Alfred (Al) Mansfeld

Alfred (Al) Mansfeld (Hebrew: אלפרד (אל) מנספלד‎ ; 2 March 1912 – 15 March 2004) was an Israeli architect.

Mansfeld was born in Saint Petersburg, Russia in 1912. While still a child, he moved with his family to Berlin, Germany. He began studying architecture in 1931 at the Technische Hochschule Berlin[2] (Berlin Institute of Technology) but, with the rise of the Nazis to power, he moved in 1933 to Paris, France, where he completed his studies in 1935 at the École Spéciale d'Architecture, as a student of the architect, Auguste Perret, a pioneer of concrete construction. In 1935, he emigrated to Mandate Palestine.

In 1949, Mansfied joined the faculty of the Technion – Israel Institute of Technology, where he taught for over forty years and was Dean of Faculty of Architecture from 1954 to 1956.

Mansfield was the senior partner in the Haifa firm of Mansfeld-Kehat Architects, which he founded in 1935, and of which his son, Michael Mansfeld, is a partner.

He died on 15 March 2004, at his home, designed by him, in central Carmel, Haifa, Israel.

Awards and honours

• In 1966,he won the Israel Prize, in architecture, jointly with Dora Gad, with whom he had designed the interior of Israel Museum.
• In 1969, he received the "Gold Plaquette" for Foreign Architects from the Association of German Architects (BDA - Bund Deutscher Architekten).
• In 1971, he was elected member of the Berlin Academy.
• In 1976, he was awarded the Rechter Prize, for planning the Stella Maris neughbourhood in Haifa.
• In 1983, he was elected an honorary member of the Paris Academy.
• In 2001, he received an honorable mention from the Architects Association.

________________________________

ויקיפדיה: אל (אלפרד) מנספלד (2 במרץ 1912 - 15 במרץ 2004) היה מחשובי האדריכלים המודרניים בישראל. הוא זכה בפרס ישראל באדריכלות לשנת 1966 במשותף עם האדריכלית דורה גד עבור תכנון מוזיאון ישראל כבניין פתוח קצה בשיטת תכנון מקורית שפיתח ל"צמיחה, שינוי ואי ודאות". מנספלד ליווה עם גד את צמיחתו והתפתחותו של המוזיאון במשך 15 שנה ולאחר מכן 15 שנה נוספות לאחר פרישתה של גד מהפרויקט. במהלך העבודה על המוזיאון עבד עם איסמו נוגוצ'י על תכנון גן הפסלים, עם האדריכל הדני יורגן בו על ביתן ויסבורד וביתן המאה ועשרים, עם מתכנני היכל הספר ברטוס וקיסלר. הבניינים הראשונים של המוזיאון, גן הפסלים והיכל הספר, נחנכו בשנת 1965. התכנון המקורי של מנספלד וגד הקנה גם להם וגם למוזיאון הערכה עולמית, כיוון שהתכנון הוכיח שניתן לבנות בניין המתפתח בצמיחה אורגנית בהיקף ניכר ולאורך זמן. המוזיאון התפתח פי עשרה בשטחו הבנוי בין השנים 1965–1995, מבלי שחל שינוי בקונטור הכללי שלו, המזכיר כפר ים תיכוני המתפשט בטבעיות על גבעה. את ההשפעה של הבנייה המקומית המשתלבת בנוף ניתן לראות בטראסות ובנטיעת עצי זית בשטח גן הפסלים ע"ש בילי רוז שעיצב נוגוצ'י, כמו גם בבניה הנמוכה וה"אורגנית" של ביתני המוזיאון שאינה קוראת תיגר על קו הנוף אלא מלווה את ההר ומתאימה עצמה אליו. העתק של אחד מהרישומים הרבים שרשם מנספלד מהווה היום סמל של "קפה מנספלד", בית הקפה של המוזיאון. יחידות היסוד של התכנון יוצרות "פטריה" הגורמת לגג להיראות מרחף מעל הקירות, והן מונצחות בסמל המוזיאון, שעוצב על ידי המעצב הגרפי הנודע ויליאם סנדברג, האוצר הראשון של המוזיאון

מנספלד זכה בחייו בתחרויות ובפרסים רבים, באזכורים נרחבים באנציקלופדיות ובספרי אדריכלות ואמנות וכן במאות כתבי עת מקצועיים בעולם כולו, גם בזכות תכנון מוזיאון ישראל וגם בזכות עבודות אחרות בישראל ומחוצה לה. במקביל לעבודתו כאדריכל לימד עשרות שנים בפקולטה לאדריכלות בטכניון והיה לפרופסור ולדיקן הפקולטה