King David of Israel

Yerushalaim, Yisrael

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

David, King of Israel

Hebrew: המלך דוד, המלך השלישי של ממלכת ישראל ויהודה, Arabic: داود معناه "محبوب", King of Israel, Estonian: Taavet, King of Israel
Also Known As: ""Nabi Daud"", ""David HaMelech""
Birthplace: Bethlehem, Israel
Death: circa -971 (62-80)
Jerusalem, Israel (Natural causes)
Place of Burial: Jerusalem, Israel
Immediate Family:

Son of Jesse . and Natzbath .
Husband of Michal .; Abigail .; Ahinoam; Maacah .; Eglah . and 3 others
Partner of Abishag the Shunamite
Father of Eliphalet .; Nogah .; Elishua .; Nepheg .; Ibhar . and 17 others
Brother of Eliab .; Shimea .; Raddai .; Nethanel .; Ozem . and 4 others

Occupation: King of Judea & Israel, King of Judah (1007 BC - 1000 BC), King of Judah and Israel (1000 BC - 967 BC), Shepherd, Psalmist, Roy d'Israël et de Judée, koning van Judea/Israel
Managed by: Henn Sarv
Last Updated:
view all 43

Immediate Family

About King David of Israel

King David (דוד, داوُود‎ ) c. 1040–970 BCE, his reign over Judah c. 1010–970 BCE. David is an important figure to members of the Jewish, Christian, and Islamic faiths. Depicted as an acclaimed courageous warrior, and a poet and musician credited for composing much of the psalms contained in the Book of Psalms, King David is widely viewed as a righteous and effective king in battle and civil justice. He is described as a man after God's own heart in 1 Samuel 13:14 and Acts 13:22. Biblical tradition maintains the Messiah's direct descent from the line of David. In Islam, David is considered a prophet.

see also:


David (Hebrew: דָּוִד, Standard Dawid Tiberian dɔwið, Arabic: داوود or داود, dawud, "beloved"), was the third king of the united Kingdom of Israel according to the Hebrew Bible/Old Testament (Saul & Ish Boshet preceded him on the throne). He is depicted as a righteous king — although not without fault — as well as an acclaimed warrior, musician and poet, traditionally credited with the authorship of many of the Psalms. The biblical chronology places his life c.1037 - 967 BC, his reign over Judah c.1007 - 1000 BC, and over Judah and Israel c.1000 - 967 BC.[1] There is little archaeological evidence to confirm the picture of David from the Bible, although there is reasonable evidence (the Tel Dan stele) that a king named David was regarded as the founder of the Judean royal dynasty by the 9th century BC. Nevertheless, his story has been of immense importance to later Jewish and Christian culture, and the Biblical history remains a compelling literary monument.

David's family

David had eight wives, although he appears to have had children from other women as well:

  1. -1. Michal, the second daughter of King Saul
  2. -2. Ahinoam the Jezreelite
  3. -3. Abigail the Carmelite, previously wife of the evil Nabal
  4. -4. Maachah, daughter of Talmai, king of Geshur
  5. -5. Haggith
  6. -6. Abital
  7. -7. Eglah
  8. -8. Bathsheba, previously the wife of Uriah the Hittite

In his old age he took the beautiful Abishag into his bed for health reasons, "but the king knew her not (intimately)" (1 Kings 1:1-4).

Chronicles lists David's sons by various wives and concubines. In Hebron he had six sons (1 Chronicles 3:1-3):

  • -2.1. Amnon, by Ahinoam
  • -3.1. Daniel, by Abigail
  • -4.1. Absalom, by Maachah
  • -5.1 Adonijah, by Haggith
  • -6.1 Shephatiah, by Abital
  • -7.1 Ithream, by Eglah

By Bathsheba, his sons were:

  • -8.1 Shammua
  • -8.2 Shobab
  • -8.3 Nathan
  • -8.4 Solomon

His sons born in Jerusalem by other mothers included:

  • x1 Ibhar
  • x2 Elishua
  • x3 Eliphelet
  • x4 Nogah
  • x5 Nepheg
  • x6 Japhia
  • x7 Elishama
  • x8 Eliada

According to 2 Chronicles 11:18, another son was born to David who is not mentioned in any of the genealogies:

  • x9 Jerimoth

And according to 2 Samuel 9 David adopts Johnathan's son

  • x10 Mephibosheth as his own.

David also had at least one daughter,

  • -4.2 Tamar, progeny of David and Maachah and the full sister of Absalom, who is later raped by her brother Amnon, leading to Amnon's death.


This shepherd, musician, poet, soldier, statesman, prophet, and king stands out in the Hebrew Scriptures in great prominence. Here was a fierce fighter on the battlefield who showed endurance under hardships, a leader and commander strong and unwavering in courage, yet humble enough to acknowledge his mistakes and repent of his gross sins, a man capable of tender compassion and mercy, a lover of truth and righteousness, and above all, one with implicit trust and confidence in his God Jehovah.

David, a descendant of Boaz and Ruth, had an ancestry running back through Perez to Judah. (Ru 4:18-22; Mt 1:3-6) This youngest of Jesse’s eight sons also had two sisters or half sisters. (1Sa 16:10, 11; 17:12; 1Ch 2:16) One of David’s brothers evidently died without having children and was thus dropped from later genealogical records. (1Ch 2:13-16) The name of David’s mother is not given. Some have suggested that Nahash was his mother, but it is more probable that Nahash was the father of David’s half sisters.—2Sa 17:25; see NAHASH No. 2.

Bethlehem, located about 9 km (5.5 mi) SSW of Jerusalem, was David’s hometown, the town where his forefathers Jesse, Obed, and Boaz had lived, and which was sometimes called “David’s city” (Lu 2:4, 11; Joh 7:42), not to be confused with “the City of David,” that is, Zion in Jerusalem.—2Sa 5:7.

As a Youth. We first meet up with David as he is tending his father’s sheep in a field near Bethlehem, reminding us that it was also in a field near Bethlehem where shepherds more than a millennium later were overawed at being chosen to hear Jehovah’s angel announcing the birth of Jesus. (Lu 2:8-14) Samuel, sent by God to the house of Jesse to anoint one of his sons to be the future king, turns down David’s seven older brothers, saying, “Jehovah has not chosen these.” Finally David is fetched from the field. There is an atmosphere of suspense when he enters—“ruddy, a young man with beautiful eyes and handsome in appearance”—for until now no one knows why Samuel has come. “Get up,” Samuel is commanded by Jehovah, “anoint him, for this is he!” This is the one of whom Jehovah says, “I have found David the son of Jesse, a man agreeable to my heart, who will do all the things I desire.”—1Sa 16:1-13; 13:14; Ac 13:22. David’s years spent as a shepherd lad had a profound influence on the rest of his life. Outdoor life prepared him to live as a fugitive when, in later life, he fled the wrath of Saul. He also acquired skill in throwing slingstones, and he developed endurance, courage, and a willingness to pursue and rescue sheep separated from the flock, not hesitating to kill a bear or a lion when necessary.—1Sa 17:34-36.

But for all of his valor as a warrior, David will also be remembered as one skilled on the harp and as a composer of song, abilities he perhaps acquired during the long hours spent tending the sheep. David also had a reputation for developing new musical instruments. (2Ch 7:6; 29:26, 27; Am 6:5) David’s love for Jehovah raised his lyrics far above the common level of simple entertainment and made them classical masterpieces dedicated to the worship and praise of Jehovah. The superscriptions of no less than 73 psalms indicate that David was their composer, but still other psalms are elsewhere attributed to David. (Compare Ps 2:1 with Ac 4:25; Ps 95:7, 8 with Heb 4:7.) Some, for example Psalms 8, 19, 23, 29, quite likely reflect David’s experiences as a shepherd. All this training while caring for sheep prepared David for the greater role of shepherding Jehovah’s people, as it is written: “[Jehovah] chose David his servant and took him from the pens of the flock. From following the females giving suck he brought him in to be a shepherd over Jacob his people and over Israel his inheritance.” (Ps 78:70, 71; 2Sa 7:8) However, when David first left his father’s sheep it was not to take over the kingship. Instead, he served as the court musician upon the recommendation of an adviser of Saul, who described David not only as “skilled at playing” but also as “a valiant, mighty man and a man of war and an intelligent speaker and a well-formed man, and Jehovah is with him.” (1Sa 16:18) So David became the harpist to troubled Saul, as well as his armor-bearer.—1Sa 16:19-23. Later, for reasons not disclosed, David returns to his father’s house for an indeterminate period. Upon bringing provisions to his brothers in Saul’s army, which at the time is in a standoff position with the Philistines, he is incensed at seeing and hearing Goliath reproach Jehovah. “Who is this uncircumcised Philistine that he has to taunt the battle lines of the living God?” David asks. (1Sa 17:26) “Jehovah,” he adds, “who delivered me from the paw of the lion and from the paw of the bear, he it is who will deliver me from the hand of this Philistine.” (1Sa 17:37) Granted permission, the killer of the lion and the bear approaches Goliath with the words: “I am coming to you with the name of Jehovah of armies, the God of the battle lines of Israel, whom you have taunted.” Suddenly David hurls the stone in his sling and brings the enemy champion down. Then with Goliath’s own sword David decapitates him, and he returns to camp with the trophies of war, the giant’s head and sword.—1Sa 17:45-54;

It is noteworthy that the Septuagint, as it appears in the fourth-century Greek manuscript Vatican 1209, omits 1 Samuel 17:55 through the word “down” in 18:6a. Hence Moffatt marks all except the last of these verses in double brackets, calling them “either editorial additions or later interpolations.” However, there is evidence favoring the reading of the Masoretic text.—See SAMUEL, BOOKS OF (Sections Missing in the Greek Septuagint).

As a Fugitive. (MAP, Vol. 1, p. 746) These fast-moving events catapulted David from the obscurity of the wilderness to public notice before the eyes of all Israel. Placed over the men of war, David was greeted with dancing and rejoicing when he returned from a victorious expedition against the Philistines, the popular song of the day being, “Saul has struck down his thousands, and David his tens of thousands.” (1Sa 18:5-7) “All Israel and Judah were lovers of David,” and Saul’s own son Jonathan concluded with him a lifelong covenant of mutual love and friendship, the benefits of which extended to Jonathan’s son Mephibosheth and grandson Mica.—1Sa 18:1-4, 16; 20:1-42; 23:18; 2Sa 9:1-13.

This popularity stirred up envy in Saul, who kept “looking suspiciously at David from that day forward.” Twice when David was playing as in former times, Saul hurled a spear with the intent of pinning David to the wall, and both times Jehovah delivered him. Saul had promised to give his daughter to whoever killed Goliath, but now he was reluctant to give her to David. Finally Saul agreed to the marriage of a second daughter, provided David brought him “a hundred foreskins of the Philistines,” an unreasonable demand that Saul calculated would mean David’s death. Courageous David, however, doubled the dowry, presented Saul with 200 foreskins, and was married to Michal. So now two of Saul’s children had lovingly entered covenants with David, circumstances that made Saul hate him all the more. (1Sa 18:9-29) When David was again playing before Saul, the king for the third time sought to pin him to the wall. Under the cover of night David fled, to see Saul again only under different and indeed strange circumstances.—1Sa 19:10.

For the next several years David lived as a fugitive, constantly in flight from place to place, relentlessly pursued by an obstinate and wicked king bent on killing him. David first took refuge with the prophet Samuel in Ramah (1Sa 19:18-24), but when this ceased to be a hiding place he headed for the Philistine city of Gath, stopping on the way to see High Priest Ahimelech in Nob, where he obtained Goliath’s sword. (1Sa 21:1-9; 22:9-23; Mt 12:3, 4) However, it was only by disguising his sanity, making childish cross marks on the gate and letting saliva run down his beard, that he was able to escape from Gath. (1Sa 21:10-15) Based on this experience, David composed Psalms 34 and 56. He then fled to the cave of Adullam, where his family and about 400 unfortunate and distressed men joined him. Psalm 57 or 142, or both, may commemorate his stay in this cave. David kept on the move—from there to Mizpeh in Moab and then back to the forest of Hereth in Judah. (1Sa 22:1-5) When living in Keilah, he learned that Saul was preparing to attack, whereupon he and his men, now numbering about 600, departed for the Wilderness of Ziph. Saul continued the chase from one place to another, from the Wilderness of Ziph at Horesh to the Wilderness of Maon. When Saul was about to seize his prey, word came of a Philistine raid, so for a period of time Saul abandoned the chase, allowing the fugitive to escape to En-gedi. (1Sa 23:1-29) Beautiful Psalms praising Jehovah for providing miraculous deliverance (Ps 18, 59, 63, 70) were born out of similar experiences. At En-gedi, Saul entered a cave to ease nature. David, who had been hiding there in the back of the cave, crept up and cut off the skirt of Saul’s garment but spared his life, saying that it was unthinkable on his part to harm the king, “for he is the anointed of Jehovah.”—1Sa 24:1-22. Following Samuel’s death. After Samuel’s death, David, still in a state of exile, took up dwelling in the Wilderness of Paran. (See PARAN.) He and his men extended kindness to Nabal, a wealthy stock raiser whose work was in Carmel, to the S of Hebron, only to be rebuffed by this ingrate. Quick thinking on the part of Nabal’s wife Abigail stayed David’s hand from exterminating the males of the household, but Nabal was stricken by Jehovah and died. Thereupon David married the widow, so that now, in addition to Ahinoam from Jezreel, David had yet another wife, Abigail of Carmel; during David’s long absence, Saul had given Michal to another man.—1Sa 25:1-44; 27:3. For the second time David took refuge in the Wilderness of Ziph, and again the hunt was on. David likened Saul and his 3,000 men to those searching “for a single flea, just as one chases a partridge upon the mountains.” One night David and Abishai crept into the sleeping camp of Saul and made off with his spear and water jug. Abishai wanted to kill Saul, but David spared Saul’s life the second time, saying that, from Jehovah’s viewpoint, it was unthinkable for him to thrust out his hand against God’s anointed one. (1Sa 26:1-25) This occasion was the last time David saw his adversary.

David settled at Ziklag in Philistine territory, out of Saul’s reach for a period of 16 months. A number of mighty men deserted Saul’s forces and joined the exiles at Ziklag, enabling David to raid towns of Israel’s enemies on the S, thus securing Judah’s boundaries and strengthening his future position as king. (1Sa 27:1-12; 1Ch 12:1-7, 19-22) When the Philistines were preparing to assault Saul’s forces, King Achish, thinking David was “a stench among his people Israel,” invited him to go along. However, the other axis lords rejected David as a security risk. (1Sa 29:1-11) In the battle that culminated on Mount Gilboa, Saul and three of his sons, including Jonathan, died.—1Sa 31:1-7.

Meanwhile, the Amalekites robbed and burned out Ziklag, carrying off all the women and children. Immediately David’s forces pursued, overtook the marauders, and recovered their wives and children and all the goods. (1Sa 30:1-31) Three days later an Amalekite brought the diadem and bracelet of Saul, deceitfully boasting that he had put the wounded king to death and hoping to receive a reward. Even though he lied in the matter, David ordered him killed for claiming to have “put the anointed of Jehovah to death.”—2Sa 1:1-16; 1Sa 31:4, 5.

As King. (MAP, Vol. 1, p. 746) The tragic news of Saul’s death grieved David very much. He was not so concerned that his archenemy was dead as he was that the anointed one of Jehovah had fallen. In lamentation, David composed a dirge entitled “The Bow.” In it he bewails how his worst enemy and his best friend had fallen together in battle—“Saul and Jonathan, the lovable ones and the pleasant ones during their life, and in their death they were not separated.”—2Sa 1:17-27.

David now moved to Hebron, where the older men of Judah anointed him as king over their tribe in 1077 B.C.E., when he was 30 years old. Saul’s son Ish-bosheth was made king of the other tribes. About two years later, however, Ish-bosheth was assassinated, his assailants bringing his head to David hoping to receive a reward, but they too were put to death like the pretended killer of Saul. (2Sa 2:1-4, 8-10; 4:5-12) This paved the way for the tribes who had till then supported Saul’s son to join Judah, and in time, a force numbering 340,822 rallied and made David king of all Israel.—2Sa 5:1-3; 1Ch 11:1-3; 12:23-40.

Rule at Jerusalem. David ruled at Hebron seven and a half years before moving his capital, at Jehovah’s direction, to the captured Jebusite stronghold, Jerusalem. There he built the City of David on Zion and continued to rule another 33 years. (2Sa 5:4-10; 1Ch 11:4-9; 2Ch 6:6) While living at Hebron, King David took more wives, had Michal returned, and fathered a number of sons and daughters. (2Sa 3:2-5, 13-16; 1Ch 3:1-4) After moving to Jerusalem, David acquired still more wives and concubines who, in turn, bore him more children.—2Sa 5:13-16; 1Ch 3:5-9; 14:3-7.

When the Philistines heard that David was king of all Israel, they came up to overthrow him. As in the past (1Sa 23:2, 4, 10-12; 30:8), David inquired of Jehovah whether he should go against them. “Go up,” was the answer, and Jehovah burst upon the enemy with such overpowering destruction that David called the place Baal-perazim, meaning “Owner of Breakings Through.” In a return encounter Jehovah’s strategy shifted, and he ordered David to circle around and strike the Philistines from the rear.—2Sa 5:17-25; 1Ch 14:8-17.

David attempted to bring the ark of the covenant to Jerusalem, but this failed when Uzzah touched it and was struck down. (2Sa 6:2-10; 1Ch 13:1-14) Some three months later, with careful preparations, including sanctifying the priests and Levites and making sure the Ark was carried on their shoulders instead of being placed on a wagon as at first, it was brought to Jerusalem. David, simply clad, showed his joy and enthusiasm on this great occasion by “leaping and dancing around before Jehovah.” But his wife Michal chided David, saying he acted “just as one of the empty-headed men.” For this unjustified complaint Michal “came to have no child down to the day of her death.”—2Sa 6:11-23; 1Ch 15:1-29.

David also arranged for expanded worship of Jehovah at the Ark’s new location by assigning gatekeepers and musicians and seeing that there were “burnt offerings . . . constantly morning and evening.” (1Ch 16:1-6, 37-43) In addition, David thought of building a temple-palace of cedar to house the Ark, to replace its tent. But David was not permitted to build the house, for God said: “Blood in great quantity you have spilled, and great wars you have waged. You will not build a house to my name, for a great deal of blood you have spilled on the earth before me.” (1Ch 22:8; 28:3) However, Jehovah made a covenant with him promising that the kingship would everlastingly remain in his family, and in connection with this covenant God assured him that his son Solomon, whose name is from a root meaning “peace,” would build the temple.—2Sa 7:1-16, 25-29; 1Ch 17:1-27; 2Ch 6:7-9; Ps 89:3, 4, 35, 36.

It was therefore in line with this kingdom covenant that Jehovah permitted David to expand his territorial rule from the river of Egypt to the Euphrates, securing his borders, maintaining peace with the king of Tyre, battling and conquering opponents on all sides—Philistines, Syrians, Moabites, Edomites, Amalekites, and Ammonites. (2Sa 8:1-14; 10:6-19; 1Ki 5:3; 1Ch 13:5; 14:1, 2; 18:1–20:8) These God-given victories made David a most powerful ruler. (1Ch 14:17) However, David was always conscious that this position was not his by conquest or inheritance but that it was from Jehovah, who had placed him on the throne of this typical theocracy.—1Ch 10:14; 29:10-13.

Sins bring calamity. During the continued campaign against the Ammonites, one of the saddest episodes of David’s life occurred. It all began when the king, upon observing from his rooftop beautiful Bath-sheba bathing herself, entertained wrong desires. (Jas 1:14, 15) After learning that her husband Uriah was off to war, David had the woman brought to his palace, where he had relations with her. In time the king was notified that she was pregnant. No doubt fearing that Bath-sheba would be publicly exposed and put to death for immoral conduct, David quickly sent word to the army that Uriah should report to him in Jerusalem, with the hope that Uriah would spend the night with his wife. But even though David got him drunk, Uriah refused to sleep with Bath-sheba. In desperation, David sent him back to the army with secret instructions to the commander Joab to have Uriah put in the front lines, where he would surely be killed. The scheme worked. Uriah died in battle, his widow observed the customary period of mourning, and then David married the widow before the townspeople were aware of her pregnancy.—2Sa 11:1-27.

Jehovah was watching, however, and uncovered the whole reprehensible matter. If Jehovah had permitted the case involving David and Bath-sheba to be handled by human judges under the Mosaic Law, both of the wrongdoers would have been put to death, and of course, the unborn offspring of their adultery would have died with the mother. (De 5:18; 22:22) However, Jehovah dealt with the case himself and showed mercy to David because of the Kingdom covenant (2Sa 7:11-16), no doubt because David himself had shown mercy (1Sa 24:4-7; compare Jas 2:13) and because of repentance that God observed on the part of the wrongdoers. (Ps 51:1-4) But they did not escape all punishment. By the mouth of the prophet Nathan, Jehovah pronounced: “Here I am raising up against you calamity out of your own house.”—2Sa 12:1-12.

And so it proved to be. The adulterine child born to Bath-sheba soon died, even though David fasted and mourned over the sick child for seven days. (2Sa 12:15-23) Then David’s firstborn son Amnon raped his own half sister Tamar, and he was subsequently murdered by her brother, to the grief of his father. (2Sa 13:1-33) Later, Absalom, the third and beloved son of David, not only attempted to usurp the throne but openly despised and publicly disgraced his father by having relations with David’s concubines. (2Sa 15:1–16:22) Finally, the humiliation reached its peak when civil war plunged the country into a struggle of son against father, ending in Absalom’s death, contrary to the wishes of David and much to his grief. (2Sa 17:1–18:33) During his flight from Absalom, David composed Psalm 3, in which he says, “Salvation belongs to Jehovah.”—Ps 3:8.

But for all his faults and gross sins, David always showed the right heart condition by repenting and begging Jehovah’s forgiveness. This was demonstrated in the affair involving Bath-sheba, after which David wrote Psalm 51, stating, “With error I was brought forth . . . in sin my mother conceived me.” (Ps 51:5) Another instance when David humbly confessed his sins was when Satan incited him to take a census of the men qualified for the military forces.—2Sa 24:1-17; 1Ch 21:1-17; 27:24;

Purchase of temple site. When the pestilence that resulted from the king’s error in this last instance was stopped, David purchased the threshing floor of Ornan and, as a sacrifice to Jehovah, offered up the cattle with the sledge used for the threshing. It was on this site that Solomon later built the magnificent temple. (2Sa 24:18-25; 1Ch 21:18-30; 2Ch 3:1) David always had it in his heart to build that temple, and though not permitted to do so, he was allowed to set a great task force to hewing stones and gathering materials that included 100,000 talents of gold ($38,535,000,000) and 1,000,000 talents of silver ($6,606,000,000), and copper and iron without measure. (1Ch 22:2-16) Out of his personal fortune David contributed gold of Ophir and refined silver valued at more than $1,202,000,000. David also provided the architectural plans, received by inspiration, and organized the tens of thousands of Levites into their many divisions of service, including a great chorus of singers and musicians.—1Ch 23:1–29:19; 2Ch 8:14; 23:18; 29:25; Ezr 3:10.

End of reign. In the closing days of David’s life, the 70-year-old king, now confined to his bed, continued to reap calamity within his family. His fourth son, Adonijah, without the knowledge or consent of his father and, more seriously, without Jehovah’s approval, attempted to set himself up as king. When this news reached David, he moved quickly to have his son Solomon, Jehovah’s choice, officially installed as king and sit upon the throne. (1Ki 1:5-48; 1Ch 28:5; 29:20-25; 2Ch 1:8) David then counseled Solomon to walk in Jehovah’s ways, keep his statutes and commandments, act prudently in everything, and then he would prosper.—1Ki 2:1-9.

40 years king

1 Notes King David: King David Old Testament Warrior

King David is Considered the Greatest King of Israel, and a Man After Gods Own Heart

 Brave Young David Slays the Giant So much has been written about David, the man after God's own heart. This brief piece cannot begin to adequately cover the entire life of David, but will cite a few highlights of his reign as king.

David was anointed by the prophet Samuel to be king but did not officially begin his reign until after the death of King Saul. Upon Saul's death, Abner, the captain of Saul's army, made Saul's son, Ishbosheth, king over Israel, but the house of Judah followed David. There was continued conflict between the house of Saul and the house of David, but David grew stronger and the house of Saul became weaker.

After both Abner and Ishbosheth were murdered, all the elders of Israel came to David at Hebron and anointed him as king when he was 30 years old. It was seven years later that David and his men went to the city of Jebus. The people of Jebus said to David, “You shall not come in here!” But David took the city which came to be known as Jerusalem, the stronghold of Zion, the City of David. From here, he reigned an additional 33 years. During David's reign, he defeated the Philistines, the Moabites, the Syrians, the Edomites and the Ammonites, subduing Israel's enemies. Israel's boundaries extended over both sides of the Jordan River, and as far as the Mediterranean Sea.

When David decided to bring the Ark of the Covenant to Jerusalem, his first attempt failed, quickly ending with Uzza's death. When David realized that only Levites were to transport the ark, he made the appropriate corrections. His second attempt was a success, complete with a magnificent celebration with singers, musicians, and offerings.

After bringing the Ark back to Jerusalem, David realized that the Ark sat in a tent while he had a palace. So David consulted with Nathan the prophet about his desire to build a temple for God. At first, Nathan told David to do all that was in his heart. But that night God told Nathan to tell David that he would not be the one to build the temple, but that it would be his son instead.

David's preparations for the temple were extensive and he generously gave of his personal wealth: 100,000 talents or approximately 3,750 tons of gold, a million talents or approximately 37,500 tons of silver, several tons of bronze and iron, and hewn stones. He also had massive amounts of cedar logs imported and stored. When the time came for Solomon to supervise the construction, he was well supplied.

Despite his successes, David's carelessness with Bathsheba was a dreadful error that set in motion a series of heartrending consequences in David's personal life. But by God's grace, David and Bathsheba's second-born son was Solomon, continuing the line that led to Jesus Christ. In comparison to modern-day national leaders, who deceitfully cover their indiscretions, David's immediate humility, honesty and admission of sin pleased God. David didn't excuse or justify his actions, but confessed his wrongdoing, and faced the consequences like a man.

Personal problems continued for David when his son, Amnon, raped his half-sister, Tamar. In revenge, David's son, Absalom, who was also Tamar's brother, killed Amnon then fled the city. He later returned and began rallying the support of 200 men with the intention of rebelling against David and taking over his kingdom. David left Jerusalem, fearing his life. When Absalom arrived in Jerusalem, he took over the city and shamelessly slept with David's concubines who had been left in the palace. But David's soldiers killed 20,000 of Absalom's soldiers, and killed Absalom as well.

David then returned to Jerusalem, though he grieved deeply over the death of his son. In David's old age, his oldest son, Adonijah, declared himself king, but David publicly anointed Solomon. Though Solomon initially pardoned Adonijah, after David's death Solomon had him executed for conspiracy.

David unified Israel and built the military, treasury and national dignity to an unparalleled height. He conquered all surrounding enemies and established an empire that was so powerful that his son Solomon never had to fight a war. Of all the kings, there was none like David, to whom the Lord promised that “David shall never lack a man to sit on the throne of the house of Israel.” (Jeremiah 33:17) David was a versatile man who enjoyed and also suffered a multiplicity of life's experiences, but in the end was the most beloved king of all time.

Now these are the last words of David. “He who rules over men must be just, ruling in the fear of God. And he shall be like the light of the morning when the sun rises, a morning without clouds, like the tender grass springing out of the earth, by clear shining after rain.”

(1 Samuel 16 - 31; 2 Samuel 1 - 24; 1 Kings 1:1 - 2:11; 1 Chronicles 11 - 29)

2 Notes King David:

The United Jewish Kingdom David Crowned In Hebron

After the death of Saul, David thought the time had come for him to emerge from exile and take over the leadership of his people. He left Ziklag and proceeded to the ancient city of Hebron in Judah. There the people of Judah gathered and anointed him king. In the prime and vigor of his life (he was then thirty years old), wise in council, prompt in action, G-d-fearing and earnest, he seemed to all men best fitted to be king in those troubled times. He was the warrior king, the poet, and at times the priest.

David was surrounded by a band of valiant heroes who had long shared his adventurous exploits. Chief among his followers, bravest of his captains, was Joab, his kinsman, son of his sister Zeruiah. Joab had two brothers, Abishai and Asahel. The former was renowned for his fiery courage, and had slain three hundred Philistines with his own hands; the latter was "as swift of foot as the wild gazelle."

There are mentioned by name many other heroes, who accomplished wonderful feats of boldness. One of these adventures affords a touching proof of the feeling of strong attachment with which David had inspired his followers. At one time when war was being waged with the Philistines, he was hidden with his men near Adullam, while his enemies were encamped at Beth-Lehem. Tormented with thirst and wearied by the scorching rays of the sun, he longed for some water from his own pure well at Beth-Lehem. Eager to do his bidding at the peril of their lives, three of his most courageous men fought their way through the Philistine host and returned with the longed-for draught. David, though praising their heroism and devotion, would not taste the water they had obtained by risking their own life-blood, and poured it out as an offering to G-d. It was with the aid of followers so resolute and so undaunted that David might well hope to establish the new kingdom, and to become the protector of his people.

He began his rule by a graceful act. He sent his greeting to the men of Jabesh in Gilead, thanked them for burying the bodies of Saul and his sons, and promised them his assistance whenever they should need it.

Civil War

In the meantime, Abner, the commander of Saul's army and his ever faithful follower, was determined that the sceptre should not depart from the house of Saul, and proclaimed Ishbosheth king over Israel. But considering him unsafe so near the land of Judah, Abner went with him to the old town of Mahanaim, east of the Jordan, where the prince took up his temporary residence; Abner himself soon returned to the province of Benjamin, and remained in Gibeon at the head of the army. Soon he was met there by Joab, captain of David's soldiers. A battle ensued, in which many of Abner's soldiers were slain. As this chief himself turned and fled, he was boldly pursued by the fleet-footed Asahel.

Abner knew the young Asahel was no match for him, and begged Asahel to avoid a hand-to-hand combat with him; but the youth heard this advice with disdain. Again in the heat of pursuit, Abner repeated his request, and again it was tauntingly rejected. At last Abner, to save his honor, felt obliged to take up the challenge. The next moment Asahel lay dead, easily slain by Abner. Enraged at the sad untimely end of their brother, Joab and Abishai carried on the pursuit. .At last Abner made a personal appeal to Joab to stop the bloodshed. Joab was moved; he commanded his men to leave off fighting, and both generals parted that day apparently reconciled. Yet the feeling of revenge was not extinguished in the heart of Joab. After burying his brother in Beth-Lehem, he returned with his men to Hebron, while Abner and his soldiers passed safely over the Jordan, and joined their master in Mahanaim.

This reconciliation did not last long, and frequent clashes between the two parties occurred from time to time. David was as yet too weak to stop the powerful and popular Joab from continuing his feud with Abner.

Abner Swears Allegiance to David

At last, Abner could not help being convinced that the whole land would ere long acknowledge David, who alone was able to lead and shield the people.

He spoke with the elders of Israel and showed them the utter hopelessness of the struggle. He then sent messengers to David at Hebron, and offered him his alliance. Sincere in his proffered loyalty to David, Abner proceeded to Hebron fearlessly, accompanied by no more than twenty men. He was kindly received by David, and a feast was prepared for him and his followers. He finally left Hebron in peace, promising David to win over all Israel to him.

Abner's Death

At the time of Abner's visit to Hebron, Joab was absent on a military expedition. When he returned victorious and laden with spoil and heard what had happened meanwhile, he upbraided the king for having given his old enemy a friendly reception and allowed him to leave Hebron unhurt. Without David's knowledge, he secretly sent messengers to entice Abner back into the town. At the gates of the city he ambushed the unsuspecting general and killed him to avenge the death of his brother Asahel. David heard of this act of treachery with horror. Addressing the people, he declared himself guiltless of Abner's blood, and lamented the death of the brave Abner with these words: "A chief and great man is fallen in Israel."

Soon afterwards, the feeble Ishbosheth was murdered by two treacherous Benjaminites. The perpetrators of the deed brought their master's head in triumph to David, who, revolted at the crime, ordered them to be put to death. David then interred the head of his slain rival in the vault of Abner. Ishbosheth's sad rule, if rule it could be called, had lasted two years.

David's Coronation in Hebron

David was now the acknowledged king over all Israel. His fine character, his honesty, selflessness, and piety, had won him the hearts of all his people. What a difference there was between the Jewish monarch and the heathen kings of his time!

The people swarmed to Hebron to pay homage to their beloved king and to anoint him publicly. The occasion turned into a great national celebration that lasted for three days. Present also were three thousand warriors who were formerly the body guard of King Ishbosheth and hosts of other warriors as well as scholars, all of whom pledged their allegiance to David.

Capture of Jerusalem

For seven years and six months David had lived and reigned in Hebron. Now that the people were all united under his blessed rule, David decided to move his residence to Jerusalem, where the Holy Temple was destined to be. Jerusalem lay on the border between Judah and Benjamin, and this fact would serve to further cement the friendship between the two sections of the people. Jerusalem was partly held by the Jebusites, for only the people of Judah had succeeded in wresting their share of the city from the heathens. The Jebusites held the citadel. The inhabitants felt so secure, however, at the approach of David and his army, that they contemptuously manned the walls with the blind and the lame. But David had set his heart upon winning the citadel of Zion; he commanded the rocks to be scaled and incited his warriors by promising high military distinction to him who should first enter the stronghold. Joab performed this feat of valor; Jerusalem was taken, and David made it his royal residence. The fortress grew into a large city; it was gradually extended, and its walls were strengthened. The fame of this new capital spread far and wide; it reached Hiram, the king of Tyre, who sent skilled workmen and the wood of his much prized cedar trees for the building of a palace.

Other neighboring peoples, however, began to fear the new united Jewish kingdom and sought to destroy it. Among them were Israel's old enemies, the Philistines, who set out to attack them again. But David marched out to meet their army, defeated it repeatedly, and pursued the fugitives northward as far as Gezer.

Spiritual Center

After the destruction of Nob, the city of priests, the spiritual center had moved to Gibeon. The Holy Tabernacle and most of its sacred vessels were there. However, the Holy Ark containing the Tablets had for many years been left in Kiryath-Jearim, in the house of Abinadab. David now determined to hallow Jerusalem by the presence of the Holy Ark, and to make this city the spiritual center of Israel. So he marched out with thirty thousand chosen men of Israel, took the Ark from the house of Abinadab, and placed it in a new cart led by Uzzah and Ahio, Abinadab's sons. But the solemn occasion was marred by a sad incident. The Holy Ark had to be borne only on the shoulders of priests, and no laymen were permitted to touch the Ark. Now as the procession marched along, the oxen broke away from the cart, and Uzzah placed his hand on the Ark to protect it. For this disregard of the Law he was punished with instantaneous death. David and the people paused, afraid of the holiness of the Ark. The king then caused it to be brought into the house of Obed-edom, the Gittite, who lived near at hand. There it was left for three months, during which time G-d's blessing descended upon Obed-Edom and his whole family. Thereby encouraged, David resumed his former intention of bringing the Ark into his own city of Jerusalem, and he made great preparations for its appropriate reception. This time the Ark was not entrusted to a cart and oxen; instead, it was borne aloft upon the shoulders of chosen men. Singers and musicians of every kind followed in a long train, whilst before the Ark went David, dressed as a priest in a linen ephod, singing and dancing. At frequent intervals the procession stopped in order to offer solemn sacrifices to G-d. A shout of delight rang from the walls of Jerusalem as the holy Ark was borne into the 'city. It was carried to the Tabernacle, which now became truly the Sanctuary of the nation.

One last wish was now uppermost in David's heart; the city of Jerusalem yet wanted a Temple, where the Ark of G-d, no more enclosed in a movable tent, would rest worthily enshrined. But G-d declared His will, namely, that the building of the Temple should not be undertaken by David, but rather by his son and successor, whose peaceful reign would be unstained by bloodshed. At the same time G-d repeated the most glorious promise of help and favor to David and his posterity forever.

If he was not to build the Holy Temple, David decided that he would at least make the preparations for its construction. Together with the Sanhedrin, the Highest Court in Israel, David worked out the plans for the construction of the Temple and began to store away the necessary building material, gold, silver, bronze, and precious stones, so that nothing would be lacking for the great and sacred edifice that was to be the pride of Israel.


Acerca de King David of Israel (Español)

Vinieron todas las tribus de Israel a David en Hebrón y hablaron, diciendo: Henos aquí, hueso tuyo y carne tuya somos. Y aun antes de ahora, cuando Saúl reinaba sobre nosotros, eras tú quien sacabas a Israel a la guerra, y lo volvías a traer. Además Jehová te ha dicho: Tú apacentarás a mi pueblo Israel, y tú serás príncipe sobre Israel. Vinieron, pues, todos los ancianos de Israel al rey de Hebrón, y el rey David hizo pacto con ellos en Hebrón delante de Jehová; y ungieron a David por rey sobre Israel. Era David de treinta años cuando comenzó a reinar, y reinó cuarenta años. En Hebrón reinó sobre Judá siete años y seis meses, y en Jerusalén reinó treinta y tres años sobre todo Israel y Judá. . . Aconteció que cuando ya el rey habitaba en su casa, después que Jehová le había dado reposo de todos sus enemigos en derredor, dijo el rey al profeta Natán: Mira ahora, yo habito en casa de cedro, y el arca de Dios está entre cortinas. Y Natán dijo al rey: Anda, y haz todo lo que está en tu corazón, porque Jehová está contigo. Aconteció aquella noche, que vino palabra de Jehová a Natán, diciendo: Vé y dí a mi siervo David: Así ha dicho Jehová: ¿Tú me has de edificar casa en que yo more? Ciertamente no he habitado en casas desde el día en que saqué a Israel de Egipto hasta hoy, sino que he andado en tienda y en tabernáculo. . . (y he dicho en alguna ocasión) ¿por qué no me habéis edificado casa de cedro? . . . yo fijaré lugar a mi pueblo y lo plantaré, para que habite en su lugar y nunca más sea removido, ni los inicuos le aflijan más, como al principio. . . Y cuando tus días sean cumplidos, y duermas con tus padres, yo levantaré después de ti a uno de tu linaje, el cual procederá de tus entrañas, y afirmaré su reino. Él edificará casa a mi nombre, y yo afirmaré para siempre el trono de su reino . . . Y será afirmada tu casa y tu reino para siempre delante de tu rostro, y tu trono será estable eternamente. . . Y prosperó David y fue un gran rey sobre los hijos de Israel y sobre Judá. . . Y durmió David con sus padres, y fue sepultado en su ciudad. Los días que reinó David sobre Israel fueron cuarenta años; siete años reinó en Hebrón, y treinta y tres años reinó en Jerusalén. Y se sentó Salomón en el trono de David su padre, y su reino fue firme en gran manera. 2 Samuel, capítulos 5-24; 1 Reyes, capítulo primero; 1 Reyes 2:1-12.

Isikust Kuningas Taavet (eesti)

King David (דוד, داوُود‎ ) c. 1040–970 BCE,

18 Ja need on Peretsi järeltulijad: Peretsile sündis Hesron; 19 Hesronile sündis Raam ja Raamile sündis Amminadab; 20 Amminadabile sündis Nahson ja Nahsonile sündis Salma; 21 Salmale sündis Boas ja Boasele sündis Oobed; 22 Oobedile sündis Iisai ja Iisaile sündis Taavet. (Rt 4:18-22)

About דוד המלך (עברית)

דוד המלך

לידה 1040 לפנה"ס בית לחם פטירה 970 לפנה"ס (בגיל 70 בערך) ירושלים, ממלכת ישראל המאוחדת מדינה ממלכת ישראל המאוחדת מקום קבורה ישראל קבר דוד המלך, ירושלים עיסוק רועה צאן, מושל, משורר, סופר, מנהיג, נגן בת זוג מיכל אחינועם אביגיל מעכה חגית אביטל עגלה בת שבע [2] שושלת בית דוד תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת (תחילה מלך יהודה בלבד) אב ישי אם נַצֵּבַת בת עדאל[1] צאצאים אמנון כלאב אבשלום תמר אדוניה שפטיה יתרעם שלמה שובב יבחר אלישוע נפג יפיע אלישמע אלידע אליפלט נגה ירימות שמוע נתן יורש העצר שלמה מלך יהודה ה־2 1010 לפנה"ס – 970 לפנה"ס (כ־40 שנה) → שאולשלמה ← מלך ישראל ה־3 1003 לפנה"ס – 970 לפנה"ס (כ־33 שנים) → איש בושתשלמה ← לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים,[3] מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.[4]

דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.[5]

התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

תוכן עניינים 1 הסיפור המקראי 1.1 משיחתו כנער 1.2 ראשית הצלחתו 1.2.1 מנגן בפני המלך 1.2.2 מלחמת דוד וגָּלְיָת 1.2.3 עלייתו לגדולה בחצר שאול 1.3 בריחתו משאול 1.3.1 ניסיונות ההתנקשות של שאול 1.3.2 פגישה דרמטית עם יהונתן 1.3.3 טבח הכוהנים בנֹב 1.3.4 דוד ושאול במערה 1.3.5 פרשת נבל הכרמלי 1.3.6 דוד נמלט אל הפלשתים 1.3.7 מות שאול 1.4 מלכותו 1.4.1 דוד ובת שבע 1.4.2 מרד אבשלום דוד בורח מירושלים אבשלום ופילגשי דוד הקרב המכריע מות אבשלום קינתו של דוד על אובדן אבשלום 1.4.3 לאחר המרד 1.4.4 פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא 1.4.5 ברזילי הגלעדי 1.4.6 מפיבושת וציבא 1.4.7 פילגשי דוד 1.4.8 מסע הפוקדים 1.4.9 שנותיו האחרונות 1.5 מותו 2 דמותו 3 אהבת דוד ויהונתן 4 בארכאולוגיה 5 דוד באמנות 5.1 דוד במוזיקה 5.2 דוד בספרות, בשירה ובפזמונאות 6 משפחה 6.1 שורשיו 6.2 ילדיו 6.3 שושלת בית דוד 6.3.1 אביו הקדום של ישו 6.4 עץ משפחה 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים

הסיפור המקראי משיחתו כנער

שמואל מושח את דוד למלך, ציור משנת 1842 דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו.[6] סיפור זה בא אחרי שנקרעה מלכות ישראל משאול המלך ובעקבות צו ה' לשמואל נשלח שמואל לבית ישי, ונזקק להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.

שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז"ל ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי", הוא שומע מפי אלוהים: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא", ומאותו יום "צלחה רוח אלוהים אל דוד".

ראשית הצלחתו מנגן בפני המלך בהמשך אותו פרק בספר שמואל, מסופר כי אחרי משיחתו של דוד סרה רוח ה' מעל שאול המלך, ועבדיו הציעו כי יקח לו מנגן בנבל שיקל על מצב–רוחו העגום, וממליצים על דוד, "בֵּן לְיְִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבֹּור חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבֹון דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמֹּו". דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו ומקל על רוחו הרעה, ונושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו.

מלחמת דוד וגָּלְיָת Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד וגלית

דוד וגָּלְיָת, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599 אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד וגָּלְיָת.[7] הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד כאילו מדובר בתחילת הסיפור, ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד ("וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעֹות אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם") אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.

גָּלְיָת, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד - שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה - מעז להילחם בגָּלְיָת. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גָּלְיָת: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: "לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאֹות הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגָּלְיָת.

השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי "כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". דוד מתפאר בעלילות גבורתו: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּוב הִכָּה", ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגָּלְיָת.

דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גָּלְיָת מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו". דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גָּלְיָת ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גָּלְיָת - החלק היחיד החשוף בשריונו -, ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גָּלְיָת והביאו לירושלים.[8]

סיפור מלחמת דוד בגָּלְיָת מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל,[9] שם מיוחסת הריגת גָּלְיָת, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד' אלחנן בן יערי ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גָּלְיָת מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד.

לפי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". טיעון זה מוחלש על–ידי דברי הימים א', פרק י"א הגורס כי "אלחנן" המוזכר היה "בֶּן־דֹּודֹו מִבֵּית לָחֶם" של דוד. אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כאן ובמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.[10]

עלייתו לגדולה בחצר שאול בחצרו של שאול נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו", והוא כורת עמו ברית, בנוסף יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול, ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי שאול מקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גָּלְיָת, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהוא לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול, האחוז רוח רעה, מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו כמה פעמים במטרה להורגו; ושלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".

אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד. אך מכיוון שהיה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול, עליה נאמר כי: "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ".[11]

בריחתו משאול ניסיונות ההתנקשות של שאול למרות הקרבה ביניהם, נמשכת קנאת שאול בדוד, והוא שוב ושוב מבקש להמיתו. דוד ניצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.

פגישה דרמטית עם יהונתן בפרק כ' בספר שמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול, אך דוד ממאן לבוא וחושש משאול המבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו בכך שאביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד מוסיף ואומר כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידעו כי כוונתו רעה.

יהונתן מסכים למבחן, ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חוזר לבית אביו, הוא אינו אומר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני שאול שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, כפי שצפה דוד, ואומר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּכָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, יהונתן קם והולך מהשולחן בזעם, ושולח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפגשים, מתחבקים מתנשקים ובוכים איש על כתפי רעהו ונשבעים על ברית שלום ביניהם. ואז נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך.

טבח הכוהנים בנֹב

מערה בעדולם שבשפלת יהודה. במערות שבמקום הסתתר דוד מפני שאול. דוד נמלט אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות אנשי שוליים ("כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ") ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.

לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת, וזועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.

דואג האדומי אומר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גָּלְיָת הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד, והוא משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [%D7%A2%D7%9C הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".

שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב "לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח לדוד, וזה אומר: "יָדַעְתִּי בַּיֹּום הַהוּא כִּי שָׁם דֹּוֵיג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ". כלומר, דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם והוא זה שהסית את שאול כנגד דוד.

דוד ושאול במערה

תל זיף בהר חברון. אנשי זיף הסגירו את מיקומו של דוד והוא נאלץ להימלט לעין גדי. דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. כאשר הוא בחרשה שבמדבר זיף, בא לבקרו יהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה".[12] מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים לשאול את מקום המצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר, ומגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך אינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא".

שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ" כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך?[13] דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להורגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", הוא שואל, "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי, ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.

פרשת נבל הכרמלי

מעון בדרום הר חברון. שם פגש דוד את נבל הכרמלי ואת אביגיל. Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיפור נבל הכרמלי הפרשה[14] מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".

נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". האם עלי לקחת את לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".

דוד מקבל את דבריה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.

דוד נמלט אל הפלשתים

תל שרע בצפון הנגב, המזוהה עם צקלג, בה התיישב דוד לאחר נדודיו אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר התנ"ך ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד.[15] בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.

דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים[16] הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".

אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל.[17] שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג. עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".

מות שאול יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בהר הגלבוע. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצעדה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן.[18]

אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמיתי של איש בושת היה "אשבעל".[19] איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור התנ"כי,[20] גורס כי איש בושת מלך רק שנתיים, אך ייתכן ומדובר בשגגה שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור] השליטה הממשית בישראל הייתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.


דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב לאחר מותם של שאול ויהונתן בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו - הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: "בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַ‍ִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" ( שמואל ב', ה', ה'). דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר. בספר דברי הימים ניתן נימוק לדבר - דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.

דוד ובת שבע Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דוד ובת שבע, מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון פרשה מפורסמת שהתנ"ך נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע. דוד מלך ישראל עובר על איסור הניאוף, חטא חמור שעונשו מוות. הוא חומד את בת שבע - נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי - אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון מנסה דוד לשכנע את אוריה לשכב עם בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת לעמיתיו שיביאו עליו מוות וינטשו אותו בשדה הקרב, ויואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה.

נתן הנביא הוכיח את דוד, באמצעות משל כבשת הרש, על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונש על מעשיו: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה; כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (ספר שמואל ב', פרק י"ב). עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.

חז"ל מבהירים כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", בתלמוד במסכת שבת.[21] כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להנשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. פרשני התלמוד מדגישים כי לא ניתן לומר שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי, אלא שלא חטא דוד את החטא הפורמלי של בעילת אשת איש אשר העונש עליו הוא מיתה.

מרד אבשלום Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד אבשלום דוד בורח מירושלים

דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך. דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים "וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול.[22] בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הברית אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הברית מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: "וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והיא לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.[23] בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להשאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".[24]

אבשלום ופילגשי דוד בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ".[25] העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו".[26] בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".[27] הקרב המכריע בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתוכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים",[28] מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה.[29] על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה.[30]

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד "וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת". על רקע הגידול במספר חייליו, שבשלב זה כבר מנו כמה אלפים,[31] נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם".

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. "וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם" וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'".[32] כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם ניספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי "וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא" (הכוונה, כנראה, לחיות טרף ביער). בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.[33]

מות אבשלום אבשלום, שהופתע לפגוש את חיילי דוד, ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום. עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. "וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו". יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה".[34] בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ". ודוד שואל: "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: ""יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה".[35]

קינתו של דוד על אובדן אבשלום

קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי".

דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא).[36] ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטאניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.[37]

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו".

לאחר המרד

דמותו של דוד על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ". מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ".

על פי הפסוקים, שנכתבו זמן מה לאחר האירועים, דוד הסיק מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון והבין כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד הדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד, מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיו. הפסוקים מציינים את הצלחת המהלך: "וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן". הפרשן רלב"ג מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם"[38]

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו"(.[39]

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו"[40]

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו, וקרא לעברו: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל" (שמואל ב', ט"ז, ז'). שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי: "לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ" (שמואל ב', ט"ז, ט'). דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד, אשר גילה ראייה ארוכת טווח, העדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ולהשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדי לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ".[41] הפרשן רש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, "וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם".[42] רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבא אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!" הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!"[43] הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"[44]

פילגשי דוד המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית ובאומללות על ליום מותן: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת[45] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל : דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.

מסע הפוקדים "מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" (שמואל ב', כ"ד, ב'), אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להענש בידי האל ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב', כ"ד, י"א ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א', כ"א, ט' ואילך)

מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לדרום מואב ערוער על נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חודשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (כ"א, ה'). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאה אלף.

שנותיו האחרונות בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו הרביעי, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. ניסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה - בנו מבת שבע.

בסוף ימיו מורה דוד לשלמה בקשות אחרונות: לשמור את חוקיו של אלהים, וכך תשמר מלכותו, להרוג את יואב בן צרויה, לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום.

מותו בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוהים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות[46]. על-פי המסורת מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן, פטירתו מתוארת בספר מלכים א', פרק ב', פסוק י': " וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד". מסורות אחרות, יהודיות נוצריות ומוסלמיות מזהות את קבר דוד בהר ציון.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

דמותו מלבד גבורתו בקרב מול גולית, מיוחסות לדוד רוח הקודש, מוזיקליות, וכתיבת שירה - ספר תהלים. גם ספר עמוס מיחס לו מוזיקליות "הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר". הוא מכונה נעים זמירות ישראל.

דוד המלך במסורת היהודית מסמל מעין "ברווזון מכוער" שמשפחתו איננה מקבלת אותו או מעניקה לו ביטחון,[47] אך עבודתו את האלוהים קידמה אותו למלכות: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי" (ספר תהלים, פרק כ"ז, פסוק י'). דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים.[48]

תכונה דומיננטית אצל דוד היא תכונת הרחמנות והחמלה. במדרש מסופר שקודם שנבחר דוד להיות מלך היה רועה צאן, וכאשר כבשה הייתה פצועה או חולה היה דוד סוחב אותה על כתפיו, ובשל תכונה זו נבחר להנהיג את ישראל. מאוחר יותר מסופר שהוא הפך אהוב על העם בשל ענוותנותו ועממיותו. כאשר גלה דוד מפני שאול שרדף אחריו התקבצו אליו "כל איש מצוק וכל מר נפש" ודוד היה להם למנהיג. גם כאשר קילל אותו שמעי בן גרא וסקל אותו באבנים, השיב דוד לאבישי בן צרויה שרצה להורגו על ביזוי המלך "כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל".

חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה,[49] וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.[50]

הוגי דעות רבים ביהדות, חז"ל, הרמב"ם והמהר"ל מפראג, ראו בדוד המלך את המלך האידיאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית.[51] על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד. משמעויות רבות לכך, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל מסורת זו, יוחס ישו הנוצרי כצאצא של בית דוד (אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב אלא נולד מהאל האב על כן מיוחסת אמו, מרים, לבית דוד). בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס עצמו לדוד המלך, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בנחל הגיחון.

שמואל ייבין מגדיר את אישיותו של דוד כבעלת אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים, שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

אהבת דוד ויהונתן

דוד ויונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת 1300 Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד ויהונתן הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

"וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק י"ז) "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל" (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק מ"א) דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים" (ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ו) על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות במסורת היהודית נכתב רבות על אהבה זו שהיא באמת ייחודית בעוצמתה בתנ"ך. על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות, ה', ט"ז:

"כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".[52] על פי הפרשנות המסורתית, אהבת דוד ויהונתן היא אהבה נפשית המשוללת כל בסיס מיני-גופני. התנ"ך, שלא נמנע מלפרט את חטאיו וכשלונותיו של דוד בפרשת בת שבע ובמקרים נוספים, אינו מציג קשר מיני ביחסי דוד ויהונתן האסור באיסור חמור על פי המקרא, וממקרא הפסוקים משתמע תיאור חיובי של אהבה זו, ומשכך אין מקום לפרש כי מדובר באהבה מינית אלא מושג האהבה המדובר הוא רגשי, כמו לאחוות גברים והקרבה עצמית עד מסירות נפש הנפוצה לא אחת בין לוחמים. למשל כפי שמתבטא ב"שיר של רעי" שכתב דן בירן לזכרו של רעו-חברו סא"ל משה (סטמפל) פלס המוכר מאד בביצוע הגבעטרון.[53] עם זאת, יש הרואים ביחסי דוד ויונתן דוגמה תנ"כית לזוגיות רומנטית.[54]



תל מבצר האלה, מבט מהאוויר

הגדלה (5 תמונות) החל מימיו של יוליוס ולהאוזן בסוף המאה התשע עשרה התבססה התפיסה במחקר לפיה מרבית הסיפורים על אודות דוד המופיעים בספר שמואל משקפים חיבורים עתיקים הכוללים תיעוד היסטורי אמין בעיקרו, וכי הם נכתבו בסמוך לזמנם של המאורעות המסופרים, בימי דוד או שלמה, גם אם עברו מאז אי אילו עריכות. לביסוס השקפה זו הועלתה ההשערה שחיבורים אלה - שאין הסכמה על טיבם והיקפם המדויק - נכתבו במסגרת תקופה של "הארה", פרץ של אוריינות ופעילות ספרותית מטעם חצר המלוכה שהתחולל בימיו של שלמה, ולהשערה זו ניתן אישוש מן הכתובים. אסכולות אחרות שהתפתחו במהלך החלק השני של המאה העשרים ערערו על הקונצנזוס אודות זמן חיבורם של סיפורי דוד ועל מהימנותם ההיסטורית. היו חוקרי מקרא שהחלו לראות בהם יצירה ספרותית בדיונית מעיקרה שנכתבה בתקופות מאוחרות יותר, כמו תקופת יאשיהו ואף התקופה הפרסית. מגמה זו הצטרפה למגמה מקבילה בארכאולוגיה, שקראה תיגר על הנחת קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיא מתוארת במקרא כרקע לפעילותו של דוד, ועל השערת תקופת ההארה בימי שלמה. כיום, עצם קיומו של דוד כשליט שעל שמו נקראה השושלת היהודאית מוסכם על רוב החוקרים, אך דמותו ההיסטורית והרקע לפעילותו שנויים במחלוקת.

אין בנמצא ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד. ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד או שלמה, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. בנוסף, לאור מכלול הממצאים הארכאולגים מאזור ממלכת יהודה יש המפקפקים בקיומה של ממלכת דוד ושלמה המאוחדת והגדולה כפי שהיא מתוארת במקרא. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:

היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי העדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו.[55] מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. איילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו. כתובת תל דן המתוארכת בין המאה ה-9 לפנה"ס למאה ה-8 לפנה"ס בה מופיע השם "בית דוד" לתיאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת. מצבת מישע מזכירה את "אראל[56] דודה" אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד. דוד באמנות

פסלי דוד

פסל דוד מאת מיכלאנג'לו, הנמצא בפירנצה, 1501-1504

הגדלה (4 תמונות) דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעיתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.

במאה ה-15 החלו יצרני קלפים צרפתיים לייחס לדוד את דמותו של המלך על קלף העלה.[57]

דוד במוזיקה פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. דמותו של דוד הייתה מקור השראה לכתיבת מוזיקה קלאסית.

"אבשלום בני" "Absalon fili mi" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת ז'וסקן דה פרה. Planxit autem David מוטט לקינת דוד על שאול ויהונתן מאת ז'וסקן דה פרה. "אבשלום בני" "Fili mi Absalon" מוטט לקינת דוד על אבשלום מאת היינריך שיץ. דוד הוא דמות ראשית באורטוריה "שאול" מאת גאורג פרידריך הנדל. "המלך דוד" (Le roi David), אורטוריה מאת ארתור הונגר. "הכתרתו של דוד", אורטוריה מאת יוהאן וילהלם קורנליוס פון קניגסלב אותה כתב בשנת 1785 והאורטוריה "קינת דוד על החרמון" אותה כתב בשנת 1793. דוד מוזכר גם במוזיקה מודרנית, למשל בהללויה של לאונרד כהן, ב-"Dead" של הפיקסיז, ב-"Mad About You" של סטינג וב-"Flash of the Blade" של איירון מיידן.

דוד בספרות, בשירה ובפזמונאות פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. וכן העדר התייחסות למקורות שאינם בעברית. חוץ מספרו של דוד, תהילים, שהפך פופולרי בקרב רבים, ספרים ושירים רבים עסקו בדוד, בהם:

משה שמיר - כבשת הרש מרים ילן-שטקליס - ג'ינג'י ג'וזף הלר - אלוהים יודע (דוד בימיו האחרונים מהרהר בחייו שחלפו) יעקב שבתאי - כתר בראש (מחזה על מאבק הירושה של דוד) שטפן היים - דוח המלך דוד, אלגוריה על הקומוניזם המציגה את איתן האזרחי כהיסטוריון חצר הנשכר בידי שלמה כדי לטשטש את פשעי אביו. יעקב פרידמן (מיידיש בנימין טנא) - המלך נוטה למות ברוס ברספורד - סרט הקולנוע המלך דוד בכיכובו של ריצ'רד גיר ירון כפכפי - המחזמר "דוד" אהוד בנאי - דוד ושאול (שיר געגועים) בת-שבע אהרוני - איש חייל ואגדה אריה בן-אהרן - בעקבות משיחך נעמי שמר - הגשש החיוור - למה צחקה מיכל עקיבא נוף - מים לדוד המלך (בביצוע הגשש החיוור) אביהו מדינה ויהודה בדיחי - כינור דוד כוורת - גָּלְיָת - שיר אודות מלחמת דוד וגלית יהונתן גפן - "אוריה החיתי" (בביצוע שולה חן) משפחה שורשיו

דוד מנגן בנבל

דוד מנגן לפני שאול, ציור של רמברנדט, 1629–1931

הגדלה (5 תמונות) על פי המסופר במגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה - גיורת צדק שעל שמה נקראת המגילה. ישי, נכדם דרך אביו עובד, היה אביו של דוד ושמה של אמו לא נזכר במקרא, אך על פי חז"ל שמה היה נצבת בת עדאל.[58]

ילדיו בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני דניאל לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמוע, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע; יבחר, אלישוע, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.

שושלת בית דוד Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דוד האמונה כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על כך הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה אף שלא היו מזרע דוד. בתלמוד ובספר הזוהר נכתבה האימרה המפורסמת (שאף הפכה לשיר-עם יהודי): "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם כיום קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא) מארם צובא, דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, פינטו, חרל"פ[59] ועוד.[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבניות מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע העשיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו הוא מייחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד).

אביו הקדום של ישו על פי הפרשנות הנוצרית לאילן ישי ועל פי תיאור אילן היוחסין של ישו בחלק מספרי הבשורה, ישו הוא נצר לבית דוד; על כן, בין סיבות נוספות, הוא נתפס על ידי הנוצרים כמשיח, ומחליפו של עם ישראל[60] לאחר שיחטאו בהכרח, ובעקבות זאת האמונה תתפוס את מקומה של קיום מצוות התורה.

ראו גם עיינו גם בפורטל: P Bible.png פורטל תנ"ך עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה דוד וגלית דוד ויהונתן מעשה דוד ובת שבע מעשה אמנון ותמר בית דוד מרד שבע בן בכרי שירת דוד קינת דוד על אבנר דברי דוד האחרונים קבר דוד המלך לקריאה נוספת סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001. יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, "עקבות דוד המלך בעמק האלה – תגליות מפתיעות בארכאולוגיה המקראית", הוצאת ידיעות ספרים, 2012. שמואל ייבין, אנציקלופדיה מקראית, בערך "דוד המלך". משה גרסיאל, מלכות דוד : מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוגרפיה, הוצאת דון והחברה לחקר המקרא, תל אביב ה'תשל"ה (1975). שמואל אברמסקי, מלכות שאול ומלכות דוד : ראשית המלוכה בישראל והשפעתה לדורות, הוצאת שקמונה (בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ירושלים ה'תשל"ז (1977). פרנק פולק, הסיפור במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק,1994. עמ' 407–420. אהרן ראובני, דוד המלך : דמותו ומקומו בתולדות ישראל : מחקר היסטורי, מסדה, רמת גן תשכ"ה (1965). ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, בהוצאת אוניברסיטת ת"א, 2006. פרופסור אבשלום אליצור, לפני ולפנים - עיונים פסיכואנלטיים במקרא (פרק ז'). יאיר זקוביץ, דוד : מרועה למשיח (מאמרים על דוד המלך—ובכלל זה מאמר על דוד במדרש מאת אביגדור שנאן, ומאמר על דמות דוד באמנות היהודית מאת שלום צבר), יד יצחק בן-צבי, ירושלים ה'תשנ"ו (1995). יאיר זקוביץ, דוד מלך ישראל חי וקיים? (הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא באוניברסיטה העברית), הוצאת סימור, ירושלים ה'תשנ"ז (1997). יאיר זקוביץ, "הגם דוד בנביאים" שמ"א כא יא-טז במעגלי פרשנות פנים מקראית, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, יא, תשנ"ז, עמ' 114–130. יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים 2004. פרק כג' 'וישלח ויקחני מאחורי הצואן':סיפור משיחת דוד במזמור קנ"א מקומראן. עמ' 262–271 הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע : החטא, העונש והתיקון, ישיבת הר עציון ומכללת יעקב הרצוג, אלון שבות ה'תשס"ב (2002). יהושע בכרך, יפיות מלכות וזמירות : למוד פרקי דוד המלך בספר שמואל ותהילים על פי המקורות, "אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל" ו"נזר דוד - אגודה להנצחת זכרו והוצאת ספריו של הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר')", ירושלים ה'תש"ם (1980). יהושע בכרך, מחר ח[%D7%95]דש :... המשך לספר "יפיות מלכות וזמירות", הוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון (ישיבת "הסדר"), מרכז שפירא ה'תשנ"ו (1995). שמעון סבג, דוד המלך : קוים לדמותו : פרקי גדולה, גבורה ומלכות בספר תהלים, הוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשנ"ז (1997). שולמית גד, דוד מלך ישראל : סיפור חייו, ייסוריו ועצמת התהילים, חולון ה'תשס"ו (2006). אליהו שלומי, דוד המלך : קורות חייו של דוד המלך על פי המקראות ומדרשי חז"ל, ירושלים ה'תשס"ו (2006). גלפז-פלר, פנינה, ויולד –יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי. ירושלים: כרמל, 2006.עמ' 121–142. יעקב פרמן, דוד בן ישי : לקראת 3000 שנים מראשי מלכותו ויצירתו, הוצאת ספרים בישראל למדעי המזרח העתיק, ת"א ה'תשט"ז (1956). דובריש טורש, מלכות דוד : תולדות דוד מלך ישראל...על פי מקורות חדשים, וורשה ה'תרע"ד (1914). אמיר אור, הממלכה, עורך: אלי הירש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, (558 עמודים). קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: דוד ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוד סרטונים עיון ביחסי דוד ויואב, ד"ר איילת סיידלר , סרטון באתר יוטיוב דוד , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" עשרות מאמרים על דמותו של דוד המלך , באתר 929 - תנ"ך ביחד מתיה קם, פיליפ טריה, דויד המלך , באתר "תרבות•il" מידע על דוד המלך באתר 'מטח' אירית לוין, דוד המלך בעקבות משה רבנו שמעון קליין, 'קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך' אבישי אלבוים, "משפחות המתייחסות לדוד המלך ", בעברית הרב זאב סולטנוביץ', ‏דוד אל מול המרידות מתוך ביתו , באתר ישיבה(הקישור אינו פעיל, 27.2.2019) יאיר זקוביץ, פרקים מהספר "דוד: מרועה למשיח" , אתר מט"ח עדי אביר, דוד המלך לא חטא , 28 יולי 2011 קטע קול יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, דוד המלך , באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים אלי אשד, "סופר המלך דוד" חלק ראשון , חלק שני , אתר "היקום של אלי אשד" - דיון בשאלת זהותו של ההיסטוריון המקורי של דוד המלך והאם השתמש במקורות חיתיים. שמואל ב' יח': דוד המלך או דוד האב | מחברות: סיגל שטרק; נעמי גרשון

אתר מקראנט

צ' פרידהבר , ‏הצבא בימי דוד , מערכות 269, יוני 1979 גלעד ששון, סיפור מותו של דוד המלך בתלמוד הבבלי ובמדרש רות רבה מאיר בר-אילן, מזמורים חיצוניים המיוחסים לדוד המלך Armin Lange, Emanuel Tov, and Matthias Weigold, in association with Bennie Reynolds (eds.), The Dead Sea Scrolls in Context: Integrating the Dead Sea Scrolls in the Study of Ancient Texts, Languages, and Cultures, VTSup, Leiden: Brill, 2011, pp. 693–718. הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - אבות האומה - דוד המלך , אתר "ערוץ מאיר" הרב קלמן בר, שאול ודוד מול פלשתים

כ' חשוון תשע"ח, יוטיוב

קטע קול פרק 46 – דבר היום: שש אמות וזרת – מי הרג את גליית? (הקישור אינו פעיל, 7.10.2019) בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס דוד

באתר Find a Grave (באנגלית)

הערות שוליים

ראה בבא בתרא (צא, א)
ע"פ חז"ל היו לדוד 18 נשים
ספר שמואל; תחילת ספר מלכים א'; ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט; ומעט ממזמורי תהילים.
"וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה', לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ. לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי - כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי." (דברי הימים א, כ"ב ח)
ספרי מתי ולוקס
ספר שמואל א', פרק ט"ז.
הסיפור מתחיל בספר שמואל א', פרק י"ז.
שמואל א', י"ז, נ"ד. קביעה זו מעוררת תמיהה, שכן ירושלים הייתה באותה עת עדיין בידי היבוסים.
ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט
יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1995, עמ' 97-96.
ציון לאישה האוהבת את בעלה הוא חריג וייחודי בתנ"ך.
ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק י"ח.
ייתכן והכוונה ב"אדם" כאן היא לדואג האדומי.
בספר שמואל א', פרק כ"ה.
ספר שמואל א', פרק כ"ז.

àcerca (Português (Portugal))

Foi um rei popular e o homem mais vezes mencionado na Bíblia. Ele foi o oitavo e o mais novo filho de Jessé, um habitante de Belém. O seu pai parece ter sido um homem de situação modesta. O nome da sua mãe não se encontra registrado, mas alguns pensam que ela era a Nahash. Quanto à sua aparência pessoal, sabe-se apenas que ele tinha cabelos ruivos, formoso semblante e gentil aparência.

Na narrativa bíblica ele aparece inicialmente como tocador de harpa na corte de Saul e ganha notoriedade ao matar em combate o gigante guerreiro filisteu Golias, ganhando o direito de casar com a filha do rei Saul e a isenção de impostos. Depois da morte de Saul, Davi governou a tribo de Judá, enquanto o filho de Saul, Isboset, governou o resto de Israel. Com a morte de Isboset, Davi foi escolhido o rei de toda Israel e seu reinado marca uma mudança na realidade dos judeus: de uma confederação de tribos, transformou-se em uma nação estabelecida. Ele transferiu a capital de Hebron para Jerusalém, após conquistá-la, pois esta não tinha nenhuma lealdade tribal anterior, e tornou-a o centro religioso dos israelitas, trazendo consigo a Arca Sagrada (seu mais sagrado objeto).

Expandiu os territórios sobre os quais governou e trouxe prosperidade a Israel. Seus últimos anos foram abalados por rebeliões lideradas por seus filhos e rivalidades familiares na corte. Ele é tradicionalmente visto como o autor do livro dos Salmos, mas apenas uma parte é considerada seu trabalho.

Foi concedido por Deus, de acordo com a Bíblia, que a monarquia israelita e judaica iria certamente vir da sua linha de descendentes. O Judaísmo Ortodoxo acredita que o Messias será um descendente do Rei David. O Novo Testamento qualifica Jesus como descendente de David. Porém é certo que Jose esposo de Maria era descendente de Davi, porém como a historia diz Maria ficou gravida do Espirito Santo logo Jesus não descende de Davi.

Foi ungido rei pelo profeta Samuel ainda durante o reinado de Saul, causando ciúmes de sua parte. Por isto David se exilou por um tempo ( pois confiava em Deus, e não tinha o direito de tocar no ungido do Senhor)

Foi durante seu reinado que Jerusalém foi capturada dos jebusitas, tornando-se capital do reino de Israel.

Foi sucedido por seu filho, Salomão, que foi responsável pelo início da decadência do reino.

view all 36

King David of Israel's Timeline

Age 1
Jerusalem, Judah, Israel
Age 1
Bethlehem, Israel
Age 1
Jerusalem, Israel
Age 1
Age 1
Age 1
Hebron, , , Israel
Age 1
Age 1
Age 1
Age 1