Aaron David Gordon אהרן דוד גורדון‎ ( 9 June 1856 – 22 February 1922 ), more commonly known as A. D. Gordon, was a Zionist ideologue and the spiritual force behind practical Zionism and Labor Zionism. He founded Hapoel Hatzair, a movement that set the tone for the Zionist movement for many years to come. Influenced by Leo Tolstoy and others, it is said that in effect he made a religion of labor. However, he himself wrote in 1920, "Surely in our day it is possible to live without religion."

Gordon's moods alternated between enormous frustration and great hope for the future. He believed that an idealistic new generation of creative Jews would emerge in the Land of Israel, with a high sense of morals, a deep spiritual commitment, and a commitment to their fellow human beings. Toward the end of his life, however, he preferred to isolate himself in Nature. From a letter he wrote to Rachel the Poet, it seems that he grew more and more frustrated with people's petty squabbles and selfish interests. Wikipedia Article

• Aharon David Gordon, Аарон Давид Гордон, אהרון דוד גורדון

_________________________________________________________________________________

Aaron David Gordon, אהרן דוד גורדון‎ (born 9 June 1856 in Troyanov, near Zhytomyr, Russian Empire, died 22 February 1922 in Degania Alef, Mandate Palestine), more commonly known as A. D. Gordon, was a Zionist ideologue and the spiritual force behind practical Zionism and Labor Zionism. He founded Hapoel Hatzair, a movement that set the tone for the Zionist movement for many years to come. Influenced by Leo Tolstoy and others, it is said that in effect he made a religion of labor. However, he himself wrote in 1920, "Surely in our day it is possible to live without religion."

Childhood

Gordon was the only child of a well-to-do family of Orthodox Jews. He was self-educated in both religious and general studies, and spoke several languages. For thirty years, he managed an estate, where he proved to be a charismatic educator and community activist. Gordon married his cousin, Faige Tartakov, at a young age and had seven children with her, though only two of them survived.

Aliyah

Gordon was an early member of the Hibbat Zion movement and made aliyah to Ottoman Palestine in 1904, when he was 48. His wife and daughter immigrated with him, but his son refused to accompany him because of differences in their religious outlooks. Four months after he arrived in the country, his wife became ill and died. Gordon lived in Petah Tikva and Rishon LeZion, before finally settling in the Galilee in 1919. He lived simply and supported himself as a hired agricultural hand, while writing his emerging philosophy at night. Although he participated in the Zionist Congress of 1911, Gordon refused to become involved in any of the Zionist political parties, out of principle.

Views on Jews, labour, and nationhood

Gordon believed that all of Jewish suffering could be traced to the parasitic state of Jews in the Diaspora, who were unable to participate in creative labor. To remedy this, he sought to promote physical labor and agriculture as a means of uplifting Jews spiritually. It was the experience of labor, he believed, that linked the individual to the hidden aspects of nature and being, which, in turn were the source of vision, poetry, and the spiritual life. Furthermore, he also believed that working the land was a sacred task, not only for the individual but for the entire Jewish people. Agriculture would unite the people with the land and justify its continued existence there. In his own words: "The Land of Israel is acquired through labor, not through fire and not through blood." Return to the soil would transform the Jewish people and allow its rejuvenation, according to his philosophy. A.D. Gordon elaborated on these themes, writing:

   The Jewish people has been completely cut off from nature and imprisoned within city walls for two thousand years. We have been accustomed to every form of life, except a life of labor- of labor done at our behalf and for its own sake. It will require the greatest effort of will for such a people to become normal again. We lack the principal ingredient for national life. We lack the habit of labor… for it is labor which binds a people to its soil and to its national culture, which in its turn is an outgrowth of the people's toil and the people's labor. ... We, the Jews, were the first in history to say: "For all the nations shall go each in the name of its God" and "Nations shall not lift up sword against nation" - and then we proceed to cease being a nation ourselves.

As we now come to re-establish our path among the ways of living nations of the earth, we must make sure that we find the right path. We must create a new people, a human people whose attitude toward other peoples is informed with the sense of human brotherhood and whose attitude toward nature and all within it is inspired by noble urges of life-loving creativity. All the forces of our history, all the pain that has accumulated in our national soul, seem to impel us in that direction... we are engaged in a creative endeavor the like of which is itself not to be found in the whole history of mankind: the rebirth and rehabilitation of a people that has been uprooted and scattered to the winds... (A.D. Gordon, "Our Tasks Ahead" 1920)
Gordon perceived nature as an organic unity. He preferred organic bonds in society, like those of family, community and nation, over "mechanical" bonds, like those of state, party and class. Since Jewish individuals were cut off from their nation, they were cut of from the experience of sanctity, and the existential bond with the infinite. In the Diaspora a Jew was cut of from direct contact with nature. Gordon wrote:

   [W]e are a parasitic people. We have no roots in the soil, there is no ground beneath our feet. And we are parasites not only in an economic sense, but in spirit, in thought, in poetry, in literature, and in our virtues, our ideals, our higher human aspirations. Every alien movement sweeps us along, every wind in the world carries us. We in ourselves are almost non-existent, so of course we are nothing in the eyes of other people either.

Praxis

More than just a theoretician, he insisted on putting this philosophy into practice, and refused to take any clerical position that was offered to him. He was an elderly intellectual of no great physical strength and with no experience doing manual labor, but he took up the hoe and worked in the fields, always focusing on the aesthetics of his work. He served as a model of the pioneering spirit, descending to the people and remaining with them no matter what the consequences were. He experienced the problems faced by the working class, suffering from malaria, poverty, and unemployment. But he did have admirers and followers who turned to him for advice and help.

Gordon had always been a principled individual—even as a young man he refused to allow his parents to pay the customary bribe so that he would be exempted from military service, arguing that if he did not serve, someone else would have to serve instead of him. In the end, he spent six months in the army, but was released when it was discovered that he was not in good enough physical shape. He later refused to accept payment for his articles or the classes he taught, citing the Mishnah that states "Do not turn the Torah into a source of income." At the same time, he did not lapse into dogmatism either. When Rachel the Poet asked his opinion about whether she should go overseas to study, an idea that was anathema to most of the Zionist leadership, he encouraged her to do so.

Views on religion

Gordon remained an Orthodox Jew throughout most of his life. It was only in his later years that he began to abandon the commandments. Students of his writings have found that Gordon was greatly influenced by Russian author Leo Tolstoy, as well as by the Hassidic movement and the Kabbalah. Many have also found parallels between his ideas and those of his contemporary, Rabbi Abraham Isaac Kook, the spiritual father of Religious Zionism.

Vision

Gordon's moods alternated between enormous frustration and great hope for the future. He believed that an idealistic new generation of creative Jews would emerge in the Land of Israel, with a high sense of morals, a deep spiritual commitment, and a commitment to their fellow human beings. Toward the end of his life, however, he preferred to isolate himself in Nature. From a letter he wrote to Rachel the Poet, it seems that he grew more and more frustrated with people's petty squabbles and selfish interests.

Founding Hapoel Hatzair

He founded and led Hapoel Hatzair ("The Young Worker"), a non-Marxist, Zionist movement, as opposed to the Poale Zion movement which was more Marxist in orientation and associated with Ber Borochov and Nahum Syrkin.

Death and legacy

Gordonia, a Zionist youth movement, was created to put Gordon's teachings into practice, established several kibbutzim in Israel. Gordon died of throat cancer on Kibbutz Degania Alef at the age of 66.

אהרן דוד גורדון

אהרן דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856 – כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָה-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

קורות חיים

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מוילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. כיוון שכך, הוריו חרדו לשלומו והוא טופל בשפע ובפינוק. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגויס לצבא האימפריה הרוסית, מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. לבסוף הוא גויס לצבא למשך חצי שנה, מאורע שגרם למחלתה של אמו, ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית.

גורדון רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה חקלאית של הברון גינצבורג, בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (1880–1903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות.

בארץ ישראל

שנה מאוחר יותר, בי"א באדר ה'תרס"ד (1904), הגיע א.ד. גורדון לארץ ישראל, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב עין גנים, ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה.

בשנת 1905 השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת הפועל הצעיר. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.

בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי רחובות. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי ערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר מאורעות תל חי ולאחר רצח יוסף חיים ברנר וחבריו, התבטא, ביוני 1921, כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".

בראשית 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכנרת, ומשם עברו ב-1915 לדגניה. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת ניל"י. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על פינוי תושבי יפו ותל אביב מבתיהם. בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם למשביר בתקופת המלחמה.

גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מחוות כנרת ומקבוצת דגניה נהגו להתייעץ אתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם רחל המשוררת, שהתלבטה אם לצאת ללימודי חקלאות בצרפת, ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה הלך נפש. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר לכי בשבילך לרחל.

גורדון היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.

א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני שפשה בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.

לאחר מותו

לאחר הסתלקותו כתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ:

"במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער-העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש 'שמח' מאוד, או, אולי 'משמח'. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות."

על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - שה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה". מאמריו תורגמו ל-15 שפות שונות עד שנת 1972. בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו, כמו גם המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, "האקדמית גורדון". כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי ישראל.

הגותו

״בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי,
כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.״

— א"ד גורדון, מצוטט אצל י' שכטר (1957), עמ' 27

א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו.[6] באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:

עיקר מה שחידש ניטשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניטשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה.

— הערכת עצמנו,

גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו ואף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוהים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין מהלחם בסיסים של המילה "חיים" (שורש ח.ו.י) על משקל המילה "הוויה").

הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי יווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב כי הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

— מכתב לנ. ביסטריצקי, ה'תרפ"א

כתביו

• העבודה, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1923.
• האדם והטבע, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1924.
• יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א. ד. גורדון (כרכים א-ה), תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1925-1929 (כל כרך יצא בשנה עוקבת).
• נ' תרדיון (עורך, בהשתתפות אליעזר שוחט), קיצור כתבי א.ד. גורדון, תל אביב: א. י. שטיבל, 1936.
• יהודה איגס (עורך), כתבי א.ד. גורדון, ספר ראשון: משנתו ודברו, ספר שני: על היהדות, ספר שלישי: האומה, תרבות וחינוך, ציבור וחברה, אישים, תל אביב: הוצאת העובד הציוני בארץ-ישראל, 1939-1941 (כל כרך יצא בשנה עוקבת). הוצאה מחודשת לכרך הראשון בשם ספר אהרון דוד גורדון - משנתו ודברו נדפסה ב-1943
• שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, כתבי א.ד. גורדון בשלושה ספרים, ספר ראשון: האומה והעבודה, ספר שני: האדם והטבע, ספר שלישי: מכתבים ורשימות, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1951-1954 (כל כרך יצא בשנה עוקבת).
• כתבי א.ד. גורדון (ספרים א-ג), מהדורה מיוחדת בשנת המאה להולדתו, חיפה: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1957.
• מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998.
• Briefe aus Palästina, Auswahl aus seinen Schriften (übersetzt: Viktor Kellner), Berlin: Welt, 1919
• Auswahl aus seinen Schriften (übersetzt: Viktor Kellner) Berlin: Jüdischer Verlag, 1937
• Selected Essays by Aaron David Gordon (tr.: Frances Burnce), New York: League for Labor Palestine, 1938, ISBN 0405052669