Khakham Yoseph Hayyim "HaBen Ish Chai" -

public profile

Is your surname Hayyim?

Research the Hayyim family

Khakham Yoseph Hayyim "HaBen Ish Chai" -'s Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!


Chacham Yosef ben Elyahu Hayyim, HaBen Ish Chai of Baghdad

Hebrew: חכם יוסף חיים, בן איש חי
Birthdate: (74)
Birthplace: Baghdad, Baghdād, Iraq
Death: Died in Iraq
Place of Burial: Baghdad, Baghdād, Iraq
Immediate Family:

Son of Khakham Eliyahu Ben Moshe Haim and Sima Haim
Husband of Rachel Haim
Father of Simha Eskel, TREE 31; Rav Binyamin Haim; Chacham Yaakov Hayyim, of Bagdad and Simcha Georgy
Brother of Chacham Moshe Ben Eliyahu Haim; Chacham Nissim Ben Eliyahu Hayyim, of Baghdad; (No Name) and Frecha Somech

Occupation: One of the Leading Rabbis of his generation
Managed by: Private User
Last Updated:

About Khakham Yoseph Hayyim "HaBen Ish Chai" -

Yosef Chaim or in Iraqi Hebrew Yoseph Ḥayyim (1 September 1832 – 30 August 1909) (Hebrew: יוסף חיים מבגדאד) was a leading hakham (Sephardic Rabbi), authority on Jewish law (Halakha) and Master Kabbalist. He is best known as author of the work on Halakha Ben Ish Ḥai (בן איש חי) ("Son of Man (who) Lives"), by which title he is also colloquially known.


Yosef Chaim was born in Baghdad where his father, Hakham Eliyahu Chaim, was the active leader of the Jewish community. Yosef Chaim's talents were evident from a young age (composing an anonymous responsum at age 14). When he was 7 years old he fell into a pit. He was very close to dying but a miracle saved his life. When he got out the community believed it was a miracle so he decided to dedicate his life to Torah.

He initially studied in his father's library, and, at the age of 10, he left midrash ("school room") and began to study with his uncle, David Chai Ben Meir who later founded the Shoshanim LeDavid Yeshiva in Jerusalem. In 1851, he married Rachel, the daughter of Hakham Ovadia Somekh. They had a daughter and two sons together; Yosef Chaim also studied under his brother in law, Abdallah Somech.

When Yosef Chaim was only twenty-five years old, his father died. Despite his youth, the Jews of Baghdad accepted him to fill his father's place as the leading rabbinic scholar of Baghdad, though he never filled the official position of Hakham Bashi. He was widely accepted as an authority on Jewish law throughout the Middle East, and his decisions were considered to be of religious legal significance, even outside Sephardi communities. The Sephardic Porat Yosef Yeshiva in Jerusalem, was founded on his advice by Joseph Shalom, of Calcutta, India — one of Rabbi Chaim's patrons.

Chaim clashed with the reformist Bavarian Jewish scholar Jacob Obermeyer who lived in Baghdad from 1869 to 1880, and excommunicated him. Part of the contention was due to Obermeyer and Chaim's conflicting views on promotion of the Zohar.

Yosef Chaim was buried in Baghdad, but there is also a grave attributed to him on the Mount of Olives in Jerusalem. His son, Rabbi Yaakov Chai, continued his legacy. His main student was Rabbi Yehuda Fatiyah.


The Ben Ish Chai (בן איש חי) is a standard reference in Sephardi homes (functioning as "a Sephardi Kitzur Shulchan Arukh") and is widely studied in Sephardi yeshivot. Due to the popularity of this book, Hakham Yosef Chaim came to be known as "Ben Ish Chai", by which he is referred to by many today. The book is a collection of homilies he gave over two years discussing the weekly Torah portion. Each chapter begins with a mystical discussion, usually explaining how a Kabbalistic interpretation of a certain verse relates to a particular halakha, and then continuing to expound on that halakha with definitive rulings.

Hakham Yosef Chaim authored over thirty other works, and there are many published Iraqi rite siddurim (prayer books) based on his rulings, which are widely used by Sephardi Jews. Amongst the best known of his works are:

   Me-Kabtziel (Miqqabṣiël): an esoteric exposition of Jewish law — which he refers to often in Ben Ish Chai — providing a more detailed explanation of the reasoning underlying certain decisions. It has been speculated that Hakham Yosef Chaim's insistence on having all his works printed in Palestine prevented this essential work from being published.
   Ben Yehoyada (Ben Yəhoyadaʻ) and Benayahou: his commentary on the Talmud, considered a basic resource in understanding the Aggada (narrative sections of the Talmud).
   The Responsa (Hebrew: Sheelot U-Teshuvot‎) Rav Pe'alim (Rab Pəʻalim) and Torah Lishmah.

The names Ben Ish Chai, Me-Kabtziel, Rav Pe'alim and Ben Yehoyada derive from 2 Samuel 23:20. He chose these names because he claimed to have been a reincarnation of Benayahu ben Yehoyada (described as Ben Ish Chayil, the son of a valiant man); the man in whose merit, it is said, both the first and second Holy Temples stood.

Hakham Yosef Chaim was also noted for his stories and parables. Some are scattered through his halachic works, but have since been collected and published separately; others were published as separate works in his lifetime, as an alternative to the European-inspired secular literature that was becoming popular at the time. His Qânûn-un-Nisâ' (قانون النساء) is a wonderful, inspirational book filled with beautiful parables, concerning self-improvement. The book, directed towards, but not limited to women, is rare since it was composed in Judeo-Arabic. It was last published in Israel in the 1940s.

See also: My Tzadik


רבי יוסף חיים מבגדאד


He became one of the greatest of the modern-day Sephardic “poskim” (individuals who receive and respond to “halachic inquiries,” questions regarding Jewish Law). His approach was eclectic; he considered the opinion of Ashkenazic scholars as well as Sephardic, and insisted that the opinions of “Acharonim” (Torah scholars from the 16th century onward) be considered along with the Talmud, of course, and the “Rishonim” (Torah scholars from North Africa, Egypt, Europe and Palestine between ca. 1000 C.E. and ca. 1500 C.E.) These included such great authorities as the Vilna Gaon, Rabbi Akiva Eiger and the “Chayei Adam,” among many others.

The “Ben Ish Chai” delivered a “drasha” every morning, consisting of “halachic” (legal) and “aggadic” (non-legal, historical and anecdotal Talmudic material), and on Shabbat delivered a three-hour sermon every week, for fifty years.

He was a very holy person; some said that he had “ruach ha-kodesh” (Divine inspiration) though he himself denied it.

One of the stories he told was of an Arab sheikh who experienced such awe and reverence before the Name of HaShem, that he achieved a level of “ruach ha-kodesh.” Chacham Yoseph Chaim explained that this was in line with the fairness of HaShem; that it is neither age nor gender nor even religion that determines whom the “Shechinah” (the Divine Presence) rests upon; it depends only on one’s behavior in the eyes of HaShem.

In response to a question as to whether a person should pray by rote, even without “kavanah” (correct intention), he cited the “Nefesh HaChaim” of Rabbi Chaim Volozhin, who maintains that a person should emphatically pray under those circumstances, because the first step of prayer is just to say the words, even without “kavanah.”

The Chacham’s Shabbat sermons served as the basis for his most famous work, the “Ben Ish Chai,” (also the name that he has become identified with). Each sermon contains an explanation of the weekly Parashah using Kabbalistic ideas, followed by halachic discussion of various topics. The work “Ben Ish Chai” can be found in the majority of Sephardic households, and it is their classic halachic reference manual.

The Chacham married Rachel, the daughter of Rav Yehudah Someich, in 1851, and was a good husband and father to his children, a daughter and two sons. He spent time with them, discussing matters of Torah, as well as matters of interest to the children, depending on their ages.

He wrote religious poetry for many occasions, including his most famous in this genre, “Va’amartem Ko L’Chai,” in praise of Rabbi Shimon bar Yochai. On Lag BaOmer, at Meiron in Eretz Yisrael, the burial site of the G-dly Tanna, this “zemer” is sung and danced to by thousands of visitors, by the dazzling light of torches.

He was known for his love of Eretz Yisrael, and supported messengers who came to collect money for the poor there. In 1909, he visited the Holy Land, and was received warmly. On the eighth of Elul, 5669, he visited the tomb of the Prophet Yechezkel, and became sick shortly thereafter, and died. His body was returned to Baghdad, and was buried that very night. The number present at his “levaya” (funeral) was huge, and consisted of Jews and non-Jews alike, who came to give honor to this great man.

About Khakham Yoseph Hayyim "HaBen Ish Chai" - (עברית)

רבי יוסף חיים מבגדאד (כ"ז באב ה'תקצ"ד, 1 בספטמבר 1834 – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מגדולי האחרונים, פוסק, מקובל, דרשן, מנהיג ומחבר, אחד הפוסקים הפופולריים ביותר בקרב היהודים הספרדים המסורתיים והדתיים בישראל. ספרו המפורסם ביותר הוא "בן איש חי" ולעתים מכונה על שמו "הבן איש חי".

תולדות חייו

הרב יוסף חיים נולד בבגדאד בכ"ז באב ה'תקצ"ד, לרב אליהו בן הרב משה חיים (רבה הראשי של בגדאד בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה), אשר היה מחכמי בגדאד ומנהיגיה.

המו"ל מספרים בהקדמה לספר ההלכה המרכזי שלו, "בן איש חי" ‏‏, שכאשר היה כבן שבע שנים, נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק ובנס ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו רק ללימוד תורה.

את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.

בגיל 14, למרות גילו הצעיר, התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. יוסף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים פלאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה.

בשנת ה'תרי"א (1851), בגיל 17, נישא לרחל, אחות רבו עבדאללה סומך, ולהם נולדו בן ובת. התפרנס משותפות עסקית עם ארבעת אחיו. למרות שלא היה שותף פעיל בניהול, הקפיד שהשותפים הפעילים ינהלו על פי ההלכה. סירב לקבל שכר כרב קהילה, ומימן את הוצאות ספריו מכספו. מטעמי צניעות, לא העסיק בביתו משרתות מעל גיל 12 ומתחת לגיל 60 משום שלא רצה להכשל במצוה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (באותה תקופה היה רווח החזקת משרתות ערביות בקרב יהודי בגדאד).

על יכולתו הפרשנית והדרשנית יוצאת הדופן מובא סיפור מעשה לפיו פעם אחת נכנסו אליו אנשים לשאול אותו שאלה, הוא אמר להם שיאמרו לפניו פסוק כלשהו מהתנ"ך. כשעשו כבקשתו הוא דרש על הפסוק מאה ועשרים דרשות במשך ארבע שעות ברציפות.

הרב חיים היה בקשר רציף עם מקובלי ישיבת המקובלים בית אל בירושלים, אימץ ממנהגיהם והנחיל אותם ליהודי בבל.


בז' באלול ה'תרי"ט (1859) נפטר אביו, והרב חיים, אשר עד אז נמנע מלהתבלט בציבור, קיבל עליו להנהיג את קהילת בגדאד. מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו ובכך שהיה דורש בפני הציבור. את דרשתו הראשונה נשא ביום י"ג באלול, בתום השבעה על אביו, ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה עד יום מותו. הוא היה דורש כל שבת לאחר תפילת מנחה גדולה (יהודי בגדאד התפללו מנחה של שבת תמיד מיד לאחר חצות היום), ואלפי אנשים נהרו לשמוע את הדרשה הקבועה.

על גדולתו סיפר חכם יחזקאל משה הלוי, ראש הדיינים בבגדאד

יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר אחר דבריו...

– רוב ברכות, הקדמת המחבר

הרב חיים היה רב קהילתי ופנה לכל שכבות הציבור. הוא פעל רבות לקירוב התורה לכל שכבות הציבור על ידי דרשות ציבוריות וכתיבת חיבורים מיוחדים המותאמים לאופי הציבור וצרכיו. הוא הנהיג נוסח תפילה המושפע ממנהגי האר"י, בימינו דחה נוסח זה את נוסח הספרדים מארצות המערב כמרוקו ואלג'יריה. השפעתו של הרב חיים הייתה מכרעת עבור יהודי עיראק, וכן בהודו, פרס, סוריה, וספרדים בארץ ישראל.

	"היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד"

הרב דוד חי הכהן‏‏

עם זאת, על דרך פסיקתו הבלתי שגרתית (ראו בהמשך), מנהגיו וחידושיו הקבליים קמו לרב חיים מתנגדים מקרב תומכי השיטות הרציונליסטיות בפסיקת הלכה והתפתח פולמוס על דפי עיתון "הלבנון". רבים מחכמי ומכובדי בגדד קמו להגן על רבם ופירסמו תשובות חריפות בעיתון הלבנון נגד מוציאי הלעז (כלשונם), וכן החרימו אותם ומנעו את כניסתם לכל בתי הכנסת בבגדאד, גם רבנים שטענו כנגד חידושי הרב חיים בנוסחאות תפלה וכיוצא בזה, הוחרמו.

הרב נחשב לגדול לא רק בקרב צאן מרעיתו אלא גם בקרב גדולי התורה של זמנו. בספר "רוב ברכות"‏‏ מובא סיפור על כעשרים מרבני עיראק, ביניהם רבי יעקב חיים סופר מחבר כף החיים, שעלו בשנת 1904 לארץ ישראל מבגדד והגיעו לירושלים. שם פנו לרבי יעקב שאול אלישר שהיה אז בן 87. כאשר שאלם מדוע באו אליו אמרו להתיעץ ולהתברך. הוא ענה להם "מדוע באתם אלי. יש לכם את רבי יוסף חיים בבגדד. אין כמוהו בכל העולם".

בארץ ישראל

הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. חכם יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תרם הגביר יוסף אברהם מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אתו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר להקים בית חולים). חכם יוסף חיים עצמו רכש לו בית ושדה בארץ ישראל, כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ.

בשנת ה'תרכ"ט (1869), בכ"ה בניסן, יצא הרב חיים עם אחיו רבי יחזקאל לעלות לרגל לארץ ישראל ולהשתטח על קברי הצדיקים שבה, ביום י"ב באייר הגיעו לדמשק ובה קיבלו את פניהם כל גדולי העיר וליוו אותם בדרכם לקברי התנאים בגליל. שם ישב הרב חיים ימים מספר בקבר בניהו בן יהוידע. נתגלו לו שם "סודות רבים וגדולים", ואף ש"נשמתו באה מנשמתו של בניהו בן יהוידע"‏‏ ולכן קרא לספריו בשמות של בניהו בן יהוידע ובכינוייו. גם בקברו של רבי שמעון בר יוחאי ביקר, ובו חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי". משם המשיכו לירושלים, בהגיעם אליה, לאחר תלאות רבות, התקבלו בכבוד גדול על ידי כל חכמי וגדולי ירושלים. אחת הסיבות לנסיעתו של הרב חיים הייתה ללמוד עם תלמידי ישיבת המקובלים בית אל. לאחר מכן המשיך הרב חיים דרומה לחברון, לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ולבקר את גיסו חכם אליהו מני, אשר כיהן בה כרב ראשי. בשובו לעירו הביא הרב חיים מארץ ישראל עפר, אותו פיזר על רצפת בית הכנסת בו התפלל ואבן מירושלים אותה קיבע בראש כותל המזרח שבבית הכנסת. ביום ז' באב ה'תרמ"ב נפטרה אמו ומאז במשך 7 שנים ר' יוסף חיים לא יצא מפתח ביתו אפילו לדרוש ברבים.


בשנת ה'תרס"ח (1908), נסע הרב חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך לא הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה אותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט, נפטר.

ארונו של חכם יוסף חיים הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדאד.

לאחר מותו נהגו יהודי בבל לפקוד את קברו של רבי יוסף חיים בכל יום שישי.

על פי דבריהם של חכם בן ציון חזן, תלמידו של הרב יוסף חיים, וחכם אברהם חיים עדס, הועלתה גופתו של הרב לירושלים ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים, בחלקה שעל יד הרש"ש.

נכדו היה הרב דוד חיים.

דרכו בפסיקת הלכה

דרך הפסיקה של הרב הייתה ייחודית. בניגוד לשיטה המקובלת לפסיקת הלכה, שהתבססה בעיקר על השולחן ערוך והאחרונים, ועל פי תורת הנגלה, פסק הבן איש חי גם מתוך תורת הנסתר, הקבלה, ושילב בפסקיו מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי. סידור הפסקים נובע מתוך רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטריה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא ערוכים לפי סדר פרשות השבוע, בדומה לספרי דרשנות. לשיטתו, קיום המצוות והתפילה מהוים גם פעולה מיסטית, הוא הקפיד על ביצוע מדויק של המצוות, על הגייה מיוחדת של התפילה ועל פרשנות מילולית.

הרב עובדיה יוסף יצא בספרו הליכות עולם כנגד שיטת הבן איש חי, מייצג את הקוטב ההפוך בפסיקת הלכה ופוסק כשיטת השולחן ערוך, והסביר כי הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך למרות הערותיו, התייחס הרב עובדיה יוסף לבן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול"


חלק ניכר מפועלו המנהיגותי של רבי יוסף חיים היה בדרשות ושיעורים.

בכל יום נשא הרב שני שיעורים: בכל בוקר לאחר תפילת ותיקין, שיעור ב"שולחן ערוך", "עין יעקב" ו"חוק לישראל" במשך שעה וחצי, לאחר תפילת מנחה - שיעור בפרשת השבוע וענייני דיומא במשך שעה. שיעורים אלו התקיימו במועדם וכסידרם במשך 50 שנה; ומדי ארבע שנים, כאשר סיים רבי יוסף חיים ללמד את סדר הלכות שולחן ערוך, היה עורך סעודת מצווה רבת משתתפים. העידו עליו שכל יום למד, אף על פי החום הכבד, ארבע שעות מוכתר בתפלין ומעוטף הטלית.

בכל שבת היה הרב נושא את דרשתו בבית הכנסת הקטן של בגדאד "צאלת אל זעירי", שבו כ-1000 מקומות ישיבה ובמשך כשלוש שעות היה דורש בענייני פרשת השבוע; דבריו היה מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות.

בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות), היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אשר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "צאלת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של רבי יוסף.

בדרשותיו היה רבי יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...". רבי יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.

ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד - אף שרבי יוסף חיים דרש קרוב לחמישים שנה מעולם לא נשמע חוזר על דבר פעמים. בכל דרשה ביאר וחידש פנים נוספות ואופנים חדשים בתורה.


רבי יוסף חיים זכה להרבה ממשיכי דרכו בזמנו ובזמננו. בין ממשיכיו ניתן למצא מקובלים גדולים. בין המפורסמים ניתן למצא: רבי יהודה פתיה, רבי סלמאן מוצפי, רבי סלמאן אליהו, רבי יהודה צדקה (שאמו היא בת אחותו של רבי יוסף חיים), רבי בן ציון אבא שאול, הבבא סאלי, רבי מרדכי שרעבי, רבי אפרים הכהן.

יצירתו הספרותית

רבי יוסף חיים כתב ספרים רבים ביניהם: ספרי שו"ת שקבצו את תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מכל רחבי תבל, מאמרי הלכה שפרסמו בקביעות בירחון "המאסף" שיצא לאור בירושלים, וכן בכתיבת פיוטים.


רבי יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה. כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספריהם של כל גדולי ישראל: הוא, בנגוד לשאר מקובלי ספרד, לא נשאר תמיד נאמן לפסיקה הספרדית ולעתים קרובות הוא נטה לפסיקת גדולי אשכנז ובמיוחד החסידים.

חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו לרבי יוסף חיים מכל קצוות תבל ובמגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו ובהם אפשר למצוא את הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר

בספריו שילב רבי יוסף חיים את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כל פעם שישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר, הכריע כדברי המקובלים. הוא היה מחמיר בדינים הרבה ונתפס כפוסק המחמיר ביותר בין פוסקי ספרד וזאת על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה. בדרך כלל פסק כרב החיד"א, שממנו לקח הרבה חומרות, הרש"ש והאר"י. באשר למחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש.

בנוסף לנטייה לקבל פסקי המקובלים המוזכרים, נטה רבי יוסף חיים רבות אחרי חסידי אשכנז ממזרח אירופה אשר היו ראשי החסידויות הגדולות שם. בזאת היה שונה מהחיד"א שגם התעניין בכתביהם אולם לא הכניסם ליצירתו הספרותית או הלכתית. את פסקיהם הוא העדיף פעמים מספר על פני פסקי הבית יוסף וזאת משום שראה בהם פסיקות יתר מתאימות על פי הקבלה. פעמים רבות הוא העדיף את פסקי הרמ"א על פסקי הבית יוסף. בפסיקותיו המנוגדות לבית יוסף הוא יצר מעין שלוב בין פסיקה ספרדית- קבלית ופסיקה אשכנזית- חסידית. לפעמים סותרים דבריו דברי מקובלים ספרדים אחרים כגון החיד"א ותמוהים הם שכן בעניינים אחדים הכריע נגד כל עמודי ההוראה כגון הרמב"ם, השלחן ערוך והרא"ש ונקט עמדה אחרת. הוא כתב באורים על הגמרא והיה בקי בה מאד.

כיום, כשרוב יהודי ספרד נמצאים בארץ, ישנן התנגשויות בין מנהגים שונים. כיום קיימות שלש שיטות:

   מנהג יהודי צפון אפריקה לפסוק על פי מנהגיהם של הרבה מן הראשונים, גם נגד דעת השלחן ערוך.
   מנהג יהודי המזרח לפסוק בשלוב מנהגי ופסקי האר"י ובעקבות דברי האר"י- על פי דברי המקובלים.
   מנהג הרב עובדיה החולק על הבן איש חי וקובע שהשלחן ערוך הוא סמכות שלא ניתן לחלוק עליו.

רבים מספריו של רבי יוסף חיים נקשרים לשמו ותוארו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך. הסיבה לכך, מסופר כי בעת ביקורו בארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ובאותו לילה נגלו לו סודות קבלה רבים.

את המהדורה הראשונה לחלק מספריו הוציא רבי חיים בעצמו על ידי בתי דפוס בירושלים וזאת על מנת לחזק את ידי יהודי היישוב הישן שהתקיים בארץ ישראל מאז חורבן בית מקדש שני. אחרי מותו עמל בנו יעקב בכך ולימים הוצאת ספריו עבר לנחלת הכלל של יוצאי עיראק. תחילה על ידי רבי יוסף כצ'ורי. כיום יש עשרות בתי דפוס שונים המוציאים את ספריו. לא היה בדורות האחרונים רב בעל השפעה כה נכרת על יהודי ארצות המזרח כפי שהייתה לרבי חיים בספריו.

כיום בוצעה עריכה מחדש לכל ספריו בסדרה בת 24 כרכים בשם אוצרות חיים בהוצאת אהבת שלום בה נערכה משנתו ההגותית לפי נושאים.

view all

Khakham Yoseph Hayyim "HaBen Ish Chai" -'s Timeline

September 1, 1834
Baghdad, Baghdād, Iraq
Age 19
Age 34
August 30, 1909
Age 74
September 1909
Age 74
Baghdad, Baghdād, Iraq