוגרד, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".

ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון, ויצא עם מצע ציוני לבחירות לפרלמנט הרוסי. לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.

ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה שלפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה, ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונות אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס מסוף נובמבר של אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט עם מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוהנה (יוענה, אניה) גלפרין (1884–1949). ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.

לאחר מערכת הבחירות השלישית שבה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לווינה, שבה התנהלו אותה עת מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. לקראת סוף השנה הפליג ז'בוטינסקי, לראשונה בחייו, לסיור בארץ ישראל.

ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, וז'בוטינסקי השגיח עליהם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך: Cquote2.svg קיבלתי את הספר ונבהלתי... בלב תמים דרש יעקובס אוטונומיה וממשלה עברית... וגם צבא עברי... והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה... Cquote1.svg – סיפור ימי, עמ' 80–81

ב-1910 נולד בנו, ערי (נפטר ב-1969). ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמון רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" של אדגר אלן פו (בהקדמה לקובץ תרגומיו כתב ז'בוטינסקי: "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר, אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח"). תרגומו לפואמה "העורב" הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר. עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים, שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סירבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי צרת האנטישמיות לא תיפתר בנימוקים מדעיים או הצטדקות, אלא רק על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו.

ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. על כך אמר: "הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני". (ספו"י 85). תקווה חדשה נזרתה בו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913. שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, ובה שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בפזורה. הוא התמנה לוועדה המכוננת, והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה ויצר קשרים עם אנשי מדע יהודיים. ז'בוטינסקי דחף רעיון שלפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן, אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד, והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי, אך ללא הצלחה. הוויכוח נגנז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

הקמת הגדודים העבריים

ביוזמתו, נשלח ז'בוטינסקי על ידי יומון מוסקבאי למערב אירופה ככתב חוץ. כאשר נכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, נטש מיד את עמדתו הנייטרלית; מהיכרותו את מבנה השלטון של האימפריה מימיו בקושטא, הבין ז'בוטינסקי כי נפילתה היא עניין של זמן. לאחר שתיפול הקיסרות יזכו העמים תחת שלטונה לעצמאות; אולם ההתחשבות בדרישותיהם תנבע מהשתתפות עמים אלה במלחמה. חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא תיעננה אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות, אלא רק אם יתארגנו ככוח יהודי מוסדר.

ז'בוטינסקי עבר דרך ארצות צפון אפריקה אל מצרים. הוא הגיע אל מחנה גאבארי באלכסנדריה, שבו הוחזקו פליטים יהודיים מארץ ישראל. שם נרתם לארגון המחנה ופגש ביוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית. אז החלו בפניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי, ולאחר מגעים ארוכים הוקם גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי. זה הופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. טרומפלדור עבר לפקד בגדוד, אך ז'בוטינסקי לא ראה בכך די; לדעתו צריך היה להקים יחידה יהודית לוחמת. הוא חזר לאיטליה וניסה לקדם את שאיפותיו על ידי מכריו הרבים, אולם בכל השיחות נמנעו המדינאים מנקיטת עמדה משמעותית. ז'בוטינסקי גם ניסה את כוחו בצרפת, נפגש עם שר החוץ, אך ללא תוצאות. בכך הגיע למסקנה כי רק לממשלת הוד מלכותה עשויים להיות האינטרסים המקבילים למטרות הציונות. ז'בוטינסקי עבר לפעול בבריטניה. באותו הזמן הטיל הוועד הפועל הציוני חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, מתוך חשש ליהודי ארץ ישראל (תחת שלטון העות'מאנים) וליהודים במעצמות המרכז. על אף החרם נפגש ז'בוטינסקי עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ושטח את הצעתו ויתרונותיה.

אותה עת, בשנת 1917, פרסם ז'בוטינסקי את הספר "טורקיה והמלחמה", ובו בחינה של האימפריה העות'מאנית וביקורת על האסטרטגיה הבריטית במלחמה. כאשר היה ודאי כי קבינט המלחמה עתיד להכריז על הקמת הלגיון העברי, הצטרף כמו רבים מגדוד נהגי הפרדות שפורק אל הגדוד ה-20 הבריטי. תוכניתם להיות גרעין ללגיון יצאה לפועל, והם הועברו אל הגדוד ה-38 של קלעי המלך החדש שהוקם. ז'בוטינסקי הוכשר בקורס סמלים, והספיק לעלות לדרגת סגן לפני שיצא הגדוד לארץ ישראל. באוגוסט התחיל ז'בוטינסקי לקרוא להתגייסות לגדוד תחת דפי "אונזער טריבונע". קבוצת שכנוע ובה ז'בוטינסקי גם הגיעה לגיוס בארץ ישראל. ז'בוטינסקי הגיע לירושלים, ובנאומים חוצבי להבות היו רבים מאולמות ירושלים כמרקחה למשמע "הסופר העברי הראשון שיצא לחפש את הגבורה". בתחילה מונה ז'בוטינסקי לקצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד (צריפין כיום) , אך כאשר קיבל הגדוד פקודה להיכנס למערכה, התפטר מתפקידו. אז השתתף ז'בוטינסקי בהתקפת הגדוד בגשר אום אל-שרט וכיבושו מהטורקים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה; זו החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרלים.

ב-1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה, שבו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. הדבר התקיים: שרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד תחת השם "הראשון ליהודה", וכסמל הגדוד נקבעה המנורה. לאחר מכן שימש ז'בוטינסקי תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות אנטישמית במנהלת הכיבוש שהוקמה, ושלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה על אף היותו קצין זוטר. בנוסף הגן ז'בוטינסקי על 55 חיילים שהביעו התמרמרות על האווירה האנטישמית בצבא והואשמו בהמרדה. ז'בוטינסקי עורר על עצמו זעם, וקיבל הוראה לצאת מן הצבא. אז שלח ז'בוטינסקי מחאה בעניין אל משרד החוץ; שר החוץ קיבל את טענותיו, והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.

ניתן לומר כי בהקמת הגדודים הכניס ז'בוטינסקי ממד חדש לציונות שעסקה עד אז בהתיישבות והתנהלות מדינית – היה זה הממד הצבאי וזכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. חריפה.

לאחר מכן עברו ז'בוטינסקי ומשפחתו לירושלים. באותה תקופה נהג לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ". לפי אבחנת ז'בוטינסקי, מנהלת הכיבוש ושלטונות הצבא נקטו מדיניות אנטי-ציונית ואנטישמית המעודדת את הערבים כנגד היהודים, וכתגובה מחה על כך. בתחילת 1920 התריע ז'בוטינסקי כי לקראת חגיגות חג נבי מוסא עשויות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו נשלחות לשווא ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי, שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי, וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה. בחג הפסח תר"פ (אפריל 1920) פרצו המאורעות בירושלים. מיד בתחילתם אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ו-19 בחורים מכוח ההגנה תחת אשמת ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו ונגזרו עליו 15 שנות עבודת פרך. מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק שאותו ראה כפוליטי יותר מאשר כסוגיה משפטית. במאסרו גם תרגם את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. גזר הדין החריף לגבי האדם אשר הוכתר באותו זמן כ"גריבלדי העברי" עורר סערה בדעת הקהל בארץ ובעולם;. המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה. אז גם הוחלף הממשל הצבאי בארץ בממשל אזרחי, ומונה הרברט סמואל כנציב העליון הראשון. ז'בוטינסקי לא שקט בעקבות ההמתקה בשל האישום על הקמת כוח ההגנה; הוא עמד לערער בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, ובמטרה להימנע מכך חנן סמואל הן את הפורעים והן את מגיני ירושלים. הדבר רק דחף את ז'בוטינסקי עוד יותר לפנות למועצה. בספטמבר 1921 יצא ללונדון, והמועצה ביטלה את פסק הדין, למרות התנגדות אלנבי, וזיכתה לחלוטין את המגינים.

חברותו בהנהלה הציונית

בשהותו בלונדון ואחרי חזרתו ארצה המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כמפקדם של כוחות ההגנה הראשונים, הוא לא ראה די בכך, אלא חפץ בהקמת כוח תמידי גלוי כחלק ממאמצי הציונות ולנוכח הפרעות שהתחוללו בארץ. בהיותו משוכנע כי ההסתדרות הציונית היא הגוף בעל ההשפעה המתאימה להקמת כוח שכזה, הגיע זבוטינסקי לדיון עם ד"ר חיים ויצמן, ולאחר מכן צורף למחלקה המדינית שבהנהלה הציונית לצד ויצמן ונחום סוקולוב. כחבר המחלקה הוביל ז'בוטינסקי את ההתנגדות להקמת כוח צבאי ערבי-יהודי לפי הצעת הבריטים. מצד שני, ההסתדרות לא קיבלה את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כזה שישמש להגנת יישובים בלבד. טיעוני הנגד נבעו הן מהשקפות עולם שוחרות שלום וידידות עם הערבים והן מטעם של הפניית כל כוחות היישוב לבנייה ועבודה ולא ל"חוסר יצרנות" של חיילים. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות.

ללא הכרעה, יצא ז'בוטינסקי כראש קרן היסוד לארצות הברית כדי לקדם שם את ענייני הציונות ולערוך מגביות. ז'בוטינסקי היה חבר ההנהלה הציונית, אך לא נשכח לו עניין קידום הגדוד העברי בניגוד לחרם שהוטל על העניין. העוינות כלפיו גברה גם בעניין ההסכם האוקראיני שהגיע אליו: בקונגרס הציוני ה-12 שנערך באזור קרלסבד בצ'כיה הופנו כלפיו טענות כי בנקטו צד לטובת מדינות ההסכמה היה שותף לצד של ממשלת הצאר האנטישמית. על כך ענה בתשובה שזכתה לתשואות "עמל אני למען ארץ ישראל גם אם אצטרך להתחבר עם השטן" (למען ממשלה כוללת, נאומים א' 1921 עמוד 228), על משקל דברים של ג'וזפה מציני. בזמן הקונגרס פנה אליו ראש משלחת דיפלומטית מטעם הממשלה הדמוקרטית האוקראינית הגולה וסיפר לו כי גדודי צבא אוקראינים בגליציה עומדים להיכנס לשחרר את אוקראינה מהקומוניסטים בסיוע המערב. השניים הגיעו לידי הסכם פרטי כי כל אחד מהם ינסה לפעול בגופים שאליהם השתייכו למען הקמת משטרה יהודית שתצטרף לצבא האוקראיני, שמטרתה הבטחת ביטחון היהודים באוקראינה, תוך התניה כי המשטרה לא תשתתף בפעולות נגד הקומוניסטים. כל התוכנית לא יצאה לפועל, הן בשל זניחת המערב את ענייני אוקראינה והן בשל סירוב הממשלה האוקראינית הגולה.

העניין הביא להתקפות חריפות מצד החוגים הסוציאליסטיים בציונות כי ז'בוטינסקי חותם על הסכמים עם גופים זרים ומביא להתערבות בעניינים פוליטיים וצבאיים. ז'בוטינסקי השיב מארצות הברית כי הוחלט שסניפי התפוצות של התנועה הציונית יכולים לפעול בענייניים מדיניים על דעתם, וכי ההסכם אמור היה להיות עניין לדיון של הציונים ברוסיה ואוקראינה. כינוס של הסתדרות ציוני רוסיה ואוקראינה בדק את הנושא וקבע כי פעולות ז'בוטינסקי היו נייטרליות, וכי מבחינתו הפרשה מוצתה; אולם החוגים הסוציאליסטיים לא הרפו מהעניין וטענו כי בשל ההסכם החלו לרדוף יהודים ברוסיה ולהגלותם לסיביר (יש לציין כי התנועה הציונית כבר הוצאה מהחוק עוד קודם לכן ברוסיה, וניתן לטעון כי הרדיפות יכלו לנבוע ממדיניות שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם בריטניה). הסוציאליסטים הציוניים לחצו על הוועד הפועל לחקור את הפרשה, אך עוד לפני הקמת ועדת החקירה הודיע ז'בוטינסקי על התפטרותו מההנהלה הציונית ועזיבתו את ההסתדרות הציונית.

ואולם עניין מרכזי מכך הביא להפרדות ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. כאמור, בשנת 1921, כשבחן ז'בוטינסקי את מדיניותו של הרברט סמואל, לא יכול היה שלא לקבוע כי יש בה נזק רב למטרות הציונות וכי אין היא שונה מתקופת השלטון הצבאי של אלנבי. כנגד הצד הערבי לא ננקטו שום צעדי מניעה לגבי פרעות חדשות, אלא אף להפך, ובשנת תרפ"א פרצו מאורעות חדשים. בדומה לפרעות הקודמות, גם עתה הופסקה בעקבותן העלייה היהודית. גם בפרעות אלה כונסה ועדת חקירה, ועדת הייקראפט, וזו הטילה את האחריות והאשמה על הצד היהודי. בעקבות קריאת הדו"ח בארצות הברית, דרש ז'בוטינסקי בתקיפות, במכתב מ-24 בנובמבר, כי תבוצע ההחלטה שנתקבלה בקונגרס האחרון לשיגור משלחת אל הנציב העליון שתצא בפניו בהצהרה כי עליו לשנות את מדיניותו המזיקה לציונות. אז חזר ז'בוטינסקי לארץ ישראל, ביקר אצל אמו החולה, נפגש באופן פרטי עם סמואל והשתתף במספר ישיבות של ההנהלה הציונית בירושלים. בנובמבר 1922 יצא ללונדון והעלה את טענותיו בפני ההנהלה הציונית שם. לפי עמדתו, המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל מביאים למדיניותם השלילית. ז'בוטינסקי, כחבר ההנהלה, גם דרש לעיין במסמכי טיוטה של הבריטים בדבר הקמת מועצה מחוקקת וחוקה לארץ ישראל. לפי ראייתו, הדבר עלול היה לסכן את הציונות בשל המדיניות הבריטית הפרו-ערבית שתשפיע על ניסוח החוקה והרכב המועצה הארצית. ז'בוטינסקי נענה בתקיפות כי לא יקבל את הניירת וכי אין שהות להנהלה לחכות להסתייגויותיו. כך הודיעה ההנהלה כי אינה מתנגדת לתוכנית הבריטית. לז'בוטינסקי נאמר במפורש כי ההנהלה חוששת לקומם את הבריטים אם לא תיענה להצעה.

ב-3 ביוני הגישו הבריטים את טיוטת הספר הלבן של צ'רצ'יל להנהלה הציונית, בליווי דרישה תקיפה שתיתן לו את אישורה עד ה-18 לחודש. ז'בוטינסקי עזב בבהילות את לונדון והספיק להגיע יום לפני מועד האישור. ויצמן הודיעו כי לא יועיל כל מאמץ לשכנוע השלטונות הבריטיים, וכי דחיית הספר עלולה להביא לקטסטרופה. ויצמן הצביע בעד קבלת הספר, ז'בוטינסקי התנגד; בסופו של דבר התקבל הספר הלבן על ידי ההנהלה הציונית. ב-1 ביולי 1922 פורסם הספר הלבן של צ'רצ'יל, אשר החיל הגבלות על התפתחות היישוב, ובו הוציאו הבריטים את כל שטח עבר הירדן מתחומי הריבונות בארץ ישראל. אמון היישוב היהודי בראשי הציונות נפגע קשות עקב קבלת הספר. הדבר התבטא, בין השאר, בגיוסי המגבית היהודית.

ז'בוטינסקי ראה בחומרה את אי ההחלטיות בהנהלה הציונית בדבר תוואי פעולתה. הוא דרש כי הוועד הפועל יחזור לייצג כראוי את התנועה הציונית בפני ממשלת הוד מלכותה, וכי יוצהרו בפומבי מטרות הציונות ומדיניותה. עליה גם לעמוד על כך שהממשלה תשנה את מדיניותה המזיקה קשות לציונות. הצעת ההחלטה של ז'בוטינסקי נדחתה, והיחס כלפיו היה בבחינת "ילד חורג" ונון-קונפורמיסט. ז'בוטינסקי הגיש את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית.

נשיא הצה"ר וראש בית"ר

בסתיו 1923 שלח עיתון "רזסווייט" את ז'בוטינסקי למדינות הבלטיות למסע הרצאות. הרצאותיו ונאומיו בפני סטודנטים ואגודות צעירים ציוניים הפגישו אותו עם תומכים רבים בפעולותיו ורעיונותיו בעניין הגדוד העברי ומדיניות ההסתדרות הציונית. באותה שנה גם פרסם ז'בוטינסקי בעיתונו את המאמר "על קיר הברזל" (אנחנו והערבים); במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שיתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. כדי להפיג כל תקווה מצדם "להיפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן "קיר ברזל" – חזית מבוצרת מבחינת כוח צבאי ועמידה בלתי מתפשרת על עמדות הציונות. מאמר זה שלו נחשב לאחד מעמודי התווך של המחנה הז'בוטינסקאי המתהווה.

באפריל 1925 התרכזו בפריז נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי", וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר). הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה.

בעת שהותו בפריז, הצטרף ז'בוטינסקי כשותף אל ד"ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של העיתון "הארץ"), בעל הוצאת ספרים בשם "הספר". יחד פרסמו השניים, במסגרת ההוצאה, ספרי לימוד וספרות עזר בעברית לתלמידים. שני פרסומים חדשניים לאותה עת היו ה"כל בו" לתלמידים, מעין יומן נוער שכלל נתונים מדעיים וגאוגרפיים, לצד ביוגרפיות של גדולי עם ישראל, מדריך להליכות ונימוסים, מדריך לכללי ההגייה הנכונה של העברית במבטא הספרדי, ומאמרים על הגדודים העבריים (ה"כל בו" יצא מחדש בשנת 2005).

לאור הוציאו גם את האטלס העברי הראשון‏‏. ההוצאה, שמקום מושבה היה בלונדון, הוציאה גם את ספרי "שרלוק הולמס" ואת ספרו של אנטוני הופ "השבוי מזנדה" (אשר תורגם כ"השבוי מצנדה"), אשר תורגמו לראשונה לעברית.

בשנים אלה קמה גם תנועת הנוער והצעירים בית"ר, וז'בוטינסקי הועמד גם בראשה. במשך שנותיו האמין כי "גלגל המנוף בחיי הציבור – זהו הנוער!" (מתוך "הארץ", 3.11.1926) ואל תנועת בית"ר התייחס כ-"בבת עיני" ואל חניכיה "בני חלומי וסברי". צעירי בית"ר התחנכו על ברכי תורתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי, שערכיה העיקריים היו "התמסרות לרעיון הממלכתי במקום הרעיון המעמדי" (כלומר שלילת העירוב בין סוציאליזם לציונות), ערך ההדר בכל דרכי התנהגותו ואורחות חייו של האדם, חינוך לחלוציות ולצבאיות. נאמר על ז'בוטינסקי כי אם לתנועה הציונית ולמפלגה הרוויזיוניסטית נתן את אונו וכשרונו, הרי שלבית"ר נתן את נשמתו וכל אהבתו. ניתן לציין גם כי תלמידיו ותומכיו של ז'בוטינסקי נהגו שלא לקרוא לו בשמו הפרטי או בשם משפחתו, אלא בתואר "ראש בית"ר", וכך גם נהגו לעשות שנים רבות לאחר מותו. ז'בוטינסקי בנאום בתל אביב

ב-1926 הגיע ז'בוטינסקי לביקור בארץ ישראל. תכונה רבה הורגשה בזמן ביקור זה, הן בקרב תומכיו הרוויזיוניסטים והן בקרב מתנגדי דרכו. בירושלים, בחיפה ובתל אביב התמלאו האולמות כדי לשמוע את דבריו. משם המשיך למסעות הסברה בארצות הברית ובארצות הבלקן, אשר הביאו להצטרפות חברים חדשים רבים להצה"ר. בבחירות לקונגרס הציוני של 1927 גדלה סיעת הצה"ר.

בשנים אלו היה המצב בארץ שפיר כלכלית וביטחונית. הזהרותיו הקודרות של ז'בוטינסקי על הצורך בהגברת העלייה וההתיישבות לא התקבלו בציבור הרחב. בתקופה זו התאמץ ז'בוטינסקי למצוא מקור פרנסה. הוא הוחרם על ידי עיתוני הציונות, והעיתונות הרוויזיוניסטית לא יכלה לשלם לו שכר. ב-1928 פרסם ז'בוטינסקי את הרומן "שמשון", שבו מתואר האדם היהודי החדש שאותו שאף ז'בוטינסקי לגבש.

מארצות הברית הגיעה אל ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה", וז'בוטינסקי נענה בחיוב (על כך בהרחבה כאן). הוא הגיע ארצה, כשמשפחתו עתידה להצטרף אליו. בהגיעו הומטרו עליו חצי ביקורת נוקבת מצד החוגים הערביים וארגוני השמאל. ז'בוטינסקי הביא לכינוס הוועד הלאומי באוקטובר 1928, נאם בפניו על אי-אמונו בהסתדרות הציונית והעלה הצעה להקים נציגות בעלת מעמד בלונדון; הדיון בהצעתו התמוסס. אז עבר ז'בוטינסקי לערוך לתקופה קצרה את עיתון "דואר היום". בסוף השנה חזר לאירופה כדי להשתתף בוועידת הצה"ר השלישית. הוא חזר לארץ בינואר 1929. באספת הנבחרים בתל אביב התנגד ז'בוטינסקי לעניין מסוים הקשור בבחירת הנציגים לקונגרס. לאחר שנאם פרץ ויכוח סוער, שהידרדר להתקפה פיזית עליו ועל כמה מצירי הצה"ר. ביולי נסע לאירופה, מכורח היותו נציג סיעתו, כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-16. בקונגרס תקף את התקוות שתלו בממשלתו של רמזי מקדונלד ואת היוזמה להרחבת הסוכנות על ידי צירוף לא-ציונים אליה. בדצמבר חזר לארץ לתקופה קצרה. ז'בוטינסקי רצה להעיד בפני ועדת שו בעניין פרעות תרפ"ט, אך ההנהלה הציונית שללה זאת ממנו בנימוק שהאחריות על פריצתן נופלת על פעילי בית"ר, וכך נאלץ ז'בוטינסקי לצאת ללונדון ולהעיד שם. לפני שיצא נאם ז'בוטינסקי בתל אביב בפני 6,000 איש נאום ביקורת חריף נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית. לאחר מכן הודיעו לו כי הנציב העליון לא היה שבע רצון מנאומו. לאחר שיצא לאירופה שללו ממנו הבריטים את אשרת הכניסה לארץ, וז'בוטינסקי לא שב אליה עוד בחייו.

בשנים 1931–1932 הוביל ז'בוטינסקי בברית הציונים הרוויזיוניסטים קו שלפיו על הסיעה לנקוט קו עצמאי ולדרוש הכרזה כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית. היו מבין הרוויזיוניסטים התנגדו לצעדים אלה. במספר שלבים הידרדרו העניינים עד ליציאת מספר אישים, בהם מאיר גרוסמן, מן הסיעה, והקמת מפלגה רוויזיוניסטית חדשה, מפלגת המדינה העברית (לפירוט נוסף ראו תחת הצה"ר).

"מצביא האצ"ל" ואזהרותיו ליהודים

באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועמו מפקדים מארגון "ההגנה", והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, שלימים יהיה האצ"ל. בדצמבר הגיע תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, שלפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי. בהמשך היה ז'בוטינסקי למפקד העליון של האצ"ל, והוא שמינה את מפקד הארגון וחברי המפקדה.

בתחילת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. ז'בוטינסקי שהזהיר עוד באוקטובר 1932 כי "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע" (ממאמר ב"חזית העם", 30.10.1932), היה כבר משוכנע כי גרמניה בראשות היטלר מהווה סכנה לעולם כולו: "עכשיו אין זה בגדר ספק.. שהרדיפות על היהודים אינן בגדר "בחינת הקולמוס" ושהפרק החדש שגרמניה רוצה לרשום אותו בתולדות העולם... - הגמוניה עולמית של גרמניה, שתושג באש ודם... ארץ כזו- אסור להרשות לה שתתחזק... חייבים תמיד לרסן אותה, לקחת ממנה את כל הצעצועים האלו, למשל הפרוזדור הפולני, שלזיה, דאנציג, ולא לתת לידה סכין חדשה- למשל הזכות להזדיין;... וזוהי "המלחמה" שבה חייבים להתערב גם אנו, היהודים, ובכל כוחנו דווקא". – "הצה"ר וגרמניה", מתוך חזית העם, 12.5.1933.

ודוגמה נוספת מ-18 באוקטובר ב"חזית העם": "כבר שמעתי קולות... המנסים להרגיע את הקהל;... המצב "ישתפר" רק באותו יום שבו תמוגר ממשלת היטלר בגרמניה, ואפשר שגם אז לא. כל עוד קיים בתוך העולם התרבותי משטר, החושב את היהודים רשמית לחצאי אדם משוללי זכויות, עומד כל העם היהודי תחת הסכין;... קודם כל צריך להשמיד מן ההיסטוריה היהודית את הזכר האחרון של "הרייך השלישי".

ז'בוטינסקי העלה כנשק נגד גרמניה יוזמה לחרם צרכנים של יהודים בעולם ושל מדינות נוספות, אשר תכריע את הרייך השלישי, שמצבו הכלכלי היה גרוע; אולם התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חזקה מספיק מבחינה ארגונית להטלת חרם עולמי כזה, והוא נכשל גם הודות לחתימת "הסכם ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה. ז'בוטינסקי גינה את ההסכם, וראה בו "תקיעת סכין" בגב היהדות.

ז'בוטינסקי גם נאלץ לעסוק בעניין רצח ארלוזורוב מיוני 1933. האווירה בארץ הייתה קשה עד מאוד בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי. ועדת חקירה של ההסתדרות מצאה שלושה מאנשי הצה"ר כאשמים ברצח, בהם אבא אחימאיר. ז'בוטינסקי היה משוכנע בחפותם ונרתם כולו לעניינם, ובהשפעתו ובהשפעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק התעוררה דעת קהל לטובתם. בית דין זיכה את הנאשמים. העיתונאי העברי אייזיק רמבה כתב: "עמידת הגבורה של הרב קוק.. חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי ,'אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה', הרהר, 'ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר...'. "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית" טלגרף אל הרב...". ז'בוטינסקי כינה את הרב "כהן גדול... נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'". ז'בוטינסקי דחה לשם משפטם טיפול בכל עניין אחר, כמו הסדרת הבעיה בין תנועתו להסתדרות הציונית. האווירה בישוב הגיעה אותו זמן לסִפה של מלחמת אחים, וז'בוטינסקי פנה אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי להגיע להסכם על יחסים תקינים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. בלונדון נועד ז'בוטינסקי עם בן-גוריון, ולאחר משא ומתן ממושך הגיעו השניים לכדי הסכם שיכונן נורמליות בין שני הזרמים הציוניים. ועידת הצה"ר העולמית אישרה את ההסכם, אך משאל חברי ההסתדרות הכללית דחה אותו.

בהמשך גם נדחתה יוזמת ז'בוטינסקי לכנס ועידה להסדרת היחסים. בו בזמן ארגנה תנועתו פטיציה – "תנועת עצומה" עולמית – שזכתה לביקורת קשה מצד ההסתדרות הציונית, ובעקבות כך חוקקה ההסתדרות הציונית את "סעיף המשמעת", האוסר על פעילויות פוליטיות עצמאיות. עניינים אלה הביאו לפרישתם של הרוויזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בספטמבר 1935.

יוזמותיו האחרונות

באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו, שנמשכו שלוש שנים. ז'בוטינסקי היה בספק אם האימפריה הבריטית ראויה להחזיק במנדט על השטח שבו עתיד לקום הבית הלאומי ליהודים. הוא זיהה מגמות בפולין ורומניה, אשר חוגי השפעה בהם היו מעוניינים בהגירת יהודים החוצה מארצם. ז'בוטינסקי קיווה שאם תיווכח בריטניה כי היהודים נוקטים צעדים לסילוקה מהמנדט על ארץ ישראל לטובת ממשלות אחרות, יחול שינוי בפעולותיה. בפברואר 1937 הופיע בפני ועדת פיל, וטען בפניה כי על בריטניה להחזיר את המנדט לחבר הלאומים אם אינה עומדת בהתחייבויותיה. אז יצא להרצאות בדרום אפריקה, וקיבל תמיכה מצד הממשלה שם לרעיון הקמת צבא עברי שיגן על הארץ ומזרח אפריקה. הקבינט הבריטי דחה את ההצעה.

כשפרסמה ועדת פיל את הצעתה לחלוקת הארץ, ובה מדינה יהודית מצומקת, החל ז'בוטינסקי לפעול אצל אנשי ההסתדרות הציונית כדי להביא לדחייתה. ז'בוטינסקי הורה באותו זמן לאצ"ל לשמור על מדיניות ההבלגה שעליה החליטה ההנהלה הציונית. לאחר שהעלו הבריטים את שלמה בן יוסף לגרדום, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה התוכנית לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ומרד מזוין שיביא להפלת הבריטים (להרחבה ראו עלייה ג'): "יודעים אתם שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירת "ההבלגה". אותה "הבלגה" בה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עסוקים רק בהדלקת נרות לזכר נשמות". – נאומים ב', עמ' 339

בחודש יוני 1936 נתקבל זאב ז'בוטינסקי בוורשה אצל קולונל יוזף בק, שר החוץ הפולני, והעלה בפניו את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן בתוך תקופה של 10 שנים, כאשר מחצית ממספר זה יבואו מפולין. ז'בוטינסקי הדגיש כי העלייה תהיה וולונטרית וכי אין כל כוונה לכפותה על איש. עלייה כזו עשויה הייתה לקדם את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הרעיון נתקבל על ידי קולונל בק, מאחר שבהגשמתה ראה דרך ליציאתם של היהודים מפולין, כאשר מדינה יהודית ריבונית תפתח את שעריה בפניהם.

בסתיו 1938 החל ז'בוטינסקי לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית באירופה. כשפורסם הספר הלבן של 1939, אשר הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 עולים בלבד, הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי-לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי.

כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה:

	"לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר- הסוף;... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. - ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים"

– המשקיף, 27 בינואר 1939

	ואני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, למדו את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאתבדה;... לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים." - המשקיף, 30 ביוני 1939.

"נדם ליבו הסוער"

בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק, ובכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, היכה אותו שבץ והוא נפטר. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו. לפי עיתון "דבר" מ-8 באוגוסט, משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלוויתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק". ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסרוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות". רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה דאז לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוהנה למנוחת עולם בארץ ישראל. ארונו הוצב בכיכר מוגרבי בתל אביב, ותור ענק של עולים לרגל לארון השתרך מכיכר מוגרבי ועד כיכר המושבות. כיום קבורים בני הזוג בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום. מורשת ז'בוטינסקי

במהלך שנות פעילותו יצא ז'בוטינסקי כנגד הזרם המרכזי בתנועה הציונית. הוא התנגד לאופיה הסוציאליסטי של הציונות ושל ההתיישבות, למדיניותה הפשרנית מדי לטעמו במשא ומתן עם הבריטים ולמדיניות ההבלגה כנגד האלימות הערבית. בניגוד לזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, ז'בוטינסקי הדגיש את הממד הצבאי וזכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. ז'בוטינסקי ראה בחזונו צבא יהודי גלוי ועצמאי בארץ ישראל – חזון אשר לא זכה לראות את התגשמותו.

ז'בוטינסקי היה אדם שמשך אליו בכוח אמונתו העזה תומכים וחסידים. זרם שלם בציונות נבנה סביב רעיונותיו ודמותו. עם זאת, היו רבים שהתנגדו לו בעם היהודי ובקרב אנשי הציונות על שבחר פעמים רבות את עמדת האופוזיציה וההתרסה נגד עמדת התנועה הציונית הרשמית ומוסדות היישוב. המחלוקת העזה בין ז'בוטינסקי ותומכיו לבין יתר מנהיגי הציונות הביאה אותו בסופו של דבר לפרישה מההסתדרות הציונית ולהקמת הסתדרות ציונית "אלטרנטיבית". תנועת הפועלים ראתה בו ובתנועתו יריב אידאולוגי, והעוינות בין המחנות נשארה גם שנים לאחר מותו. בשל חוסר פשרנותו המדינית, עמדתו התקיפה כנגד האלימות הערבית, התנגדותו לסוציאליזם והחשיבות הרבה שהעניק לצבא, נחשב ז'בוטינסקי לאחד מאבות מחנה הימין הישראלי, אשר היווה במשך שנים ארוכות את האנטיתזה למחנה הפועלים. פרט לפועלו הצבאי והמדיני, ז'בוטינסקי הותיר אחריו נכס תרבותי גדול של יצירות ספרותיות, תרגומים, נאומים ומאמרים ברמה אמנותית גבוהה.

ב-2005 קבעה הכנסת בחוק את "יום ז'בוטינסקי" לציון זכרו ופועלו. מורשתו עודנה מונחלת על ידי מוסדות שונים לציבור ולנוער בישראל. כתביו על מספרם העצום שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב. ז'בוטינסקי, אשר היה מגדולי המנהיגים הציוניים והוגי הדעת היהודים בעת החדשה, מונצח במבנים רבים, וכיום, נקראים על שמו חמישים וחמישה רחובות בערי ישראל, וכן שכונה בירושלים. בכך, שמו של ז'בוטינסקי הוא המונצח ביותר בישראל - אף יותר משמותיהם של הרצל ושל דוד בן-גוריון

view all

Ze'ev Jabotinsky זאב ז׳בוטינסקי's Timeline

October 17, 1880
Odesa, Odes'ka oblast, Ukraine
Age 26
December 26, 1910
Age 30
Odesa, Odes'ka oblast, Ukraine
August 4, 1940
Age 59
New York, NY, USA
Jerusalem, Israel