Eva Doyle

Eva Hesse (January 11, 1936 – May 29, 1970), was a Jewish German-born American sculptor, known for her pioneering work in materials such as latex, fiberglass, and plastics. She is one of the artists who ushered in the postminimal art movement in the 1960s.

1938 Emigration from Hamburg via The Netherlands to New York

http://de.wikipedia.org/wiki/Eva_Hesse_(Künstlerin)

https://en.wikipedia.org/wiki/Eva_Hesse

אווה הסה (באנגלית: Eva Hesse‏; 11 בינואר 1936 - 29 במאי 1970) הייתה פסלת אמריקאית ילידת גרמניה, ידועה בעיקר בשל עבודתה פורצת הדרך עם חומרים כגון לטקס, פיברגלס ופלסטיק. היא אחת ממובילות התנועה האמנותית הפוסט-מינימליסטת בשנות ה-60.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 קריירה 2.1 טכניקה, חומרים ותהליכי יצירה 3 פוסט-מינימליזם ופמיניזם 4 ניתוח חזותי וביקורתי 5 מורשת 6 תערוכות 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים ביוגרפיה הסה נולדה למשפחה של יהודים שומרי מצוות בהמבורג, גרמניה, ב-11 בינואר 1936.[1][2] כשהייתה בת שנתיים בדצמבר 1938, בתקווה לברוח מגרמניה הנאצית, שלחו אותה הוריה יחד עם אחותה הגדולה, הלן הסה חרש, להולנד על אחת הרכבות האחרונות של קינדרטרנספורט.[3][4] אחרי כחצי שנה, המשפחה התאחדה ועברה לאנגליה ולאחר מכן, בשנת 1939, היגרה לניו יורק,[5] שם התיישבה בשכונת וושינגטון הייטס במנהטן.[6][7] ב-1944 נפרדו הוריה של הסה; אביה נישא מחדש ב-1945 ואמה התאבדה בשנת 1946.[7] בשנת 1962, היא פגשה והכירה את הפסל טום דויל ולאחר ארבע שנים הזוג התגרש.[8]

באוקטובר 1969, היא אובחנה עם גידול במוח, ונפטרה ביום שישי, 29 במאי 1970, לאחר שלושה ניתוחים כושלים.[9] מותה בגיל 34 גדע קריירה בעלת השפעה רבה, על אף פעילותה במשך עשור בלבד.[10]

קריירה הסה סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות תעשייתית בניו יורק בגיל 16, ובשנת 1952 נרשמה למכון פראט לעיצוב, משם היא נשרה כעבור שנה.[1] בגיל 18 היא עשתה התמחות במגזין "סוונטין" (Seventeen) ובמקביל למדה בליגת הסטודנטים לאמנות.[11] בין 1954–1957 היא למדה בקופר יוניון ובשנת 1959 היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת ייל.[1] בייל למדה הסה אצל יוסף אלברס והושפעה מאוד מאקספרסיוניזם מופשט.[1][12][13]

בסיום לימודיה שבה הסה לניו יורק, שם התיידדה עם אמנים צעירים רבים ובניהם סול לויט, דונלד ג'אד, יאיואי קוסאמה ואחרים.[14] חברותה הקרובה עם סול לויט נמשכה עד סוף חייה.[15] השניים כתבו זו אל זה לעיתים קרובות, ובשנת 1965 לויט נתן עצה להסה "הפסיקי [%D7%9C%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91] ופשוט תעשי!"[16] גם הסה וגם לויט המשיכו להיות אמנים בעלי השפעה, וידידותם סייעה להתפתחות האמנותית של שניהם.[17]

ב-1962 נישאה אווה הסה לפסל טום דוייל, ובשנת 1965 עברו השניים לגרמניה לתוכנית שהות אמן של דויל.[1] הסה ודויל חיו ועבדו בטחנת טקסטיל נטושה בגרמניה במשך שנה, בזמן זה נישואיהם החלו להתפרק.[18] הסה אמנם לא הייתה מאושרת להיות שוב גרמניה, אבל החלה לעבוד עם חומרים שנשארו במפעל הנטוש. הבניין עדיין הכיל חלקי מכונות, כלים וחומרים מתחנת הטקסטיל וכל אלו שמשו השראה עבור הרישומים והציורים המכניים של הסה. הפסל הראשון שלה היה תבליט בשם Ringaround Arosie, עשוי חוט מצופה בד, חוט חשמל, ומזוניט. שנה זו בגרמיניה הייתה נקודת מפנה בקריירה של הסה. מכאן ואילך המשיכה ליצור פסלים, שהפכו למרכז עבודתה. כשחזרה לניו יורק ב-1965, החלה לעבוד ולהתנסות בחומרים הבלתי שגרתיים שהפכו מאפיינים לעבודתה: לטקס, פיברגלס ופלסטיק.[13][19]

טכניקה, חומרים ותהליכי יצירה עבודתה המוקדמת של הסה (1960–1965) כללה בעיקר רישומים וציורים מופשטים.[1] היא מוכרת בעיקר בשל הפסלים שלה ובשל כך, הציורים נחשבים לעיתים קרובות כצעדים ראשוניים לעבודותיה המאוחרות יותר.[20] עם זאת, היא יצרה את רוב הציורים שלה כגוף עבודות נפרד. היא מציינת, "הם היו קשורים כי הם היו שלי אבל הם לא היו קשורים באופן שבו הם משלימים זה את זה."[21]

העניין של הסה בלטקס כחומר פיסולי היה קשור למיידיות. קיטס מציין, "המיידיות עשויה להיות אחת הסיבות העיקריות שמשכו את הסה ללטקס".[22] בשתי יצירותיה הראשונות בלטקס, Schema ו-Sequel, 1967-68) השתמשה הסה בחומר באופן שמעולם לא דמיין היצרן. "לטקס תעשייתי נועד ליציקה. הסה השתמשה בו כמו צבע, במריחת שכבה על גבי שכבה כדי לבנות משטח חלק אך לא סדיר, מרופט בקצוות כמו נייר בעבודת יד".[22]

היצירות של הסה עשויות לעיתים קרובות מריבוי של צורה דומה המסודרת במבני רשת או באשכולות. תוך שמירה על כמה מהמאפיינים של המינימליזם, מודולריות וחומרים לא קונבנציונאליים, היא יצרה עבודה אקסצנטרית, ריפטטיבית ואינטנסיבית. העבודה Contingent משנת 1968 היא דוגמה לכך. בהצהרה על עבודתה, הסה מתארת את היצירה Hang-Up ... "בפעם הראשונה שעבר לי רעיון אבסורדי או הרגשה קיצונית ... כל העניין הוא נוקשה לחלוטין, כבל מסובב סביב כל העבודה ... זה קיצוני ולכן אני אוהבת את זה ולא אוהבת את זה ... זה המבנה המגוחך ביותר שעשיתי אי פעם, ולכן זה באמת טוב".[23]

פוסט-מינימליזם ופמיניזם אווה הסה מזוהה עם התנועה האמנותית הפוסטמינליסטית. ארתור דנטו הבחין בין פוסט-מינימליזם לבין מינימליזם על ידי "העליצות" שלו, "ניחוח האירוטיזם שאין לטעות בו", ו"החזרה הלא-מכנית "שלו.[24]

היא עבדה ולפעמים התחרתה עם עמיתיה הגברים באמנות הפוסט-מינימליסטית, תנועה שנשלטה בעיקר על ידי גברים.[25] היסטוריונים רבים של אמנות פמיניסטית ציינו כי עבודתה מדגישה בהצלחה סוגיות נשיות, תוך הימנעות מאג'נדה פוליטית מובהקת. היא חשפה במכתב לאתלין הוניג (1966), כי אישה "נמצאת בעמדת נחיתות מההתחלה... אין בה את האמונה שיש לה את הזכות ל"הישגיות". חסרה לה גם האמונה שההישגים שלה ראויים".[26] היא המשיכה להסביר, "כוח פנטסטי הוא הכרח ואומץ. אני מתעכבת על זה כל הזמן. הנחישות והרצון שלי חזקים אבל חסרה לי כל כך הערכה עצמית, שלעולם לא נראה לי שאתגבר עליה".[26] היא הכחישה כי עבודתה היא פמיניסטית לחלוטין, הגדירה אותה כנשית אך ללא אמירות פמיניסטיות. בריאיון עם Cindy Nemser עבור Woman's Art Journal (1970), היא קובעת, "למצוינות אין מגדר".[27]

ניתוח חזותי וביקורתי יצירותיה של הסה מציגות לעיתים קרובות מניפולציה פיזית מינימלית של חומר, ובמקביל משנה לחלוטין את המשמעות שלו. פשטות ומורכבות זו עוררו מחלוקת בין היסטוריונים לאמנות. קיים דיון סביב אלו עבודות נחשבות גמורות ואלו נחשבות כמחקריות, סקיצות, או מודלים עבור עבודות עתידיות. הרישומים של הסה הוגדרו כטיוטות קדומות לפסלים מאוחרים יותר, אבל הסה עצמה התנערה מכל קשר. עבודתה מתוארת לעיתים קרובות כאנטי-צורה, מונח המתאר את ההתנגדות לאחידות.[28] עבודתה מגלמת אלמנטים של מינימליזם על ידי צורות פשוטות, קווים עדינים, ופלטת הצבעים המוגבלת.[29] כל העבודות שלה, ובמיוחד הציורים שלה, מבוססים על חזרות ועל התקדמות פשוטה.[30]

מורשת האמנות של הסה לעיתים קרובות מתקשרת למאבקים הרבים בחייה. זה כולל בריחה מהנאצים, הגירושין של הוריה, התאבדות אמה כשהייתה בת עשר, נישואיה הכושלים ומותה של אביה. הסרט התיעודי " אווה הסה" משנת 2016, שהוקרן לראשונה בניו יורק, התמקד בעבר הכואב שלה.[31] בבימויו של מרסי בגלייטר, הסרט מספר את סיפור "החיים הטראגיים המושרשים" של הסה. הוא "מתמקד באותן שנים של צמיחה אמנותית, תקופה של התפתחות מהירה ופרודוקטיביות זועמת, עם מעט הקבלות בתולדות האמנות".[32]

לחוויות ללא ספק היו השפעות עמוקות על הסה, אך ההשפעה האמיתית של יצירותיה הייתה ההמצאה הפורמלית והאמנותית שלה. לדוגמה, השימושים החדשניים שלה בחומר, תגובתה בת זמננו לתנועה המינימליסטית, ויכולתה להוביל את תנועות האמנות הפוסט-מודרניות והפוסט-מינימליסטיות. ארתור דנו מחבר את השניים ומתאר אותה כ"מתמודדת עם תוהו ובוהו רגשי על ידי המצאה מחדש של הפיסול באמצעות סרבנות אסתטית, משחק עם חומר חסר ערך בין חורבות תעשייתיות של אומה מובסת, שרק שני עשורים קודם לכן הייתה רוצחת אותה בלי לחשוב פעמיים".[24]

תערוכות ב-1961 הוצגו ציורי הגואש של הסה בביאנלה ה-21 לצבעי מים הבינ"ל במוזיאון ברוקלין. בד בבד הציגה את רישומיה בתערוכה "שלושה צעירים אמריקאים" בגלריית ג'ון הלר.[20] בחודש אוגוסט 1962, היא וטום דויל השתתפו בהפנינג Allan Kaprow בבית אגודת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק בוודסטוק, ניו יורק.

ב-1963 הציגה תערוכת יחיד של עבודות על נייר בגלריית אלן סטון באפר איסט סייד בניו יורק.[33] תערוכת היחיד הראשונה של פסלים הוצגה בכנס Kunstverein für die Rheinlande und Westfalen, Düsseldorf, בשנת 1965.[9] בנובמבר 1968 הציגה את פסליה הגדולים בגלריה פישבאך בניו יורק, התערוכה "שרשרת פולימרים" הייתה תערוכת הפיסול היחידה שלה בימי חייה בארצות הברית.[34] תערוכה זו הייתה מהותית בקריירה של הסה.[34] היצירה Expanded Expansion הוצגה במוזיאון וויטני בתערוכת "אנטי-אשליה: חומרים / חומרים".[35]

לאחר מותה היו להסה עשרות תערוכות גדולות בארצות הברית ובאירופה. אחת הראשונות הייתה במוזיאון גוגנהיים (1972),[36] ואילו בשנת 1979, הוצגה הרטרוספקטיבה "אווה הסה: פיסול" בשלושה מקומות: בגלריה לאמנות וייטצ'אפל בלונדון, בין התאריכים 4 במאי - 17 ביוני 1979; מוזיאון קרולר-מילר באוטרלו מ־30 ביוני - 5 באוגוסט 1979; ואת קסטנר- Gesellschaft בהנובר מ-17 אוגוסט - 23 בספטמבר 1979.

בשנת 1982 ארגנה אלן הג'ונסון את הרטרוספקטיבה הראשונה שהוקדשה כולה לשרטוטים של הסה, שנדדה ל-Grey Art Gallery באוניברסיטת ניו יורק, מוזיאון אלן ממוריאל לאמנות במכללת אוברלין, אגודת הרנסאנס באוניברסיטת שיקגו, המוזיאון לאמנות עכשווית ביוסטון, והמוזיאון לאמנות בולטימור.

בשנים 1992 ו-1993 התקיימו תערוכות רטרוספקטיבה בניו הייבן, ולנסיה ופריז.[37]

תערוכות רבות וגדולות הוצגו מאז תחילת שנות ה-2000, כולל תערוכה מרכזית ב-2002 (שיתוף פעולה בין מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, מוזיאון טייט מודרן ומוזיאון ויסבאדן),[12][38] וב-2006 תערוכות במרכז לציור בניו יורק ובמוזיאון היהודי בניו יורק[39][35]. באירופה, הסה הציגה תערוכות בקרן הפונדסיו אנטוני טאפיס בברצלונה (2010) ובגלריית פרוטמרקט באדינבורו (אוגוסט-אוקטובר 2009).[40] תערוכת רישומיה מאוסף מוזיאון אלן לזיכרון ייסע בשנים 2019–2020 למוזיאון ויסבאדן, למומוק בווינה, האוזר ווירת' ניו יורק ומוזיאון האמנות אלן ממוריאל.

קישורים חיצוניים אווה הסה , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%94%D7%A1...