David Ben-Gurion First Prime Minister of Israel

Is your surname Ben Gurion?

Research the Ben Gurion family

David Ben-Gurion First Prime Minister of Israel's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

David Joseph Ben Gurion (Grün)

Hebrew: (גרין) בן-גוריון דוד
Also Known As: "B.G.", "HaZaken", "בי.ג'י.", "הזקן"
Birthdate: (87)
Birthplace: Płońsk, Mazovien, Polen
Death: December 01, 1973 (87)
Sde Boker, Israel
Place of Burial: Sde Boker, Israel
Immediate Family:

Son of Avigdor Ben Gurion and Sheindel Gruen
Husband of Paula Ben Gurion
Father of amos ben gurion; Renana Leshem and גאולה בן-אליעזר
Brother of Avraham Gruen; Michael Ben Gurion; Rivka Lefkowitz; Mr. Gruen and Ziporrah Ben Gurion

Occupation: First Prime minister of Israel
Managed by: Private User
Last Updated:

About David Ben-Gurion First Prime Minister of Israel

David Ben-Gurion

David Ben-Gurion (Hebrew: דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן‎, born David Grün on 16 October 1886, died 1 December 1973) was the first Prime Minister of Israel. Ben-Gurion's passion for Zionism, which began early in life, culminated in his instrumental role in the founding of the state of Israel. After leading Israel to victory in the 1948 Arab-Israeli War, Ben-Gurion helped build the state institutions and oversaw the absorption of vast numbers of Jews from all over the world. Upon retiring from political life in 1970, he moved to Sde Boker, a kibbutz in the Negev desert, where he lived until his death. Posthumously, Ben-Gurion was named one of Time Magazine's 100 Most Important People of the 20th Century.

Early life

Ben-Gurion was born in Płońsk, Congress Poland which was then part of the Russian Empire. His father, Avigdor Grün, was a lawyer and a leader in the Hovevei Zion movement. His mother, Scheindel, died when he was 11 years old.

Ben-Gurion grew up to be an ardent Zionist. As a student at the University of Warsaw, he joined the Marxist Poale Zion movement in 1904. He was arrested twice during the Russian Revolution of 1905. He immigrated to Ottoman Palestine in 1906, shocked by the pogroms and anti-Semitism of life in Eastern Europe, and became a major leader of Poale Zion with Yitzhak Ben-Zvi.

In Palestine, he first worked in agriculture, picking oranges. In 1909 he volunteered with HaShomer, a force of volunteers who helped guard isolated Jewish agricultural communities. On November 7, 1911, Ben Gurion arrived in Thessaloniki in order to learn Turkish for his law studies. The city, which had a large Jewish community, impressed Ben Gurion who called it "a Jewish city that has no equal in the world." He also realized there that "the Jews were capable of all types of work," from rich businessmen and professors, to merchants, craftsmen and porters.

In 1912, he moved to Constantinople (now Istanbul), the then Ottoman capital, to study law at Istanbul University together with Ben-Zvi, and adopted the Hebrew name Ben-Gurion, after the medieval historian Yosef ben Gurion. He also worked as a journalist. In 1915, Ben-Gurion and Ben-Zvi were expelled from Palestine, still under Ottoman rule, for their political activities.

Settling in New York City in 1915, he met Russian-born Paula Munweis. They were married in 1917, and had three children. He joined the British army in 1918 as part of the 38th Battalion of the Jewish Legion (following the Balfour Declaration in November 1917). He and his family returned to Palestine after World War I following its capture by the British from the Ottoman Empire.

Zionist leadership

After the death of theorist Ber Borochov, the left-wing and right-wing of Poale Zion split in 1919 with Ben-Gurion and his friend Berl Katznelson leading the right faction of the Labor Zionist movement. The Right Poale Zion formed Ahdut HaAvoda with Ben-Gurion as leader in 1919. In 1920 he assisted in the formation and subsequently became general secretary of the Histadrut, the Zionist Labor Federation in Palestine.

In 1930, Hapoel Hatzair (founded by A. D. Gordon in 1905) and Ahdut HaAvoda joined forces to create Mapai, the more right-wing Zionist labor party (it was still a left-wing organization, but not as far left as other factions) under Ben-Gurion's leadership. The left-wing of Labour Zionism was represented by Mapam. Labor Zionism became the dominant tendency in the World Zionist Organization and in 1935 Ben-Gurion became chairman of the executive committee of the Jewish Agency for Palestine, a role he kept until the creation of the state of Israel in 1948.

During the 1936–1939 Arab revolt in Palestine, Ben-Gurion instigated a policy of restraint ("Havlagah") in which the Haganah and other Jewish groups did not retaliate for Arab attacks against Jewish civilians, concentrating only on self-defense. In 1937, the Peel Commission recommended partitioning Palestine into Jewish and Arab areas and Ben-Gurion supported this policy. This led to conflict with Ze'ev Jabotinsky who opposed partition and as a result Jabotinsky's supporters split with the Haganah and abandoned Havlagah.

The Ben Gurion House, where he lived from 1931 on, and for part of each year after 1953, is now a museum in Tel Aviv.

Palestinian Arabs

Ben-Gurion recognized the strong attachment of Palestinian Arabs to the land but hoped that this would be overcome in time. Nahum Goldmann, president of the World Jewish Congress, wrote that in a conversation about the Arab issue in 1956, Ben-Gurion stated: "Why should the Arabs make peace? If I was an Arab leader I would never make terms with Israel. That is natural: we have taken their country ... There has been anti-Semitism, the Nazis, Hitler, Auschwitz, but was that their fault? They only see one thing: we have come here and stolen their country. Why should they accept that? They may perhaps forget in one or two generations' time, but for the moment there is no chance. So it is simple: we have to stay strong and maintain a powerful army."[3] Goldmann criticized Ben-Gurion for what he viewed as Ben-Gurion's confrontational approach to the Arab world. Goldmann wrote that "Ben-Gurion is the man principally responsible for the anti-Arab policy, because it was he who moulded the thinking of generations of Israelis."[3]

The view that Ben-Gurion's assessment of Arab feelings led him to emphasize the need to build up Jewish military strength is supported by Simha Flapan, who quoted Ben-Gurion as stating in 1938: "I believe in our power, in our power which will grow, and if it will grow agreement will come...


The British 1939 White paper stipulated that Jewish immigration to Palestine was to be limited to 15,000 a year for the first five years, and would subsequently be contingent on Arab consent. Restrictions were also placed on the rights of Jews to buy land from Arabs. After this Ben-Gurion changed his policy towards the British, stating: "Peace in Palestine is not the best situation for thwarting the policy of the White Paper". Ben-Gurion believed a peaceful solution with the Arabs had no chance and soon began preparing the Yishuv for war. According to Teveth 'through his campaign to mobilize the Yishuv in support of the British war effort, he strove to build the nucleus of a "Hebrew army", and his success in this endeavor later brought victory to Zionism in the struggle to establish a Jewish state.

During the Second World War, Ben-Gurion encouraged the Jews of Palestine to volunteer for the British army. He famously told Jews to "support the British as if there is no White Paper and oppose the White Paper as if there is no war". About 10% of the Jewish population of Palestine volunteered for the British army, including many women. At the same time Ben-Gurion helped the illegal immigration of thousands of European Jewish refugees to Palestine during a period when the British placed heavy restrictions on Jewish immigration.

In 1946 Ben-Gurion agreed that the Haganah could cooperate with Menachem Begin's Irgun in fighting the British. Ben-Gurion initially agreed to Begin's plan to carry out the 1946 King David Hotel bombing, with the intent of embarrassing (rather than killing) the British military stationed there. However, when the risks of mass killing became apparent, Ben-Gurion told Begin to call the operation off; Begin refused.

Illegal Jewish migration led to pressure on the British to either allow Jewish migration (as required by the League of Nations Mandate) or quit - they did the latter in 1948, not changing their restrictions, on the heels of a United Nations resolution partitioning the territory between the Jews and Arabs.

Religious parties and the status quo

In September 1947 Ben-Gurion reached a status quo agreement with the Orthodox Agudat Yisrael party. He sent a letter to Agudat Yisrael stating that while he is committed to establishing a non-theocratic state with freedom of religion he is promising that the Shabbat would be Israel's official day of rest, that in State provided kitchens there will be access to Kosher food, that every effort will be made to provide a single jurisdiction for Jewish family affairs, and that each sector would be granted autonomy in the sphere of education, provided minimum standards regarding the curriculum are observed.

To a large extent this letter (or agreement) provided a framework for religious affairs in Israel (e.g. no civil marriages, just as in Mandate times) and is often a benchmark to which the status[clarification needed] is compared.

Military leadership and 1948 Palestinian exodus

During the 1948 Arab-Israeli War Ben-Gurion oversaw the nascent state's military operations. During the first weeks of Israel's independence, he ordered all militias to be replaced by one national army, the Israel Defense Forces (IDF). To that end, Ben-Gurion used a firm hand during the Altalena Affair, a ship carrying arms purchased by the Irgun. He insisted that all weapons be handed over to the IDF. When fighting broke out on the Tel Aviv beach he ordered it be taken by force and to shell the ship. Sixteen Irgun fighters and three IDF soldiers were killed in this battle. Following the policy of a unified military force, he also ordered that the Palmach headquarters be disbanded and its units be integrated with the rest of the IDF, to the chagrin of many of its members.

As head of the Jewish Agency, Ben-Gurion was de-facto leader of Palestine's Jews even before the state was declared. In this position, Ben-Gurion played a major role in the 1948 War and the resulting Palestinian exodus. When the IDF archives and others were opened in the late 1980s, scholars started to reconsider the events and the role of Ben Gurion.

Founding of Israel

David Ben-Gurion proclaiming independence beneath a large portrait of Theodor Herzl, founder of modern Zionism

President Truman in the Oval Office, receiving a Hanukkah Menorah as a gift from the Prime Minister of Israel, David Ben-Gurion (center). To the right is Abba Eban, the Ambassador of Israel to the United States.

On 14 May, on the last day the British Mandate, Ben-Gurion declared the independence of the state of Israel. In the Israeli declaration of independence, he stated that the new nation would "uphold the full social and political equality of all its citizens, without distinction of religion, race or sex."

Prime Minister of Israel

After leading Israel during the 1948 Arab-Israeli War, Ben-Gurion was elected Prime Minister of Israel when his Mapai (Labour) party won the largest number of seats in the first national election, held on February 14, 1949. He would remain in that post until 1963, except for a period of nearly two years between 1954 and 1955. As Premier, he oversaw the establishment of the state's institutions. He presided over various national projects aimed at the rapid development of the country and its population: Operation Magic Carpet, the airlift of Jews from Arab countries, the construction of the National Water Carrier, rural development projects and the establishment of new towns and cities. In particular, he called for pioneering settlement in outlying areas, especially in the Negev.

Ben-Gurion had a major role in the military operations that led to the Qibya massacre in October, 1953. Later in 1953 he announced his intention to withdraw from government and was replaced by Moshe Sharett, who was elected the second Prime Minister of Israel in January, 1954.

Ben-Gurion returned to office in 1955 assuming the post of Defense Minister and was soon re-elected prime minister. When Ben-Gurion returned to government, Israeli forces responded more aggressively to Palestinian guerilla attacks from Gaza—still under Egyptian rule. The growing cycle of violence led Egypt's President Gamal Abdel Nasser to build up his arms with the help of the Soviet Union. The Israelis responded by arming themselves with help from France. Nasser blocked the passage of Israeli ships through the Red Sea and Suez Canal. In July 1956, America and Britain withdrew their offer to fund the Aswan High Dam project on the Nile and a week later Nasser ordered the nationalization of the French and British controlled Suez Canal. Ben-Gurion collaborated with the British and French to plan the 1956 Sinai War in which Israel stormed the Sinai Peninsula thus giving British and French forces a pretext to intervene in order to secure the Suez Canal. Intervention by the United States and the United Nations forced the British and French to back down and Israel to withdraw from Sinai in return for promises of free navigation through the Red Sea and Suez Canal. A UN force was stationed between Egypt and Israel.

Ben-Gurion stepped down as prime minister for what he described as personal reasons in 1963, and chose Levi Eshkol as his successor. A year later a rivalry developed between the two on the issue of the Lavon Affair. Ben-Gurion broke with the party in June 1965 over Eshkol's handling of the Lavon affair and formed a new party, Rafi which won ten seats in the Knesset. After the Six-Day War, Ben-Gurion was in favour of returning all the occupied territories apart from Jerusalem, the Golan Heights and Mount Hebron.

In 1968, when Rafi merged with Mapai to form the Alignment, Ben-Gurion refused to reconcile with his old party. He favoured electoral reforms in which a constituency-based system would replace what he saw as a chaotic proportional representation method. He formed another new party, the National List, which won four seats in the 1969 election. Ben-Gurion retired from politics in 1970 and spent his last years living in a modest home on the kibbutz.

Ben-Gurion and the Negev

Ben-Gurion believed that the sparsely populated and barren Negev desert offered a great opportunity for the Jews to settle in Palestine with minimal obstruction of the Arab population. He set a personal example by choosing to settle in kibbutz Sde Boker at the centre of the Negev and established the National Water Carrier to bring water to the area. He saw the struggle to make the desert bloom as an area where the Jewish people could make a major contribution to humanity as a whole.

Ben-Gurion died on 1 December 1973, and is buried alongside his wife Paula at a site in Midreshet Ben-Gurion in Sde Boker, the Negev desert.


  • In both 1951 and 1971, Ben-Gurion was awarded the Bialik Prize for Jewish thought.


  • Israel's largest airport, Ben-Gurion International Airport is named in his honor.
  • One of Israel's major universities, Ben-Gurion University of the Negev, located in Beersheva, is named after him.
  • Numerous streets throughout Israel have been named after him.
  • An Israeli modification of the British Centurion Tank was named after Ben-Gurion
  • A desert research center, Midreshet Ben-Gurion, near his "hut" in Kibbutz Sde Boker has been named in his honor. Ben-Gurion's grave is in the research center.
  • Is also a chapter in the Pacific Coast Region of The B'nai Brith Youth Organization in Pomona, California

Education: Studied in a “Heder”; home-schooled general education, studied Law at the University of Kushta in Turkey

Military Service: One of those who encouraged volunteering for the British Army in WWI. He enlisted in the Jewish Legion (Jewish volunteers in the British Army).

Knesset Terms: Knessets 1-7, from 14.2.1949 to 17.11.1969 - 27.5.1970 (Partial tenure).

Roles in the Government:

  • Prime Minister & Minister of Defence: Govts. 1, 2, 3, 4, 7, 8, 9, 10.
  • Minister of Defence: Govts. 5 (from 21.2.1955), 6.
  • Minister of Transportation: Govt. 3 (from 17.8.1952).

Public Activities

  • In 1903 he joined the “Workers of Zion” (Poelei Zion) Party
  • He participated in their first convention in Poland in 1905
  • In 1906 he helped draft the Party Platform of “Poelei Zion” in pre-State Israel
  • In 1906 he worked as a laborer in Petah Tikvah and farms in the Judean region
  • In 1907 he moved to the Galilee and worked on farms, especially Sejera
  • In 1910 he was one of the founders and editors of the “Poelei Zion” periodical “Achdut”
  • In 1911 he traveled to Kushta to study Law
  • When WWI broke out he returned to pre-State Israel but was expelled by the Turkish Authorities
  • In 1915 he moved to the United States and was active in establishing “Ha’Halutz”
  • One of the founders of “Achdut HaAvoda” (1919), the Histadrut (1920)
  • Secretary General of Histadrut 1920-1935
  • In 1933 he was elected to the Directorate of the Jewish Agency and in 1935 he became its Chairman
  • Participated in the St. James Conference in 1939
  • Initiated the “Biltmore Conference” in 1942 that decided that after WWII the aim must be to create a Jewish State.
  • Declared the creation of the State of Israel in 1948
  • In December of 1953 he resigned as Prime Minister and moved to Kibbutz Sde Boker
  • In June of 1955 he returned to serve as Minister of Defense and in November of 1955 as Prime Minister.
  • He resigned in 1963
  • In 1965 he established the Rafi Party
  • When Rafi joined the Labor Party in 1968 he created the “Mamlachti” List



David BG.jpg David Ben-Gurion Signature.svg

Ben-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg
Murrow israel.jpeg

Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)

David Ben-Gurion From Wikipedia, the free encyclopedia "Ben Gurion" redirects here. For other uses, see Ben Gurion (disambiguation). David Ben-Gurion Ben Gurion 1959.jpg Prime Minister of Israel In office 17 May 1948 – 26 January 1954 President Chaim Weizmann Yitzhak Ben-Zvi Preceded by New office Succeeded by Moshe Sharett In office 3 November 1955 – 26 June 1963 President Yitzhak Ben-Zvi Zalman Shazar Preceded by Moshe Sharett Succeeded by Levi Eshkol Chairman of the Provisional State Council of Israel In office 14 May 1948 – 16 May 1948 Preceded by New office Succeeded by Chaim Weizmann Minister of Defense In office 14 May 1948 – 26 January 1954 Prime Minister Himself Preceded by New office Succeeded by Pinhas Lavon In office 21 February 1955 – 26 June 1963 Prime Minister Moshe Sharett Himself Preceded by Pinhas Lavon Succeeded by Levi Eshkol Personal details Born David Grün 16 October 1886 Płońsk, Congress Poland Died 1 December 1973 (aged 87) Ramat Gan, Israel Political party Mapai, Rafi, National List Spouse(s) Paula Ben-Gurion Children 3 Alma mater University of Warsaw Istanbul University Religion Jewish Atheism[1][2][3][4][5] Signature David Ben-Gurion (About this sound pronunciation (help·info); Hebrew: דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן‎, Arabic: دافيد بن غوريون‎, born David Grün; (16 October 1886 – 1 December 1973) was an Israeli statesman. He was the main founder and the first Prime Minister of Israel. Ben-Gurion's passion for Zionism, which began early in life, led him to become a major Zionist leader and Executive Head of the World Zionist Organization in 1946.[6] As head of the Jewish Agency, and later president of the Jewish Agency Executive, he became the de facto leader of the Jewish community in Palestine, and largely led its struggle for an independent Jewish state in Palestine. On 14 May 1948, he formally proclaimed the establishment of the State of Israel, and was the first to sign the Israeli Declaration of Independence, which he had helped to write. Ben-Gurion led Israel during the 1948 Arab–Israeli War, and united the various Jewish militias into the Israel Defense Forces (IDF). Subsequently, he became known as "Israel's founding father".[7] Following the war, Ben-Gurion served as Israel's first Prime Minister. As Prime Minister, he helped build the state institutions, presiding over various national projects aimed at the development of the country. He also oversaw the absorption of vast numbers of Jews from all over the world. A centerpiece of his foreign policy was improving relationships with the West Germans. He worked very well with Konrad Adenauer's government in Bonn and West Germany provided large sums (in the Reparations Agreement between Israel and West Germany) in compensation for Nazi Germany's prosecution of the Holocaust against the Jews.[8] In 1954, he resigned and served as Minister of Defense, before returning to office in 1955. Under his leadership, Israel responded aggressively to Arab guerrilla attacks, and in 1956, invaded Egypt along with British and French forces after Egypt nationalized the Suez Canal. He stepped down from office in

Redundant, incorrect, recently duplicated profile with no added info. Should not have been created in the first place!

About David Ben-Gurion First Prime Minister of Israel (עברית)

דוד בן-גוריון Disambig RTL.svgהמונח "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים). דוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל ה-1 שר הביטחון קודם לפני כהונה ראשונה - אין לפני כהונה שנייה: כראש ממשלה - משה שרת כשר הביטחון - פנחס לבון יורש לאחר כהונה ראשונה: כראש ממשלה - משה שרת כשר ביטחון - פנחס לבון לאחר כהונה שנייה - לוי אשכול תחילת כהונה כהונה ראשונה -14 במאי 1948 כהונה שנייה: כראש ממשלה - 3 בנובמבר 1955 כשר הביטחון - 21 בפברואר 1955 נשיאים: חיים ויצמן 1948-1952, יצחק בן צבי 1952-1963, זלמן שזר 1963 ראשי ממשלה: הוא עצמו 1948-1954, משה שרת 1955, הוא עצמו 1955-1963 רמטכלים: יעקב דורי 1948-1949, יגאל ידין 1949-1952, מרדכי מקלף 1952-1953, משה דיין 1953-1958, חיים לסקוב 1958-1961, צבי צור 1961-1963 סוף כהונה 26 בינואר 1954 (כהונה ראשונה) 16 ביוני 1963 (כהונה שנייה) תאריך לידה 16 באוקטובר 1886 מקום לידה פולין תאריך פטירה 1 בדצמבר 1973 מקום פטירה שדה בוקר הנגב ישראל בת זוג פולה בן גוריון מפלגות מפאי, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית דוד בן-גוריון ממשלות הממשלה הזמנית, 10-1 כנסות מועצת המדינה הזמנית, 7-1 תפקידים בולטים ראש ממשלת ישראל שר הביטחון מזכ"ל ההסתדרות יו"ר הסוכנות היהודית שר החינוך שר התחבורה דוד בן-גוריון (גרין) להאזנה (מידע · עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד 1963‏[1]; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית. בן-גוריון עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת המדינה. היה ממנהיגי התנועה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה. בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. הנהיג את מפא"י ולאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י. לחצו להגדלה לדף הקובץ תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏ חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918

בן-גוריון עם משה שרת בועדה האנגלו אמריקאית, 1946

דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ראש הממשלה בכנס נוער בתחילת שנות החמישים

צריף בן-גוריון בשדה בוקר

דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957 תוכן עניינים [הסתרה] 1 קורות חיים 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 בהנהגת היישוב 1.3 כראש הממשלה הראשון של ישראל 1.4 פרישה לשדה בוקר 1.5 חזרה לראשות הממשלה 1.6 בן-גוריון באופוזיציה 1.7 פטירתו והלוויתו 2 משפחתו 3 דעותיו 3.1 על היישוב הישן 3.2 יחסו לדת 3.3 יחסו לשטחים 4 הנצחה וייצוגיו בתרבות 5 מכתביו 6 ראו גם 7 לקריאה נוספת 7.1 מחקרים 7.2 ביוגרפיות 7.3 מאמרים 7.4 ספרות יפה 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה] נולד כ"דוד יוסף גרין" לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים. ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. כעבור שנים, אמר כי היה זה היום הגדול בחייו, ששני לו היה יום שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים.‏[2] בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה, שם היה גם שומר, וכן במנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", והיה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה, אחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.‏[3] ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.‏[4] בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 להיות בין עורכי העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". מאותה שנה שימש אחד מעורכי "האחדות". על מאמרו הראשון‏[5] חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לאיסטנבול ללמוד משפטים. במלחמת העולם הראשונה, בעת ששהה בן-גוריון בארץ, האשימו הטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית, והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש בן-גוריון בפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון. לאחר היכרות קצרה, נישאו השניים ב-1917 בטקס אזרחי בעיר ניו יורק. בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים". בהנהגת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך גבתון ודוד בן גוריון בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון להיות מהמנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי, וכן מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום. הוא פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים. התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. בשנת 1939 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על מדיניות הספר הלבן, שהגבילה מאוד עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים, ונועדה להקפיא את מצב היהודים בארץ ישראל כמיעוט. בן-גוריון הכריז על מאבק בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". בן-גוריון הבטיח שהיישוב יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין "ספר לבן", וימשיך להלחם נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד הנאצים.‏[6] פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית. בתחילת המלחמה הפסיקו גם ארגוני האצ"ל והלח"י את פעולותיהם נגד הבריטים, אולם בהמשך חידש הלח"י, ולאחריו גם האצ"ל את המאבק האלים נגד הבריטים. ארגון "ההגנה" בהנהגתו של בן-גוריון פעל נגד שני ארגונים אלה במבצעי הסזון). בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה. במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל, תוך התעלמות ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. עם תום מלחמת העולם השנייה קיבל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. בתפקידו זה תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלוש המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים. בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י. כראש הממשלה הראשון של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה] ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה. בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך". מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים אחרי הקמת המדינה (26 במאי) נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה. בן גוריון ראה בהקמת צה"ל את המפעל החשוב ביותר עם הקמת המדינה. הוא ייעד לו תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי מצוקה. הוא החשיב מאוד את היותו כור היתוך לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית. שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, היו: ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל. ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח. בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל העלייה הגדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון בני אדם. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים.‏[7] בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה. פרס הילודה שקבע, בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, ביטא באופן סמלי יותר מאשר חומרי את הוקרת המדינה לאמהות אלו. כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנה אלימה מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון. למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952. בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי. בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי. בן גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן. ב-1958 הוחל בהקמת המרכז למחקר גרעיני - שורק, וב-1959 הוחל בהקמתה של הקריה למחקר גרעיני - נגב. פרישה לשדה בוקר[עריכת קוד מקור | עריכה] בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר, שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה. גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל אז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות. חזרה לראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה] לחצו להגדלה לדף הקובץ תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏ מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956 ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון. אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להדחת שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. באוקטובר 1956 הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (מבצע קדש), אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני, ולאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות. בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתו עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

דוד בן גוריון (שני משמאל), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר, חיים לסקוב ומיכאל שור ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר. בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה. בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" (שכונתה גם "העסק הביש") – השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954 (בעת שמשה שרת היה ראש הממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון). לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולה זו, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים. ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. רקע לפרישה היה, על פי פרשנים שונים, אי-קבלת דעתו במשבר המדענים הגרמנים במצרים והחלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" בפרשת לבון, וכן לחצהּ של ממשלת ארצות הברית בעניין הקריה למחקר גרעיני. בן-גוריון באופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה] בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה. בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר פרשת לבון. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית. בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו לבחירה כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול. בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו). בבחירות לכנסת השישית ב-1965 זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים ונותרה באופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה המפלגה לממשלת ליכוד לאומי בראשות לוי אשכול. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים וב-1970 פרש סופית מהכנסת ומפעילות פוליטית. בשנת 1968 פוצץ מחבל מכונית תופת לא הרחק מביתו של דוד בן גוריון. הוא התכוון לפוצץ אותה בסמוך לבית, אך ניידת משטרה שבמקרה חנתה שם בעת ששוטר סיור הגיע למקום לבדיקה שגרתית, גרמה לו לשנות את תוכניתו.‏[8] באותה שנה סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

דוד בן גוריון בטיולו הרגלי היומי בקיבוץ שדה בוקר בנגב, משמאל שמעון פרס, 1 במרץ 1969 מבחינה אישית, אלה היו שנים של דעיכה, במיוחד לאחר מותה של רעייתו פולה ב-1968.‏[9] את שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. פילוסופיה ובמיוחד פילוסופיה יוונית ובודהיזם, היו לו למוקד התעניינות מרכזי; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית. פטירתו והלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קברם המשותף של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצא במדרשת בן-גוריון, מול נחל צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה. משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולה מונבז ודוד בן-גוריון טרם חתונתם

משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, רננה ודוד

אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון במדרשת בן-גוריון בשנת 1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז במהלך שהותו בניו יורק. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות. לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה. אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר. דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על היישוב הישן[עריכת קוד מקור | עריכה] בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקווה נאמר: "העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם". – דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג יחסו לדת[עריכת קוד מקור | עריכה] בן גוריון היה קשור קשר אמיץ ליהדות ולמקורותיה ובמיוחד לתנ"ך, אם כי לא קיבל את הפירוש האורתודוקסי של מושגים אלה. עוד בראשית מלחמת העצמאות נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית לדחות את השירות הצבאי של כ-400 בחורי ישיבה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". שנים לאחר מכן אמנם, התבטא במכתב בנושא, בו ציין שהוא מצטער שהחלטה זו "יצאה משליטה" והביאה למתן פטורים רבים מדי לבחורי ישיבות לאורך השנים, והציע לשקול מחדש את מתן הפטורים לאותם בחורי ישיבות. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית. אניטה שפירא קובעת כי בן גוריון היה אגנוסטיקן.‏[10] פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ששוחח בכמה הזדמנויות עם בן גוריון, פירש לשיטתו את השקפתו של בן גוריון ביחס ליהדות‏[11] ואף התבטא בדרכו הרדיקלית: "הוא היה אכול שנאה ליהדות. נתקלתי באנשים ובדעות שונים, אך מעולם לא נפגשתי עם אדם ששנא את היהדות כמו בן גוריון. זה היה אצלו לא רציונאלי," (מעריב 24.11.1978). יחסו לשטחים[עריכת קוד מקור | עריכה] בתום מלחמת ששת הימים תמך בן גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,‏[12] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.‏[13] הוא גם תמך ביוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים והפציר ב-1970 בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה .‏[14] כעבור שנה נוספת הסתייג ואמר "משהו השתנה בשטחים משך חמש השנים. דבר אחד הוא להחזיר מדבר ודבר אחר הוא להחזיר שטחים מיושבים על ידי יהודים".‏[15] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".‏[17] נכדו של בן-גוריון, יריב בן אליעזר, טען בעניין זה: "הוא הסביר לי ש'בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים'. אחר כך הוסיף לזה גם את רמת הגולן" .‏[18] הנצחה וייצוגיו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק כיום זיכרון ממלכתי. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון". בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון‏[19] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו: המכון למורשת בן-גוריון, המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקר בית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן-גוריון בתל אביב המכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים כגון חולון, עכו, לוד ושדרות ובתי ספר. על בן-גוריון נכתבו שירים עבריים רבים, בהם "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע בין היתר על ידי להקת פיקוד מרכז)‏[20]; והשיר "בן גוריון" אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).‏[21] ב-2012 העלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו של א"ב יהושע "היילכו שניים יחדיו?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי ב-1934, שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס התיאטרון לשנת 2013. מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א (1951) ובתשל"א (1971) ‫לקראת העתיד (לשאלת ארץ-ישראל), ניו יורק: הוצאת התורן, 1915 אנחנו ושכנינו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"א-1931 ‫משמרות: פרקים לבירור דרך תנועת הפועלים בציונות המתגשמת, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה בהילחם ישראל, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א; תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ז; תשל"ה-1975 חזון ודרך, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א-תשי"ז במערכה, א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-תשי"ב; תל אביב: הוצאת עם עובד, תשט"ו-1955; תשי"ז-1957 על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, (חתום: ס.ש.יריב), הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953 ציווי השעה: חמישה נאומים, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ד-1954 נצח ישראל, תל אביב: הוצאת עיינות, תשי"ד; תשכ"ד צבא וביטחון, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955 ממעמד לעם, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו מדיניות-חוץ, תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו-1955 מערכת סיני, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ך-1959; תשכ"ה-1964 האמת קודמת לכל, ירושלים: חמו"ל, תשכ"א-1961 כתבים ראשונים, הביא לדפוס: יהודה ארז, תל אביב, תשכ"ב הפועל העברי והסתדרותו, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל: הוועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה, (1964) ‫אמן המלל מול חלוצי ההגשמה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל – המרכז, המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 דברים כהוויתם, תל אביב: הוצאת עם הספר, 1965 פגישות עם מנהיגים ערבים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ז-1967 תוספת לספר פגישות עם מנהיגים ערביים, המכון למורשת בן גוריון, שדה בוקר, 1979 מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח‏[22] עיונים בתנ"ך, תל אביב: הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא בישראל, החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון, 1969, 1976 מדינת ישראל המחודשת, כרכים א-ב, הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ט-1969 יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, הביא לדפוס גרשון ריבלין, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1971; 1998 (אסופת מאמרים, נאומים והרצאות בענייני ביטחון שכתב בן גוריון בין השנים 1963-1947)‏[23] יהודה ארז (עורך), אגרות דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, אוניברסיטת תל אביב (1974-1971): כרך א, 1919-1904 (תרס"ד-תר"פ), תשל"ב כרך ב, 1928-1920 (תרפ"א-תרפ"ח), תשל"ג כרך ג, 1933-1928 (תרפ"ח-תרצ"ד), תשל"ה זכרונות, תל אביב: הוצאת עם עובד, (1974-1971): כרך א, 1933-1886, תשל"א-1971 כרך ב, 1935-1934, תשל"ג-1972 כרך ג, 1936, תשל"ג-1973 כרך ד, 1937, תשל"ד-1974 זכרונות מן העזבון: מן העזבון – 1938, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ב-1982 מאיר אביזוהר (עורך), מן העזבון – ינואר-אוגוסט 1939, תל אביב: הוצאת עם עובד; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשמ"ז-1987 מאיר אביזוהר (עורך), נילחם כאומה (זכרונות מן העזבון – ספטמבר 1939-אפריל 1940), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1997 מאיר אביזוהר, אריאל פלדשטיין (עורכים), מטיף ציוני (זכרונות מן העזבון – מאי 1940-יוני 1941), הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל, והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2008 מאיר אביזוהר (עורך), לקראת קץ המנדט (זכרונות מן העיזבון – 29 ביוני 1946-מרס 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ג-1993 מאיר אביזוהר (עורך), פעמי מדינה (זכרונות מן העיזבון – מרס-נובמבר 1947), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ד-1993 על החזון הציוני ועל הגשמתו, ליקט והביא לדפוס יוסף ונקרט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ד ממעמד לעם: פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים, תל אביב: הוצאת עם עובד וקרן הנגב, 1974 בית אבי, (מבוסס על שיחות עם בן-גוריון בתוכנית הרדיו "בית אבי", משנת 1966, בעריכתם של פיטר פריי ועמוס אטינגר), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, תשמ"ז כוכבים ועפר (מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה), רמת גן: הוצאת מסדה, 1976 מלב אל לב – דברים להורים שכולים, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשל"ז; תשמ"ז אידאולוגיה ומדיניות ציונית, תשל"ח-1978 ארץ ישראל בעבר ובהווה, יחד עם יצחק בן צבי; הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תש"ם לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך א: 1948-1904; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 1998 לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ב: 1973-1949, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2000 לילי אדר (עורכת), דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ג: מבחר מאמרים, ידיעות וביקורות ספרים על בן-גוריון לשנים 1999-1921, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006 זהבה אוסטפלד (עורכת), הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2001 אליעזר בן רפאל, יוסף גורני, שלום רצבי (עורכים), זהויות יהודיות: תשובות חכמי ישראל לבן גוריון, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001 יצחק גולדשלג (עורך), על דמותה של מדינת ישראל: חילופי מכתבים בין דוד בן גוריון ראש הממשלה ואברהם ישעיהו (סימון) דולגין, ירושלים: מסילות, תשמ"א מנחם דורמן (עורך), ‫על ההתיישבות: קובץ דברים 1956-1915, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986 גרשון ריבלין, אלחנן אורן (עורכים), יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982 אלי שאלתיאל (עורך), דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947), (סדרת הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) ימימה רוזנטל, גנזך המדינה, תשנ"ז‏[24] ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון) בית בן-גוריון צריף בן-גוריון לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה] גילת גופר, דוד בן-גוריון – ציוני דרך בחייו, ‫ שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, מדרשת בן-גוריון, תשס"ב 2002. רוברט סנט ג'ון, דוד בן גוריון: ביאוגרפיה, פרשת חיים בלתי שכיחה (עברית: יצחק א. עבאדי, הוצאת אחיאסף, 1959) (תורגם גם ליידיש, הוצאת פארלאג - מנורה, 1960) שלמה אהרונסון, דוד בן גוריון: מנהיג הרנסאנס ששקע, המרכז למורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1999.‏[25] דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים – בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2003.‏[26] שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תל אביב, 1969. יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1988. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1994. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975. דב בר-ניר, העימות: בן-גוריון והרוויזיוניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1987.‏[27] מאיר בראלי, להבין את בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1986. גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, תל אביב, 1992. אלון גל, דוד בן גוריון – לקראת מדינה יהודית: ההערכות המדינית נוכח הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השנייה 1941-1938, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 1985.‏[28] אברהם וולפנזון, דוד בן-גוריון ומדינת ישראל, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1974. שבתי טבת, הדרך לאייר, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986. שבתי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה, הוצאת שוקן, ירושלים, 1985.‏[29] שבתי טבת, קלב"ן: על מה נפל דוד בן-גוריון?, תל אביב: איש דור הוצאה לאור, 1992. מרדכי כוגן (עורך), בן-גוריון והתנ"ך – עם וארצו, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1989. אריאל לאונרד פלדשטיין, קשר גורדי: דוד בן גוריון, ההסתדרות הציונית ויהדות ארצות הברית - 1963-1948, מכון בן גוריון, המכללה האקדמית ספיר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2003.‏[30] זאב צחור, החזון והחשבון: בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרית פועלים, 1994.‏[31] ניר קידר, ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון, ירושלים: יד יצחק בן צבי; מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2009. מיכאל קרן, בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה, דעת וכריזמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, קריית שדה בוקר, 1988. גרשון ריבלין, עמרם פרת, דוד בן-גוריון – האיש וצה"ל, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986. זכי שלום, דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי 1956-1949, המרכז למורשת בן גוריון, 1995. זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה והנהגתה 1967-1963, הוצאת מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר; אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ה-2004.‏[32] בן גוריון של שמעון פרס: מפגשים עם דוד לנדאו, ירושלים: הוצאת כתר, 2011. רפי מן, המנהיג והתקשורת: דוד בן־גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963, הוצאת עם עובד/ אוניברסיטת תל אביב, 2012. דוד בן-גוריון, בילטמור - תוכנית מדינית: זיכרונות מן העיזבון, יוני 1941 - ספטמבר 1942, עורכים: אריאל פלדשטיין, מאיר אביזוהר, שפרה קולת, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, 2012. ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה] מיכאל בר-זוהר בן-גוריון, 1975, הוצאת עם עובד. שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן: כרך א: בן-גוריון הצעיר, 1977; כרך ב: בן-גוריון – איש מרות, 1981; כרך ג: הקרקע בוער, 1987;‏[33] כרך ד: איש ריב, 2004.‏[34] אבי שילון, בן־גוריון: אפילוג, הוצאת עם עובד, 2013.‏[35] מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה] מאמרים על בן-גוריון, הספרייה הווירטואלית של מטח. שלמה אהרונסון, חוקה לישראל – הדגם הבריטי של דוד בן-גוריון, פוליטיקה 2, 1998, עמ' 30-9. דוד אוחנה, מיכאל פייגה, הלוויה על סף הצוק: ישראל נפרדת מדוד בן-גוריון, ישראל 17, 2010, עמ' 57-25 משה גלבע, דוד בן-גוריון ויחסו לעולם השלישי ולסין, בעיות בינלאומיות כ"ה, 1986, עמ' פ-פז. דן גלעדי, "בוש ונכלם": בן-גוריון והתנועה הקיבוצית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 587-581. אליעזר דון-יחיא, ‏ממלכתיות ויהדות בהגותו ובמדיניותו של בן-גוריון, הציונות יד, 1989, עמ' 88-51 יחיעם ויץ, "האב המייסד" ומשפטו של הצורר: בן-גוריון ומשפט אייכמן, יד ושם – קובץ מחקרים ל"ו (1), 2008, עמ' 212-181. חנן חבר, שירה ומדינאות: דוד בן-גוריון ואורי צבי גרינברג, אלפיים 17, 1999, עמ' 238-222. שבתי טבת, "החור השחור": בן-גוריון בין שואה לתקומה, אלפיים 10, 1994, עמ' 195-111. גד יעקבי, "איש יהודי קשה עורף": ראיית הנולד בהכרעותיו של בן-גוריון, כיוונים חדשים 12, 2005, עמ' 129-120. נתנאל לורך, תעוזה וחרדה בהחלטות בן-גוריון: הכניסה לסיני והנסיגה ממנו בשנים 1948, 1956, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 580-573. פיטר מדינג, בן-גוריון כמודל למנהיגות פוליטית דמוקרטית, יהדות זמננו 5, תשמ"ט, עמ' 49-25. רפי מן, עולם הספרים של דוד בן-גוריון: חזון אקטואלי בכריכה קשה, זמנים 114, אביב 2011, עמ' 111-100. מתתיהו מינץ, ‏הקונצפציה ההיסטורית: לבירור עמדתו הפוליטית והציונית של דוד בן גוריון בעת מלחמת העולם הראשונה – לפני מתן הצהרת בלפור, הציונות י"ג, 1988, עמ' 87-69 דינה פורת, ‏בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, הציונות יב, 1987, עמ' 314-293 דינה פורת, ‏בעיה בהיסטוריוגרפיה: יחסו של דוד בן-גוריון ליהודי אירופה בתקופת השואה, משואה י"ט, 1991, עמ' 165-154. טוביה פרילינג, לבחינת הסטריאוטיפ: בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, 1945-1939, יד ושם: קובץ מחקרים יז-יח, תשמ"ז, עמ' 351-329. צבי צמרת, איך מצטייר בן-גוריון בספרי לימוד, כיוונים חדשים 19, 2009, עמ' 52-34. ניר קידר, בן-גוריון והמאבק למינוי שופט ממוצא ספרדי לבית-המשפט העליון, מחקרי משפט יט (2), 2003, עמ' 539-515. זהר שגב, בין שיתוף למאבק: בן-גוריון והציונות האמריקנית בתחילת שנות הארבעים, מדינה וחברה 2 (1), אפריל 2002, עמ' 42-19. אניטה שפירא, בן-גוריון והתנ"ך – יצירתו של נרטיב היסטורי?, אלפיים 14, תשנ"ז, עמ' 231-207. אביהו בר-איל, ‏יש להכריז שמדינה יהודית קיימת (קטע מיומנו של דוד בן גוריון), קתדרה 7, אפריל 1977, עמ' 6-3 זאב צחור, ‏ניצחון עצוב: בן-גוריון וגדוד העבודה, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 51-33 שבתי טבת, ‏בן-גוריון והשאלה הערבית, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 68-52 דליה עופר, ‏העלייה, הגולה והיישוב, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 90-69 שמעון רשף, ‏בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 114-91 אורי ביאלר, ‏בן-גוריון ושאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, 1956-1948, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 172-145 אלחנן אורן, ‏יומן המלחמה של בן-גוריון כמקור היסטורי למלחמת העצמאות, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 192-173 מתתיהו מינץ, ‏בין דוד בן-גוריון ליצחק בן-צבי: על מיקבץ אחד של מכתבי בן-גוריון בגלות אמריקה (1916-1915), קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 96-81 אלון גל, ‏הספד ומדיניות: דברי דוד בן-גוריון באזכרה ללואי ד' ברנדייס, לונדון, 21 באוקטובר 1941, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 115-108 יצחק אבנרי, ‏'מרד העלייה' – תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 157-126 נתן ינאי, ‏התפיסה הממלכתית של בן-גוריון, קתדרה 45, ספטמבר 1987, עמ' 189-169 זכי שלום, ‏יומני בן-גוריון כמקור היסטורי, קתדרה 56, יוני 1990, עמ' 149-136 מאיר חזן, מפא"י בתדהמה: בן-גוריון מול מפלגתו במשברי שנות השלושים, קתדרה 137, תשרי תשע"א, עמ' 62-27. נקדימון רוגל, מה ידע בן-גוריון על תל-חי?, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 40-28 טוביה פרילינג, בן-גוריון בבולגריה: מפגשו הראשון עם שארית הפלטה, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 342-308 על המיעוט הערבי, המיעוט הדרוזי והממשל הצבאי: פרסום ראשון מתוך יומן בן גוריון 1960, עיונים בתקומת ישראל ‏2, 1992, עמ' 454-449 ס. יזהר, 'הוא היה סבור שהסופרים יעניקו לעם את המבט ההיסטורי...', עיונים בתקומת ישראל ‏3, 1993, עמ' 9-1 יצחק גרינברג, דוד בן-גוריון ופנחס לבון – שתי גישות במחשבת חברת העובדים, עיונים בתקומת ישראל ‏כרך 3, 1993, עמ' 160-154, 167-166 אבנר הולצמן, בין מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לדוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל ‏3, 1993, עמ' 204-191 זאב זיוון, מתוך יומנו של דוד-בן גוריון, אב"ג, קריית שדה-בוקר, עיונים בתקומת ישראל ‏3, 1993, עמ' 571-565 נתן ינאי, מושג האזרחות בתפיסתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל ‏4, 1994, עמ' 504-494 מאיר פעיל, המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל ‏5, 1995, עמ' 64-37 משה ז"ק, התמורה ביחסו של דוד בן־גוריון לממלכת ירדן, עיונים בתקומת ישראל ‏6, 1996, עמ' 109-85 אבנר כהן, קנדי, בן-גוריון והקרב על דימונה: אפריל-יוני 1963, עיונים בתקומת ישראל ‏6, 1996, עמ' 146-110 טוביה פרילינג, עיוותי הסטראוטיפ של בן-גוריון והשואה, עיונים בתקומת ישראל ‏7, 1997, עמ' 238-219 יחיעם ויץ, אל הפנטזיה ובחזרה: מדוע החליט בן-גוריון לרדת לשדה־בוקר?, עיונים בתקומת ישראל ‏8, 1998, עמ' 319-298 דוד טל, מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל ‏13, 2003, עמ' 138-115 יעקב טובי, דוד בן-גוריון, משה שרת וסוגיית מעמדה של רצועת עזה, 1956-1948, עיונים בתקומת ישראל ‏13, 2003, עמ' 162-139 רחל רוז'נסקי, האמנם "שפה זרה וצורמת"? לשאלת יחסו של בן גוריון ליידיש לאחר השואה, עיונים בתקומת ישראל ‏15, 2005, עמ' 483-463 יחיעם ויץ, יחסו של בן-גוריון לרוויזיוניזם ולזרמיו, עיונים בתקומת ישראל ‏19, 2009, עמ' 344-306 אהרן קמפינסקי, בין תמיכה להסתייגות: התייחסותו של בן-גוריון להסדרת הדת בצה"ל, עיונים בתקומת ישראל ‏19, 2009, עמ' 448-425 תום שגב, "המנהיג והתקשורת": אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2012 ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה] דבורה עומר, אל ראש ההר, הוצאת זמורה ביתן, 1984 שמעון פרס, גם בחיל וגם ברוח – קוים לדמותו של דוד בן-גוריון, תשל"ה-1975. קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דוד בן-גוריון ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוד בן-גוריון כתבי דוד בן-גוריון בפרויקט בן-יהודה בן גוריון בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים הבלוג של דוד בן-גוריון המביא קטעים מיומנו בנושאים אקטואליים. שילה הטיס רולף, דוד בן-גוריון (גרין) מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998. דוד בן-גוריון, באתר הכנסת דוד בן-גוריון, באתר של משרד ראש הממשלה דוד בן-גוריון: אדריכל המדינה באתר הסוכנות היהודית. המכון למורשת בן-גוריון. בן-גוריון - ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל באתר "ניחוח ישראלי". אחד מאנשי המאה במגזין "טיים". אתר על מעשיו ופועלו של דוד בן-גוריון. ציטוטים מפורסמים של דוד בן-גוריון, באתר "בין המרכאות" וידאו: כתבה מ-1959 על התפטרות ממשלת ישראל השמינית. תמונות מאזור הקבר פרוטוקולים ויומנים שונים מארכיון בן גוריון האיש הצעיר הזקן, סרט על דוד בן גוריון מתוך אתר ארכיון שפילברג דוד בן-גוריון, באנציקלופדיה ynet מי האיש הקטן גדול הזה?, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית ‫ניר מן, כל מה שהזקן יבקש, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011‬ שלמה נקדימון, אם יהיה צורך לירות - נירה!, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011 אורי משגב, בן-גוריון, הדעיכה, באתר הארץ, 4 באפריל 2012 דוד בן גוריון בתערוכת "סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק" באתר יד ושם פרסום מסמכים באתר ארכיון המדינה לרגל 50 שנה להתפטרות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ולהקמת ממשלת לוי אשכול. דוד בן גוריון, באתר ארכיון צה"ל פקודת יום שפרסם הרמטכ"ל דוד אלעזר עם מותו של דוד בן גוריון בית דוד - המשפחה והצאצאים, מתוך mynet, אפריל 2010 מכּתביו: צבא ומדינה, מערכות 280-279, יוני 1981 צה"ל - בית היוצר של אומה לוחמת ויוצרת, מערכות 287, יוני 1983 הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953 - 1955, שבהן החליפו משה שרת בתפקיד ראש הממשלה ^ פנחס יורמן, בן גוריון ליד הכותל: "יום גדול לעם היהודי כולו", דבר, 9 ביוני 1967 ^ ר' מיכאל בר-זוהר, "בן גוריון", עמ' 55 ^ שם, עמ' 56, וכן ישראל שוחט, ספר השומר עמ' 12 ^ תולדות חייו באתר הכנסת ^ בן גוריון, דוד, לקסיקון מונחים באתר הכנסת. ^ צור, ירון (20019. קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ועם עובד; פיקאר, אבי (1999). 'ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים'. עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. עיר: המרכז למורשת בן-גוריון. כרך 9, עמ' 338–394. ^ המקומון תל אביב, גיליון 570, 11 באפריל 2013, עמוד 33. ראיון עם סגן ניצב בדימוס אלי יהב, קצין במשטרת תל אביב, לרגל הענקת אות יקיר העיר. ^ אורי משגב, דוד בן-גוריון, הדעיכה, "הארץ", 4 באפריל, 2012 ^ אניטה שפירא, "על השתיקה", בתוך כיוונים חדשים גיליון 28 (יוני 2013), עמ' 23 ^ אלוף בן, האם בן גוריון הקדים את שלמה זנד?, באתר הארץ, 16 ביוני 2013; וראה גם את עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו ^ בן גוריון: "הייתי מחזיר כל השטחים פרט לירושלים ועזה", דבר, 22 ביוני 1967 ^ דוד בן-גוריון, בן גוריון - על תנאיו לנסיגה, מעריב, 11 במאי 1971 "יש להחזיר כל השטחים מלבד ירושלים והגולן", מעריב, 16 במאי 1971 ^ אורי משגב, דוד בן-גוריון, הדעיכה, "הארץ", 4 באפריל, 2012 ^ חגי אשד, בן-גוריון נגד החזרת שטחים מיושבים ביהודים, דבר, 16 באוגוסט 1972 ^ אליקים העצני, על קבר בן-גוריון, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 10 בדצמבר 2006 ^ חגי אשד, ב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל, דבר, 22 באוגוסט 1972; ראו גם: בן גוריון תרם לישיבת חברון, דבר, 22 בנובמבר 1968; דוד בן-גוריון, "אחותה של ירושלים", בתוך: עודד אבישר (עורך), ספר חברון, כתר, תש"ל-1970, עמ' 15-14.‏[16] ^ אורי משגב, דוד בן-גוריון, הדעיכה, "הארץ", 4 באפריל, 2012 ^ חוק דוד בן-גוריון, התשל"ז-1976, ס"ח 831 מיום 2 בדצמבר 1976 ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: יורם טהרלב)", באתר שירונט ^ מילות השיר "בן גוריון (מילים: שלמה גרוניך)", באתר שירונט ^ המכתבים נכתבו בין השנים 1942-1918 ^ ראה: אלכסנדר ס. שכטמן, דוד בן גוריון: יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל, באתר "אקטואלי", 5 בדצמבר 2011 ^ ביקורת: גבריאל שפר, דוד בן-גוריון כמנהיג מעצב (על מה שיש ומה שאין בכרך ההנצחה של בן-גוריון), עיונים בתקומת ישראל ‏7, 1997, עמ' 600-583 ^ ביקורת: טוביה פרילינג, בין עצמה לדעת: בעקבות שלמה אהרונסון, דוד בן-גוריון – מנהיג הרנסאנס ששקע, ישראל 3, 1993, עמ' 56-21 ^ ביקורת: אלה בלפר, מי מפחד ממשיחיות?, עיונים בתקומת ישראל ‏14, 2004, עמ' 609-605 ; יחיעם ויץ, [ביקורת], ציון 70 (4), 2005, עמ' 579-575 ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 30, 1989, עמ' 104-102. ^ ביקורת: מנחם קאופמן, [ביקורת], יהדות זמננו ד', תשס"ח, עמ' 347-343. ^ ביקורת: אברהם סלע, בן-גוריון מאמץ את נוסחת הכח, זמנים 26, 1987, עמ' 122-120. ^ ביקורת: זהר שגב, [ביקורת], ציון 71 (4), 2006, עמ' 532-526. ^ ביקורת: אבנר הורוביץ, חיפוש אחר הנקודה הארכימדית, עיונים בתקומת ישראל ‏6, 1996, עמ' 603-601 ^ ביקורת: שלמה אהרונסון, ‏האש שדעכה, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 184-181. ^ ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 28-29, 1988, עמ' 156-153; יחיעם ויץ, דוד בן-גוריון - ממנהיגות המעמד למנהיגות העם, זמנים 29, 1988, עמ' 96-94. ^ ביקורת: צבי גנין, קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים ויצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים, עיונים בתקומת ישראל ‏15, 2005, עמ' 511-507 ; דן גלעדי, ‏האומנם רק 'איש ריב'?, ישראל ‏8, 2005, עמ' 159-145 ; אביתר פריזל, ‏הכול תלוי בנקודת הראות: דרכו של בן-גוריון בשנות הארבעים, ישראל ‏8, 2005, עמ' 170-161 ; מתתיהו מינץ, ‏בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה, ישראל ‏8, 2005, עמ' 182-171 ; מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמ' 192-184 ^ ביקורת: תום שגב, מדוע בן-גוריון חיפש מכון לחידוש הנעורים, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013

[הסתרה] ראשי ממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון (בפועל)| גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו ישראל

[הסתרה] שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק | משה יעלון

[הסתרה] שרי החינוך בממשלות ישראל

זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן-ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער | שי פירון

[הסתרה] שרי התחבורה בממשלות ישראל

דוד רמז | דב יוסף | דוד צבי פנקס | דוד בן-גוריון | יוסף סרלין | יוסף ספיר | זלמן ארן | משה כרמל | יצחק בן-אהרן | ישראל בר-יהודה | משה כרמל | עזר ויצמן | שמעון פרס | אהרן יריב | גד יעקבי | מנחם בגין | מאיר עמית | חיים לנדאו | חיים קורפו | משה קצב | ישראל קיסר | יצחק לוי | שאול יהלום | יצחק מרדכי | אמנון ליפקין-שחק | אפרים סנה | אריאל שרון | צחי הנגבי | אביגדור ליברמן | מאיר שטרית | שאול מופז | ישראל כ"ץ

[הסתרה] שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

[הסתרה] מזכירי ההסתדרות

דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני

[הסתרה] חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)

דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת מגילת העצמאות הקודם: - יושב ראש מפא"י הבא: משה שרת הקודם: משה שרת יושב ראש מפא"י הבא: לוי אשכול קטגוריות: רשימת חברי הכנסתשרי הביטחון בממשלות ישראלשרי החינוך בממשלות ישראלשרי התחבורה בממשלות ישראלשרי המשפטים בממשלות ישראלדוד בן-גוריוןאנשי העלייה השנייהחברי אספות הנבחריםחברי הוועד הלאומיזוכי פרס ביאליק לחכמת ישראלזוכי פרס ישראל שסירבו לקבלוחברי כנסת מטעם הרשימה הממלכתיתחברי כנסת מטעם מפא"יחברי כנסת מטעם סיעות יחידחברי כנסת מטעם רפ"יחברי מועצת המדינה הזמניתחותמי מגילת העצמאותכותבי ספרי עיוןלוחמי הגדודים העברייםמזכירי ההסתדרות הכלליתמשפחת בן-גוריוןמתיישבי עין גניםציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישובציונים סוציאליסטייםיו"ר הסוכנות היהודיתראשי ממשלת ישראלרטוריקנים ונואמים ישראליםאישים שעל שמם שכונות בישראליקירי רחובותחברי הכנסת הראשונהחברי הכנסת השנייהחברי הכנסת השלישיתחברי הכנסת הרביעיתחברי הכנסת החמישיתחברי הכנסת השישיתחברי הכנסת השביעיתהנגב: אישים

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן

view all 30

David Ben-Gurion First Prime Minister of Israel's Timeline

October 16, 1886
Płońsk, Mazovien, Polen
- 1905
Age 17
Warsaw, Poland
- 1915
Age 25
Istanbul, Turkey
September 11, 1918
Age 31
New York, New York, United States
- 1930
Age 32
Tel Aviv & Jerusalem, Israel
August 23, 1920
Age 33
- 1948
Age 33
Tel Aviv, Israel
March 29, 1925
Age 38
Tel Aviv-Yafo, Israel
- 1965
Age 43
Tel Aviv, Israel