prof.dr. Fritz Jakob Haber, Nobel Prize in Chemistry 1918

Is your surname Haber?

Research the Haber family

prof.dr. Fritz Jakob Haber, Nobel Prize in Chemistry 1918's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

prof.dr. Fritz Jakob Haber, Nobel Prize in Chemistry 1918

Birthdate: (65)
Birthplace: Breslau, Prussia
Death: January 29, 1934 (65)
Basel, Basel-Stadt, Basel-Stadt, Switzerland (Heart failure)
Place of Burial: Basel, Schweitz
Immediate Family:

Son of Siegfried Haber and Paula Haber
Husband of Clara Haber, Dr. phil.
Ex-husband of Henriette Charlotte Haber
Father of Hermann Haber; Eva Charlotte Lewis and Ludwig Fritz "Lutz" Haber
Half brother of Helene Weigert; Frieda Glücksmann and Elsbeth (Else) Caroline Freyhahn

Managed by: Private User
Last Updated:

About prof.dr. Fritz Jakob Haber, Nobel Prize in Chemistry 1918

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4085592

החידה של פריץ הבר, פושע המלחמה שבלעדיו היינו מתים מרעב הוא היה מפתח נשק כימי, מושיע האנושות, מחפש זהב וחתן פרס נובל. אך מעל הכל פריץ הבר היה פטריוט גרמני, שחשב שיוכל לשלוט בהיסטוריה וגילה שיהדותו רודפת אותו למרחקים 10.05.2017 06:00 יותם ראובני שמור 60תגובות162שתף בפייסבוק שמחים לראות אותך!מאות כתבות איכותיות זמינות מדי יום למנויים הדיגיטליים נסו שבועיים בחינםלא כרגע, אסתפק ב-6 כתבות בחודש איור: מיכל בוננו איור: מיכל בוננו בשעות הערב של 29 בינואר 1934 חזר אדם שחוח־קומה לבית המלון שלו בבזל, לקח את המפתח ועלה לחדרו בצעדים כבדים. הוא נזכר בדברים שאמר לדר חיים ויצמן רק שעה קלה קודם לכן. בושה שרפה את פניו. כן, כאחרון המובטלים, הוא נפגש עם ויצמן וביקש ממנו עבודה. ויצמן הבטיח לו לנהל את מכון זיו ברחובות, אותו מכון שבעתיד ייקרא מכון ויצמן. אבל זה היה משהו קטן, מזרחי, הזוי־משהו.

בספרו "מסה ומעש" יביא ויצמן את הדברים שאמר לו האיש בסוף הפגישה: "ד'"ר ויצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירֵי הכוח בגרמניה. הייתי יותר ממצביא צבא גדול, יותר מראש תעשייה. הייתי מייסד תעשיות. עבודתי היתה רבת חשיבות בשביל גידולה הכלכלי והצבאי של גרמניה. כל השערים היו פתוחים לפני. אולם העמדה שתפסתי שם, עם כל הקסם שהיה חופף עליה, אינה נחשבת במאומה לעומת עמדתך אתה. אין אתה יוצר מתוך שפע — אתה יוצר יש מאין בארץ אשר יחסר כל בה. אתה משתדל להביא עם ירוּד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ואני סבור שהדבר עולה בידך. באחרית ימַי אני רואה את עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו" ("מסה ומעש: זיכרונות חייו של נשיא ישראל", חיים ויצמן, הוצאת שוקן).

שמו של האיש היה פריץ הבר, והוא מת באותו לילה במלון בגיל 65.

  • **

על אף הדברים האלה, שרק שנה אחת קודם לכן לא היו עולים כלל על דעתו, פריץ הבר קיווה לחזור לגרמניה. הרי "האיש הזה", אדולף היטלר, לא יכול להיות מסוכן עד כדי כך שמדען בדרגתו של הבר צריך לחשוש ממנו. והיה גם העניין של הכסף: כל הרווחים שלו — והיו לו רווחים, מתעשיית האמוניה, ומכספי הנובל — היו בגרמניה. הוא חש עייפות. הסתירה הנוראה הזאת בין פלשתינה וברלין, שבאה עליו פתאום, התישה אותו. וגם הדברים שאמר לוויצמן לא היו נוחים לו עתה. זה יכול להישמע כחנפנות, כמו הפצרה של קבצן. האם אפשר להעלות על הדעת שגרמניה, המולדת, תבגוד בו?

היה זה בחיפוש אחר תשובה אפשרית לחידה אחרת, כבירה, שבו נתקלתי לראשונה בשמו של פריץ הבר. האיש, שבתמונות נראה במשקפיים עגולים, משך את סקרנותי בחבלי קסם. ככל שקראתי עליו יותר, כך התעצמה השתאותי. מה הוא לא היה? מציל האנושות, פושע מלחמה, חתן פרס נובל לשנת 1918 ומחפש זהב — ומעל לכל, פטריוט גרמני.

תקופה מסוימת ריתקו אותי בני עמנו, אותם יהודים בני דת משה, שראו מה קורה בגרמניה החל מ–1933 ולא העלו בדעתם לעזוב את המקום. ואיך לעזוב? הרי הם גרמנים, נאמני המולדת, חייליו המסורים של הקייזר שאך זה שבו מהמלחמה הגדולה.

והעניין באותם יהודים שנשארו בגרמניה — והיו בטוחים כי בזכות שירותם למולדת, לא יאונה להם כל רע — בא בעקבות הניסיון להבין את הגירתם של צעירים ישראלים רבים כל־כך לברלין.

הבר נולד במשפחה יהודית ב–9 בדצמבר 1868 בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב, פולין). אביו היה סוחר מצליח ועסק בצביעת בדים. אמו מתה שלושה שבועות לאחר הלידה. קל לתאר מה עלול לצמוח בנפשו של אדם שזו היתה ראשיתו.

הוא למד בתיכון המקומי ואחר כך באוניברסיטה של ברלין. הוא התמחה בכימיה במשך שנה, ועזב לאוניברסיטת היידלברג. הקריירה האוניברסיטאית שלו הופסקה לשנה, שבה שירת בצבא. לאחר השחרור למד ב"טכנישה" בברלין וקיבל דוקטורט בכימיה אורגנית. בעת שירותו הצבאי פגש את קלרה אימרווהר. השניים נישאו ונולד להם בן, הרמן.

לאחר שנים אחדות שבהן עבד במקומות שונים, לרבות אצל אביו, עבר הבר לקרלסרוהה, שם התמחה בתחום חדש — כימיה פיזיקלית. ב–1894 מונה למרצה אורח במכון הטכנולוגי של העיר, וב–1906 כבר קיבל פרופסורה מלאה. הוא נשאר בקרלסרוהה עד שנקרא לעמוד ב–1911 בראש המכון לכימיה פיזיקלית בדאהלם, פרבר של ברלין. הוא יעמוד בראש המכון עד שיתפטר ב–1933, במחאה על חוקי הגזע הנאציים שסילקו את היהודים מהסגל האוניברסיטאי.

סרטון יוטיוב פריץ הבר - דלג

עוד כתבות בנושא מותו של ניימן לוין - הסוכן שנמחק מדפי ההיסטוריה 23.09.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד מלחמת העולם הראשונה: שם התחיל האסון היהודי 23.07.2014 אחים לשנאה: יהודים וגרמנים. האויב המתועב: אנגליה 19.05.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד

  • **

הבר, היהודי שהשאיר מאחוריו את הדת על מנת שיוכל להתקדם בעולם האקדמי — יהודים לא יכלו לעשות זאת אחרת — יכול היה להיות מאושר. הוא התחתן לא מכבר עם יהודייה מבית טוב, שבהשפעתו המירה גם היא את דתה לנצרות הלותרנית.

כמה שנים קודם לכן הוא התחיל, יחד עם חברו המהנדס קרל בוש, בניסויים להפקת אמוניה מתערובת של מימן וחנקן. אמוניה היא יסוד חשוב ביותר ביצירת דשנים, ומיליארדי בני אדם בעולם חיים עדיין הודות לשיטה שפיתחו השניים.

ב–1913 ייצרו בשיטת הבר־בוש 450 אלף טון אמוניה, די והותר למשק הגרמני. האמוניה משמשת גם חומר גלם בתעשיית הנשק, והבר לא היסס להסב את מפעלי האמוניה כך שיתנו תשובה לדרישות הצבא הגרמני.

עם כניסת גרמניה למלחמת העולם הראשונה הפכה האמוניה לנשק בעל חשיבות עליונה. עד אז יצרו אותה בעזרת חומר גלם שיובא מצ'ילה. עתה, כשהיה ברור כי יושם מצור ימי על גרמניה, חשיבות המצאתו של הבר עלתה פלאים. הבר עצמו, יהודי שאמנם המיר את דתו בגיל מוקדם, הבין כי זו ההזדמנות שלו להוכיח שהוא גרמני יותר מגרמני. הוא יציל את המולדת.

ביום הראשון לפרוץ המלחמה, התייצב הבר בן ה–46 במשרדי המטכ"ל הגרמני. לאחר שיחות גיוס הוא מונה לראש האגף הכימי. עזרה לו, בלי ספק, העובדה שהיה פרופסור נודע, עשיר ומקורב לראשי התעשייה של גרמניה — אלה שמאוחר יותר, אחרי עוד מלחמה ועוד סיוט, יעסיקו בתנאי רעב יהודים שיומתו בגז צקלון בה, שגם אותו המציא הבר, כחומר דישון.

הבר ראה בעצמו גרמני יותר מכל גרמני אחר. הוא תיעב את היהודים המזרחים מבלי שאפילו ראה אותם, לא בדרכו לאוניברסיטה ולא בין הווילות המרשימות של שכניו בדאהלם. בתו מנישואיו השניים, אוה לואיס, סיפרה לימים כי כאשר עלה היטלר לשלטון, הושיב הבר אותה ואת אחיה הרמן והסביר להם כי הם ממוצא יהודי. אוה סיפרה שהיה זה ההלם הראשון בחייה. ואולי גם הבר עצמו היה המום מכך, כשאמר לה: תשמעי, טוב, את יהודייה על פי האיש הזה היטלר".

חיילים צרפתים משחקים ברידג' בעמדתם תחת איום נשק כימי במלחמת העולם הראשונה חיילים צרפתים משחקים ברידג' בעמדתם תחת איום נשק כימי במלחמת העולם הראשונהגטי אימג'ס

  • **

הצבא ביקש מהמכון של פריץ הבר לנפק גז מדמיע וחומרים כימיים אחרים. הבר הציע להשתמש בגז כלור כבנשק כימי. היתה זו הפעם הראשונה שבה נוסה נשק בלתי־אנושי זה. הניסוי נערך בקרב איפר השני בבלגיה, ב–22 באפריל 1915. חיילים גרמנים נשאו יותר מ–5,700 מכלים של גז, כל אחד במשקל של כ–40 קג. המכלים נפתחו באופן שבו הרוח נשאה את הגז לעמדות האויב. בשל שיטה זו של הפעלה, גם חיילים גרמנים — לא רבים אמנם — נפגעו בעת ההתקפה.

אשתו של הבר, קלרה, התנגדה בחירוף נפש לפיתוח הנשק הכימי. כשחזר לביקור, ב–1 במאי, לא חסכה ממנו את דעתה. על רקע ויכוח חריף ביניהם בנושא זה, היא שמה קץ לחייה למחרת. היא לא מתה מיד; בנה, הרמן, שמע את היריות.

הסיבות להתאבדותה של קלרה אימרווהר שנויות במחלוקת עד היום. אין ספק שהיא סבלה בנישואיה, ואף ויתרה על הקריירה האקדמית שלה למען בעלה. אך היא גם היתה פעילה חברתית והתנגדה למעשיו: הניסוי בכלור הביא לפגיעה באלפי חיילים בקרב איפר. רבים מהחיילים מתו תוך דקות משאיפת הגז הרעיל; אחרים התעוורו. הבר היה שותף לעיצובה של מסכה מיוחדת, שתגן על החיילים הגרמנים מהגז. כל שנותר היה להמתין לרוח המתאימה.

כשניצב בעמדה הגרמנית באיפר — מוגן במסכת הגזים ומביט בגז שלו מתפשט — יכול היה הבר לומר לעצמו שהוא ניצח. שההיסטוריה תהיה שפחתו. לכל ספק הוא השיב בתוצאות ובהישגים שהשיג. אחרי הכל, אנשים רבים יותר יחיו בזכות האמוניה שלו מאשר אלה שייהרגו בגז. לנוכח הנשק המחריד הזה ודאי יוכר בניצחון של גרמניה וגם יושם קץ לכל המלחמות. אף צד לא ירצה להפעיל או לסבול נשק כימי.

אני חושב על הבר על סיפון ספינה, משליך את הרשת כדי לאסוף את זהב הימים. הוא היה בטוח שמגיע לו לגלות את זה, כפי שהוא גילה את הלחם מהאוויר. כאשר החיפוש אחר הזהב מהים הוכר ככישלון, הבר כבר היה במקום אחר.

למחרת התאבדותה של אשתו הבר יצא לחזית המזרחית, לקראת אפשרות של שימוש בנשק כימי נגד הצבא הרוסי. קשה להבין היום את מידת ההזדהות שלו עם המולדת שהביאה אותו לשכלל את המצאתו, כשהוא טוען כי אין זה משנה אם הורגים חייל אויב בפגז או בגז.

הוא תפר לעצמו מעין מדים וקיבל דרגת ייצוג של סרן. בתפקידו כראש המחלקה הכימית של הצבא הוא היה מסור כולו לתכלית אחת: ניצחון גרמניה במלחמה.

הבר טען שגז רעיל הוא נשק הומני יותר מפגזי ארטילריה. היד שסיפקה ומספקת לחם למיליוני בני אדם היא היד שהורתה לפתוח את מכלי הכלור בקרב.

  • **

אחרי המלחמה בעלות הברית פירסמו רשימה של 900 פושעי מלחמה; שמו של הבר היה הבולט ביותר. הוא נמלט לשווייץ, ונשאר שם במהלך הדיונים על הסכמי השלום. כשהוענק לו פרס נובל, לא הוזכרה הלוחמה הכימית שטיפח ולו במילה. בנו, הרמן, התאבד אף הוא, נושא בנפשו את המראה המחריד של אמו הגוססת. הבר נישא בשנית, ומנישואים אלה נולדו לו בן ובת.

הוא היה עתה בשיא הפרסום שלו. החלום שלו, לתרום לגרמניה לנצח — ואם לא, אז לעזור לה להתחזק מחדש אחרי המפלה במלחמה — עמד להתגשם. כולם, כמו הבר עצמו, שכחו שהוא יהודי. הוא זומן לישיבות המכריעות ביותר בצבא. הוא קיבל אישור להקמת מפעל אמוניה נוסף, בפנים הארץ, הרחק מטווח מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי הבריטי.

לאט־לאט שקע הכל במרחביה העצומים של השיכחה, של השתיקה. אין בארץ רחוב על שמו של הבר, אף כי יש על שמו מכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

שנים רבות לפני שג'ון קנדי יכריז "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה", היה הבר התגלמות האדם שהוא בראש וראשונה משרת המדינה.

הוא המיר את יהדותו כפי שעשו רבים בתקופה ההיא. ההיסטוריון פריץ שטרן, בן הסנדקות של הבר, כתב כי הבר פנה אל הדת החדשה בלהט רב יותר מהאמונה הפנימית. הכל בא לספק את תאוותו האחת והיחידה — גאוותו בהיותו גרמני, נאמנותו וצייתנותו כלפי שליטי גרמניה".

הבר הוא סמל של קהילה יהודית גדולה, שגרמניה סינוורה את עיניה, נתנה לבניה משרות וכסף — ותבעה מהם נאמנות. אצל הבר, הדברים האלה היו כפשוטם. הוא התגשמות הפטריוט, הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, הוא הקים שני מפעלי ענק לייצור אמוניה. הוא צריך היה ליהנות מכל הכבוד שהמולדת יכולה להעניק לבכיר בניה.

ובמקום זאת, הוא נאלץ לפטר את עמיתיו היהודים ולהתפטר בעצמו. עם הזמן הלך והתברר כי הוא לא יוכל להוציא את הכסף מגרמניה. אולי יוכל להוציא משם את אשתו. העובדה שהיא נוצרית ודאי תעזור. והאמוניה, האמוניה, חזר הבר כמו מנטרה על מילת הקסם, על כרטיס הכניסה שלו למועדון של אלה שאין לפגוע בהם, לא במילה ולא במעשה.

או שכך הוא חשב. לא רק הוא. גרמניה השחיתה את דעתם. היהודים הפליטים מהמזרח, מפולין, היו עלובים, קבצנים וגנבים. הם איימו על החברה הגרמנית כולה, המיושבת, זו של בני דת משה, כלומר על פרופ' פריץ הבר. זאת ככל שראה אותם, שכן הסתפק בלובן ובדממה של המעבדות, בבדידות הזוהרת של הגאון.

ויצמן ב 1923- . הבטיח להבר עבודה ויצמן ב-1923. הבטיח להבר עבודהאי-פי

  • **

על אף גאוניותו פריץ הבר לא הצליח להבין מה קרה לגרמניה אהובתו. הוא ימות לפני פרוץ המלחמה השנייה, ולא יידרש להפעיל בעצמו את גז הציקלון שפיתח, שרצח מיליוני יהודים. בנו ובתו מנשואיו המאוחרים הצליחו להימלט, אך הוא, שהיה בעיני עצמו ישות ושמה גרמניה, סולק בן־רגע מהעם שבחר לעצמו, ונבעט אל העם הנבחר, שבז לו כל חייו. המוות עשה עמו חסד.

בשנות ה–20 של המאה שעברה, בין המלחמות, הבר חיפש שיטה להפקת זהב ממי הים, ופירסם כמה חיבורים מדעיים בנושא. לאחר כישלון המאמצים האלה, הוא הודה שאחוז הזהב נמוך מכפי שחשב תחילה, ועל כל פנים איננו כלכלי.

סרטים וספרים רבים נכתבו עליו, ובהם הביוגרפיה המקיפה שכתב דיטריך סטולצנברג, אבל כל הטקסטים האלה אינם מצליחים לפענח את חידת הבר. מי שהיה משוכנע כי יוכל ממש בשתי ידיו לנצח במלחמה למען גרמניה, ובז לתיאורים המחרידים על השפעת גזי החרדל והכלור, ראה לנגד עיניו רק את המולדת הזאת.

ומה רבה היתה הבגידה של המולדת בבנה הנערץ. כאשר התפטר מהמכון שלו, מתוך הזדהות עם המדענים היהודים שסולקו בשל חוקי הגזע, ייתכן שהבין כי היהדות רודפת אותו על אף כל צעד שעשה להתרחק ממנה. אותה דת שזנח לפני שנים, שלא עניינה אותו כלל, הנה באה והשיגה אותו.

ובזכות היהדות שזנח הציע לו חיים ויצמן את מה שהציע. עתה באה היהדות לעזרתו. פניו היו כה רבים וסותרים — גואל האנושות מצד אחד ומחריבה מצד אחר — עד כי קשה שלא להישבות בהם.

דמותו של הבר רדפה אותי ולא הניחה לי. קראתי כמעט כל מה שנכתב אודותיו. כמהגר בגיל צעיר, שנשאר תלוי בין המולדת הישנה וזו החדשה, אינני יכול להבין הזדהות מוחלטת עם מולדת. הבר לא הרפה ממני עד שכתבתי את ספרי הרוצח השכיר של העם היהודי". בתוך סיפור מסגרת של חייל ישראלי, המסור כולו למולדת, הבאתי את ההזיה של הבר על מי שהוא יכול בהחלט להיות הסמל של הפטריוטיזם.

ומה בכך שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל? לאימרה זו, כמו לאימרות רבות אחרות, יש מטען חיובי ושלילי. הבר עשה את אשר היה עליו לעשות. גם אם ממרחק הזמן הוא נראה לנו נלעג.

ההיסטוריה, זו שהבר חשב שהוא יוכל לשלוט בה, לעגה לו. היא בחרה בו להיות פליט, הוא־הוא שהיה הגיבור מחמל הנפש של האומה הגרמנית. והיא בחרה בו להיות הרוצח השכיר של מיליוני יהודים בתאי הגזים, שמברזי המקלחות הזוועתיות בהם זרם גז הציקלון, שהבר פיתח במקור נגד מזיקים.

מותו בבזל, לפני הזוועות שעדיין חיכו ליהודים מצד גרמניה אהובתו, חסך לו את ההכרח להתמודד עם השימוש שנעשה בהמצאותיו. אבל ההיסטוריה חמלה עליו — והוא יצא מן הבימה בשלב מוקדם עדיין בתולדות גרמניה, אותה גרמניה מעל הכול שהבר שאף להיות מבכירי בניה.

החידה המקורית שלי, ששאלה כיצד היהודים נשארו בגרמניה על אף האיומים המפורשים של היטלר, לא תבוא על פתרונה, כי איש־איש וחשבונו. עד היטלר היהודים יכלו להתגאות בגרמניה שלהם. אחרי הכל, היהודים בלטו בקרב המדענים של התקופה. הבר היה מיודד, בין היתר עם אלברט איינשטיין. ככל שרדפו את היהודים הם באו עם המצאות להצלת העם שבקרבו חיו, זכו לכבוד קצר, ואחרי המלחמה שוב נבעטו לכל הרוחות.

קצין גרמני מוביל את חייליו לעבר הכוחות הבריטיים מבעד לענן גז ב– 1916 . הבר טען שגז הומני יותר מפגזים קצין גרמני מוביל את חייליו לעבר הכוחות הבריטיים מבעד לענן גז ב–1916. הבר טען שגז הומני יותר מפגזיםגטי אימג'ס

  • **

בשנת מותו הבר היה חסר כל. הכסף הרב שלו נותר בגרמניה, והוא, שעדיין לא הבין שהכל אבוד, ניסה באמצעים שונים ומשונים להוציאו משם. זאת שעה שאחרים רצו רק להציל את חייהם. חיים ויצמן, שהיה מעורב במאמץ המלחמתי הבריטי, הציע להבר לנהל מכון העתיד לקום בפלשתינה. זה היה הרבה, אבל זה היה גם כמעט עלבון לאיש שניהל מפעלי ענק לייצור אמוניה ותחמושת.

הבר דיבר על עצמו כאשר אמר לוויצמן, כי הוא מבקש להביא עם ירוּד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ההכרה הזאת חילחלה לנפשו, על אף שכל חייו בז ליהודים והתרחק מהם ככל שרק יכול היה. בלהט הלותרני שלו לא היה מקום ליהדות. אבל התברר לו שרק מהיהדות יכולה לבוא הגאולה.

באותו ערב חזר הבר למלון שלו בבזל ומת. על פי בקשתו, גופתו נשרפה, ואפרו נטמן בבית הקברות הורנלי בבזל. גם עצמותיה של קלרה נטמנו שם מחדש, לאחר שתחילה נקברו בדאהלם. הוא הוריש את ספרייתו למכון זיו, שהפך למכון ויצמן. בביקור שערכתי שם התברר לי כי אף ספר מאותה ספרייה לא נותר במקום. מובן מאליו שספרים מדעיים נעשים בלתי־רלוונטיים עם הזמן, אבל אולי לוחית קטנה לזכרו יכולה להיות במקומה.

______________________

הבר בירושלים מרכז פריץ הבר לחקר דינמיקה מולקולרית הוקם בתחילת שנות ה–80 על ידי האוניברסיטה העברית וקרן מינרבה הגרמנית. כיום פועלות בו עשר קבוצות מחקר, המונות יחד כ–60 חוקרים. תחומי המחקר של המכון מרוכזים סביב כימיה תיאורטית — תחום מרכזי בחקר החומר, בו תיאוריות פיזיקליות, כגון תורת הקוונטים ותרמודינמיקה סטטיסטית, משמשות בסיס לפיתוח תוכנות מחשב מתקדמות, המאפשרות סימולציה וניבוי של התכונות והמבנים של חומרים מתקדמים, מערכות ביולוגיות ותכנון תרופות.

מבחינה אישית, אומר מנהל המכון פרופ' רועי בר, פריץ הבר הוא סמל טרגי של גורל יהדות גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה–20. "אני מתחבר אליו", הוא אומר, "כי סבי שירת כלוחם גרמני במלחמת העולם הראשונה, לחם בגבורה ונפצע, ושנים אחר כך, ב–1933, נאלץ להימלט מגרמניה לפלשתינה, לאחר שנאצים איימו על חייו". בברלין עדיין פועל המכון לכימיה פיזיקלית שייסד הבר, ובו עובדים מיטב החוקרים בגרמניה. המכון קרוי כיום על שמו.

מכל האמוניה בחיפה מכל האמוניה בחיפהחגי פריד ______________________

נכס שהוא איום אסטרטגי לאחרונה חזרה האמוניה לכותרות בישראל בזכות מכל האמוניה בחיפה. בקיבולת מלאה, המכל מסוגל להכיל 12 אלף טונות של אמוניה, המהווים סכנה עצומה לתושבי מפרץ חיפה. אדי האמוניה רעילים ביותר, ומסכנים גם את מי שנושם אותם אפילו בריכוזים לא גבוהים.

מכל האמוניה בחיפה מתמלא מדי חודש באמצעות אונייה המגיעה לנמל. המכל משמש בעיקר לאחסון האמוניה, ומשם היא משונעת באמצעות משאיות בכבישי הארץ, בעיקר לתעשיות הדשנים בדרום. בישראל מייצרים את הדשנים, המיועדים לייצוא ברחבי העולם. פרופ' רועי בר מציין כי לא ברור מהו הרווח הכלכלי בייצור הדשנים דווקא בישראל. ועדת אהוד קינן, שחיברה דוח מפורט על סכנת האמוניה בחיפה, יותר מרמזה שהסיבה היא שישראל לא דורשת מיבואני האמוניה ומיצרני הדשנים לעמוד בתקני הבטיחות המחמירים ביותר, הנדרשים מהם במקומות אחרים בעולם.

Fritz Haber

Born 9 December 1868, Wrocław, Germany. Died 29 January 1934 (aged 65), Basel, Switzerland. Nationality: German. Fields: Physical chemistry. Institutions: Swiss Federal Institute of Technology, University of Karlsruhe. Alma mater: University of Heidelberg, Humboldt University of Berlin, Technical University of Berlin Doctoral advisor: Robert Bunsen. Known for: Fertilisers, Explosives, Haber process, Haber-Weiss reaction, chemical warfare. Notable awards: Nobel Prize for Chemistry (1918)

Fritz Haber (9 December 1868 – 29 January 1934) was a German chemist, who received the Nobel Prize in Chemistry in 1918 for his development for synthesizing ammonia, important for fertilizers and explosives. Haber, along with Max Born, proposed the Born–Haber cycle as a method for evaluating the lattice energy of an ionic solid. He has also been described as the "father of chemical warfare" for his work developing and deploying chlorine and other poisonous gases during World War I.

Biography

Haber was born in Breslau, Germany (now Wrocław, Poland), into a Hasidic family. His was one of the oldest families of that town. Haber later converted from strict Judaism to Christianity. His mother died during childbirth. His father was a well-known merchant in the town. From 1886 until 1891, he studied at the University of Heidelberg under Robert Bunsen, at the University of Berlin (today the Humboldt University of Berlin) in the group of A. W. Hofmann, and at the Technical College of Charlottenburg (today the Technical University of Berlin) under Carl Liebermann. He married Clara Immerwahr during 1901. Clara was also a chemist and an opponent of Haber's work in chemical warfare. Following an argument with Haber over the subject, she committed suicide. Their son, Hermann, born in 1902, would later also commit suicide because of his shame over his father's chemical warfare work. Before starting his own academic career, he worked at his father's chemical business and in the Swiss Federal Institute of Technology in Zürich with Georg Lunge.

Nobel Prize

During his time at University of Karlsruhe from 1894 to 1911, he and Carl Bosch developed the Haber process, which is the catalytic formation of ammonia from hydrogen and atmospheric nitrogen under conditions of high temperature and pressure.

In 1918 he received the Nobel Prize in Chemistry for this work.

The Haber-Bosch process was a milestone in industrial chemistry, because it divorced the production of nitrogen products, such as fertilizer, explosives and chemical feedstocks, from natural deposits, especially sodium nitrate (caliche), of which Chile was a major (and almost unique) producer. Naturally extracted nitrate production in Chile fell from 2.5 million metric tonnes (employing 60,000 workers and selling at $45/tonne) in 1925 to just 800,000 tonnes, produced by 14,133 workers, and selling at $19/tonne in 1934.

He was also active in the research of combustion reactions, the separation of gold from sea water, adsorption effects, electrochemistry, and free radical research (see Fenton's reagent). A large part of his work from 1911 to 1933 was done at the Kaiser Wilhelm Institute for Physical Chemistry and Elektrochemistry at Berlin-Dahlem. In 1953, this institute was renamed for him. He is sometimes credited, incorrectly, with first synthesizing MDMA (which was first synthesized by Merck KGaA chemist Anton Köllisch in 1912).

World War I

Haber played a major role in the development of chemical warfare in World War I. Part of this work included the development of gas masks with absorbent filters. In addition to leading the teams developing chlorine gas and other deadly gases for use in trench warfare, Haber was on hand personally to aid in its release despite being proscribed by the Hague Convention of 1907 (to which Germany was a signatory). Future Nobel laureates James Franck, Gustav Hertz, and Otto Hahn served as gas troops in Haber's unit.

Gas warfare in WW I was, in a sense, the war of the chemists, with Haber pitted against French Nobel laureate chemist Victor Grignard. Regarding war and peace, Haber once said, "During peace time a scientist belongs to the World, but during war time he belongs to his country."

His wife Clara, a fellow chemist and the first woman to earn a Ph.D at the University of Breslau, committed suicide with his service revolver in their garden, possibly in response to his having personally overseen the first successful use of chlorine at the Second Battle of Ypres on 22 April 1915. She shot herself in the heart on 15 May, and died in the morning. That same morning, Haber left for the Eastern Front to oversee gas release against the Russians.

Haber was a patriotic German who was proud of his service during World War I, for which he was decorated. He was even given the rank of captain by the Kaiser, rare for a scientist too old to enlist in military service.

In his studies of the effects of poison gas, Haber noted that exposure to a low concentration of a poisonous gas for a long time often had the same effect (death) as exposure to a high concentration for a short time. He formulated a simple mathematical relationship between the gas concentration and the necessary exposure time. This relationship became known as Haber's rule.

Haber defended gas warfare against accusations that it was inhumane, saying that death was death, by whatever means it was inflicted. During the 1920s, scientists working at his institute developed the cyanide gas formulation Zyklon B, which was used as an insecticide, especially as a fumigant in grain stores but also in the gas chambers [at Auschwitz, Birkenau, and other camps] in the Nazi campaign aimed at extermination of Jews, Gypsies and others viewed by the Third Reich as inferior races or socially unwanted.

Post-war

In the 1920s, Haber exhaustively searched for a method to extract gold from sea water, and published a number of scientific papers on the subject. After years of research, he concluded that the concentration of gold dissolved in sea water was much lower than those concentrations reported by earlier researchers, and that gold extraction from sea water was uneconomic.

Haber's genius was recognized by the Nazis, who offered him special funding to continue his research on weapons. As a result of fellow Jewish scientists having already been expelled from working in that field, he left Germany in 1933. His Nobel Prize-winning work in chemistry, and subsequent contributions to Germany's war efforts in the form of chemical fertilizers, explosives and poison munitions, were not enough to prevent eventual vilification of his heritage by the Nazi regime. He moved to Cambridge, England, along with his assistant J J Weiss, for a few months, during which time Ernest Rutherford pointedly refused to shake hands with him, due to his involvement in poison gas warfare. Haber was offered by Chaim Weizmann the position of director at the Sieff Research Institute (now the Weizmann Institute) in Rehovot, in Mandate Palestine, and accepted it. He started his voyage to what is today Israel in January 1934, after recovering from a heart attack. His ill health overpowered him and on January 29, 1934, at the age of 65, he died of heart failure in a Basel hotel, where he was resting on his way to the Middle East. He was cremated and his ashes, together with Clara's ashes, were buried in Basel's Hornli Cemetery. He bequeathed his extensive private library to the Sieff Institute, later becoming The Weizmann Institute of Science, in Rehovot, Israel.

Haber's immediate family also left Germany. His second wife, Charlotte, with their two children, settled in England. Haber's son from his first marriage, Hermann, emigrated to the United States during World War II. He committed suicide in 1946. Members of Haber's extended family died in concentration camps. One of his children, Ludwig ("Lutz") Fritz Haber (1921–2004), became an eminent historian of chemical warfare in World War I, and published a book called The Poisonous Cloud (1986).

Criticism

Haber received much criticism for his involvement in the development of chemical weapons in pre-World War II Germany both by contemporaries and by modern-day scientists. The research results show the ambiguity of his scientific activity: On the one hand, through the development of ammonia synthesis (to manufacture explosive) or a technical process for the manufacture and use of poison gas in warfare as it has become possible on an industrial basis. On the other hand, without this knowledge and ability the diet of today's humanity would not be possible. The annual world production of synthesized nitrogen fertilizer is currently more than 100 million tons. The food base of a half of the current world population is based on the Haber-Bosch process.

Further reading

Albarelli JR., H.P.: A Terrible Mistake:The Murder of Frank Olson and the CIA’s Secret Cold War Experiments - Trine Day LLC, 1st ed., 2009, ISBN 0977795373 Bernstein, Barton J.: Birth of the U.S. biological warfare program. Scientific American 256: 116 - 121, 1987. Geissler, Erhard: Biologische Waffen, nicht in Hitlers Arsenalen. Biologische und Toxin-Kampfmittel in Deutschland von 1915 - 1945. LIT-Verlag, Berlin-Hamburg-Münster, 2nd ed., 1999. ISBN 3825829553. Geissler, Erhard: Biological warfare activities in Germany 1923 - 1945. In: Geissler, Erhard and Moon, John Ellis van Courtland, eds., Biological warfare from the Middle Ages to 1945. New York: Oxford University Press, 1999, ISBN 0198295790. Maddrell, Paul: Spying on Science: Western Intelligence in Divided Germany 1945 - 1961. Oxford University Press, 2006, ISBN 0199267502. Dramatic treatment

A fictional description of Haber's life, and in particular his longtime relationship with Albert Einstein, appears in Vern Thiessen's 2003 play Einstein's Gift. Thiessen describes Haber as a tragic figure who strives unsuccessfully throughout his life to evade both his Jewish ancestry and the moral implications of his scientific contributions.

BBC Radio 4 Afternoon Play has broadcast two plays on the life of Fritz Haber. This is the description of the first from the Diversity Website:

“Bread from the Air, Gold from the Sea as another chemical story (R4, 1415, 16 Feb 01). Fritz Haber found a way of making nitrogen compounds from the air. They have two main uses: fertilizers and explosives. His process enabled Germany to produce vast quantities of armaments. (The second part of the title refers to a process for obtaining gold from sea water. It worked, but didn't pay.) There can be few figures with a more interesting life than Haber, from a biographer's point of view. He made German agriculture independent of Chilean saltpetre during the Great War. He received the Nobel Prize for Chemistry, yet there were moves to strip him of the award because of his work on gas warfare. He pointed out, rightly, that most of Nobel's money had come from armaments and the pursuit of war. After Hitler's rise to power, the government forced Haber to resign from his professorship and research jobs because he was Jewish.”

The second was entitled "The Greater Good" and was first broadcast on 23 October 2008. It was directed by Celia de Wolff and written by Justin Hopper, and starred Anton Lesser as Haber. It explored his work on gas warfare during the First World War and the strain it put on his wife Clara (Lesley Sharp), concluding with her suicide and its cover-up by the authorities. Other cast included Dan Starkey as Haber's research associate Otto Sackur, Stephen Critchlow as Colonel Peterson, Conor Tottenham as Haber's son Hermann, Malcolm Tierney as General Falkenhayn and Janice Acquah as Zinaide.

In 2008, a short film entitled "Haber" depicted Fritz Haber's decision to embark on the gas warfare program and his relationship with his wife. The film was written and directed by Daniel Ragussis.

In November 2008 Haber was again played by Anton Lesser in Einstein and Eddington.

רגעים הסטוריים

Search ... http://historymoments.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A5-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%A8-1868-1934-%D7%9E%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90-%D7%94/

הראשון בו יהודים הושמדו בגז באושוויץ: 

8:02:39 HOME סכסוכים סיפורו המדהים של פריץ האבר (1868 – 1934) – ממציא הגז ציקלון בה סיפורו המדהים של פריץ האבר (1868 – 1934) – ממציא הגז ציקלון בה on: מאי 25, 2013In: סכסוכים, פוליטיקה ומדיניות להדפיס

אם היה עליי לבחור סיפור אחד טראגי ואירוני, שמדגים את הגורל היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה זה היה הסיפור של פריץ האבר. פריץ האבר נולד בגרמניה למשפחה יהודית שורשית. אביו היה מוכר בדים והאבר היה עתיד לרשת אותו. כנער התעניין בתהליך הכימי של ייצור בדים, והחליט בלבו להפוך לכימאי בניגוד לעצת אביו. בשנים בין שתי מלחמות העולם המשרות ליהודים באוניברסיטה היו חסומות. לכן, החליט האבר לשנות את דתו לנוצרי לותרני. הוא התכחש ליהדותו וטען שהוא לא רק פטריוט גרמני, אלא גם מתחבר בכל לבו לרעיון הנוצרי ברמה הפילוסופית.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לכוחות הגרמנים כפטריוט גרמני בכל לבו ונפשו. כמדען גדול שהמציא את הדישון הכימי וקיבל על כך פרס נובל. כתוצאה מכך, הוא החליט לשנות את תוצאות המלחמה. הבר, היהודי המומר, היה לממציא מלחמת הגזים ואבי הלוחמה הביולוגית. הוא המציא את גז החרדל וגזים קטלניים רבים, שקטלו מאות אלפים בשדות הקרב. האדם שהמציא את החקלאות המודרנית, המציא גם את הלוחמה המודרנית, שקטלה אין ספור חיילים בשדה הקרב. הוא הועלה לדרגת סרן וקיבל אותות הצטיינות לרוב, אולם חייו קיבלו מפנה טראגי. אשתו התאבדה, משום שלא יכלה לחיות עם מעשיו הנבזיים של בעלה, והוא הואשם בפשעי מלחמה. גרמניה הצליחה לבטל את הרשעתו, והוא היה ראש המכון לחקר לוחמה כימית במכון מוביל בברלין.

ב-1919 האבר המציא את ההמצאה ששינתה את חייהם של מיליוני יהודים באירופה, ונתן את הכלי לנאצים, שיביא להכחדת בני עמו במלחמת העולם השנייה. האבר, מומחה לחקלאות, המציא המצאה, שבתקופה זו לא ייחס לה משמעות רבה, והיא גז הציקלון בה. הציקלון בה היה גז נגד חרקים, המוצלח והטוב ביותר בתקופתו. במהרה האבר הבין, שהוא המציא מכרה זהב והסתובב ברחבי העולם כדי לקדם את המצאתו. באופן אירוני, העובדה שמכר את המצאתו לממשלת גרמניה, הביאה את הפיתוח התמים לכאורה, לשימוש על ידי הנאצים להשמדת יהודי אירופה בתקופה מאוחרת יותר. במעשה אכזריות שאין כמוהו בהיסטוריה, המצאה של יהודי שימשה לחסל את עמו ומשפחתו, שכולם נספו בענני הגז, שקרוב משפחתם המציא.

בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון. האבר שלח אין ספור מכתבים למכרים ומנהיגים וסיפר על תרומתו במלחמה, כדי למנוע את פיטוריו. מכתביו לא עזרו והוא פוטר מעבודתו, נשללו ממנו כל אותו הכבוד והוא הפך למובטל. שבור לב ממולדתו שבגדה בו, הוא חזר ליהדות והודה שטעה שהמיר את דתו. האנטישמיות הרבה שהופנתה נגדו גרמה לו לדיכאון כבד והוא הפך להיות לציוני בערוב ימיו.

פגישה עם חיים וייצמן באנגליה, שכנעה אותו לקחת את התפקיד של ראש המכון הפיזיקאלי במכון וייצמן למדע. אולם, התקף לב גרם למותו בדרך לישראל. כך מת האדם שהיה כל חייו פטריוט גרמני, הוא התכחש לדתו ולעמו. גרמניה בגדה בגדול הפטריוטים שלה בדרך האכזרית מכל. היא השתמשה בהמצאתו כדי להמית את משפחתו. כמה אכזרי הגורל.

Tags: דשן חקלאיהגז ציקלון בהמלחמת העולם הראשונהמלחמת העולם השנייהסקירה היסטוריתפריץ האבר

view all

prof.dr. Fritz Jakob Haber, Nobel Prize in Chemistry 1918's Timeline

1868
December 9, 1868
Breslau, Prussia
1902
1902
Age 33
Karlsruhe, Karlsruhe, Baden-Wurttemberg, Germany
1918
1918
Age 49
1921
July 12, 1921
Age 52
Berlin, Berlin, Germany
1934
January 29, 1934
Age 65
Basel, Basel-Stadt, Basel-Stadt, Switzerland
February 1934
Age 65
Basel, Schweitz