Judas Maccabaeus, 3

Is your surname Maccabaeus?

Research the Maccabaeus family

Judas Maccabaeus, 3's Geni Profile

Records for Judas Maccabaeus

6,933 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!


Judas Maccabaeus (Hasmonean), 3

Hebrew: יהודה המכבי (החשמונאי), 3
Also Known As: "יהודה המקבי"
Birthplace: Modiin, Judea
Death: -160
Judea, Elasa battle field (Killed in Battle)
Place of Burial: Modiin, Judea
Immediate Family:

Son of Mattathias ben Yochanan Maccabeus and wife, Mattathias Hasmonean, mother of Maccabean brothers
Brother of Simon the Thassi Maccabeus, Prince and High Priest of Judea_2; Elazar Avaran Maccabeus, 4; John Gaddi Maccabeus, 1; Jonathan Apphus Maccabeus, 5; <private> and 3 others
Half brother of Princess Janna Hyrcanus Maccabeus, ha-David of Israel??? and Haziba .

Occupation: Ruler of Judea, Hasmonean Priest, Revolt leader
Managed by: Private User
Last Updated:

About Judas Maccabaeus, 3

Judah Maccabee (or Judas Maccabeus, also spelled Machabeus, or Maccabaeus, Hebrew: יהודה המכבי, Y'hudhah HamMakabi, Judah the Hammer) was a Kohen and a son of the Jewish priest Mattathias. He led the Maccabean revolt against the Seleucid Empire (167-160 BCE) and is acclaimed as one of the greatest warriors in Jewish history alongside Joshua, Gideon and David.

The Jewish feast of Hanukkah ("Dedication") commemorates the restoration of Jewish worship at the temple in Jerusalem in 165 BCE, after Judah Maccabee removed the pagan statuary.


Judah was the third son (Josephus) of Mattathias the Hasmonean, a Jewish priest from the village of Modiin. In 167 BCE Mattathias, together with his sons Judah, Eleazar, Simon, John, and Jonathan, started a revolt against the Seleucid ruler Antiochus IV Epiphanes, who since 175 BCE had issued decrees that forbade Jewish religious practices. After Mattathias's death in 166 BCE, Judah assumed leadership of the revolt in accordance with the deathbed disposition of his father. The First Book of Maccabees praises Judah's valor and military talent, suggesting that those qualities made Judah a natural choice for the new commander.

In the early days of the rebellion, Judah received a surname Maccabee. Several explanations have been put forward for this surname. One suggestion is that the name derives from the Aramaic maqqaba ("makebet" in modern Hebrew), "hammer" or "sledgehammer" (cf. the cognomen of Charles Martel, the 8th century Frankish leader), in recognition of his ferocity in battle. It is also possible that the name Maccabee is an acronym for the Torah verse Mi kamokha ba'elim YHWH, "Who among the gods is like you, O Jehovah?", his battle-cry to motivate troops. (Exodus 15:11). Rabbi Moshe Schreiber writes that it is an acronym for his father's name Mattityahu Kohen Ben Yochanan. Some scholars maintain that the name is a shortened form of the Hebrew maqqab-ya ¯hû (from na ¯qab, ‘‘to mark, to designate’’), meaning ‘‘the one designated by Yahweh.’

Mindful of the superiority of Seleucid forces during the first two years of the revolt, Judah's strategy was to avoid any engagement with their regular army, and to resort to guerrilla warfare, in order to give them a feeling of insecurity. The strategy enabled Judah to win a string of victories. At the battle of Nahal el-Haramiah (wadi haramia), he defeated a small Assyrian force under the command of Apollonius, governor of Samaria, who was killed. Judah took possession of Apollonius's sword and used it until his death as a symbol of vengeance. After Nahal el-Haramiah, recruits flocked to the Jewish cause.

Early victories

Shortly thereafter, Judah routed a bigger Seleucid army under the command of Seron near Beth-Horon, largely thanks to a good choice of battlefield. Then in the Battle of Emmaus, Judah proceeded to defeat the Seleucid forces led by generals Nicanor and Gorgias. This force was dispatched by Lysias, whom Antiochus left as viceroy after departing on a campaign against the Parthians. By a forced night march, Judah succeeded in eluding Gorgias, who had intended to attack and destroy the Jewish forces in their camp with his cavalry. While Gorgias was searching for him in the mountains, Judah made a surprise attack upon the Seleucid camp and defeated the Seleucid at the Battle of Emmaus. The Seleucid commander had no alternative but to withdraw to the coast.

The defeat at Emmaus convinced Lysias that he must prepare for a serious and prolonged war. He accordingly assembled a new and larger army and marched with it on Judea from the south via Idumea. After several years of conflict Judah drove out his foes from Jerusalem, except for the garrison in the citadel of Acra. He purified the defiled Temple of Jerusalem and on the 25th of Kislev (December 14, 164 BCE) restored the service in the Temple. The reconsecration of the Temple is a permanent Jewish holiday, Hanukkah. The liberation of Jerusalem was the first step on the road to ultimate independence.

After Jerusalem

Upon hearing the news that the Jewish communities in Gilead, Transjordan, and Galilee were under attack by neighboring Greek cities, Judah immediately went to their aid. Judah sent his brother, Simeon, to Galilee at the head of 3,000 men; Simeon proceeded to successfully fulfill his task, achieving numerous victories and transplanted a substantial portion of the Jewish settlements, including women and children, to Judea. He personally led the campaign in Transjordan, taking with him his brother Jonathan. After fierce fighting, he defeated the Transjordanian tribes and rescued the Jews concentrated in fortified towns in Gilead. The Jewish population of the areas taken by the Maccabees was evacuated to Judea. At the conclusion of the fighting in Transjordan, Judah turned against the Edomites in the south, captured and destroyed Hebron and Maresha. He then marched on the coast of the Mediterranean, destroyed the altars and statues of the pagan gods in Ashdod, and returned to Judea with much spoils.

Judah then laid siege to the Assyrian garrison at the Acra, the Seleucid citadel of Jerusalem. The besieged, who included not only Assyrians but also Hellenistic Jews, appealed for help to Lysias, who effectively became the regent of the young king Antiochus V Eupator after the death of Antiochus Epiphanes at the end of 164 BCE during the Parthian campaign. Lysias together with Eupator set out for a new campaign in Judea. Lysias skirted Judea as he had done in his first campaign, entering it from the south, and besieged Beth-Zur. Judah raised the siege of the Acra and went to meet Lysias. In the Battle of Beth-zechariah, south of Bethlehem, the Seleucids achieved their first major victory over the Maccabees, and Judah was forced to withdraw to Jerusalem. Beth-Zur was compelled to surrender and Lysias reached Jerusalem, laying siege to the city. The defenders found themselves in a precarious situation because their provisions were exhausted, it being a sabbatical year during which the fields were left uncultivated. However, just as capitulation seemed imminent, Lysias and Eupator had to withdraw when Antiochus Epiphanes's commander-in-chief Philip, whom the late ruler appointed regent before his death, rebelled against Lysias and was about to enter Antioch and seize power. Lysias decided to propose a peaceful settlement, which was concluded at the end of 163 BCE. The terms of peace were based on the restoration of religious freedom, the permission for the Jews to live in accordance with their own laws, and the official return of the Temple to the Jews. Lysias defeated Philip, only to be overthrown by Demetrius, the true heir to the Assyrian throne. Demetrius appointed Alcimus (Jakim), a Hellenist Jew, as high priest, a choice the Hasidim (Pietists) might have accepted since he was of priestly descent.

Internal conflict

When war against the external enemy came to an end, an internal struggle broke out between the party led by Judah and the Hellenist party. The influence of the Hellenizers all but collapsed in the wake of the Seleucid defeat. The Hellenizing High Priest Menelaus was removed from office and executed. His successor was another Hellenizer Alcimus. When Alcimus executed sixty priests who were opposed to him, he found himself in open conflict with the Maccabees. Alcimus fled from Jerusalem and went to the Seleucid king, asking for help.

Meanwhile, Demetrius I Soter, son of Seleucus IV Philopator and nephew of the late Antiochus IV Epiphanes, fled from Rome in defiance of the Roman Senate, arrived in Assyria, captured and killed Lysias and Antiochus Eupator, and usurped the throne. It was thus Demetrius to whom the delegation led by Alcimus, complained of the persecution of the Hellenist party in Judea. Demetrius granted Alcimus's request to be appointed High Priest under the protection of the king's army and sent to Judea an army led by Bacchides. The weaker Jewish army couldn't oppose the enemy and withdrew from Jerusalem, so Judah returned to wage Guerrilla warfare. Soon after, it was necessary for the Seleucid Army to return to Antioch because of the turbulent political situation. Judah's forces returned to Jerusalem and the Seleucids dispatched another army, again led by Nicanor. In a battle near Adasa, on the 13th Adar 161 BCE, the Assyrian army was destroyed and Nicanor was killed. The annual "Day of Nicanor" was instituted to commemorate this victory.

Agreement with Rome

The Roman-Jewish Treaty was an agreement made between Judah Maccabee and the Roman Republic in 161 BCE according to 1 Maccabees and Josephus. It was the first recorded contact between the Jewish people and the Romans.

Renewed fighting

The agreement with Rome failed to have any effect on Demetrius' policy. On receipt of the news of Nicanor's defeat, he dispatched a new army, again commanded by Bacchides. This time the Assyrian forces of 20,000 men were numerically so superior that most of Judah's men left the field of battle and advised their leader to do likewise and to await a more favorable opportunity. However, Judah decided to stand his ground. In the Battle of Elasa, Judah and those who remained faithful to him were killed. His body was taken by his brothers from the battlefield and buried in the family sepulchre at Modiin.

The death of Judah Maccabee (d. 160 BCE) stirred the Jews to renewed resistance. After several additional years of war under the leadership of two of Mattathias' other sons (Jonathan and Simon), the Jews finally achieved independence and the liberty to worship freely.


יהודה המכבי

About יהודה המכבי, 3 (עברית)

יהודה המכבי (או: המקבי) (?- 161 לפני הספירה), מנהיג יהודי שעמד בראש הכוחות היהודיים במרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזרות אנטיוכוס הרביעי.

קורות חייו

יהודה המכבי נולד במודיעין שבהרי יהודה, והוא היה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס הרביעי.

מקור השם מכבי

יש סברות אחדות למקור השם "מכבי". המילה העברית המקורית אינה ידועה, וכל שנותר הוא המילה היוונית Maccabeus, שניתן לתרגמה לשפה העברית בחזרה כ"מכבי" או כ"מקבי". לשתי הצורות פירושים אפשריים:

מקבי מפורש בתור כינוי ליהודה משום היותו "כמקבת (פטיש) על ראשי אויבי עמו" (ככינויו של קרל מרטל - קרל הפטיש), או כמו בפסוק "פי ה' ייקבנו" (ישעיה ס"ב, ב) ואז מקבי הוא קיצור של "מקביה" ופירושו נקיבת האל. הסבר אלטרנטיבי לצורה "מקבי" היא על שום צורת ראש הוולד, שלעתים דומה לפטיש - ואולי כך היה במקרה של יהודה הצעיר. א' מברך ("הצופה" ד', חנוכה תש"ם) הציע כי מקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', כרגיל ברומית (כגון ציצרו-קיקרו).

מכבי מוסבר באופן מסורתי על פי הפירוש המובא בספר יוסיפון הטוען כי מדובר בראשי תיבות של הפסוק "מי כמוך באלים יי" (שמות, ט"ו יא). על פי האגדה, פסוק זה היה רשום על סמל המורדים. הצעה אחרת היא כי מדובר בראשי תיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים, אביו מתתיהו כהן בן יוחנן, הידוע יותר בשם מתתיהו החשמונאי.

יהודה כמנהיג המרד

במהלך מרד החשמונאים מרדו תושבי אזור יהודה הן בשלטון ההלניסטי ששלט בארץ באותה עת, והן ביהודים המתייונים, שניסו להשליט בארץ את מדיניות ההתבוללות שלהם.

בשנת 166 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. מתתיהו מסר את הנהגת המרד ליהודה, אף על פי שהוא לא היה בנו הבכור. ההסבר שנתן מתתיהו לבחירה זו היה: "יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה" – ספר חשמונאים א, ב, סח;

בספר החשמונאים מתואר יהודה (כהסבר נוסף לבחירתו כמנהיג): "כגור אריה ישאג לטרף וימוגו הפושעים מפחדו"

עם בחירתו למנהיג, שינה את טקטיקת הלחימה של המורדים. בעוד שבשנת המרד הראשונה נלחמו המורדים במלחמת גרילה, ולא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד הסלאוקים (עיקר אופי פעולתם של המורדים בהנהגת מתתיהו היה התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, כדי להרוס את מזבחות היוונים, ולרצוח יהודים מתיוונים), למד יהודה את שיטות הלחימה של הצבא היווני והחל ליזום מתקפות פתע כנגד הכוחות הסלאווקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה.

ניצחונות ראשונים

ההזדמנות הראשונה של יהודה המכבי לבחון את טקטיקת הלחימה שלו הייתה בקרב בואכה שומרון. צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון, שניסה להגיע לירושלים מצפון הותקף והושמד כולו במארב שערך יהודה המכבי בואדי חרמיה. לפי המסופר, יהודה הרג את אפולוניוס בקרב זה ולקח ממנו את חרבו והשתמש בה בכל קרבותיו. בעקבות הקרב שלח אנטיוכוס כנגד יהודה את המצביא סיירון, מושל קוילה שבסוריה. סיירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס, התקדם לעבר ירושלים מכיוון השפלה.

בעוד שחיילי יהודה חששו ממפגש עם צבא סיירון עודד יהודה את חייליו באמרו:

	"הם בוטחים על המונם ועל רוב חיילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו. "

סיירון וצבאו הופתעו על ידי כוחותיו של יהודה במעבר הרים ליד בית חורון - קרב הידוע כקרב בית חורון. בקרב זה נהרג סיירון בידי יהודה המכבי בעצמו.

קרב אמאוס

בקרב אמאוס (היום לטרון), שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים של יהודה, נלחם יהודה בצבא בראשותו של הגנרל גורגיאס. הכוחות הסלאוקים מנו כ-40 אלף רגליים וכ-7,000 פרשים בעוד שליהודה היה כוח שמנה כ-6,000 לוחמים. כוחו של יהודה התארגן במצפה הסמוכה. גורגיאס היה כה בטוח בניצחונו, עד שהביא עימו לקרב סוחרים פיניקים במטרה שאלה ייקנו ממנו עבדים יהודים לאחר הניצחון בקרב.

כשדווח ליהודה כי גורגיאס לקח 5,000 איש מצבאו והשאר נותרו במחנה, הבין שבכוונת גורגיאס להפתיע אותו בלילה, והורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את מדורות המחנה דולקות. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים הוא הסיק שהם מיהרו לברוח, כך שלא הספיקו לכבות את המדורות, ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים בעוד שיהודה וצבאו היו בדרכם למחנהו שלו.

כשהתקרבו למחנה היווני נדהמו לוחמיו של יהודה מאיכות כלי הנשק וממספרם של לוחמי הצבא היווני שנותרו במחנה. יהודה הבחין בחששות של צבאו ופנה אליהם:

	"אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו. "

הצבא היווני שנשאר במחנה הופתע, 9,000 לוחמים יווניים נהרגו, והיתר נמלטו. כאשר גורגיאס וכוחותיו שבו למחנה מותשים מהחיפוש, חיכו להם במחנה המכבים, והצבא היווני המופתע סבר כי כל החיילים שהיו במחנה נהרגו, ולכן כוחות אלה נמלטו ללא קרב.

קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלאוקית ביהודה. הניצחון חיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, וחוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן עשו זאת אז. רבים ראו ביהודה משיח.

ביסוס ממלכת יהודה: שחרור ירושלים וכיבושים אחרים

יהודה המשיך בניצחונותיו, הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתיוונים היהודים, טיהר את בית המקדש. בעקבות הטיהור חגגו כוחות החשמונאים את חנוכת המקדש - לימים חג החנוכה בשנת 164 לפנה"ס.

יהודה שלח את שמעון התרסי אחיו לטהר את הגליל, ובעצמו יצא לכבוש הגלעד, אדום ופלשת. תוצאות קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו.

בתגובה לניצחונותיו של יהודה נערך קרב נוסף בבית זכריה, ובפיקודו של המצביא ליסיאס השתתפו בו 100,000 רגליים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה מטעם הכוחות הסלאוקים שנשלחו על ידי אנטיוכוס החמישי. בקרב בית זכריה נהרג אחיו של יהודה, אלעזר המכבי, לאחר שנרמס על ידי פיל. בקרב זה הפסידו כוחות החשמונאים וליסיאס צר על ירושלים. המצור הסתיים בשל הפיכה שנערכה בסוריה שבה פיליפוס תפס את השלטון וכלא את אנטיוכוס החמישי. בשל הפיכה זו נאלץ ליסיאס להגיע להסכם עם יהודה, ולפיו ירושלים ניתנה ליהודים. כמו כן, ליהודים ניתן בו חופש דתי.

זמן קצר לאחר השבת השלטון בסוריה לאטיוכוס ה-5 מידי פיליפוס, מרד באנטיוכוס דמטריוס הראשון ותפס את השלטון. דמטריוס שלח את המצביא בכחידס לכבוש את ירושלים. יהודה, על מנת לרכוש לעצמו בן ברית, כרת בשנת 165 לפנה"ס הסכם עם רומא.

יהודה עדיין הדף את התקפות בכחידס בהצלחה רבה. ודמטריוס שלח את ניקנור, אחד ממפקדיו המנוסים להילחם בחשמונאים. בהתחלה חשש ניקנור מקרבות ישירים עם יהודה המכבי (ניקנור נכח בקרב אמאוס בצעירותו) ועל כן פתח בשורה של פגישות עם יהודה במטרה, לדברי יוסף בן מתתיהו, לרכוש את אמונו וכך להרגו בהפתעה.

בעקבות הפגישות הרבות רחש ניקנור הערצה ליהודה, אולם לבסוף נערכו ביניהם מספר קרבות (בהם קרב כפר שלמא) בו נחל ניקנור תבוסה ונהרג על ידי יהודה.

מות יהודה המכבי

הכוחות הסלאוקים בפיקודו של בכחידס תקפו שוב את יהודה, אשר לא הספיק לגייס כוחות נוספים לאחר קרב חדשה. מרבית חיילי יהודה (2,200 מתוך 3,000) נסו מפני צבאו של בכחידס שמנה כ-20,000 רגליים ו-2000 פרשים. אנשי יהודה התחננו לפני יהודה שלא יצא לקראת בכחידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. אולם יהודה אמר:

"חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה "

יהודה המכבי תקף את האגף הימני של הצבא הסלאוקי בניסיון להרוג את בכחידס. בקרב זה, קרב אלעשה (160 לפנה"ס) נהרג יהודה המכבי. אחיו מצאו את גופתו בשדה הקרב, ובלילה הביאו אותו למודיעין עיר הולדתו, לקבורה. אחיו של יהודה יונתן הוופסי ושמעון התרסי קיבלו על עצמם את הנהגת המרד.

view all

Judas Maccabaeus, 3's Timeline

Modiin, Judea
Age 29
Elasa battle field
Modiin, Judea