Hanoch Levin

Hanoch Levin (December 18, 1943 – August 18, 1999; Hebrew חנוך לוין), was a prominent Israeli dramatist, theater director, author and poet, best known for his theater plays.

David Levin was born in Lodz in 1934. His brother Hanoch Levin was born in 1943 in Tel Aviv. Their parents were Malka and Israel Levin. Israel came from a well known rabbinical family. His mother was feiga, daughter of the Gerrer Admor Yehuda Arie Leib ה"שפת אמת" Alter (1847- 1905) His father was Rabbi Chanoch Tzvi HaKohen Levin , The rabbi of Benzin (1870-.1935) Malka Israel and baby David immigrated to Palestine in 1935 from Łódź, Poland. They grew up in a religious home in the Neve Sha'anan neighborhood in southern Tel Aviv. The father ran a grocery store. (The grandparents have been incorrectly identified see this discussion).

As a child, Hanoch attended the Yavetz State Religious School. In the 1950s, his brother, David, who was nine years older than he was, worked as an assistant director at the Cameri Theater. His father died of a heart attack when he was 12 years old. Hanoch attended Zeitlin Religious High School in Tel Aviv. After ninth grade, he left school to help support the family. He worked as a messenger boy for the Herut company and took classes at a night school for working youth at the Ironi Aleph middle school. There he joined a drama club and acted in Michal, Daughter of Saul by Aharon Ashman. Professional life Academic studies

After serving his compulsory military duty as a code clerk in the signal corps, Levin began to study philosophy and Hebrew literature at Tel Aviv University (1964–67). In 1965 he joined the editorial board of the Dorban newspaper, one of the university's two student newspapers. Some passages from the period were republished, with thorough revisions, as part of his later work. For example, "A Hardened Ballad of a Soldier Man and Woman" from June 1966 was revised as "Black Eagle on a Red Roof" and published after the 1982 Lebanon War.

During his university studies, Levin associated with the Communist Party, where he met Danny Tracz, the dramatist of the Communist youth. A friendship and professional kinship developed between the two that lasted beyond the period of their party activities. Early writings

In 1967, Levin published a poem called "Birkot ha-Shahar" (the name of the Jewish "dawn blessings") in the literary journal Yochani, and was met with critical acclaim. The poem was later reprinted in his poetry collection Life of the Dead. In Haaretz he published the stories "Stubborn Dina" (1966) and "Pshishpsh" (1971, also published in the book The Eternal Invalid and the Beloved), as well as the verse cycles "Party Song of the Wicked: An Idyll" (1968, later appeared in Life of the Dead) and "Flawed People" (1970). Following Meir Wieseltier's invitations, he began in 1971 to publish stories, poems, and verse in the literary journal Exclamation Point (סימן קריאה): "The World of the Sycophantes" in 1973, "A Hunchback Finds a Prostitute" in 1976, "Life of the Dead" in 1981, and others.

Also in 1967, Levin sent a radio play called Catch the Spy to a radio drama competition at Kol Israel, winning first prize. The show, under the direction of David Levin, was broadcast several times. Levin's translation into English won first prize in 1969 in a radio drama competition in Italy. It was later published in the book Finale. Theatrical work

In 1967–70, Levin devoted himself to political satire. In March 1968 he began working on a cabaret show entitled You, Me and the Next War, with Edna Shavit. The show was mounted in August 1968 at the Bar-Barim club in Tel Aviv by four of Shavit's students from the theatre department at Tel Aviv University: Bat-Sheva Zeisler, Shifra Milstein, Gad Keynar and Rami Peleg. Danny Tracz was the producer. Next, Levin wrote a satire called Ketchup. Under the direction of his brother, David, it was performed in the basement of the Satirical Cabaret in Tel Aviv in March 1969. In these two works, Levin mocked Israeli military pathos (as in the parody "Victory Parade for the 11 Minutes War" of the victory speech by General Shmuel Gonen at the close of the Six-Day War), the impotence and complacency of Israel's politicians ("Peace Talks in the Middle East"), and presented a macabre treatment of bereavement ("Squares in the Cemetery").

The criticism directed at Levin following You, and Me and the Next War and Ketchup deepened after the premiere of his third political play, Queen of a Bathtub ("מלכת אמבטיה), produced by the Cameri Theater in April 1970. David Levin directed the controversial play, which made pointed use of vulgarity, and contained provocative sketches such as "The Binding" in which Isaac begs his father Abraham not to hesitate to slaughter him, and "The Courting" which mocks Israeli volubility and arrogance. Perhaps because it was presented on the stage of an established theater, the play aroused an unprecedented storm of public opinion. Viewers protested and made a disturbance during the performances. The National Religious Party demanded censorship of a song that, in its opinion, profaned the honor of the Bible. The government threatened to withdraw its financial support from the theater. The criticism further addressed the play itself: "a combination of flawed dialogues and ditties attempting to toss salt on our open wounds" (Dr. Haim Gamzu); "This 'theatrash' (mahazevel) makes us all out to be despicable killers, citizens of a militarist, money-grabbing state." (Uri Porat); and "a scene about a reporter, who comes to interview a young widow whose husband died in the trenches, and plays at love with her, only a demonic or infirm mind could devise... it's a malicious abuse of thousands of bereaved parents" (Reuven Yanai). In spite of Levin's objections, the theater's management decided, in the wake of these outraged responses, to close the show after only nineteen performances. Mainstream success

Levin's first "artistic" play was the comedy Solomon Grip, which premiered in May 1969 at the Open Theater under direction of Hillel Ne'eman. He achieved his first great public success with his next comedy, Hefez, which was mounted on the stage of the Haifa Theater in March 1972, directed by Oded Kottler. This play had previously been passed up by the Cameri and Habima. His next play, Ya'akobi and Leidental, the first that Levin also directed, was first presented in December 1972 at the Cameri Theater. During the 1970s, he continued to write and direct plays that primarily appeared at the Haifa Theater and Cameri (see the list of plays below). During this period Levin also wrote two screenplays: Floch, directed by Danny Wolman in 1972, and Fantasy on a Romantic Theme, directed by Vitek Tracz in 1977. The two movies earned the acclaim of critics, but not the public.

The next great tempest occurred in the wake of the play Job's Passion in 1981. The play included a scene in which the naked Job, in the person of Yosef Carmon, is impaled through his anus on a pole by the Caesar's soldiers, and is sold to a circus so that his death throes can draw a crowd. Miriam Taaseh-Glazer, at the time the Deputy Minister of Education and Culture, announced from the Knesset dais that the State need not fund a theater "where a naked guy hangs for ten minutes with all his privates waving around." Levin's next play, The Great Whore of Babylon (1982), aroused opposition even among his colleagues the Cameri Theater actors, chiefly Yossi Yadin. Following this opposition, the play was cut by 20 minutes.

Levin returned to political writing with his play The Patriot, which opened October 1982 at the Neve Zedek Theater, directed by Oded Kottler. The play presents, among other things, an Israeli citizen who asks to emigrate to the United States. On account of this, the American consul asks him to spit on his mother, to kick an Arab boy's face, and afterward, to taunt God. Although the Council for Film and Drama Criticism banned the entire play, Kottler decided to present it. Yitzhak Zamir, then the government's legal counsel, recommended indictments against the theater management for transgressing censorship law. The play was allowed to go on only after it was edited.

During the 1980s, some of the critics charged that Levin was repeating material in his plays (Yakish and Poupche, Hamitlabet), although his later plays (The Dreaming Child, Those Who Walk in the Darkness, Repose, and others) received widespread acclaim.

In 1994, The Dreaming Child was adapted as a television film by noted Israeli director Ram Loevy. The opera The Child Dreams, composed by Gil Shohat, premiered in January 2010 on the occasion of the 25th anniversary of the Israeli Opera. Sets and costumes were designed by Gottfried Helnwein, and the production was directed by Omri Nitzan, Artistic Director of the Cameri Theater, who also helped Shohat adapt the play into the libretto. Non-th

חנוך לוין

' (18 בדצמבר 1943, תל אביב – 18 באוגוסט 1999) היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר וסופר ישראלי. לוין כתב מעל ל-60 מחזות קומיים ודרמטיים, קאברטים סאטיריים, מערכונים ומאמרי סקירה, והוא נחשב בפי רבים לגדול ולחשוב שבמחזאי ישראל.[1]

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 שנותיו הראשונות 1.2 פרסומי יצירות ראשונים 1.3 פעילות בתיאטרון 1.4 פעילותו כפזמונאי וסופר 2 חיים אישיים 3 נושאי כתיבה עיקריים 4 הפקות 5 הנצחה 6 אזכורים בתרבות 7 אלבומי שירים שיצאו 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים ביוגרפיה שנותיו הראשונות

בית ילדותו של חנוך לוין בתל אביב-יפו חנוך לוין נולד ב-18 בדצמבר 1943 בתל אביב למלכה וישראל לוין (צאצא של האדמו"רים רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי חנוך הניך לוין מאלכסנדר), שעלו לארץ בשנת 1935 מלודז' בפולין. הוא גדל בבית מסורתי בשכונת נוה-שאנן, שבדרום תל אביב, ולמד בבית הספר הממלכתי-דתי "יעבץ". אחיו, דוד לוין, המבוגר ממנו בתשע שנים, עבד בשנות החמישים כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, וכך נחשף לוין כילד לעולם התיאטרון משני צידי הקלעים. כשהיה בן 12 וחצי התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מהתקף לב. הוא התחיל ללמוד בתיכון "צייטלין" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה. לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות" ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר התיכון "עירוני א'". במסגרת לימודיו בבית ספר זה השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. באותה תקופה לוין יצא בשאלה.[2]

לאחר שירות צבאי כצפן בחיל הקשר, החל לוין ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967). באוקטובר 1965 הצטרף למערכת העיתון "דורבן", אחד משני עיתוני הסטודנטים של האוניברסיטה. את המדור הספרותי בעיתון זה, ערך חברו לספסל הלימודים אברהם עוז. לוין החל לפרסם שם מדור סאטירה בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" שמוקם בעמוד האחרון של העיתון. במדור זה, בין השאר, ביקר לוין את המלחמה על כל היבטיה, את נרטיב השואה, וגם הרבה לעקוץ את הממסד על יחסו לערבים. כתיבתו עוררה את חמתם של רבים מעמיתיו הסטודנטים, שאף חתמו על עצומה המגנה אותו ואת כתיבתו. אחדים מקטעיו בתקופה זו הוצאו לאור, בשינויים כלשהם, כחלק מיצירתו המאוחרת יותר (למשל, "בלדה מחושלת על חייל וחיילת" מיוני 1966 שהתגלגל ל"נשר שחור על גג אדום", ופורסם בעקבות מלחמת לבנון הראשונה). חלק מהמדור נכתב יחד עם האמן מיכאל דרוקס שאייר אותו. לוין ודרוקס אף יצרו סדרת עבודות משותפת בשם "אדון זאב". אף על פי שנחשב לסטודנט מבריק, בחר לוין שלא לגשת לבחינות הסיום ולא קיבל תואר ראשון.

בעת שרותו הצבאי התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם פגש בדני טרץ', איש התיאטרון של הנוער הקומוניסטי. בין השניים צמחה ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בה שירת ביחידת נ"מ באל-עריש, הוא המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי הוא תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "אנתרופולוגי").

פרסומי יצירות ראשונים בשנת 1967 פרסם לוין פואמה בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; ב"הארץ" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968) ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של מנחם פרי ומאיר ויזלטיר החל לפרסם ב-1971 סיפורים, פואמות ושירים בכתב העת "סימן קריאה" ("עולם החנפנות" ב-1973, "גיבן מוצא זונה" ב-1976, "חיי המתים" ב-1981, ואחרים).

ב-1967 שלח לוין תסכית רדיו בשם "תפסו את המרגל" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב-1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".

פעילות בתיאטרון

כרזת הפקת המחזה "הילד חולם" (1993)

רבקה גור בהצגה "כריתת ראש" (1996) במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 הוא החל לעבוד יחד עם הבמאית עדנה שביט על הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; תחילה דובר על כך שהקברט יועלה ב"צוותא", הלהקה אף עשתה חזרות שם, אך כשמנהלי "צוותא" ראו חזרה מתקדמת של המופע הם החליטו לבטל את הצגתו שם עקב תכניו. עקב כך, החליטו היוצרים להציגו במועדון "בר-ברים" בתל אביב.[3] חברי הלהקה כללו ארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב תחת עדנה שביט, בהם בת-שבע צייזלר וגד קינר (כשלעיתים החליף אותו יאיר רובין), המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. בהופעה מוקדמת בקיבוץ נצר סרני התחוללה שערורייה כשוותיקי הקיבוץ, שזעמו על תכניו של הקברט, פירקו את הבמה, צרחו על השחקנים ונהגו עמם באלימות.[4] עקב התגובות, מיתנה הבמאית עדנה שביט את ההצגה, הוציאה ממנה את אחד השירים שעוררו את הזעם הרב ביותר, "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", וביקשה מהשחקנים להופיע באופן רך יותר. באוגוסט 1968 הועלתה הבכורה הרשמית במועדון "בר-ברים". הביקורות היו רעות,[5] הקהל מיעט להגיע, המופע ירד, חזר להופיע, ושוב ירד.

עבודתו הבאה של לוין הייתה רביו סאטירי בשם "קטשופ". את ההצגה מימן דוד ארנפלד, יהלומן ופעיל שמאל, שהתרשם מ"את ואני והמלחמה הבאה", הפיק דני טרץ', וביים אחיו של חנוך, דוד לוין. שחקני המחזה היו תיקי דיין, קובי רכט וטוביה צפיר (כשלעיתים החליף אותו שמעון לב-ארי), ועל הלחנת המוזיקה הופקדו שוב אלכס כגן ובני נגרי. המופע הוצג לראשונה במועדון "הקברט הסאטירי" (במרתף "קולנוע פריז") בתל אביב במרץ 1969. ההצגה הייתה בידורית יותר ועוקצנית ותקיפה פחות מקודמתה, הביקורות ל"קטשופ" היו טובות ברובן,[6] וכך גם תגובת הקהל.

בשתי יצירות אלה יצא לוין כנגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה מ"את ואני והמלחמה הבאה", "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"ם גורודיש בתום מלחמת ששת הימים), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון" מ"קטשופ"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות" מ"קטשופ").

הביקורת שהופנתה כלפי לוין בעקבות "את ואני והמלחמה הבאה" התעצמה לאחר בכורת מחזהו הפוליטי השלישי, "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שכתוב פעמים רבות בטעות), שהועלה על ידי התיאטרון הקאמרי בבימויו של דוד לוין, ובכיכובם של תיקי דיין, ישראל גוריון, יוסי גרבר, ז'רמן אוניקובסקי, ונחום שליט. עוד לפני העלאתו, רצה התיאטרון למתן את החומר של המחזה, אך נתקל בסירובו של חנוך לוין. כמו כן, תבעו אנשי המפד"ל בתל אביב, בראשותו של סגן ראש העירייה חיים בסוק, מן העירייה שלא להעלותו עקב תוכנו, שכלל שיר שחילל לכאורה את כבודו של התנ"ך, ובנוסף, פנו גם למשרד הפנים לבטל את העלאתו באמצעות "המועצה לביקורת סרטים ומחזות".[7] המועצה הסירה שני קטעים מן המחזה,[8] התיאטרון הקאמרי הגיש תביעה כנגד המהלך לבג"ץ,[9] והמועצה חזרה בה ואישרה את המחזה במלואו,[10] והוא הועלה לבסוף בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970. ההצגה כללה, בין השאר, ביטויים גסים ("לתקוע נודות"), סצנה ("העקידה") בה יצחק מפציר באביו אברהם שלא יהסס וישחט אותו, כביקורת על ההורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות, ולעג על הזחיחות והיוהרה הישראלית ("החיזור"). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי). חרף מחאותיו של לוין, החליטה הנהלת התיאטרון בעקבות המהומות להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד.

מחזהו ה"אמנותי" הראשון של לוין היה הקומדיה "סולומון גריפ" שבכורתה נערכה במאי 1969 ב"תיאטרון הפתוח", בבימויו של הלל נאמן. להצלחה הציבורית הגדולה הראשונה הוא זכה בעקבות הקומדיה הבאה שלו, "חפץ", שהועלתה על בימת תיאטרון חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר; מחזה זה נדחה על ידי "הקאמרי" ו"הבימה" קודם לכן. מחזהו הבא, "יעקובי ולידנטל", היה הראשון אותו לוין גם ביים, והוא הוצג לראשונה בדצמבר 1972 בתיאטרון הקאמרי. במהלך שנות השבעים הוא המשיך לכתוב ולביים הצגות שהועלו בעיקר בתיאטרון חיפה וב"קאמרי" (ראו את רשימת המחזות). לוין גם חיבר בתקופה זו שני תסריטים: "פלוך", שביים דני וולמן ב-1972 ובו גם שיחק בתפקיד קטן, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" שביים ויטק טרץ' ב-1977; שני הסרטים זכו להערכת הביקורת, אך לא הקהל.

הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "יסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצנה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מחזהו הבא של לוין, "הזונה הגדולה מבבל" מ-1982, עורר התנגדות גם בקרב עמיתיו השחקנים בתיאטרון הקאמרי, ובראשם יוסי ידין. בעקבות ההתנגדות, קוצר המחזה בכ-20 דקות.

לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בתיאטרון נווה צדק בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר, בין השאר, אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי, רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו. אף על פי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות לא נתנה את אישורה, החליט קוטלר להעלותו על הבמה; כיוון שעלתה ההצגה לבמה ללא אישור, ניתן דו"ח על העלתה ונפסלו חלקים ממנה. לאור העובדה שהקטעים שנפסלו היו משפטים מתוך ההצגה ולא סצנות שלמות, התקשו יוצרי ההצגה למצוא פתרון למגבלות הצנזורה. אלא שאז התראיין יהושע יוסטון, יו"ר המועצה לביקורת סרטים הצגות וציטט ברדיו את המשפטים שהצנזורה חתכה מההצגה. כיוון שכך, מצאו היוצרים פתרון משפטי: אם ליו"ר המועצה מותר להקריא את המשפטים שהצנזורה אסרה, משמע אסור להציג אותם אך להקריא מותר. מאז והילך במקום להציג את המשפטים האסורים על הבמה, הם הוקראו על ידי שחקן שישב בקהל.

לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("יאקיש ופופצ'ה", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("הילד חולם", "ההולכים בחושך", "אשכבה" ועוד) זכו לשבחים רבים.

פעילותו כפזמונאי וסופר אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"חייל של שוקולד" בביצוע "החלונות הגבוהים" (שהתפרסם קודם לכן במדורו "דף האחוריים", ונאסר להשמעה ברדיו בשל תוכנו), "אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע יהודית רביץ, "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "אחרית הימים", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע תיקי דיין (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של ריטה), "לונדון" (הלקוח ממחזהו "אורזי מזוודות"), "שחמט"[11] (מתוך "את ואני והמלחמה הבאה") בביצוע חוה אלברשטיין, ועוד. לוין פרסם שני ספרי סיפורת ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר שירה ("חיי המתים").

בשנות ה-90 הופיעה השחקנית מרים גבריאלי (ששיחקה בכמה ממחזותיו) בהצגת היחיד "שש שעה רקובה" שהתבססה על כמה מסיפוריו שהופיעו בספר "החולה הנצחי והאהובה".

בשנת 2000, לאחר פטירתו, הוציא המוזיקאי דודי לוי את הדיסק "פרויקט חנוך לוין", הכולל 11 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2003 הוציא המלחין/פסנתרן עמית פוזננסקי את הדיסק "חיי המתים", הכולל 10 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף בשם "כשתחשכנה עיניי", ובו שירים שכתב לוין.

לוין כתב סיפורים וקטעי פרוזה רבים. הוא הרבה לכתוב פרוזה בתחילת דרכו, בשנות השישים. אז כתב סיפורים קצרים שהושפעו מאד מקפקא למשל "ההזדמנות" הנפתח במילים "בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח." או סיפור אחר שנפתח ב"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין". קרן דותן כותבת על אוסף של חמישה מסיפוריו המוקדמים המרכזיים כי "מכל החמישה עולה אחרות חריפה של הדמות המרכזית. אחרות בלתי נסבלת המתפרקת בחלק מהסיפורים עד כדי קומדיית נונסנס."[12]

לוין נודע בסירובו העקבי להתראיין לכלי התקשורת, בו התמיד מאז תחילת שנות השבעים. באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":

אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה... אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.

חיים אישיים

המצבה על קברו של חנוך לוין לוין נישא פעמיים, לציירת נאוה כורש ולדיילת עדנה קרן. בת זוגו בשנות חייו האחרונות הייתה שחקנית התיאטרון ליליאן ברטו, אותה פגש בשנת 1993 בזמן החזרות להצגה "הילד חולם". משלוש נשים אלו נולדו לו ארבעה בנים.

בסוף שנות ה-90 לוין חלה בסרטן הערמונית ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו (הבמאי אילן רונן השלים זאת).

לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 מסרטן הערמונית ונקבר בבית העלמין קריית שאול. "הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת ליצירתו האחרונה.

לוין חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם (ראו את רשימת המחזות).

נושאי כתיבה עיקריים חנוך לוין החל את דרכו כסטיריקן ונושא הסאטירה הופיע באופן עקבי בכתביו. החל בדף האחוריים, ב"את אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה", דרך "חפץ" ו"הילד חולם". אולם במאמר היחיד שפרסם[13] לוין טוען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.

כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים.[14] עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק מאוד לעיתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב. דוגמאות לקיצוניות בה נוקט הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים; משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקירבה לאישה.

פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות, כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט של לוין בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד, לבין הרצון להיות אדם טוב ורגיל, מאידך.

נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הוא חוסר המשמעות של הקיום האנושי.[15] לוין שומט פעמים רבות את הקרקע עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד לאן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות, או הארה, אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך ישיר לה שגרה אפורה.

הפקות Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חנוך לוין - מחזות חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. רשימה זו מכילה מחזות שהועלו בלבד.

שם המחזה שנת הפקה ראשונה שנת כתיבה תיאטרון במאי את אני והמלחמה הבאה 1968 1967 מועדון בר-ברים עדנה שביט סולומון גריפ 1969 1968 התיאטרון הפתוח הלל נאמן קטשופ 1969 1969 הקברט הסאטירי (בקולנוע "פריז") חנוך לוין מלכת אמבטיה 1970 1969 התיאטרון הקאמרי דוד לוין חפץ 1972 1972 תיאטרון חיפה עודד קוטלר יעקובי ולידנטל 1972 1970 התיאטרון הקאמרי וצוותא חנוך לוין נעורי ורדה'לה 1974 1972 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין שייץ 1975 1974 תיאטרון חיפה חנוך לוין קרום 1975 1972 תיאטרון חיפה חנוך לוין פופר 1976 1975 תיאטרון חיפה חנוך לוין סוחרי גומי 1978 1977 התיאטרון הקאמרי וצוותא חנוך לוין הלוויה חורפית 1978 1977 הבימה חנוך לוין הוצאה להורג 1979 1977 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין ייסורי איוב 1981 1979 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הפטריוט 1982 1982 המרכז התיאטרוני בנווה צדק עודד קוטלר הזונה הגדולה מבבל 1982 1980 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין אורזי מזוודות 1983 1975 התיאטרון הקאמרי מייקל אלפרדס הנשים האבודות מטרויה 1984 1981 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין כולם רוצים לחיות 1985 1981 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין יאקיש ופופצ'ה 1986 1982 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין נכנע ומנוצח 1988 1986 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין מלאכת החיים 1989 1980 הבימה מיכאל גורביץ' הג'יגולו מקונגו 1989 1988 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין המתלבט 1990 1983 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הופס והופלה 1991 1988 הבימה חנוך לוין הילד חולם 1993 1986 הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל חנוך לוין האשה המופלאה שבתוכנו 1994 1992 התיאטרון הקאמרי ותיאטרון החאן חנוך לוין פעורי פה 1995 1993 התיאטרון הקאמרי רוברט סטורואה כריתת ראש 1996 1988 הבימה חנוך לוין הזונה מאוהיו 1997 1978 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין רצח 1997 1995 התיאטרון הקאמרי עמרי ניצן ההולכים בחושך 1998 1992 הבימה ותיאטרון חיפה חנוך לוין אשכבה 1999 1998 התיאטרון הקאמרי חנוך לוין הבכיינים 2000 1999 התיאטרון הקאמרי אילן רונן רווקים ורווקות 2002 1985 התיאטרון הקאמרי אלדד זיו רומנטיקאים 2002 1997 התיאטרון הקאמרי מיכה לוינסון השמשים 2005 ? תיאטרון הסמטה יובל זמיר המדמה 2005 1983 אוניברסיטת תל אביב שיר גולדברג הרטיטי את לבי 2007 1993 התיאטרון הקאמרי אודי בן-משה מוריס שימל 2010 1998 הבימה יעל רונן איחש פישר 2010 1999 התיאטרון הקאמרי רוני פינקוביץ' שוזס ובז'ז'ינה 2012 1992 תיאטרון מיקרו אירנה גורליק גאולה 2013 1993 סמינר הקיבוצים טל ברנר החייל הרזה 2016 1998 פסטיבל עכו טל ברנר הקיסר גוק 2019 1997 גודמן - בית ספר למשחק בנגב אריאל וולף "מתאבל ללא קץ" 2015 1992 גודמן - בית ספר למשחק בנגב יאיר שרמן הנצחה רחוב בראש העין. לוחית זיכרון נקבעה על ביתו של חנוך לוין ברחוב ג'ורג' אליוט 5 בתל אביב. ב-2015 נקבעה לוחית זיכרון גם בכניסה לבית ילדותו ברחוב ראש פינה 18 בתל אביב. באלבום "נקודה טובה" של הזמר שולי רנד אשר יצא בשנת 2008, מופיע השיר "המשורר" אשר נכתב לזכרו.[16] אזכורים בתרבות

"חנוך לוין" מאת יגאל תומרקין (ג' 26 ס"מ, ברונזה). תיק הדפסים בשם "בהשראת חנוך לוין: תיק הדפסים" (2002) הופק והוצג וכלל עבודות של 16 אמנים ובהם מיכה אולמן, עדו בר-אל, משה גרשוני, תמר גטר, ציבי גבע, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ואמנים נוספים. "אפילו הבוץ היה מתוק ", סרטם התיעודי של אורנה בן דור, עמי טיר ורן קוצר עוקב אחרי ההפקה של "אשכבה" בפולין ומתמקד בחנוך לוין ובשחקן יוסף כרמון. הסרט הופק ב-2002 ושודר בערוץ 8. סדרת התעודה "חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם",[17] היא סדרה בת ארבעה פרקים (שכל אחד מהם הוקדש לאספקט אחר בחייו וביצירתו של לוין), אשר נוצרה על ידי רוני קובן, שרון קרני ורן לנדאו, והופקה על ידי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון. הסדרה הייתה לאחת מסדרות התעודה המקוריות האחרונות ששודרו במסגרת הערוץ הראשון של רשות השידור בראשית שנת 2017. ארבעת סרטי הסדרה :

סרט ראשון - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 1

(57:31 דקות), יו-טיוב סרט שני - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 2

(51:33 דקות), יו-טיוב סרט שלישי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 3

(55:46 דקות), יו-טיוב סרט רביעי - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם - חנוך לוין - פרק 4

(55:05 דקות), יו-טיוב שולי רנד סיפר כי כתב את השיר "המשורר", העוסק בדיאלוג בין אדם מאמין לאדם שאינו מאמין, לזכר חנוך לוין.[18] רבים משיריו ופזמוניו הולחנו בידי מלחינים רבים. יצאו גם כמה אלבומים של שירים מולחנים שכתב לוין. ב-17 במרץ 2011 נפתחה בגלריה גבעון בתל אביב תערוכה של הצלם גדי דגון ובה תצלומים המתעדים חלק מהפקות התיאטרון של לוין. במקביל לתערוכה פרסם דגון ספר תצלומים בנושא זה.[19] אלבומי שירים שיצאו אבי טולדנו שר חנוך לוין (1990) דודי לוי - פרויקט חנוך לוין (2000) חיי המתים - עמית פוזננסקי - משירי חנוך לוין (2003) את ואני והמלחמה הבאה (2004), בהשתתפות השחקנים/זמרים שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת-שבע צייזלר, גד קינר והפסנתרן ברט ברמן מלכת אמבטיה (1970), יצא על גבי דיסק בשנת 2006 כשתחשכנה עיניי - שירים ומוזיקה ממחזותיו של חנוך לוין (אוסף)(2008) היספיקו החיים? - משירי חנוך לוין (2013) חיותה- פנטזיה מוזיקלית תיאטרלית על פי חנוך לוין משתתפים: ירדן בר-כוכבא, רוני פורת, עמנואל חנון, אריה זונשיין, דניאל פיינגולד, עידו בוקלמן (2014) לקריאה נוספת מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001. אוסף ביקורות על מחזותיו של חנוך לוין, שפורסמו בעיתונות במשך שלושים שנה. ברכה צמח, בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות, הוצאת רסלינג, 2012. נורית יערי ושמעון לוי, ערכים, חנוך לוין: איש עם המיתוס באמצע, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם קרן זגגי, 2004. דנה-לשם עזרא, חנוך לוין - חפץ, הוצאת אור-עם, 1993. חיים נגיד, צחוק וצמרמורת : על מחזות חנוך לוין, הוצאת אור-עם, 1998. זהבה כספי, היושבים בחושך - עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים, הוצאת כתר, 2005. יצחק לאור, הקומדיה של חנוך לוין : פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, 1999. תמר בר-לב, בין החפץ כרצון לחפץ הדומם: עיון במחזותיו של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1982. במבי (עודד) פרידמן, ה"בית" של חנוך לוין : העיצוב הבימתי של חלל פנים הבית במחזות ה"שכונה" של חנוך לוין, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 2002. עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009. יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. עודד וולקשטיין, דני טרץ', מולי מלצר (עורכים), ספר הציטטות של חנוך לוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011. אברהם עוז, שדות ומזוודות: תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני, תל אביב: רסלינג, 2014. Erella Brown, Allegory and Irony in the Satirical Work of Hanoch [Ph.D Dissertation); Ithaca: Cornell University 1989 איה לביא סנדרוב,"מודרניזם ופוסטמודרניזם ביצירת חנוך לוין: פואטיקה פוסטמודרנית בשירות הפואטיקה המודרנית", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2012. יונתן אנוש, "אליך וממך חנוך לוין" אירוע תיאטראלי אופטימלי בשתי מערכות. עיבוד ועריכה - אוריאל זוהר. כתב העת עכשיו, גיליון 73–74, עמ' 145–149, (סתיו-חורף 2013–2014). קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חנוך לוין ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חנוך לוין אתר המכיל את מכלול יצירות חנוך לוין במלואן ספר חנוך לוין הצעיר , מטעם 19, ספטמבר 2009 גיבור תרבות

תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק א' להאזנה גיבור תרבות

תוכנית רדיו בשני חלקים המוקדשת לחנוך לוין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: חלק ב' להאזנה קטע קול ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: חנוך לוין , באתר iCast‏, 30 ביוני 2011 - ראיון עם אלברט כהן קטע קול גיא מרוז מקריא שיר של חנוך לוין

"את מי אהבה אהובתי", גלי צה"ל, יולי 2017 חן מלול, לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון , ינואר 2019, בבלוג הספרייה הלאומית. חן מלול, "דף האחוריים" של חנוך לוין , ינואר 2020, בבלוג הספרייה הלאומית. מידע ביוגרפי וביבליוגרפי חנוך לוין , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" חנוך לוין , באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) נורית יערי, שמעון לוי, ורשימת מחזותיו שהוצגו על בימות התיאטרון, באתר התיאטרון הקאמרי. רשימת הפרסומים של חנוך לוין , בקטלוג הספרייה הלאומית ספרי חנוך לוין

באתר הספריה החדשה מאמרים מכתבי עת אקדמים זהבה כספי (2008) "'הפטריוט' בשירותה של 'מלכת אמבטיה': מלחמת ששת הימים ביצירתו של חנוך לוין " ישראל, חוברת 13, עורך: מאיר חזן זהבה כספי, ‏מצורת הגוף אל הבשר והדם : ייצוגי גוף בדרמה של חנוך לוין , מכאן ג', דצמבר 2002, עמ' 62–85 כתבות עיתונאיות יצחק לאור, איך אומרים לקרדה בצרפתית - על "הכנסתו" של לוין לתוך הרפרטואר של התיאטרון הצרפתי , באתר הארץ, 10/06/04 ציפי שוחט, 13 הפקות למחזות של חנוך לוין יועלו בעולם , באתר הארץ, 7 באוגוסט 2006 ציפי שוחט, חנוך לוין ממשיך לנצח , באתר הארץ, 6 באפריל 2008 יצחק לאור, "יש עוד חנוך לוין אחד, לא זה שמת" , באתר הארץ, 29 באוגוסט 2008 מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, ה"סקופ" של חנוך לוין , באתר הארץ, 7 בדצמבר 2008 רות דר, שחש וברדש - זיכרונות מעבודה משותפת , באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009 אסתי סגל, טל פרי ושירי לב-ארי, ‏חי לו מיום ליום , באתר גלובס, 17 באוגוסט 2009 מנחם פרי, איך שרתי אופרה עבור חנוך לוין , באתר ynet, 18 באוגוסט 2009, ynet ‏18 באוגוסט 2009 אהרון לוין, בלכתו הותיר חלל מלא , באתר ynet, 18 באוגוסט 2009 מיכאל הנדלזלץ, תוגה חד-תרנית, ספר חנוך לוין הצעיר , באתר הארץ, 19 באוגוסט 2009 שרית פוקס, חנוך ואני: דוד לוין נזכר באחיו , באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2009 עמית קלינג, מחזאי עתידות , באתר של "רשת 13", 18 באוגוסט 2009 (במקור, מאתר "nana10") מאיה נחום שחל, מלאכת החיים , באתר כלכליסט, 3 בנובמבר 2009 רוני פיסקר, חנוך לוין למתחילים , באתר ynet, 15 בנובמבר 2009 אורן קקון, הקהל היה לב המחזה , באתר הארץ, 8 בינואר 2010 אראלה בראון, "אנחנו", כלומר אנשי השירות, העבדים , באתר הארץ, 22 באוקטובר 2010 רוני אפרת, עכבר העיר אונליין, האם אנחנו בוגדים בחנוך לוין? , באתר הארץ, 24 באוקטובר 2010 דניאל ראוכוורגר, תערוכה: הצלם גדי דגון ליווה את חנוך לוין , באתר הארץ, 17 במרץ 2011 טל פרי, ‏רמי ברוך: "לוין היה אנרכיסט בנשמתו, וצעירים היום אוהבים אנרכיה" , באתר גלובס, 2 במרץ 2011 מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין עדיין אגדה , באתר הארץ, 5 באפריל 2011 יוני רכטר, שלומי שבן וקרולינה: שרים חנוך לוין , באתר ynet, 6 בינואר 2013קובץ צליל החודש לפני שנים: השערוריות של חנוך לוין (הקישור אינו פעיל, 11 באפריל 2017), באתר הקאמרי, 28 באפריל 2012 מרב יודילוביץ', חנוך לוין על בימות פולין: "תיאטרון שדורש אומץ" , באתר ynet, 12 ביוני 2013 תמר רותם, איך נהפך חנוך לוין ללהיט בפולין , באתר הארץ, 20 בנובמבר 2013 יצחק לאור, מדוע הנשים אצל חנוך לוין הן בעיקר איוּם , באתר הארץ, 17 באוגוסט 2013 מיכאל הנדלזלץ, האתר החדש של חנוך לוין חושף מדוע הוא לא הצליח בחו"ל בחייו , באתר הארץ, 23 בדצמבר 2013 יאיר אשכנזי, בנו של חנוך לוין מציג צד נוגע ללב ולא מוכר של המחזאי , באתר הארץ, 22 בדצמבר 2016 גד קינר קיסינגר, ובבוקר נפלא לה־לה־לה, שוב נבכה על מותם תה־תה־תם , באתר הארץ, 13 באוגוסט 2018 כרמית ספיר ויץ, ‏הפרובוקציות, הצנזורה והעירום: 20 שנה למותו של חנוך לוין , באתר מעריב אונליין, 10 באוגוסט 2019 פרופ' גד קינר קיסינגר‏, השרוול ההפוך: 20 שנים למותו של חנוך לוין, האיש שהציב בפנינו מראה עכורה , באתר וואלה! NEWS‏, 19 באוגוסט 2019 רשימות אריק גלסנר, על חנוך לוין , בלוג באתר "רשימות", 30 במרץ 2009 יפתח גולדמן, חנוך לוין: עליבות וטרגדיה מיצירתו תימהון בָּלוּל בכאב של ערב קיץ / חנוך לוין , באתר ynet, 30 ביוני 2003 "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה" , מתוך 'הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים', באתר הספרייה החדשה "כשתחשכנה עיני" , באתר הספרייה החדשה "שחמט" , באתר הספרייה החדשה "רגעים יפים" , מתוך 'מלכת אמבטיה', באתר הספרייה החדשה חנוך לוין, תשחט, אבא, תשחט , באתר ynet, 8 במרץ 2009, קטע מתוך "העקידה", מערכון מתוך 'מלכת אמבטיה' ynet ‏,8 במרץ 2009 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9A_%D7%9C%D7%95...

----------------------------

Hanoch Levin (December 18, 1943 – August 18, 1999; Hebrew חנוך לוין), was a prominent Israeli dramatist, theater director, author and poet, best known for his theater plays.

David Levin was born in Lodz in 1934. His brother Hanoch Levin was born in 1943 in Tel Aviv. Their parents were Malka and Israel Levin. Israel came from a well known rabbinical family. His mother was feiga, daughter of the Gerrer Admor Yehuda Arie Leib ה"שפת אמת" Alter (1847- 1905) His father was Rabbi Chanoch Tzvi HaKohen Levin , The rabbi of Benzin (1870-.1935) Malka Israel and baby David immigrated to Palestine in 1935 from Łódź, Poland. They grew up in a religious home in the Neve Sha'anan neighborhood in southern Tel Aviv. The father ran a grocery store. (The grandparents have been incorrectly identified see this discussion).

As a child, Hanoch attended the Yavetz State Religious School. In the 1950s, his brother, David, who was nine years older than he was, worked as an assistant director at the Cameri Theater. His father died of a heart attack when he was 12 years old. Hanoch attended Zeitlin Religious High School in Tel Aviv. After ninth grade, he left school to help support the family. He worked as a messenger boy for the Herut company and took classes at a night school for working youth at the Ironi Aleph middle school. There he joined a drama club and acted in Michal, Daughter of Saul by Aharon Ashman. Professional life Academic studies

After serving his compulsory military duty as a code clerk in the signal corps, Levin began to study philosophy and Hebrew literature at Tel Aviv University (1964–67). In 1965 he joined the editorial board of the Dorban newspaper, one of the university's two student newspapers. Some passages from the period were republished, with thorough revisions, as part of his later work. For example, "A Hardened Ballad of a Soldier Man and Woman" from June 1966 was revised as "Black Eagle on a Red Roof" and published after the 1982 Lebanon War.

During his university studies, Levin associated with the Communist Party, where he met Danny Tracz, the dramatist of the Communist youth. A friendship and professional kinship developed between the two that lasted beyond the period of their party activities. Early writings

In 1967, Levin published a poem called "Birkot ha-Shahar" (the name of the Jewish "dawn blessings") in the literary journal Yochani, and was met with critical acclaim. The poem was later reprinted in his poetry collection Life of the Dead. In Haaretz he published the stories "Stubborn Dina" (1966) and "Pshishpsh" (1971, also published in the book The Eternal Invalid and the Beloved), as well as the verse cycles "Party Song of the Wicked: An Idyll" (1968, later appeared in Life of the Dead) and "Flawed People" (1970). Following Meir Wieseltier's invitations, he began in 1971 to publish stories, poems, and verse in the literary journal Exclamation Point (סימן קריאה): "The World of the Sycophantes" in 1973, "A Hunchback Finds a Prostitute" in 1976, "Life of the Dead" in 1981, and others.

Also in 1967, Levin sent a radio play called Catch the Spy to a radio drama competition at Kol Israel, winning first prize. The show, under the direction of David Levin, was broadcast several times. Levin's translation into English won first prize in 1969 in a radio drama competition in Italy. It was later published in the book Finale. Theatrical work

In 1967–70, Levin devoted himself to political satire. In March 1968 he began working on a cabaret show entitled You, Me and the Next War, with Edna Shavit. The show was mounted in August 1968 at the Bar-Barim club in Tel Aviv by four of Shavit's students from the theatre department at Tel Aviv University: Bat-Sheva Zeisler, Shifra Milstein, Gad Keynar and Rami Peleg. Danny Tracz was the producer. Next, Levin wrote a satire called Ketchup. Under the direction of his brother, David, it was performed in the basement of the Satirical Cabaret in Tel Aviv in March 1969. In these two works, Levin mocked Israeli military pathos (as in the parody "Victory Parade for the 11 Minutes War" of the victory speech by General Shmuel Gonen at the close of the Six-Day War), the impotence and complacency of Israel's politicians ("Peace Talks in the Middle East"), and presented a macabre treatment of bereavement ("Squares in the Cemetery").

The criticism directed at Levin following You, and Me and the Next War and Ketchup deepened after the premiere of his third political play, Queen of a Bathtub ("מלכת אמבטיה), produced by the Cameri Theater in April 1970. David Levin directed the controversial play, which made pointed use of vulgarity, and contained provocative sketches such as "The Binding" in which Isaac begs his father Abraham not to hesitate to slaughter him, and "The Courting" which mocks Israeli volubility and arrogance. Perhaps because it was presented on the stage of an established theater, the play aroused an unprecedented storm of public opinion. Viewers protested and made a disturbance during the performances. The National Religious Party demanded censorship of a song that, in its opinion, profaned the honor of the Bible. The government threatened to withdraw its financial support from the theater. The criticism further addressed the play itself: "a combination of flawed dialogues and ditties attempting to toss salt on our open wounds" (Dr. Haim Gamzu); "This 'theatrash' (mahazevel) makes us all out to be despicable killers, citizens of a militarist, money-grabbing state." (Uri Porat); and "a scene about a reporter, who comes to interview a young widow whose husband died in the trenches, and plays at love with her, only a demonic or infirm mind could devise... it's a malicious abuse of thousands of bereaved parents" (Reuven Yanai). In spite of Levin's objections, the theater's management decided, in the wake of these outraged responses, to close the show after only nineteen performances. Mainstream success

Levin's first "artistic" play was the comedy Solomon Grip, which premiered in May 1969 at the Open Theater under direction of Hillel Ne'eman. He achieved his first great public success with his next comedy, Hefez, which was mounted on the stage of the Haifa Theater in March 1972, directed by Oded Kottler. This play had previously been passed up by the Cameri and Habima. His next play, Ya'akobi and Leidental, the first that Levin also directed, was first presented in December 1972 at the Cameri Theater. During the 1970s, he continued to write and direct plays that primarily appeared at the Haifa Theater and Cameri (see the list of plays below). During this period Levin also wrote two screenplays: Floch, directed by Danny Wolman in 1972, and Fantasy on a Romantic Theme, directed by Vitek Tracz in 1977. The two movies earned the acclaim of critics, but not the public.

The next great tempest occurred in the wake of the play Job's Passion in 1981. The play included a scene in which the naked Job, in the person of Yosef Carmon, is impaled through his anus on a pole by the Caesar's soldiers, and is sold to a circus so that his death throes can draw a crowd. Miriam Taaseh-Glazer, at the time the Deputy Minister of Education and Culture, announced from the Knesset dais that the State need not fund a theater "where a naked guy hangs for ten minutes with all his privates waving around." Levin's next play, The Great Whore of Babylon (1982), aroused opposition even among his colleagues the Cameri Theater actors, chiefly Yossi Yadin. Following this opposition, the play was cut by 20 minutes.

Levin returned to political writing with his play The Patriot, which opened October 1982 at the Neve Zedek Theater, directed by Oded Kottler. The play presents, among other things, an Israeli citizen who asks to emigrate to the United States. On account of this, the American consul asks him to spit on his mother, to kick an Arab boy's face, and afterward, to taunt God. Although the Council for Film and Drama Criticism banned the entire play, Kottler decided to present it. Yitzhak Zamir, then the government's legal counsel, recommended indictments against the theater management for transgressing censorship law. The play was allowed to go on only after it was edited.

During the 1980s, some of the critics charged that Levin was repeating material in his plays (Yakish and Poupche, Hamitlabet), although his later plays (The Dreaming Child, Those Who Walk in the Darkness, Repose, and others) received widespread acclaim.

In 1994, The Dreaming Child was adapted as a television film by noted Israeli director Ram Loevy. The opera The Child Dreams, composed by Gil Shohat, premiered in January 2010 on the occasion of the 25th anniversary of the Israeli Opera. Sets and costumes were designed by Gottfried Helnwein, and the production was directed by Omri Nitzan, Artistic Director of the Cameri Theater, who also helped Shohat adapt the play into the libretto. Non-th