Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea

Is your surname Hasmonean?

Research the Hasmonean family

Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea

Hebrew: יוחנן הורקנוס השני החשמונאי, מלך יהודה וכהן גדול
Birthplace: Judea
Death: -30 (65-75)
Jerusalem, Judea, Israel (Executed by King Herod The Great)
Place of Burial: Jerusalem, Judea, Israel
Immediate Family:

Son of Alexander Jannaeus Hasmonean, King and High Priest and Salome Alexandra, Queen of Judaea
Husband of wife, Hyrcanus II Hasmonean
Father of Elizabeth of Jerusalem, Queen Alexandra II
Brother of Aristobulus II Hasmonean, King and High Priest and Daug. Alexander Jannaeus Hasmonean

Occupation: King & High Priest of Judea, Roy de Judée, Grand-prêtre
Managed by: William Harden Waesche, Jr.
Last Updated:

About Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea

יוחנן הורקנוס השני (? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.


(d. 30 BCE), king of Judea from 67 to 63 BCE, the son of Salome Alexandra and Alexander Jannaeus. In 76 bc he was appointed high priest by his mother, then ruler of Judea, and after her death he also became king. His younger brother, Aristobulus II, seized the government, however, and forced Hyrcanus to agree to an arrangement whereby Aristobulus held the temporal power, and Hyrcanus the religious power. At this time, Antipater, known as the Idumaean, and influential resident of Jerusalem who was seeking to further his own ambitions, offered to help Hyrcanus II regain the throne. Antipater raised a revolt in support of Hyrcanus, and a general civil war ensued (67-63 BCE). In 63 BCE the Roman general Pompey the Great entered the war by capturing Jerusalem, exiling Aristobulus II and his immediate family, along with many other Jews, to Rome, and reestablishing Hyrcanus II as high priest (but not as king). Pompey also greatly reduced the Jewish territory in Palestine.

After Pompey's death in 48 BCE, Hyrcanus and Antipater supported Gaius Julius Caesar and in return, in BCE bc, Antipater was made procurator (Roman governor) of Judea, and Hyrcanus II was confirmed as high priest and given limited political power. In addition, Jewish territories seized by Pompey were returned, and all Roman soldiers were withdrawn from Judea. Caesar was assassinated in 44 BCE and Antipater in 43 BCE, and in 40 BCE Antigonus II, the surviving son of Aristobulus II and last of the Hasmonaean dynasty, captured Hyrcanus with the aid of Parthian troops. Antigonus now proclaimed himself king of Judea, but the next year (39 BCE) the Roman Senate declared Herod, known as Herod the Great, king of Judea; and Herod promptly set out to unseat Antigonus. Aided by Roman soldiers, Herod succeeded in capturing Antigonus (37 BCE) and in having him put to death. Herod then brought the aged Hyrcanus II back to Jerusalem, where later he became involved in an intrigue against Herod, was charged with participating in a conspiracy, and was executed in 30 BCE.

© 1993-2003 Microsoft Corporation. All rights reserved.

Death: 30 BCE. Father: Alexander Jannai Maccabeus of Judea, Mother: Salome Alexandra of Judea

Marriage 1 Spouse Unknown. Children: Alexandra of Judea

Hyrcanus II

Hyrcanus II, a member of the Hasmonean dynasty, was for a long time the Jewish High Priest in the 1st century BC. He was also briefly King of Judea in 67 BC. He was the ethnarch (ruler) of Judea c. 47-40 BC.


Hyrcanus was the eldest son of Alexander Jannaeus, King and High Priest, and Alexandra Salome. After the death of Alexander in 76 BC, his widow succeeded to the rule of Judea and installed her elder son Hyrcanus as High Priest. Alexander had numerous conflicts with the Pharisees. So Hyrcanus was believed to be supported by the Sadducees, especially later in his tenure.

When Salome died in 67 BC, she named Hyrcanus as successor to the Kingship as well.


Hyrcanus had scarcely reigned three months when his younger brother Aristobulus II rose in rebellion. Hyrcanus advanced against him at the head of his mercenaries and his followers. The brothers met in battle near Jericho and many of Hyrcanus' soldiers went over to Aristobulus II, and thereby gave the latter the victory.

Hyrcanus took refuge in the citadel of Jerusalem; but the capture of the Temple by Aristobulus II compelled Hyrcanus to surrender. A peace was then concluded, according to the terms of which Hyrcanus was to renounce the throne and the office of high priest, but was to enjoy the revenues of the latter office.

Alliance with the Nabataeans

This agreement however did not last, as Hyrcanus feared that Aristobulus was planning his death. Such fears were furthered by Hyrcanus' adviser Antipater the Idumean. According to Josephus, Antipater aimed at controlling Judea by putting the weak Hyrcanus back onto the throne. Hyrcanus took refuge with Aretas III, King of the Nabataeans, who had been bribed by Antipater into espousing the cause of Hyrcanus by the promise of returning Arabian towns taken by the Hasmoneans.

The Nabataeans advanced toward Jerusalem with an army of 50,000, took the city and besieged the Temple where Aristobulus had taken refuge for several months. During the siege, the adherents of Hyrcanus stoned the pious Onias (Honi ha-Magel, also Khoni or Choni ha-Magel), who had refused to pray for the demise of their opponents, and further angered the priests who were fighting along with Aristobulus by selling them cattle for the paschal sacrifice for the enormous price of one thousand drachmae and then refused to deliver the promised animals for the sacrifice.(Antiquities of the Jews Book 14, 2:2)

Roman intervention

During this civil war, the Roman general Pompey defeated the Kingdoms of Pontus and the Seleucids. He sent his deputy Marcus Aemilius Scaurus to take possession of Seleucid Syria.

As the Hasmoneans were allies of the Romans, both brothers appealed to Scaurus, each endeavoring by gifts and promises to win him over to his side. Scaurus, moved by a gift of 400 talents, decided in favor of Aristobulus and ordered Aretas to withdraw his army. During his retreat, the Nabateans suffered a crushing defeat at the hands of Aristobulus. Scaurus returned to Damascus.

When Pompey arrived in Syria in 63 BC, both brothers and a third party that desired the removal of the entire dynasty (according to some sources, these may have been the representatives of the Pharisees), sent their delegates to Pompey, who however delayed the decision. He favoured Hyrcanus over Aristobulus, deeming the elder, weaker brother a more reliable ally of the Roman Empire.

Aristobulus, suspicious of Pompey, entrenched himself in the fortress of Alexandrium, but when the Romans summoned their army, he surrendered and undertook to deliver Jerusalem over to them. However, since many of his followers were unwilling to open the gates, the Romans besieged and captured the city by force, badly damaging city and temple. Aristobulus was taken to Rome a prisoner and Hyrcanus restored.


Around 63 BC, Hyrcanus was restored to his position as High Priest but not to the Kingship. Political authority rested with the Romans whose interests were represented by Antipater, who primarily promoted the interests of his own house. In 47 BC, Julius Caesar restored some political authority to Hyrcanus by appointing him ethnarch. This however had little practical effect, since Hyrcanus yielded to Antipater in everything.


In 40 BC, Aristobulus' son Antigonus Mattathias allied himself with the Parthians and was proclaimed King and High Priest.[6] Hyrcanus was seized and mutilated at his ears (according to Josephus, Antigonus bit his uncle's ears off) to make him permanently ineligible for the priesthood.

Then Hyrcanus was taken to Babylonia, where for four years he lived amid the Babylonian Jews, who paid him every mark of respect.

Return to Jerusalem and death

In 36 BC, Herod I, who had vanquished Antigonus with Roman help and feared that Hyrcanus might induce the Parthians to help him regain the throne, invited the former High Priest to return to Jerusalem. Hyrcanus accepted and Herod received him with every mark of respect, assigning to him the first place at his table and the presidency of the state council.

However, in 30 BC Herod charged Hyrcanus with plotting with the Nabateans and put him to death. When he died, he was c. 72 years old, although Josephus says that he was 80 years old.

Biblical scholar Gregory Doudna proposed in 2013 that Hyrcanus II was the figure known as the Teacher of Righteousness in the Qumran Scrolls. According to Doudna, Hyrcanus II’s sectarian orientation is now generally understood to have been Sadducee.

Source :



Гиркан II (ивр. ‏הורקנוס השני‎‏‎‎) (? — 30 год до н. э.) — иудейский царь, этнарх (правитель), и первосвященник из династии Хасмонеев, сын Александра Яная. Он был первосвященником Иудеи в 76-67 годах до н. э., и в 63-40 годах до н. э. Он был этнархом Иудеи в 47-40 годах до н. э. при римлянах. Он был Царем Иудеи всего несколько месяцев в 67 году до н. э.

About יוחנן הורקנוס השני החשמונאי, מלך יהודה וכהן גדול (עברית)

.הורקנוס השני (110?- 30 לפנה"ס) כוהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי

עלייתו של הורקנוס אל המלוכה, וויתורו עליה לאחר מות אמו

הורקנוס השני היה בנם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. לאחר מות אביו, החלה אמו משתפת אותו בשלטון, ומסרה לידיו את כהונת הכוהן הגדול. שלומציון הייתה אישה, והאישה היחידה (פרט למלכה עתליה בימי בית ראשון) אשר הייתה למלכה. כאישה הייתה מנועה מלכהן ככוהן הגדול, משרה שהייתה בסיס כוחם הדתי והחילוני של מלכי בית חשמונאי, ומשום כך מסרה משרה זו לידי הורקנוס. לטענת יוסף בן מתתיהו היה הורקנוס "רפה ידיים" וזו הסיבה לכך שאמו סמכה עליו לכהונת הכהן הגדול, בעוד שחששה מעזות רוחו של בנה הצעיר אריסטובולוס השני אשר לדברי יוסף בן מתתיהו הייתה לו "נפש לוהטת", וחששה כי אם תתן בידיו את הכהונה הגדולה, ישתמש בכך על מנת לסלקה כליל מן השלטון.

כאשר חלתה, בימיה האחרונים, החל אריסטובולוס אוסף את כוחו. הוא העביר לצדו את כל מפקדי המצודות והכריז על עצמו למלך. כאשר התלונן הורקנוס על כך בפני אמו, כלאה זו את אשת אריסטובולוס ואת בניו במצודת אנטוניה, אך לא הספיקה להביא מהלך זה לידי סיום, ולדכא את מרידת אריסטובולוס בטרם מתה בשנת 67 לפנה"ס.

לאחר מותה קיבל הורקנוס את המלכות, אך לא החזיק במשרה זו זמן רב. אריסטובולוס וצבאו עלו על ירושלים. הורקנוס החזיק אומנם בבני משפחתו של אריסטובולוס שהיו שבויים באנטוניה, אך נרתע מלהשתמש בבני הערובה שבידיו על מנת להסיט את אריסטובולוס ממזימותיו. האחים נפגשו, וכרתו ברית בבית המקדש לפיה ניתנה המלוכה לאריסטובולוס, והכהונה הגדולה להורקנוס. על מנת לחזק את הברית השיא הורקנוס את ביתו אלכסנדרה לאלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס.

השפעת אנטיפטרוס האדומי, ומלחמת האחים

בזמן זה החל הורקנוס להיות נתון תחת השפעת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס היה אדומי נכבד, בן למשפחה שהתגיירה בימי יוחנן הורקנוס הראשון, ואביו, אנטיפס היה לנציב אדום מטעם אלכסנדר ינאי. אנטיפטרוס היה ליועצו הקרוב של הורקנוס, ותחת השפעתו החליט הורקנוס לחזור בו מהסכמותיו עם אריסטובולוס, ולשוב ולדרוש את המלוכה. הורקנוס ואנטיפטרוס נמלטו אל חרתת, מלך הנבטים והבטיחו לו את נחלות החשמונאים בארץ הנבטים בתמורה לסיוע כנגד אריסטובולוס.

חרתת וצבאו, ועמם הורקנוס ואנטיפטרוס, עלו על ירושלים, וצרו עליה, בשנת 64 לפנה"ס. בימי הפסח, כאשר ביקשו הנצורים קורבנות לשם עבודת המקדש, קיבלו הורקנוס ואנשיו תשלום, ובתמורה הבטיחו לספק לכוהנים כבשים לשם הקרבת הקורבנות. הורקנוס ואנשיו העלו אל חומת הר הבית סלים ובהם חזירים. כן תבעו אנשי הורקנוס מן הצדיק חוני המעגל, אשר היה ידוע בכך שתפילתו נענית, ובכך שהצליח להביא גשם בימי בצורת, כי יקלל את אריסטובולוס, ומשסירב לכך הרגוהו.

ההתערבות הרומאית

המצור הסתיים כאשר הגנרל הרומי פומפיוס אשר היה במסע מלחמה במזרח, שלח את מפקד צבאותיו סקאורוס לדמשק. אנשי שני הצדדים הגיעו אל סקאורוס וביקשוהו כי יסייע בידם. אריסטובולוס שילם לסקאורוס שוחד כספי משמעותי, וזה הגיע לירושלים ודרש מן הנבטים כי יסירו את המצור. הנבטים נענו לדרישה, אך משחזרו לעירם התקיפם אריסטובולוס בדרך והרג רבים מהם. בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס, ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור. יוסף בן מתתיהו כותב כי אריסטובולוס רצה בתחילה להיכנע לצבאו של פומפיוס, אך תומכיו סירבו להכניס את פומפיוס אל העיר. פומפיוס אסר את אריסטובולוס, וכבש את העיר ואת בית המקדש, לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. העיר עמדה כנגד כוחותיו של פומפיוס בגבורה, אך פומפיוס ניצל את מנוחת מגיני העיר בשבת, בנה סוללה על פני הערוץ העמוק שהפריד בין צפון העיר ובין חומותיו הצפוניים של הר הבית, וכבש את העיר. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים. לאחר כיבוש בית המקדש חילל פומפיוס את הקודש ונכנס אל קודש הקודשים מקום בו הורשה רק הכוהן הגדול לשהות. פומפיוס נמנע מלבזוז את אוצרות המקדש, ויום לאחר כיבוש המקדש, הורה לטהר את המקום שחולל, ולהמשיך בעבודת המקדש.

כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי, ואת תחילת שלטונם של הרומאים. ראו הרחבה בערך הסדרי פומפיוס.

פומפיוס הכריז על הורקנוס כ"אתנארך" ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס האדומי. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הוופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית.

הורקנוס המשיך לשלוט כשליט בובה, הן של אנטיפטרוס, והן של אדוניו הרומאים. בשנים שלאחר מכן, עד 62 לפנה"ס ניהל סקאורוס מלחמה בנבטים והסתייע בחיילים ששלח אנטיפטרוס. לאחר מכן הגיע הנציב גאביניוס אל סוריה במקומו. שנים אלו היו שנות מצב ביניים בין שיעבוד לרומא ובין עצמאות חלקית, כאשר השליט בפועל, אנטיפטרוס, שנוא על העם, ומושל בשמו של הורקנוס, כשהוא משעבד את אנשי הממלכה ואת האינטרסים שלה לטובת האינטרס הרומאי. [%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] מרד אלכסנדר השני

בשנת 58 לפנה"ס נמלט אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס, מכלאו ברומא, והגיע ליהודה. הוא אסף אנשים חמושים, והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס נאלץ להמלט מירושלים, ולפנות לגאביניוס לקבלת עזרה. גאביניוס דיכא את המרד, שבה את אלכסנדר, והחזיר את הורקנוס לירושלים. מכל משרותיו נותרה עתה ביד הורקנוס רק משרת הכוהן הגדול. גאביניוס חילק את הארץ לחמישה מחוזות אוטונומיים, ושם בראש כל אחד מהם "סנהדרין" המורכבת מנכבדי המקום. פעולה זו כמעט ואיינה את כוחו של השלטון המרכזי שאמור היה להיות ביד הורקנוס.

בשנת 54 לפני הספירה הגיע מרקוס ליקיניוס קראסוס לארץ, ושדד את אוצרות המקדש. הרומאים המשיכו לרדוף את תומכיו של אריסטובולוס בארץ והרסו את העיר טריכיי שלחוף הכנרת.

בימי יוליוס קיסר

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון העליון ברומא נתנה הזדמנות אחרונה לאריסטובולוס ולאנשיו. בית הורקנוס נתמך עד עתה בידי אנשיו של פומפיוס, שהיו נתונים במלחמת אזרחים עם הכוח העולה של יוליוס קיסר. אריסטובולוס הושם בראש שני לגיונות, אך בטרם הספיק לפעול, הורעל על ידי אנשי פומפיוס ומת. בנו אלכסנדר השני נערף במצוותו של פומפיוס.

לאחר תבוסתו של פומפיוס בקרב פארסלוס הפגינו הורקנוס ויועצו אנטיפטרוס את תמיכתם בקיסר, ואף השפיעו על יהודי מצרים להצטרף אל הלוחמים למען קיסר. קיסר הכיר בכהונתו של הורקנוס, מינה אותו לאתנארך על היהודים, ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס על ארץ יהודה. יפו הוחזרה לשטח הממלכה, קיסר התיר להורקנוס לבצר את חומות ירושלים ויהודה שוחררה מחובת הגיוס לצבא רומא.

הריב עם הורדוס

אנטיפטרוס מינה את הורדוס בנו למושל הגליל, וזה לכד את המורד חזקיהו והוציא אותו ואת אנשיו להורג ללא משפט. הורקנוס נאלץ, בניגוד לרצונו, להורות על העמדתו של הורדוס למשפט הסנהדרין בגין רצח זה. אל המשפט הופיע הורדוס כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, חגור בנשק, ושומרי ראש מקיפים אותו מכל עבר. אנשי הסנהדרין והורקנוס ביניהם נדהמו מפחד, ונראה היה כי הורדוס יצא זכאי בדינו. אך נאום תקיף של שמאי (ויש אומרים של שמעיה), היטה את הכף לרעתו של הורדוס. משראה הורקנוס כי הורדוס עומד לצאת חייב בדינו, הורה על דחיית המשפט למחרת, והורדוס נמלט בלילה אל דמשק. הורדוס מונה למושל סוריה, והפך לאויבו המושבע של הורקנוס. זמן מה לאחר מכן הורעל אביו של הורדוס, הוא אנטיפטרוס, בידי אחד מאנשי הורקנוס, מליכוס. על מנת לרצותו, השיא לו הורקנוס את נכדתו, בת בתו אלכסנדרה, היא מרים החשמונאית.

עלייתו של אנטיגונוס השני

שנים אלו היו שנים סוערות באימפריה הרומית. רציחתו של יוליוס קיסר הביאה בעקבותיה זעזועים, מלחמות ומרידות. אויביה של האימפריה ניצלו שעת כושר זו, והפרתים התקדמו מערבה והגיעו עד לארץ ישראל. בשנת 40 לפנה"ס הגיע מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס עם הפרתים לארץ, והכריז על עצמו כמלך. הורדוס הצליח להמלט, אך אחיו פצאל והורקנוס נפלו בשבי הפרתים. פצאל התאבד, ואילו הורקנוס הוגלה לבבל. על מנת שלא יוכל עוד לכהן ככוהן הגדול, קצץ אנטיגונוס את אוזניו, שכן אדם בעל מום פסול לכהונה הגדולה.

חייו בצילו של הורדוס, והכחדת בית חשמונאי

בשנת 37 לפנה"ס הצליח הורדוס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך. הורקנוס היה אמנם בגלות בבבל, אך הורדוס ידע כי אם יצליח הורקנוס להטות לטובתו את ליבה של הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה שבבבל, יהווה סכנה גדולה לשלטונו. לפיכך זימן אותו בדברי חלקות לשוב לירושלים, ושם חלק לו כבוד, אך שמר על כל צעדיו.

נכדו של הורקנוס, אחיה של מרים החשמונאית, הוא אריסטובולוס השלישי שהה בירושלים, והיה היורש הלגיטימי האחרון לשלטון בית חשמונאי. שניים אלו, הורקנוס ונכדו, היוו סכנה של ממש להורדוס, ועל מנת לבסס את שלטונו היה עליו להסיטם מן הדרך.

בתחילה נתן הורדוס לאריסטובולוס השלישי, הנער בן ה-17 את הכהונה הגדולה, אך מיד לאחר מכן המית אותו בטביעה, בארמונו אשר ביריחו תוך שהוא מסווה את הרצח בתאונה תוך כדי משחק. הדבר קומם על הורדוס את אשתו, מרים, חותנתו רבת הכוח, אלכסנדרה, ואת הורקנוס. הורדוס העליל על הורקנוס עלילת שווא, לפיה ניסה זה להרעילו, והוציאו להורג, בשנת 30 לפנה"ס. בסמוך לאחר מכן רצח אף את אלכסנדרה ואת מרים, האחרונה לבית חשמונאי, בשנת 29 לפנה"ס. הטרגדיה המשפחתית הסתיימה רק שנים לאחר מכן כאשר הרג הורדוס אף את ילדיו ממרים, אלכסנדר ואריסטובולוס.



view all

Hyrcanus II Hasmonean, King & High Priest of Judea's Timeline