Admor Shneur Zalman of Liadi Boruchovitch

Is your surname Boruchovitch of Liadi?

Research the Boruchovitch of Liadi family

Admor Shneur Zalman of Liadi Boruchovitch's Geni Profile

Records for Alter Rebbe Shneur Boruchovitch of Liadi

2,516 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Alter Rebbe Shneur Zalman Boruchovitch of Liadi (Borukhovich), Alter Rebbe

Hebrew: ר' הגה"ק ר' שניאור זלמן מליאדי האדמו"ר הזקן בעל התניא ברוכוביץ', מייסד חב"ד
Also Known As: "Baal HaTanya", "Alter Rebbe", "Rabbeinu HaZaken", "Rabbeinu HaGadol", "RaZaSh", "the GRaZ.", "האדמו"ר הזקן"
Birthdate: (67)
Birthplace: Liozna, Poland
Death: December 15, 1812 (67)
reka Pena, Belovskiy rayon, Kurskaya oblast', Russia
Place of Burial: Hadyach, Hadyats'kyi district, Poltavs'ka oblast, Ukraine
Immediate Family:

Son of Baruch Lowe [Hatzadik] Poisner and Rbzn. Rivka Loew [mother of Alter Rebbe]
Husband of Rbzn. Sterna Boruchovitch [1st Rbzn. of CHABAD] (Segal)
Father of Frieda Klutzkar [Alter Rebbe d.#5]; Dvorah Leah Altschuler (Shneuri); Rachel Sheiness, (2nd wife); Rabbi Dovber Shneuri, [The Mitteler Rebbe]; R' Chaim Avrohom Schneerson, [MaHacCHa] and 4 others
Brother of Yehuda Leib Boruchovitch, MaHaril [br. Alter Rebbe]; Sarah Kozak; Moshe [of Leozna] Boruchovitch [br. Alter Rebbe] and Mordechai Posner [of Orsha] [br. Alter Rebbe]

Occupation: Founder of "CHABAD" movement, Rabbi, First Chabad Rebbe, rabbi, מיסד חב"ד, раввин, Старый ребе хасидов Хабада, основатель и Первый цадик этого течения, 1st Lubavitche Rebbe - Rabbi Schn
Managed by: Yigal Burstein
Last Updated:

About Admor Shneur Zalman of Liadi Boruchovitch

Shneur Zalman of Liadi (Hebrew: שניאור זלמן מליאדי‎) (September 4, 1745 – December 15, 1812 O.S.), was an Orthodox Rabbi, and the founder and first Rebbe of Chabad, a branch of Hasidic Judaism, then based in Liadi, Imperial Russia. He was the author of many works, and is best known for Shulchan Aruch HaRav, Tanya and his Siddur Torah Or compiled according to the Nusach Ari. He is also known as Shneur Zalman Baruchovitch, Reb Shneur Zalman, RaZaSh, Baal HaTanya vehaShulchan Aruch, the Alter Rebbe ("Old Rebbe" in Yiddish), Rabbeinu HaZokein, Rabbeinu HaGodol, the GRaZ or The Rav.

Israel’s Postal Authority released a stamp honoring the foundational work of Chasidic thought known as the Tanya and commemorating 200 years since the passing of its author, the First Chabad Rebbe, Rabbi Schneur Zalman of Liadi.

The 2012 stamp features an open book with the word “Tanya” written on it, while an inscription recognizes Rabbi Schneur Zalman as the founder of Chabad-Lubavitch Chasidism.

Early life.

Rabbi Shneur Zalman was born in 1745 in the small town of Liozna, Polish-Lithuanian Commonwealth (White Russia). He was a descendent of the mystic and philosopher Rabbi Judah Loew, the "Maharal of Prague". He was a prominent and youngest disciple of Rabbi Dovber of Mezeritch, the "Great Maggid", who was in turn the successor of the founder of Hasidism, Rabbi Yisroel ben Eliezer known as the Baal Shem Tov.

Until the age of twelve, he studied under Rabbi Issachar Ber, in Lyubavichi (Lubavitch); he distinguished himself as a Talmudist, such that his teacher sent him back home, informing his father that the boy could continue his studies without the aid of a teacher.

At age fifteen he married Sterna Segal, the daughter of Yehuda Leib Segal, a wealthy resident of Vitebsk, and he was then able to devote himself entirely to study. During these years, Shneur Zalman was introduced to mathematics, geometry and astronomy by two learned brothers, refugees from Bohemia, who had settled in Liozna. One of them was also a scholar of the Kabbalah. Thus, besides mastering rabbinic literature, he also acquired a fair knowledge of the sciences, philosophy, and Kabbalah.

He became an adept in Isaac Luria's system of Kabbalah, and it is thought that this is when he became an admirer of Rabbi Dovber of Mezeritch. For twelve years he lived in Rabbi Dovber's house, and took an active part in the propagation of Hasidism.

In Lithuania.

During the latter portion of Rabbi Dovber’s life, his students dispersed over Europe, and after Rabbi Dovber's passing, Rabbi Shneur Zalman became the leader of Hasidism in Lithuania, along with his senior colleague Menachem Mendel of Vitebsk. When Rabbi Menachem Mendel died (in 1788), Rabbi Schneur Zalman was recognized as leader of the Chassidim in Lithuania.

At the time Lithuania was the center of the misnagdim (opponents of Hasidism), and Shneur Zalman faced much opposition. In 1772, together with Menachem Mendel of Vitebsk, he attempted yet ultimately failed to create a dialogue with the Vilna Gaon who led the Misnagdim and had launched a ban (cherem) against the Hasidim (see Vilna Gaon: Antagonism to Hasidism and Hasidim and Mitnagdim).

Undaunted by this antagonism, he succeeded in creating a powerful network of Hasidic centers. He also involved himself in opposing Napoleon's advance on Russia by recruiting his disciples to the Czar's army, and canvassing financial support for the Jewish settlements in the Land of Israel, then under the control of the Ottoman Empire.

Philosophy: Chabad

As a Talmudist, Rabbi Shneur Zalman endeavored to place Kabbalah and Hasidism on a rational basis. In his seminal work, Tanya, he defines his approach as "מוח שולט על הלב" ("mind ruling over the heart/emotions"). He chose the name "Chabad" for this philosophy — the Hebrew acronym for the intellectual attributes (sefirot) Chochma ("wisdom"), Bina ("understanding"), and Da'at ("knowledge”).

Both in his works and in his sermons he "indicated an intelligent and not a blind faith", and assumed an intellectual accessibility of the mystical teachings of the Kabbalah. This intellectual basis differentiates Chabad from other forms of Hasidism - in this context referred to as "Chagas" — the "emotional" attributes (sefiros) of Chesed ("kindness"), Gevurah ("power"), and Tiferes ("beauty").

Opposition to Napoleon and Support for the Tsar

During the French invasion of Russia, while many Jewish leaders supported Napoleon or remained quiet about their support, Rabbi Shneur Zalman openly and vigorously supported the Tsar.

While fleeing from the advancong French army he wrote a letter explaining his opposition to Napoleon to a friend, Rabbi Moshe Meizeles:

“ Should Napoleon be victorious, wealth among the Jews will be abundant. . .but the hearts of Israel will be separated and distant from their father in heaven. But if our master Alexander will triumph, though poverty will be abundant. . . the heart of Israel will be bound and joined with their father in heaven. . . And for God's sake: Burn this letter. ”

Some argue that Rabbi Shneur Zalman's opposition stemmed from Napoleon's attempts to arouse a messianic view of himself in Jews, opening the gates of the ghettos and emancipating their residents as he conquered. He established an ersatz Sanhedrin, recruiting Jews to his ranks, and spreading rumors about his conquest of the Holy Land to make Jews subversive for his own ends. Thus his opposition was based on a practical fear of Jews turning to the false messianism of Napoleon as he saw it.

It should be noted that Rabbi Yisroel Hopsztajn of Kozienice, another Hasidic leader, also considered Napoleon a menace to the Jewish people. However, Rabbi Menachem Mendel Schneerson identifies Rabbi Yisrael as the Chasidic leader who preferred that Napoleon defeat the Czar.

Arrests

In 1797 following the death of the Gaon, leaders of the Vilna community falsely accused the Hasidim of subversive activities - on charges of supporting the Ottoman Empire, since he advocated sending charity to support Jews living in the Ottoman territory of Palestine. In 1798 he was arrested on suspicion of treason and brought to St. Petersburg where he was held in the Petropavlovski fortress for 53 days; he was then subjected to an examination by a secret commission. Ultimately he was released by order of Paul I of Russia in 1798. The day of his acquittal and release, 19 Kislev, 5559 on the Hebrew calendar, is celebrated by virtually all Hasidic dynasties, who have a festive meal and communal pledges to learn the whole of the Talmud known as "Chalukas Ha'Shas."

Again in 1800 he was arrested and again transported to St. Petersburg along with his son Moshe who served as an interpreter, as he spoke no Russian or French. He was released after a few weeks but was banned from leaving St. Petersburg. The elevation of Tsar Alexander I (Alexander I of Russia) a few weeks later led to his release; he was then “given full liberty to proclaim his religious teachings” by the Russian government.

According to scholars his first arrest was not the result of anti-Hasidic agitators fabricating charges, or officials seeking extortion monies. An accusation was made on May 8 1798 by Hirsh ben David of Vilna accused him of trying to assist the French Revolution, by sending money to Napoleon and the Sultan. It appears that there was no such person as Hirsh and the authorities were attempting to stir up internecine fighting among the Jews.

Liadi

After his release he moved his base to Liadi, Vitsebsk Voblast, Imperial Russia; rather than returning to Liozna, he took up his residence in the town of Liadi at the invitation of Prince Stanisław Lubomirski, voivode of the town. There his movement grew immensely, and he is still associated with the town to this day. In 1812, fleeing the French Invasion, he left Mogilev, intending to go to Poltava, but died on the way in the small village of Pena, Kursk Oblast. He is buried in Hadiach.

He was succeeded as Rebbe by his oldest son, Dovber Schneuri. According to David Assaf, his youngest son, Moshe, suffered a lifetime of mental illness and converted to Catholicism shortly before he was consigned to a mental hospital.

_________________________________________________________________________________


In Hebrew: שניאור זלמן מליאדי


Admorim of Chabad Lubavitch Chassidic Dynasty

1) Shneur Zalman of Liadi, Boruchovitch, Founder of CHABAD שניאור זלמן מליאדי - מייסד חב"ד

2) Dov-Ber Shneuri, The Mittler Rebbe - דב-בער שניאורי - האדמור האמצעי

3) Menachm Mendel Schneerson, Hatzemach Tzedek מנחם-מנדל שניאורסון - הצמח צדק

4) Shmuel Schneerson, The MaHaRash שמואל שניאורסון - מהר"ש

5) Shalom Dov-ber Schneerson, The RaShab שלום דב-בער שניאורסון - הרש"אב

6) Yosef Yitzhak Schneerson, The Rayatz יוסף יצחק שניאורסון - הרי"יץ

7) The Lubavitcher הלובאביצ'ר

Chabad Exhibition of the Works of the Alter Rebbe

See other Jewish Dynasties


The Alter Rebbe of Lubavitch Chabad Hasidim. Author of the Tanya.


https://en.wikipedia.org/wiki/Shneur_Zalman_of_Liadi
רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן [נקרא כך על שם אביו "ברוך", כמקובל באתה תקופה, להוסיף לשם הפרטי את שם האב כ'שם משפחה (במקור באידיש דער אלטער רבי. מכונה גם הרב[2] או בעל התניא והשולחן ערוך[3]) הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך. נולד ביום י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745), הסתלק ביום כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812) ומנוחתו כבוד בהאדיטש.

קורות חייו

לידתו וילדותו

הוריו של אדמו"ר הזקן, רבי ברוך פויזנר (מצאצאי המהר"ל מפראג[4]) ורבקה נישאו ביום שישי י"ז באלול שנת תק"ג. במשך כעשרה חדשים לא היו להם ילדים ובעצת רבי יצחק שאול, ידידו של רבי ברוך, נסעו הזוג לבקש את ברכת הבעל שם טוב. בחודש מנחם אב שנת תק"ד הגיעו אל הבעל שם טוב והוא הבטיח להם שתוך שנה יהיה להם בן. רבי ברוך ורבקה נשארו קצת אצל הבעל שם טוב ובסעודת יום ההולדת של הבעל שם טוב בי"ח באלול פנה הבעל שם טוב לרבי ברוך ואמר לו: "למועד הזה ממש אתם חובקים בן". בדיוק שנה לאחר מכן, ביום רביעי י"ח באלול שנת תק"ה נולד שניאור זלמן, בעיירה קטנה ליד העיר ליאזני.

ביום הכיפורים שנת תק"ו נסע ר' ברוך אל הבעש"ט, וקיבל ממנו סדר איך להתנהג עם הילד. הבעש"ט הזהירו שלא לספר לאף אחד שנולד לו בן ולא על חכמותיו. בגיל שנה החל לדבר ובהיותו בן שנתיים הרגישו הוריו כי לילד יש זיכרון ותפיסה בלתי רגילים.

בהגיעו לגיל שלוש (בשנת תק"ח) הביאו אותו הוריו ודודתו (אחות אביו - הרבנית דבורה לאה) אל הבעל שם טוב, למז'יבוז'. הבעש"ט הניח לו את פיאותיו, בירכו ברכת כהנים והזהיר את הוריו שיחזרו לביתם מיד ושלא יספרו היכן היו. לשאלת הילד מי היה היהודי שגזז את שערותיו השיבה אמו שזהו היה "סבא".

שניאור זלמן אובחן כילד מסודר בזמנים ובלימודים. ביום ט"ו בכסלו תק"י בגיל חמש התקבל ר' שניאור זלמן כאחד מחברי החברה קדישא בעיירה ליאזני. בגיל שמונה כבר היה בקי בסידור "שער השמים" של השל"ה, והתנהג לפי הנהגות השל"ה. כמו כן, כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, ראב"ע ורמב"ן אך לאחר שחלם שלוש פעמים כי רש"י, ראב"ע ורמב"ן תובעים אותו לדין, שרף את הפירוש!

בהיותו בן אחת עשרה החל בעסקנות כללית, ובגיל בר מצווה בשנת תקי"ח הוכתר בתארים גאון, רב תנא הוא ופליג. בגיל שמונה עשרה סיים ללמוד את התלמוד עם נושאי כליו ואת ספרי הראשונים והאחרונים.

ביום שישי י"ב במנחם אב תק"כ נישא לרעייתו מרת סטערנא - בתו של הרב יהודה לייב סגל והיה סמוך על שולחן חותנו בוויטבסק.

במזריטש למרות שהוא לא נפגש עם הבעש"ט למעט במועד גזיזת שערותיו בגיל 3, התבטא על הבעש"ט שהוא סבו הרוחני, "ר' ברוך ממז'יבוז הוא נכד גשמי לבעש"ט ואני נכד רוחני" ישנם שני אופנים להסביר משפט זה, או שהתכוון דרך מורו הראשון ר' יששכר בער מליובאוויטש שהיה תלמיד הבעש"ט, או דרך מורו העיקרי, המגיד ממזריטש שהיה גם מגדולי תלמידי הבעש"ט[5].

לאחר חג הפסח בשנת תקכ"ד החליט, בהסכמת אשתו, לנסוע למזריטש ללמוד אצל המגיד ממזריטש. שיקולו העיקרי היה, שבווילנה מלמדים כיצד ללמוד וזאת כבר ידע. במזריטש מלמדים כיצד להתפלל וזאת טרם ידע.

כשבא למזריטש ביקשו חסידיו לעשותו רבי, אך הוא סירב בטענה כי הינו צעיר. כשהחליט להישאר במזריטש גילה לו המגיד את דברי הבעש"ט - שהוא נשמה חדשה דאצילות בהתלבשות בגופו בגילוי ועבודתו לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת ה' ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד, כי צריכים לאהוב יהודי מפני שהוא יהודי.

בהיותו במזריטש למד בחברותא עם רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד).

בגיל עשרים וחמש החל בהוראת המגיד לחבר את השולחן ערוך הידוע בשם: "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן" (או "שו"ע הרב").

בשנת תקל"ד נסע יחד עם רבי מנחם מענדל מויטבסק אל הגאון מווילנה, אך הוא לא קיבלם.

נשיא חסידות חב"ד הסתלקות המגיד ממזריטש

בי"ח בכסלו תקל"ג, ביקש המגיד ממזריטש מתלמידו אדמו"ר הזקן שיעשה מה שביכולתו כדי שבנו רבי אברהם המלאך ימלא את מקומו ובאם הוא לא ירצה, שרבי מנחם מנדל מויטבסק ימלא את מקומו. למחרת, ביום י"ט בכסלו תקל"ג, הסתלק המגיד ותלמידיו הגדולים התפזרו לארצות שונות, בכדי להפיץ את תורת החסידות. רבי אברהם "המלאך" התגורר במדינת וואהלין ורבי מנחם מנדל מוויטבסק התגורר ברוסיה. אדמו"ר הזקן ושאר תלמידי המגיד, מסרו מיד כתב התקשרות לרבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש.

באותם שנים הייתה ההתנגדות לתורת החסידות בשיא תוקפה ובכדי להתגבר על המתנגדים היה דרוש איש איתן ברוחו שידע לעמוד מולם. לצורך כך ערכו אסיפה בראשות רבי אברהם המלאך והוחלט למנות ועד הנהגה והיו"ר שלו יהיה מוסמך לתת פקודות לכל מרכזי החסידים כפי שימצא לנכון לטובת התפשטות תנועת החסידות. כיו"ר נבחר אדמו"ר הזקן. בתפקיד זה היה אדמו"ר הזקן במשך שלוש שנים בהן נסע רבות על מנת לחזק את תלמידי המגיד, במקומותיהם.

בשנת תקל"ו (1776) ייסד אדמו"ר הזקן את ה'חדרים' בליאזני לשם התקבצו אברכים צעירים מכל האיזור שהתמידו בלימוד התורה כפי ההדרכה והסדר שהתווה להם אדמו"ר הזקן. בתקופה זו, ככל הנראה, החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל את הגוון החב"די, שהלך והתחדד עם השנים. תוך תקופה קצרה התפרסם שבשיטת החסידות נולד זרם חדש - הזרם החב"די.

בשנת תקל"ו נסע ר' מנחם מנדל מוויטבסק יחד עם שלוש מאות איש לארץ ישראל. אדמו"ר הזקן התלבט רבות האם להצטרף לנסיעה. בתחילה חשב שלא לנסוע בנימוק ש"על מי אוכל לעזוב את אנ"ש אחינו בני ישראל" וכן דברי המגיד על כך שהבעל שם טוב לא הצליח לעלות לארץ הקודש כי "יש נשמות שצריכין דווקא ארץ ישראל ויש נשמות שצריכין דווקא חוץ לארץ"[6]. ברגע האחרון, לאחר שרבי מנחם מענדל מויטבסק כבר יצא לדרכו, החליט כן להצטרף לנסיעה יחד עם כמה מתלמידיו. הם נסע למוהילוב שם התעכבה שיירתו של רבי מנחם מענדל והודיעו שהוא מבקש להצטרף לנסיעה. רבי מנחם מענדל וגדולי תלמידיו, ניסו לשכנעו שישאר ברוסיה הלבנה ויטול על עצמו את שרביט מנהיגות עדת החסידים. אך אדמו"ר הזקן לא הסכים. רק לאחר שמורו ורבו המגיד התגלה אליו בחלום והורה לו להישאר ואדמו"ר הזקן הסתגר עם רבי מנחם מענדל בחדרו במשך שבוע שלם במשך שעות ארוכות מדי יום, החליט להישאר ברוסיה. לאחר שהשיירה המשיכה בדרכה לארץ ישראל, משם המשיך רבי מנחם מנדל להנהיג את החסידים, באמצעות מכתבים ושד"רים שהגיעו תכופות מארץ ישראל לרוסיה. בינתיים שהה אדמו"ר הזקן במוהילוב.

המעבר לליאזנא באותה תקופה הגיעו לאדמו"ר הזקן הצעות רבנות מהעיר ויטבסק ומליאזנא והוא בחר בליאזנא לאחר שהסכימו לתנאי של אדמו"ר הזקן שהם ידאגו לצרכים הכלכליים שלו, של שלושת אחיו ומשפחותיהם, של האברכים ותלמידי החדרים והחסידים האורחים שמגיעים מרוסיה וליטא. בחודש אלול שנת תקל"ו יצא אדמו"ר הזקן לליאזנא ובחודש שבט שנת תקל"ח הגיע לליאזנא.

באותם ימים כבר הנהיג אדמו"ר הזקן אלפי חסידים, אך עדיין לא נחשב ל"רבי" רשמי. השתוקקותם של חסידיו לדמות של 'רבי' שיהיה לידם בגשמיות - הלכה והתעצמה ואף ביטאו את רצונם בפני רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הוא הורה להם במכתב שלמרות היותם מקושרים עמו - הרי שרשאים הם לבקש תבונה וחיזוק מ"הצדיקים והחסידים הרבנים והשלמים.. שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלוקים", "גדולי העדה מפורסמים בתורה וביראת ה' הנמצאים עמהם במקומות מושבותם". הכוונה הייתה לצדיקים; רבי ישראל מפולוצק (ששהה באותה עת כשד"ר בארצם), רבי יששכר בער מליובאוויטש, "וכבוד הרב מו"ה שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) ד' ישמרם ויה' שמם לעולם. והחוט המשולש וכו'. אשר בע"ה בידם טובם. מרב טוב הגנוז והצפון. להאיר עיניהם ולהחיות, ועצם אמונה ופעולתם אמת".

במכתב זה נתן רבי מנחם מנדל מוויטבסק את האישור לחסידיו ברוסיה, לשאול בעצתם ולהקשיב לדעתם. מצב זה נמשך תקופה מסויימת, כאשר רבי מנדל'י הוא המנהיג הבלתי מעורער, בעוד שלושת הצדיקים ממלאי מקומו בכל הנושא להוראת דרך ה' ובמתן עצה ותבונה בנושאים רוחניים שונים שעלו על הפרק. עם הזמן חש רבי מנחם מנדל כי למרות מאמציו לנהל את עדת החסידים מרחוק, הרי שיש מחסידיו שכבר החלו לבקש תורה מפי צדיקים שונים במזרח אירופה. היו מהם שדרשו להביא מפולין את 'החוזה' מלובלין ולהעטירו בכתר המנהיגות על עדת החסידים ברוסיה.

כשהבין רבי מנדל'י שהתופעה הולכת ומתרחבת - החליט למנות את אדמו"ר הזקן למנהיג החסידים ברוסיה.

ויכוחים עם המתנגדים לתורת החסידות Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הויכוח הגדול במינסק (תקמ"ג) בחמשת השנים בהן כיהן אדמו"ר הזקן כמסדר הכללי של תנועת החסידות מאז עלייתו של רבי מנחם מענדל מויטבסק לארץ הקודש ועד שנת תקמ"ג, ערך מספר ויכוחים מול גדולי המתנגדים, כשלצורך כך נסע במיוחד למעוזיהם של המתנגדים לתורת החסידות והוכיח להם את כוחם של החסידים בלימוד תורת הנגלה, ואת צדקת דרכם ושיטתם.

הויכוחים הידועים מבין ויכוחים אלו הינם 'ויכוח שקלוב' ו'הויכוח הגדול במינסק' שנערך בשנת תקמ"ג, בעקבותים התקרבו מאות אברכים לתורת החסידות, ופחתה ההתנגדות האמיתית מצד גדולי התורה מעדת המתנגדים שנוכחו לדעת שמנהיג תנועת החסידות הוא גאון עצום ולמדן, וכי כל דרכיו מיוסדים על אמונת ה' מבלי כל סטיה מדרכי היהדות המסורתית, ונותרה רק ההתנגדות המפלגתית מצד הקיצוניים שבעדת המתנגדים, שלא היו מוכנים להשלים עם כך שאדמו"ר הזקן ניצח אותם בויכוחים בצורה מוחצת.

התמנותו לרבי בשנת תקמ"ו שלח רבי מנחם מנדל מוויטבסק מכתב מיוחד לאדמו"ר הזקן[7] בו הוא מודיע לו ודורש ממנו[8] שהגיע הזמן שיקבל על עצמו את הנהגת החסידים ברוסיה ושיהיה 'רבי' ושלא יתחמק מן המשימה המוטלת עליו ומבטיח לו ברכת הצלחה[9]. בהמשך המכתב הוא מתווה לו את דרכי ההנהגה על פיהם ינהיג את החסידים[10]. באותה תקופה כבר היה אדמו"ר הזקן מנהיג לאלפי חסידים שהסתופפו בצילו וב'חדרים' שלו היו מאות תלמידים גאונים. למרות זאת הוא לא שש לקבל על עצמו את התואר 'רבי', עם כל העול הכרוך בזה. במכתב תשובה כותב אדמ"ר הזקן (בשנת תקמ"ח, כארבעה חודשים לפני הסתלקות רבי מנחם מנדל) שנרעד מלשמוע את אשר הוא נמשח להנהיג את החסידים ברוסיה וכותב שכבד עליו התפקיד ולא יוכל לשאתו לבדו[11]. יחד עם זאת לא רצה להמרות את פי רבו והוא הסכים לקבל את התפקיד בתנאי שיעלהו בזכרונו מדי יום ביומו ויברכו בכל הברכות[12]. רבי מנדל'י מצידו שלח גם מכתבים לחסידים ברוסיה שיקבלו על עצמם את הנהגתו ונשיאותו של רבי שניאור זלמן. במכתב נוסף שכתב בשנת תקמ"ח, זמן קצר לפני הסתלקותו הוא משגר את מכתבו האחרון בו הוא מכתיר את רבי שניאור זלמן למנהיג בלעדי ובלתי מעורער של עדת החסידים ברוסיה[13]. בעקבות זאת קיבלו על עצמם קהל החסידים ברוסיה, את נשיאותו של אדמו"ר הזקן.

רק לאחר חמש-עשרה שנה מהסתלקות הרב המגיד, קיבל אדמו"ר הזקן על עצמו להיות רבם ומנהיגם הרשמי של החסידים.

ספר התניא

"ספר התניא" הוא ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של החסידות הכללית. הספר סוקר את נפש האדם ומנתח את תהליכיה שיובילו לעבודת השם, תוך מתן כלים להתגבר על הקשיים העומדים בדרך.

בשנת תקל"ב (1772) לאחר שיסד אדמו"ר הזקן את שיטת חסידות חב"ד, הדריך אדמו"ר הזקן את חסידיו ביחידות, בענייני עבודת השם. הוראות אלו רשמו החסידים לעצמם ונלקטו כקונטרסים שנלמדו על ידי החסידים. קונטרסים אלו פורסמו בשנת תשד"מ כספר "תניא מהדורא קמא"[14]. בשנת תקל"ה (1775) התחיל אדמו"ר הזקן לכתוב את ספר התניא ובמשך עשרים שנה כתב אותו, עד לשנת תקנ"ה (1795) בו סיים את כתיבתו ואישר להעתיקו. המתנגדים חששו מהשפעת הספר ויצרו עותקים מזויפים ממנו עם זיופי כפירה מכוונים. כשנודע הדבר לאדמו"ר הזקן החליט להדפיסו בצורה רשמית בלבד, בכדי למנוע זיופים נוספים. בשנת תקנ"ו (1797) שלח אדמו"ר הזקן את התניא לבית הדפוס בסלאוויטא בצירוף הסכמותיהם של תלמידי המגיד ממזריטש; ר' משולם זוסיא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן. העותקים הראשונים מספר התניא הגיעו מבית הדפוס לאדמו"ר הזקן ביום כ"ו בכסלו תקנ"ז.

בתחילה נתקל הספר בהתנגדות אף מראשי החסידות, בעקבות האלמנט האינטלקטואלי שבו, אך לאחר שראו שהדבר הביא להוספה בעבודת השם חדלו להתנגד ואף אימצוהו. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.

לספר התניא מספר כינויים; "לקוטי אמרים" - השם הרשמי אותו נתן אדמו"ר הזקן. "ספר של בינונים" - על שם מטרת הספר. "תניא" - על שם המילה הראשונה בה פותחת הספר. "תורה שבכתב של תורת החסידות" - על שם הדיוק שבכל אות בספר, עד התורה שבכתב של נגלה.

ספר התניא מחולק לחמשה חלקים:

לקוטי אמרים - חלקו הראשון והעיקרי. שער היחוד והאמונה (או לקוטי אמרים חלק שני) - הסבר שכלי בנושא אחדות השם. אגרת התשובה - ביאור מהותה של תשובה על פי תורת חסידות. אגרת הקודש - ליקוט של שלושים ושניים מכתבים מאדמו"ר הזקן. קונטרס אחרון - ביאוריו של אדמו"ר הזקן במספר סוגיות הנידונות בחלק הראשון 'לקוטי אמרים'. סגולות רבות יוחסו ללימוד התניא על ידי אדמו"רי חב"ד ושאר גדולי ישראל, בעקבות כך נוהגים גם לשנן את ספר התניא בעל פה. לספר גם השפעה מכרעת על האמונה היהודית ובעיקר בהסבר חידוש הבעש"ט בדבר ההשגחה פרטית של הקב"ה. כיום נחשב הספר לספר יסוד בעבודת ה' וחסידי חב"ד לומדים בו כל יום קטע, על פי תקנת אדמו"ר הריי"צ, ובמשך שנה מסיימים את כולו.

במהלך השנים נכתבו על התניא עשרות פירושים וביאורים, חלקם על ידי אדמו"ר חב"ד וחלקם על ידי חסידים. נכון להיום (תש"ע) הודפס התניא בלמעלה מחמשת אלפים מהדורות.

מאסריו

מבצר פטרופבלסקי

לאחר התמנותו הרשמית של אדמו"ר הזקן לנשיא חסידות חב"ד ופירסום שיטתו החדשה בעבודת השם, נתקל אדמו"ר הזקן בהתנגדויות רבות. מצד אחד המתנגדים ומצד שני המשכילים. בשנת תקנ"ט (1798) הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן שהוא אוסף כסף לטובת הטורקים ששלט אז בארץ, במטרה להפיל את הממשל הרוסי. מטרת אסיפת הכספים הייתה לחיזוק החסידים שבארץ. ביום כ"ד בתשרי אסר שלטון הצאר את אדמו"ר הזקן והוא נידון למוות כמורד במלכות. חמישים ושלושה יום ישב אדמו"ר הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי שבפטרבורג, כאשר לבסוף הצליח להוכיח את חפותו. ביום שלישי י"ט בכסלו תקנ"ט לפנות ערב, שוחרר. בזמן שבאו לבשרו על שיחרורו אחז בתהלים בפסוק "פדה בשלום נפשי".

יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך ל"חג הגאולה" בקרב חסידי חב"ד והוא נחוג עד היום.

בכ"ד בתשרי שנת תקס"א נאסר אדמו"ר הזקן בשנית, אך בתנאים טובים יותר. יחד עם זאת כתב האישום היה חמור יותר. ממאסר זה שוחרר ביום כ"ז בכסלו (נר שלישי של חנוכה) לגירסה אחת. לגירסה אחרת היה זה ביום כ"ט בכסלו (נר רביעי של חנוכה)[15].

בליאדי

לאחר מאסרו השני של אדמו"ר הזקן ביקשו השלטונות שהוא יגור בפטרבורג. החסידים שלא התגוררו באזור הצטערו מאוד על המרחק מרבם. באותה תקופה משל בפטרבורג הנסיך ליובאמירסקי שרצה לפגוש את אדמו"ר הזקן. אחד החסידים סיפר לנסיך בגדולת אדמו"ר הזקן, את ההערצה שחשים כלפיו אלפי אנשים ואת הצער של החסידים מהחלטת השלטונות שאדמו"ר הזקן יגור בפטרבורג.

כשנפגשו ליובאמירסקי ואדמו"ר הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות שתחת חסותו, הוא יפעל אצל השלטונות שיסיכמו לכך. אדמו"ר הזקן הסכים להתיישב בעיירה ליאדי והנסיך ציווה שיבנו בתים לאדמו"ר הזקן ולחסידיו.

ביום שישי, ערב שבת נחמו, י"ד במנחם אב תקס"א הגיע אדמו"ר הזקן עם חמשת אלפים חסידים והתיישב בליאדי. מאז רווח לאדמו"ר הזקן ולחסידים מהמתנגדים והם חיו חיים של קורת רוח. עבודתו של אדמו"ר הזקן בעסקנות הכלל התפשטה בכל רחבי רוסיה הלבנה ואוקראינה ובתקופה זו התווספו עשרות אלפי חסידים.

מלחמת נפוליאון

עם פרוץ מלחמת נפוליאון נגד הממלכה הרוסית, גילה כ"ק אדמו"ר הזקן את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל ליהודים מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית עלולה להתרבות המינות וההפקרות רח"ל. אשר על כן עשה כ"ק אדמו"ר הזקן את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי, ומיד לאחר שצבאו של נפוליאון פלש לרוסיה ביום י"ד תמוז שנת תקע"ב (1812 למניינם) - שלח כ"ק אדמו"ר הזקן כמה מהחסידים על מנת שייצאו לבצע משימות ריגול עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי (והמפורסם שבין החסידים שיצאו לרגל היה הרב משה מייזליש).

כ"ק אדמו"ר הזקן פנה באיגרת קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם. כ"ק אדמו"ר הזקן סיים את איגרתו במשפט, וזה לשונו; "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להניצחונות הזמניות של השונא כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".

כ"ק אדמו"ר הזקן לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר ליאדי, וזאת לכל לראש בכדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו ליאדי, ציווה כ"ק אדמו"ר הזקן על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית, היה זה ביום השישי, כ"ט מנחם-אב, ער"ח אלול שנת תקע"ב. כ"ק אדמו"ר הזקן יחד עם בני ביתו ועימם כשלוש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות רבה את העיר ליאדי שהיתה נמצאת בסכנת פלישה מיידית של צבא נפוליאון.

בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לקחת את כל כלי הבית עימם, את מיטותיהם ושולחנותיהם ואף את עמוד התפילה (סטענדער) הקבוע עקרו מהמקום. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזה שהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים זוג נעלי-בית בלויים, כ"ק אדמו"ר הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו.

זמן קצר לאחר עזיבתו של כ"ק אדמו"ר הזקן את העיר ליאדי הגיע לשם נפוליאון עצמו כשהוא מלווה באנשי חייל, הוא מיהר אל מקום ביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן לא יוכל להציל דבר, פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר מכ"ק אדמו"ר הזקן כדוגמת: מטבע, כלי מסויים וכדומה. נפוליאון הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ מסויים ששייך לכ"ק אדמו"ר הזקן, אך הם לא מצאו דבר.

במשך מאה וארבעים יום היו כ"ק אדמו"ר הזקן ושלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך קשה כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא נתבשרו משפחות החסידים כי דבריו של כ"ק אדמו"ר הזקן אכן נתקיימו ונתגשמו וצבאו של נפוליאון החל לנחול מפלות וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי, וזה לשונו: "ובי"ט כסלו שמענו שהי' מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."

כאשר כ"ק אדמו"ר הזקן עזב את העיר ליאדי, העתיקה ממלכת חסידות חב"ד את בירתה מהעיר ליאדי למקום מושבה החדש בעיירה ליובאוויטש שבה התיישב לאחר כשנה כ"ק אדמו"ר האמצעי בנו וממשיך דרכו.

הסתלקותו

ביום חמישי י"א בטבת שנת תקע"ג התפלל אדמו"ר הזקן את תפלת הערבית האחרונה שלו. בני אדמו"ר הזקן היו מספרים שתפילה זו הייתה "בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה". לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי"[16]. עוד אמר[17]: "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר, יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעוללים, יש מי שהוא גוסס רגעים אחדים כנראה שהמעביר שלו הוא מן השלוחים הטובים, והחייב את ההסתלקות מן הגוף הוא תלוי מזמן החיים בגוף, ופירש הכתוב טוב מותי מחיי, שהטוב והחיים אחר המות הוא מחיי הגוף לפי אופן החיים בהיות הנשמה בגוף, ומזה הוא התרגשותי. רגעים לפני הסתלקותו כתב אדמור הזקן על פתקא: "נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה עבודתה היא תורה גשמית"[18]. אדמו"ר הזקן הורה לסגור את החדר בו הוא שוכב ושיכניסו רק מי שרוצה להתפלל, ובאם יזדמנו לשם שני אנשים יהודים המזלזלים ביהדותם - שישתדל בעל הבית להפחידם ולהחזירם בתשובה. בשכר זאת הבטיח הרבי אריכות ימים לבעל הבית (הגוי)[19].

ביום שישי י"ב בטבת תקע"ג הגיע אדמו"ר הזקן לכפר פיענא[20], שם נודע לו על חורבן רוסיה הלבנה[21]. במוצאי שבת פרשת שמות, כ"ד בטבת תקע"ג, מיד[22] לאחר הבדלה[23], בשעה 22:22 - הוא נפטר. כיון שלא היה בכפר פיענא בית קברות, הובילו אותו למחרת בעגלה[24] לעיירה הסמוכה, האדיטש[25]. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר אוהל. כשהובילו את אדמו"ר הזקן לקבורה בהאדיטש, נעצרה העגלה באמצע הדרך והיה נראה שאדמו"ר הזקן הגביה את עצמו וכאילו שוכב באויר. המלווים נבהלו מאוד ואז הם שמו לב שחיה טמאה נכנסה תחת העגלה. הם גירשו אותה ואדמו"ר הזקן חזר לשכב כמקודם.

לאחר הקבורה עבר אדמו"ר הצמח צדק לגור בהאדיטש, ליד הציון הקדוש.

תמונתו

בשנת תקנ"ט, כשהיה אדמו"ר הזקן במאסר, הוא ציור על על ידי האדונים של פטרבורג, בו הוא נראה כבשנותיו האמצעיים. דבר זה נודע על ידי חסיד ששמע, בשנת תרכ"ב, את אדמו"ר הצמח צדק אומר זאת לבנו אדמו"ר המהר"ש.

עדיין אינו ברור, האם התמונה המקורית צויירה בצבעים, או שמא בעופרת שחורה, כפי שהיא ידועה מן ההדפסים. הפריט הקדום ביותר הנשמר מהציור המקורי הוא טופס מההדפסה הראשונית של התמונה, בפורמט גדול. נעשתה על ידי ר' שמריה שניאורסון והיא שמורה כיום בספריית ליובאוויטש.

חיבוריו

אגרות קודש (אדמו"ר הזקן) אמירה לנכרי (ספר) ביאורי הזהר (אדמו"ר הזקן) הלכות תלמוד תורה לקוטי תורה (ספר) מאה שערים (ספר) ספר המאמרים (אדמו"ר הזקן) סידור אדמו"ר הזקן ספר התניא פסקי הסידור קונטרס הרב שאלות ותשובות אדמו"ר הזקן שאלות ותשובות הרב שולחן ערוך אדמו"ר הזקן תורה אור (ספר)

חידושיו ותקנותיו

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה אדמו"ר הזקן היה פורץ דרך לא רק בתחום החסידות, אלא גם בתחום ההלכה והמנהג. מלבד השולחן ערוך שחיבר, הנהיג אדמו"ר הזקן מספר תקנות וחידושים:

נוסח התפילה - סידור השווה לכל נפש. סכינים מלוטשים - ליטוש סכיני השחיטה מב' צדדי הלהב. כתב סת"ם - צורת אותיות חדשה המשלבת קבלה והלכה. חלוקת הש"ס - סיום הש"ס מידי שנה על-ידי כל קהילה וקהילה מקהילות חב"ד. תקנת המקוה - פתרון הלכתי המקל על הטבילה במעיין. ערב קבלן - מכירת החמץ לנכרי בערב הפסח באמצעות 'ערב קבלן'.

עשרת הניגונים

מסורת בידי חסידי חב"ד שאדמו"ר הזקן חיבר בעצמו עשרה ניגונים מכוונים שסגולה מיוחדת להם - הבאת המנגן אותם להתעוררות תשובה ודביקות הנשמה באלקות. נוהגים לא לנגן ניגונים אלו באופן שגרתי כי-אם בעיתים מזומנים או בשעת הכושר. חמשה מתוך עשרת הניגונים אנו יודעים מה הם ושאר הניגונים מיוחסים אליו אך ספק אם הוא בעצמו חיברם.

אבינו מלכנו אלי אתה ארבע בבות בני היכלא כאייל תערוג לכה דודי ניגון דבקות ראש השנה ניגון דבקות שבת צאינה וראינה קול דודי

http://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%9F

http://chabadpedia.co.il/index.php?title=%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%9F&redirect=no

About Admor Shneur Zalman of Liadi Boruchovitch (עברית)

"Der Alte Rebbe" שניאור זלמן מליאדי - מייסד חב"ד

רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה - כ"ד בטבת ה'תקע"ג; 15 בספטמבר 1745 - 27 בדצמבר 1812), מכונה "אדמו"ר הזקן", "הרב", ובעל ה"תניא" וה"שולחן ערוך". מייסדה והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד, שעמד בראשה משנת 1772 ועד לפטירתו בשנת 1812.

רבי שניאור זלמן נולד לאביו ר' ברוך, בלאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין. כשנולד עשה רבו של אביו הבעש"ט סעודה גדולה ואמר שנשמה נפלאה ירדה לעולם, הרב ביקש מהוריו שלא יספרו על לידת בנם לאיש ולמרות צערו הגדול לא נפגש עם הילד מכיוון שראה שנשמתו שייכת לתלמידו המגיד ממזדריש אך ציפה שיגיע לכך בעצמו.

בי"ז בכסלו ה'תקי"ז התמנה לחבר בחברה קדישא והיה ליהודי הצעיר ביותר שזכה למינוי נכבד זה. לפי הכינוס הכין דף שבו הביא את כל טענותיו לזכאותו להיות חבר ואפילו הכין מראש סתירה לכל הטענות שיעלו כנגדו השיקול היחיד שעדיין הפריע היה גילו הצעיר של המועמד ולכן הזמינו את 'ילד הפלא' לדרוש לפני הקהילה כולה ולכשראו שבאמת כוחו גם בדיבור ולא רק בכתב ואכן ידיעותיו מרובות זכה לתואר הנכבד.

בשנת תקכ"ד נסע לראשונה למעזריטש והיה שם לצעיר התלמידים של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). כשרבו נפטר לא רצו חברי החברא קדישא לתת לתלמידיו להתעסק עימו וטענו שזה תפקידם, אך התירו למי שהוא חבר בעצמו בחברה קדישא גם אם בעיירה אחרת והיחיד מתלמידי המגיד שהיה במעמד זה הוא הרב. לאחר פטירת רבו היה ממקורביו של רבי מנחם מנדל מויטבסק ולאחר עלייתו של זה ארצה יחד עם רבי אברהם מקאליסק, כיהן כצדיק אזורי בליטא. בשנים אלה עסק בהפצת תורת החסידות אשר בשל פעילות תלמידי המגיד מעזריטש החלה להתפשט במזרח אירופה. בשנים אלה נדבקו אליו קבוצה של תלמידי חכמים בולטים אשר חלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ואשר ותורתו המשלבת את החוייה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית הילכה עליהם קסם. בשנת ה'תקל"ד נולד בנו הגדול, אשר שימש ממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו ומוכר בשם אדמו"ר האמצעי.

עוד בצעירותו, התלווה רבי שניאור זלמן מליאדי אל ר' מנחם מנדל לביקור גורלי בוילנה, על מנת לשכנע את הגאון מווילנה בצידקתה וכשרותה של תנועת החסידות. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, מהוות מקור מרכזי להשתלשלות האירועים שבין החסידים והמתנגדים ושימשו השראה לחסידים מאוחרים באופן ההתייחסות למבוכת המאבק והחרם כנגדם. בסערת הרדיפות כנגד החסידים בליטא, הלשינו מתנגדים על רש"ז מלאדי בפני השלטונות, כאילו הוא מסייע באמצעות הכספים ששולח לחסידים שעלו לארץ ישראל לשלטונות העותמאניים אשר היו יריבי המדינה הצארית. אדמו"ר הזקן נלקח לחקירה ונאסר מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט. בהשתדלות החסידים שוחרר לבסוף בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט, ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כיום חג הגאולה.

בשנת ה'תקס"א נעצר שוב על רקע הלשנה נוספת כאילו תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד השלטון הצארי. מעצר ממנו שוחרר בחנוכה של אותה שנה.לאחר שני המאסרים אותם עבר, פיתח ושכלל אדמו"ר הזקן את תורתו תוך שהוא מרחיב ומעמיק את הפצת עיקריה ברחבי ליטא ובילורוסיה. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ופעילותו להפצתה בתפוצה רחבה בקרב תושבי האזור בו הוא חי, היה אדמו"ר הזקן נתון בוויכוח עם אדמו"רים נוספים אשר חלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.

בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה. בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה נמלט אדמו"ר הזקן וכל בני ביתו מהעיירה בה הם חיו תוך שהם נהנים משמירה צמודה של חיילי הצבא הרוסי. במהלך הבריחה, במוצאי שבת, כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812), נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחת עולמים בעיר האדיטש שבפלך פולטבה.

view all 13

Admor Shneur Zalman of Liadi Boruchovitch's Timeline

1745
September 15, 1745
Liozna, Poland
1764
1764
Age 18
Leszno, Greater Poland, Poland
1766
1766
Age 20
Leozna, Poland
1770
1770
Age 24
Leszno, Leszno County, Greater Poland Voivodeship, Poland
1773
November 24, 1773
Age 28
Liozna, Belarus
1779
1779
Age 33
Leozna, Poland
1784
1784
Age 38
Leozna, Poland
1812
December 15, 1812
Age 67
Belovskiy rayon, Kurskaya oblast', Russia
December 1812
Age 67
Hadyach, Hadyats'kyi district, Poltavs'ka oblast, Ukraine