Is your surname Arnon?

Research the Arnon family

Mira Arnon's Geni Profile

Records for Mira Arnon

10,079 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Mira Arnon (Zabludowski)

Birthdate: (65)
Death: September 20, 1979 (65)
Ra'anana, Petach Tikva, Center District, Israel
Place of Burial: Holon, Center District, Israel
Immediate Family:

Daughter of Symcha (Simek) Zabłudowski and Elżbieta (Guta) Zabłudowska (Kronstein)
Wife of David Arnon
Sister of Gina (Regina Rivka) Ortar and Emanuel (Dzidek) Zabludowski

Managed by: Private User
Last Updated:

About Mira Arnon

מירה ארנון לבית זבלודובסקי

קורות חייה ( 22.01.1914-20.09.1978)

מירה נולדה בורשה ב-22 בינואר 1914 למשפחה ציונית ועלתה ארצה ב-1935 כתלמידת האוניברסיטה העברית בחוג לפילוסופיה. היא עבדה במקביל כמזכירה ב"סוכנות הידיעות היהודית (סט"א)" בירושלים. בביקורה האחרון אצל ההורים בורשה בקיץ 1939 נקלעה למלחמה. במשך המצור וגם לאחר כיבוש העיר ע"י הגרמנים כתבה בפולנית יומן המחזיק 53 עמודים במכונת כתיבה. את התרגום לעברית של חלקי היומן משמיעים הערב לבני המשפחה ולידידים.

מירה הצליחה לחזור ארצה בסוף נובמבר 1939 הודות לדרכונה הפלסטינאי. היא מצאה עבודה בחיפה אצל עורך הדין חיים ש. שפירא, לימים שר המשפטים במדינת ישראל. היא נשאה לדוד ארנון ז"ל, איש הבריגדה שהיה עם קום המדינה שלישו הצבאי של הנשיא וייצמן. יחד עם דוד נלוותה מירה פעמים רבות לנסיעותיהם לחו"ל של הנשיא ורעייתו ותוך כדי כך הכירה אישים רבים. אחרי מות הנשיא היא הייתה במשך שנים אחדות מזכירתה של וירה וייצמן.

בסוף שנות החמישים עבדה מירה בשגרירותינו בטוקיו. כיחידה מבין עובדיה היא למדה לדבר יפנית וקשרה קשרי ידידות עם יפנים רבים. בחוזרה ארצה המשיכה להתעניין ביפן ובתרבותה וקיימה יחסים חברתיים עם אנשים השגרירות היפנית בתל-אביב.

מאז נעוריה הייתה מירה מעונינת בספרות ובאומנות ואף תרגמה לפולנית קטעי פרוזה ושירה. בארץ פרסמה בעיתונות סדרת מאמרים על יפן והרצתה על ארץ זו ועל ארצות שבהן בקרה בחוגים שונים, ביניהם בקיבוצים ובצה"ל.

בתקופת עבודתה בחולון ב"בית יד לבנים" סיימה מירה את לימודי התואר הראשון בתולדות האומנות ובשפות קלאסיות באוניברסיטת תל-אביב . השכלתה הרחבה בשילוב עם ידיעת שפות שונות עזרו לה בתפקידה כמנהלת "בית יד לבנים". היא גיוונה את פעולות התרבות של הבית והרחיבה את חוג המבקרים בו. גם מאנשי הסגל הדיפלומטי נוכחו מדי פעם באירועים שם.

מירה השקיעה מאמצים מיוחדים בעידוד אומנים צעירים ועולים חדשים בתחום האומנות ובעיקר בהקמה ובקידום של התזמורת הקאמרית - קאמראטה – של העיר חולון.

ב-20 בספטמבר 1978 כאשר נדרסה למוות בחצותה כביש ברעננה היה לידה צייר עולה מברית המועצות שאת ציוריו הראתה למעוניינים שעה קלה לפני האסון.

במשך שנים אחדות לאחר מותה של מירה נערכו ב"בית יד לבנים" תחרויות לנגנים צעירים. הפרסים לזוכים חולקו בקונצרט חגיגי של התזמורת הקאמרית של חולון ע"י המשפחה.

22 באוקטובר 1988.


מאחורי המסך של ורשה הנצורה. מירה ארנון

תרגם מפולנית שמואל (סאם) קרנר

אני מתחילה לרשום דברים אלה ביום החמישה עשר לתחילת המלחמה, שלושה עשר ימים אחרי שאנגליה וצרפת הצטרפו למלחמה, כלומר ביום השמיני של המצור על ורשה.

השעה עתה 4 אחה"צ, זה כבר עשרים שעות שנשמע ללא הרף רעש התותחים. כל שניה מתרסקים לרסיסים פגזים ורסיסיהם יורדים כמו ברד של פלדה. שריקות הפצצות, רעש מכונות היריה ורעם המטוסים שמעל ראשינו מהדהד באויר ומגביר עוד את האימה. האוזנים והראש כואבים, אין שומעים את מה שמדברים, רק בום! בום! בום! והנה עולה מחדש עמוד אש ועשן, גגות מעשנים, שורה שלמה של בתים במרכז העיר אחוזים באש. פתאום רעש איום, אחריו אנחות וצעקות - בעיר העתיקה קרסו בתים ואנו רצים להציל את אלה שנקברו חיים תחת ההריסות. לפתע השמים השחירו - ענן של עשן יורד על העיר, קר מאוד. סוף סוף החל לרדת הברד שלו חיכינו וציפינו מראשית המלחמה. הרחובות עטו לבן, נעלם העשן שעלה מהבתים השרופים. זו מתנת שמים לאנשים שעייפו מלכבות את השרפות. הושתק רעש של מטוסי האויב ושל התותחים ופתאום משתררת דממה בעיר. האנשים נחים מעט ורואים בהופעת הברד בעונה זו מעין סימן. "אצבע אלוהים" מתלחשים אחדים. השמחה הייתה קצרה. הברד חדל מרדת, העננים הכבדים נעלמו, והשמש השנואה זרחה מחדש. מיד נלווה אליה רעם התותחים, בשמים שוב הופיעו המפציצים, ללא הרף נשמעים קולות הנפץ, השמשות מתפוצצות, קירות הבתים מתמוטטים, מדי פעם מביאים פצוע שהוצא מן ההריסות. אנשי הצלב-האדום העבירו שני ילדים גוססים שהוצאו מבניין הרוס. הלילה נישן הליווי הרעש, צריך להתרגל. יש אנשים שהספיקו להתרגל לדרך החיים החדשים ומנסים אפילו לעבוד, אולם הכל נראה מיותר ולא ראוי אפילו למאמץ קל. חולמים רק על שקט, על דממה וחשים רק בצורך לשבור את הרעב. המלחמה הפכה אותנו לחיות הפועלות על פי יצרים. היום 16 בספטמבר (1939). הבוקר בהיר, אולם המטוסים מכסים את השמים. פצצות, צפירות האזעקה, מכבי אש אצים, הארמון המלכותי עולה בלהבות, גם הקתדרלה הגוטית של יאן הקדוש בעיר העתיקה בוערת. אני מסבה את עיני מאותו מראה וממשיכה לנדוד בעיר כמנהגי בכל יום. ברחובות ורשה הנצורה המוני אנשים ללא בית. צרורות, חבילות, ילדים בזרועות אמותיהם, קשישים מזוקנים- כולם בורחים ממקום החורבן, לאן? לרעב, לנדודים, לחוסר הבית. שוב התקפת המפציצים. האנשים נמלטים, מתחבאים בשערי הבתים, כדי שוב לצאת אחרי ההתקפה. עגלות עם פצועים מהחזית האזרחית, פצועים ברחובות, פצועים על אלונקות. היום שוב ירד גשם אבל אין רואים בזה "אצבע אלוהים", איש אינו חושב שהטבע יהיה יותר חזק מאנשים. המלחמה היא ללא רחמים, אין שינוי בחזית של ורשה, אבל תושביה כבר התרגלו. הטלפון עדיין פועל, יש לנו מים וחשמל, קילקולים מקומיים מתקנים די מהר. אין דואר, הרכבות והחשמליות אינו פועלות. הקשר היחיד עם העולם החיצוני הוא הרדיו. מתאספים בדירות כדי לשמוע ידיעות פנים וחוץ. הרדיו - תקוותינו היחידה, ואנו רוצים לשמוע שוב על עניינים חשובים, כמו שזה היה יומיים אחרי פרוץ המלחמה, כאשר צלילי ההמנון הפולני (פולניה עוד לא אבדה) והוא מעורר בנו אומץ לב. לפני כמה ימים פתח הרדיו בשידור של ידיעות משפחתיות ואני רוצה להודיע לקרובי בפלסטינה שאנחנו חיים ואיננו מאבדים את אומץ הלב. היום (18.9.1939) שמענו על הסכם סטאלין-ריבונטרופ. האם הסובייטים איתנו? נגדנו? השערות, ויכוחים אין סוף על ההסכם בין שכננו המזרחי והמערבי. אין איש יודע משהו מן המקור הראשון, אף אחד לא שמע במו אוזניו, אולם בליבנו תקוה חרישית שלא יקרה הדבר הגרוע מכל: הרוסים עם הגרמנים. ואולי בכל זאת נגדם...הבעיה של ספטמבר 1939 היא היכן למצוא לחם? אחרי שעמדנו לשוא חמש שעות בתור לפני מאפיות וחנויות ממתקים חזרנו הביתה עם שני ראשי כרוב, כל ראש בעד זלוטי אחד. ראשי אנשים היו אתמול זולים יותר. על יד אחד הגשרים התגלגלו הרבה ראשים אך לא היו קונים... לא רק הלחם חסר, קשה למצוא אפילו חמאה. למרות ההפצצה עומדים ומחכים בתור, כי מקום בתור יקר כמו החיים עצמם. רעב או פצע מפגז זה היינו הך. לבסוף הפעלנו איבר גוף מוזנח עד עתה - את המוח: אם אין להשיג דבר בכסף אז אולי בעד סחורות. אני פונה ישירות אל החיל האחראי על מזון הפלוגה החונה בחצר שלנו ומציאה לו: "תן לי לחם תמורת לחמניה" (את הלחמניה קשה לעכל). הוא מסכים ואני מביאה הביתה לחם שחור. משעה עשר בערב ועד שתיים אחרי חצות אני חייבת להיות במשמרת סניטרית במקלט. המקלט שלנו נחשב הבטוח בעיר. זהו מרתף ענקי, מחסן סיטונאי של יין. אני מתהלכת במסדרונות הארוכים של המקלט, חשוכים כמעט, בין הישנים והערים, נשים, ילדים וזקנים. קשה להשתחרר מן הרושם שפניהם דומים זה לזה. לכולם הבעת פחד, כאילו נעלמו מליבותיהם כל יתר הרגשות וממוחותיהם כל מחשבה. אני רואה כאן את המלחמה, ונדמה לי, שפה היא אמיתית, ללא מסכה. 19.91939: ארוחת הבוקר בלווית רעש התותחים של האויב ושלנו. נזכרנו בידיעות מאמש שהגיעו ממסקווה: מולוטוב הצהיר שהסובייטים יושיטו יד לעזרת האוקראינים והביילורוסים בשטחים שהיו פולנים, רק כדי לשים קץ למלחמה שהתחילו זה הפולנים! האירוניה של אותם הדיבורים הולכת ובולטת כשמטר הפגזים נופל על העיר ומחריבה. האויב מקיף את העיר מכל צד, אין עוד חזית צפונית ומערבית, רק טבעת אחת החונקת את העיר. אין תחבורה, המזון אזל, והרעב כרת ברית עם האויב נגדנו. אני יוצאת לחצר ומסתכלת בקנאה בסירים הגדולים של הצבא המלאים מרק מהביל וטעים. ליד שולחן מאולתר עומד הטבח ופורס פרוסות עבות של בשר גולש. ריח הבשר מעורר את התיאבון ואני יוצאת לרחוב כדי להתנחם במלפפון חמוץ. יחד עם זה אני מודעת לצד הפחות נעים של חי הצבא. כל יום שומעים הודעה קצרה: "הפלנו מספר מטוסים של האויב". התוכן הטראגי, אבל למראה החורבן של עיר הבירה שנחרבה נזכרים במציאות. אנחנו בחזית, בתינו הפכו חפירות, רחובות עירנו - שדה קרב, והנשק היחיד שלנו הוא סובלנות. עמוק, עמוק, בתת-ההכרה אנו יודעים שאבדנו ורק נס יכול להציל אותנו מהשמדה. אחר-הצהרים סנסציה! היטלר ידבר ברדיו, הן בגלים הגרמנים והן באלה של השטחים שנכבשו. שמעי, אירופה, את קול הצפע שגידלת בחיקך! נוכל לשמוע אותו בשקט יחסי כי עלה בידינו לדחות את ההתקפה על ורשה. היום חלפו עשרים יום מראשית המלחמה. שמעתי איך אבא התלונן בפני אמא שההבזקים המלווים את ההפצצות מפריעים לו לישון - לרעש התרגל כבר. הדוד חזר לפנות בוקר ממשמרתו בתחנה של הגנה נגד מטוסים וסיפר שהשרפות בפרברים האירו את הרחובות עד כי אפשר היה לקרוא לאורן. ברחובות נתקלים בגוויות שלא נקברו. ילדים אומללים צועקים מבנינים העולים באש, אך אי אפשר להצילם - כל כך חזק מטר הפלדה. הבית מולנו - חורבה, לידו בית ללא שמשות מעל דירתנו בקומה החמישית וכן למטה בקומה השלישית שבורות כמעט כל השמשות, אך דירתנו עדיין שלמה. בפרוזדור ישנים ארבעה אנשים שברחו שלוש פעמים משרפות. הרעב איום, אבל האוכלוסיה שקטה וסדר שולט בעיר. אין לחם, אין שימורים, אין תפוחי-אדמה או בשר. לעומת זאת מלאי של דגים מלוחים, מלפפונים כבושים וחומץ. הפחם יקר אך ניתן להשיגו. הספקת הגז לבישול נפסקה. הלילה נפלו תשע פצצות תבערה על בנין השגרירות הסובייטית בורשה. הרדיו הגרמני הדגיש בחמש שפות את דיוק ההפצצות. הוא נוהג להפיץ שקרים ושמועות שוא, כדי להסתיר מדעת הקהל העולמי את אכזריות הצבא הגרמני ומפקדיו. בשפה הפולנית הם מפיצים תעמול ארסית אנטי-פולנית ואנטי-אנגלית. היום פזרו הגרמנים רבבות פתקים בפולנית לא-רעה הקוראים לתושבים להכנע. זה לא הנסיון הראשון. הטקסט ערוך בנוסח של " ואהבת לרעך כמוך": בואו אלינו, תקבלו מזון ותלכו בשלום. האנשים קורעים את הדפים לקרעים. הבוקר שולט שקט בלתי רגיל במשך כמה שעות, כיוון שאחרי מו"מ ממושך הורשה הסגל הדיפלומטי לעזוב את ורשה והובטח להם לנצור את האש למשך שעתיים באזור מעברם. השגרירות הסובייטית נשארה בורשה. הם טוענים שלא פגעו בניאוטרליות כאשר נכנסו לתחום פולין, כיוון "שפולין כבר לא קיימת" וממשלתה ברחה לרומניה. למרות זאת הסובייטים ממשיכים להחזיק את נציגיהם בפולין, כדי להראות שאינם במצב מלחמה עמה והכיבוש הוא רק למען "הגנת האוכלוסיה האוקראינית והביילורוסית בפני האכזריות של ה"אדונים"". מולוטוב מבטיח לעזוב את השטחים שנכבשו ברגע שפולין תשוב להתקיים. העתיד יראה אם הבטחותיו יתקיימו.החיים נמשכים באילו לא חל כל שנוי. אנחנו, כלומר הדיירים הקבועים ואף הפליטים,וביחד כ-400 איש, יוצרים כעין משפחה מורחבת המגנה על עצמו במידה שהאדם יכול להתגונן בפני כוח העופרת,הפלדה אבקת השרפה. אנו נפגשים במרתפים. בדירות הקרקע ומשתלים להתנהג כמן אנשים המזמנים לביקור. אחדים מספרים בדיחות, אחרים משחקים הקלפים ומספרים סיפורים לפני המלחמה. אולם המלים והחיוכים נעלמים בכל פעם ששומעים צפירות אזעקה ושומרינו מפחידים אותנו בקריאתם "אל מקלט"! שוב מטסים פצצות, אבל אחרי שחלפו אנו מתאספים שוב. בביתנו גרו לפני המלחמה 530 איש ועכשיו מספרם קרוב ל-600 . אתמול, 22 בספטמבר, ערב יום כיפור, עברו עלינו התקפת מטוסים איומה, שכוונה בעיקר לרובע היהודי, כאילו "שכר" תמורת השתתפות היהודים בהגנה על העיר , כאילו תגמול על הכנת החפירות והמתרסים בליל ה-7 בספטמבר, כאשר אלפי מתנדבים יהודים חפרו את תעלות ההגנה בלי שים לב להפגזות הכבדות. לאחר ההתקפה של אחר-הצהריים פרצו שרפות ברובע היהודי, אולם לפני רדת הלילה הכל שקע ודממה... אחרי כן התחיל מה שנראה לי מערכה אחרונה על הגנת וורשה ושל המלחמה על אדמת פולין. 23/9 במשל כל הלילה וגם ביום, יום כיפור ירו התותחים ללא הרף. איש לא הלך לבית הכנסת ההרוס. בדירה בקומת קרקע מתפלל חזן צעיר וכל היהודים מהבית באו להתפלל. בחדר הסמוך מתפללות הנשים. למרות שאסור, רצתי דרך החצר לראות איך אמא מרגישה. החדר אפל בוכות ומתפללות הנשים, אני רואה שגם גברים מתפללים, אבל קול החזן אינו מגיע אלי מחמת רעש התותחים והמטוסים . השעה כבר שלוש אחר-הצהרים, אבל בחדר אין אור. הנשים סוגרות את המחזורים ובוכות. הגברים מתפללים בלחש לפי הזיכרון, אבל אני רואה רק את תנועות השפתיים. יום דין זה הוא גם יום דין עלי אדמות. אני רואה שאימא במצב טוב וחוזרת לכתיבה, הגם שהצום עדין לא נגמר, אני כותבת עכשיו כי אינני יועדת אם אחיה עד הערב ואם יהיה אור לכתיבה. תחנת נכוח חרבה ואין חשמל בעיר. דרך החלון ניראת וורשה בוערת, אנו מנותקים מהעולם, מידיעות טובות או רעות ולפנינו חידלון, אני ממשיכה לכתוב אם כי בטוחני שלא אספיק לכתוב את הדו"ח. אינני כותבת למען הדורות הבאים אלא פשוט כדי לסדר את המחשבות בעזרת מאריכים. האופטימיות מגוחכת, ביום העשרים ושלושה של המלחמה שלא תאומן, כאשר מכל פולין מתגוננת רק וורשה ועד עיר אחת, אני חוזרת ואומרת לעצמי: בלי ספק יגיע עוד עידן של אנשים חזקים המאמנים בעתיד. אסור להתיאש! בתום הצום, אחרי ארוחת ערב, שרק אני וחברתי אכלנו בדירתנו בקומה הרביעית, ולאחר שהגשנו אוכל לאמא ואבא בקומה הראשונה, הגיע רגע של שקט, הדוד שכב לנו על הספה, אמא משוחחת בפרוזדור של הדירה שלמטה עם אי-אילו גברות שגרו בעבר בקומות העליונות ושהות כבר כמה שבועות בפרוזדור. אבא משוחח בחדר-המדרגות עם אנשי הג"א. לפתע אני פונה למניה: יש לי תחושת אי נוחות, הלילה לא אשאר בדירתנו "גם אני לא" היא משיבה ואנו מחליטות להעיר את הדוד אם כי אנו מרחמות עליו כיוון שאחרי כמה לילות ללא שינה התנמנם מעט, אנו מעירות אותו ללא היסוס "יורדים לקומת הקרקע" אומרת אני ומפצירה בו שירד חיש מהר. הגברים מבלים את הלילה במסדרון אצל אנשים טובים הגרים בקומה השניה, חברתי ואני עם אמא בראשונה, אני בטוחה שהלילה איש לא התפשט, לא שכב לישון ולא עצם עין. הרעש לא חדל אף לרגע ורק הפצצות שפגעו בביתנו היה בכוחן להוציאנו ממצב של אדישות, כל פעם שפצצה פגעה בקומות העליונות התכווצנו וחיכינו שהבית יתמוטט ושהתקרה תיפול עלינו ותקבור אותנו. באותו הלילה יצאתי שלוש פעמים לחצר, כדי לחזור לרגע המציאות. האויר הדחוס בחדר שבו שכבו בבגדיהם מעל עשרה אנשים הצפיפות, חיזק את תחושת החלום, כאילו כל הסיוטים יעלמו אם אצא לחצר לעשן סיגריה. כאשר חזרתי השש בבוקר לדירתנו, ראיתי תמונה שלא עוררה אצלי אלא רק צחוק עצבני. הדירה הפכה לחורבה, הפינה ללא חלון שבחרנו בה כקלט בטוח יותר וחשבנו לשבת שם גם הלילה שאחרי יום כיפור-נהרסה כולה והספה שעליה שכב הדוד עד שהערנו אותו-איננה עוד. תחת המושב ההרוס מצאנו רסיס שלל פצצה במשקל שלושים ק"ג. צנצנת הריבה התפוצצה ותוכנה נשפך על השולחן, הכל שבור. זה שפחדנו ממנו ביותר קרה בשבוע הרביעי למלחמה- אין לנו קורת גג. האם יהיה עוד שבוע חמישי של מלחמה? בשעה שאני כותבת רעש של פצצה נמשך. האדמה רועדת וגם הבית מתחיל להתמוטט. אני מבינה שפצצה נפלה בקרבתנו, שוב הושמדו חיי אנשים ונכסיהם בכמה שניות והאש אוכלת את פרי עמלם. ביתנו שנפגע בשש פצצות של תותחם כבדים, נחשב בין הפחות ניזוקים. הגהינום האמיתי בשבלינו ובשביל וורשה כולה השתולל בכל כוחו רק אתמול, ביום ה-25 בספטמבר. שש שעות. רצופות נמשכה ההתקפה של שבעים מפצצים. אותה שעה התגלתה במלואה האנכיות של חלק מן האנשים, אבל גם רוח המסירות ואהבת הזולת אצל תושבים אחרים, צעירים וזקנים, נשים ואף ילדים. יש אנשים ששמותיהם ישארו בזיכרוני לגבורה ולפעולות צנועות למען הזולת. בשבע בבוקר התלקח הבית השכן. שעתיים עמלנו כדי לכבות את האש והפסקנו רק כאשר עברו מעל ראשינו המפציצים, בתשע נפלו על ביתנו שלוש פצצות תבערה, והבעירו את עלית-הגג. התאמצנו לכבות את השרפה אבל בלי מים ובלי סולמות כל מאמצינו היו לשווא. כל הבית בוער. אלה שעזרו לי- הסתלקו, הצלחתי להחזיק בכמה אנשים, אבל אחר-הצהרים גם הם פנו ללכת ולחפש מקלט במקום אחר, קראתי: "לאן אתם ממהרים? איפוא תמצאו גג בטוח או מקלט? וורשה כולה באש! ההפצצה נמשכת והדרך לא פחות מסוכנת מלהשאר כאן" הם ענו בתרעומת ובצעקות : "בגדלך אנחנו נשרף חיים, אין לנו מוצא, הבית היה לאי בודד של להבות", השתדלתי להרגיעם באומרי שנבקיע את הקיר המבדיל בינינו לבית השכן, אספנו אנשים , נתנו להם כלים ופטישים והתחלנו לפרוץ מעבר לרחוב הצדדי, לפנות ערב לאור הלהבות הצלחנו לצאת מהקבר שבו עמדנו להיקבר חיים. לפנות בוקר הלהבות החלו לדעוך וסכנת השריפה באגפי הבית פחתה. בשעה שאני כותבת את המילים האלה, ב-26 בספטמבר, מעשנים עדיין כל הגגות, לפידי הלילה דועכים והשמיים הכחולים מתגלים אט אט דרך העשן והאבק. אתמול היה יום של עבודה- יום שמירה בפני התפשטות האש. שכחתי מה זה פחד תחת ברד הכדורים, סחבנו דליי מים, אדמה וחול ולא הפסקנו את מאמצנו בתקווה שיעלה בידינו להציל את הגג שמע ראשינו, ביתנו ניצל. היום, 26 בספטמבר, ידיעות פנטסטיות של ברית כתובה בין אנגליה, צרפת והסובייטים לבין ההנהגה של שארית הפליטה של הצבא הפולני הדהימו את תושבי וורשה המעונים. סוכם שעל וורשה להתגונן עד לנשימה האחרונה כדי לא ליפול לידי הגרמנים, כי העזרה קרבה. יש שמועות שהצבא הסובייטי מתקרב לבירה ושהממשלה הסובייטית הכריזה מלחמה על הגרמנים. החיילים החוזרים מהחזית מוסרים את השמועה הנפלאה שכאילו האנגלים הצליחו לכבוש מידי הגרמנים את גדיניה ואת גדאנסק, אבל אין זה מתקבל על הדעת. בינתיים המלחמה נמשכת, זה כבר יומיים שלא יצאנו לרחוב. אוכלים את שיריי המזון ושותים את טיפות המים האחרונות, שודדים מזון ומים מהדירות העזובות שבבניין. בבוקר אנחנו תמהים שעברנו עוד לילה וביום חושבים על מה שעלול לקרות ברגע הבא. תוך כדי כתיבה אני מהרהרת על העובדה שמכונת כתיבה זו באה מדירה שנהרסה מיד לאחר ששאלתיה משם. אפשר שגם אצלי לא תראה את יום המחר. נראה... החיילים החונים בחצר ביתנו ספרו לנו שהגרמנים איימו בכרוזים שאם וורשה לא תיכנע עד השעה שלוש, יתחילו מיד בהתקפת גזים. איש מתוכנו לא חושב להיכנע, כניעה ניראת לנו כפשע. בעזרת כלים מתאימים פרצנו שתי דירות שבהן חדרים אטומים נגד גזים. הסתדרנו שם והחלטנו שאם תהיה פצצה, נדר למטה ואם נרגיש בגזים נכנס שם למקלט. השעות חולפות וב-4.30 אני מציעה לשחק קלפים, שלושה אנשים אמיצים מסכימים ואנו מתחילים במשחק, בשעה שש, כששורר שקט ואפילו גבירות היסטריות אינן חשות בריח גז, אנו מחליטים לצאת מהמקלט ולחזור לדירה שכבשנו במאמץ כה רב. אחרי יומיים שלא עזבנו את הבית אף לרגע יצאתי עם מניה החוצה כדי לבדוק את הידיעות שאחד המצביאים הפולניים מתקרב עם צבאו. נער שחולף על פנינו מטיח “הם כבר בשערי העיר" אנו שואלות עוברי אורח, אך אין תשובה בפיהם. יש אומרים שהגרמנים נסוגו. . . המשכנו בדרכנו והגענו המשרד החקלאות הבוער. קשה ללכת, העיר בוערת. בחפירות שהוכנו נגד התקפות האויר נקברים עתה מתים, קורבנות ההתקפה האחרונה, אנשי הדתות השונות ממהרים בתפילותיהם כיוון שפוחדים שגורלם יהיה להיקבר באותו מקום. אנשי המשמר האזרחי מסירים טבעות ואוספים ניירות ושעונים כדי להחזירם למשפחות המתים. למרות השמועות "הטובות" שוב מופעים מטוסים. עלינו לחזור הביתה. על-ידינו עוברים פליטים, חיילים ללא נשק לבושים במדים בלויים. על פניהם עייפות וייאוש המביעים את זוועות המלחמה ביתר עוז מכל תמונות ההרס. יצאנו עם מניה לחצר כדי לתת לילד רעב קצת מרק. מניה פתאום מכריזה שתנצל את השקט הרגעי כדי ללכת למחלקה חדשה של בית החולים "הרוח הקדושה", אולי תצמא שם את חברתה. אני מחליטה להתלוות אליה. בדרך עברנו ליד בניין האופרה ההרוס והשרוף וליד בית העיריה מלא חורים, ברחוב רואים פגרי סוסים נרקבים , גויות מתים , חניות שדודות, שלולית דם שהשחיר. הנמלטים מהשריפות עוברים ללא הרף עמוסים שארית נכסיהם, העייפים מתוכם זונחים את חבילותיהם וממשכים בדרכם בקושי. קירות נופלים מפעם לפעם ומפריעים לנו להתקדם. לבסוף אנו מגיעות לבית-החולים ונסוגות אחורה אחוזות אימה: כל האגל נשרף. מישהו אומר שבית-החולים עבר למקום אחר ומוסיף שבבית הקרוב יש פצועים. אנו כנסות. אני מהססת עכשיו אם לתאר את המראה, כמו שהיססנו בכניסה, אבל מיד ניגשנו לעבודה. בחדר קטן ואפל, בסרחון של תחבושות, דם ומוגלה ובבגדים קרועים ומלוכלכים שוכבים פצועים על קורות ועל מזרונים מזוהמים. אישה בסינר לבן מנסה לעזור. לשאלתי מי היא משיבה: "בן אדם" מתברר שלא עברה אפילו קורס של עזרה ראשונה. אנו פותחות לרחוב את כל החלונות, מסירות את נייר ההאפלה, לוקחות כסא ושולחן ושמות עליו את התרופות המעטות. בהנהגתה של מניה (אחות במקצוע) אנו מתחילות לחבוש את הפצועים. הפצעים מזוהמים בגלל התחבושות שכיסו אותם זמן ממושך ומלאים מוגלה. הצנחה בחדר גדלה, אני יוצאת מהר מהמקום ולוקחת מטאטא מהדירה השכנה. במטאטא אני מרכזת את התחבושות והבגדים המפוזרים וחוזרת לעבודה החבישה. המקום שימש לפני המלחמה למרפאה לחולי– נפש ואין בו לא חומרי עזרה ראשונה ולא מים לשתיה ולרחיצת הפצועים. בעזרת התרופות המעטות ולקי לבושינו אנו חובשות כ-20 פצועים קשה שלא אכלו כבר יומיים. אישה פצועה בחזה מטופלת תחילה, היא נאנחת ומתלונותיה אנו מבינות שמשפחתה קבורה כולה תחת הריסות הבית. היא רוצה למות, אך פצעה יתרפא מאחר שהוא קל יחסית ולא מזוהם. הנער השני הוא נער הנוטה להתעלף בגלל הכאב האיום והרעב. הוא ברח מגרמניה לפני זמן מה ועתה פצעיו עמוקים עד כי רואים את העצמות. אחריו מגיע תורו של ילד קטן שנפגע בבטנו, אבל אמו מציעה שנטפל קודם בזקן פצוע בראשו, על יד הזקן שוכב מת ואנו קוראות לשני גברים חזקים מהרחוב ודורשות מהם להוציא את הגוויה. בין יתר הפצועים יש גם שתי נשים צעירות שנפגעו מרסיסים בשעה שעמדו בתור.אנו יוצאות מבית-בחולים המאולתר, נראה לי שלא יתגלו זוועות גרועות ממה שראינו כאן כשהשתדלנו להושיט עזרה. בימים של ה-28 ו-29 נדדנו ללא מטרה. השלמנו עם העובדה שהגרמנים כובשים את העיר שהפכה לגל אבנים. את המים מוכרים בבקבוקים, סחר חליפין פורח: סיגריות תמורת סוכר, לחם תמורת הטבק הזול ביותר. אין איש יודע מה יביא יום המחר, איך יתנהגו הכובשים. אין עבודה אבל כולם עסוקים. הדבר הקטן ביותר הופך לבעיה: יש למצוא נרות, גפרורים. כדי לשתות תה צריך לעמוד בתור למים ולפחם, לשאת מטענים כבדים ולקפוא בקור. היום עם מניה ודליים בידינו כדי למצוא מים, נתקלנו בחצר בשלט שרוף למחצה ועליו שם התחנה של ההגרלה הממשלתית- ת ק ו ה. הלילה יתמלא חודש מתחילת המלחמה . הרבה תאריכים חלפו ולפנינו בוודאי תאריכים נוספים. בליווי תופים נכנס היום בתרועות ניצחון הצבא הגרמני. "האם זו החלוקה הרביעית של פולין" אני שואלת ברחוב את אחד הקצינים הגרמניים שהתפזרו בעיר וברצון רב עונים לפונים אליהם. "רביעית ואחרונה" עונה לי בחיוך. "תולדות העמים מלמדות אותנו שאין דבר סופי" אני אומרת מן הסתם. "זה נכון אך הפעם סיימנו" הוא משיב לי ובכך מתחילה שיחה ארוכה. "האם ראית את ההרס ?"שואלת אני "את זה נבנה מהר מחדש". "אם כך לא ראית את גודל החורבן" אני משיבה. "אתם בעצמכם אשמים בזה, האם לא הזהרנו אתכם? האם לא הצענו להיכנע? זה עוד לא כלום" והוא מראה בידו מסביב "לעומת הב שהיינו עושים אלו רצינו לנהוג בכם כמו שנהגתם בנו איפה שרק יכולתם." "היכן זה היה?" אני מנסה לבדוק. "בפוזנן ראיתי במו עיני איך החיילים הפולנים כרתו את ראשי שבויינו, איך הם קטעו את ידיהם ורגליהם." "ככה" נענעתי את ראשי בלעג אך הוא המשיך: "כאן יכולנו להדביר אתכם תוך יומיים, אך התחשבנו באוכלסיה האזרחית. חלף רק חודש וכבר הגענו. אינך יכולה להודות בזה , את בעצמך פולניה, אך הפולנים ירודים מאיתנו בהרבה, אני מתכוון מבחינה תרבותית." "אינני פולניה!" "אם כן, מי את?" "פלסטינאית, חוץ מזה אינני מאמינה כלל ביתרונכם התרבותי. הסתכל העיר ובתושביה". "את התרבות הבאנו לכם אנחנו", הוא עונה בהיסוס מה להשגותיי. "מאין באת אתה?" "כעת מצ'כוסלובקיה, אבל אני מהנובר", "האם הכל הרוס בפולין כמו כאן?" אני חוקרת. "כל מקום שעבר בו הצבא ומה את רוצה בעצם? הרי המנהיג (היטל) רק קיים מה שהבטיח. הרי הזהרנו אתכם. רצינו רק את שנציג וכביש ללא מכס לפרוסיה המזרחית?" "ואז הייתם מבקשים לדרוש עוד?" אני אומרת ומרגישה שהגדשתי את הסאה, שנינו חשנו בכך. "לא, מנהיגנו מקיים את דבריו." "ומה עם הסודיים ? גם אז הבטחתם..." "בוודאי שהבטחנו, אבל בצ'כוסלובקיה היו מהמות ומי שעמד בראשם בא למנהיגנו, הצהיר שארצו על סף התפוררות וביקש שנבוא. לכן באנו. ואם תשאלי עכשיו כל צ'כי הגון יגיד לך שהבאנו סדר לארצו" "ומה אתם מחפשים כאן?" אני שואלת ברצינות. "לא נחוץ לנו מאומה. רצינו רק לשבור חוליה אחת בשרשרת שאנגליה, צרפת ופולין השתדלו לסגור סביבנו. והנה שברנו את החוליה. עכשיו זה נגמר, זה לא יחזור" אומר הוא בחושבו על הטבעת שנפרצה. "בטח שלא " אומרת אני וחושבת על התבוסה שלימדה אותנו רבות. "עכשיו ראיתם מי הם הצרפתים והאנגלים" הוא מטיח. "ומה תעשו כאן? שואלת אני כדי להעביר את השיחה למצב הנוכחי. "נראה לכם שאנחנו לא כל כך איומים". "הגיע הזמן שתנהגו בהגינות" פולטת אני ומתחרטת מיד כי חבריו של הקצין ששתקו עד כה מתחילים עתה להתעניין השיחה."באחרונה שמענו דברים שונים על התנהגותכם." רציתי לסיים וללכת, אך אין מרפים ממני ודורשים פרטים ולרות הסכנה שבויכוח אני ממשיכה: "שמעתי על יהודים שיצאו מגרמניה על מחנות ריכוז שהקמתם." "כן, אבל יהודים זה דבר אחר . הם לא רוצים לעבוד." מתערב אחד הקצינים ששתק עד כה. "גם אני יהודיה ואני לא חושבת שאתה צודק, לא נתנו להם לעבוד בכלל." "גברתי הצעירה, ששה יהודים היו צרכים כאן בפולין לרחוץ את מכוניתי, אף אחד מהם לא ידע איך מחזיקים ספוג". אחרי דין ודברים על נושא ההתקשרות של גרמניה עם השלטון הקומוניסטי הסובייטי נעלמת בסמטה הקרובה ביותר.

יום 2 באוקטובר. אנו חוזרות הביתה אחרי נדודינו היום יומיים. הגרמנים חסמו את כל היציאות מכיכר פילסודסקי . בכיכר תחת הפסל של פוניאטובסקי, מתקיים מצעד. מפקדת העיר מודיעה שממחר יתחילו להוציא היתרי יציאה, כמובן ברגל. ייקח עוד הרבה זמן עד שהרכבות והדואר יפעלו. אין לחלום אפילו על אספקת מים וחשמל. מבטיחים לספק מזון, אך בינתיים הרעב מתחיל להציק. בכסף שהגרמנים החרימו העירייה , נאפה לחם ומשאיות גדולות סובבות בעיר ומחלקים מהן לחם לאוכלסייה הרעבה. האנשים מושטים את ידיהם לקבל את הכיכרות והגרמנים מסרטים את המחזה של האכלת התושבים ע"י הצבא הכובש. קבוצת אנשים מתגודדת ליד מודעה הראשונה של המפקדה שהודפסה בשתי שפות. לנשר הגרמני שבוורשה נוסף צלב הקרס. האנשים קוראים ושותקים.

אתמול, ה-3 באוקטובר, נודע לגרמנים שבמרתפים של ביתנו יש יינות . השוד מתחיל, חיילים וקצינים השתכרו מיד ועזבו עמוסים בקבוקים של יינות משובחים. הצטרפו אליהם גם חיילים פולניים ואף שוטרים לא רצו להישאר בצד, לאט, לאט התחילו לרדת למרתפים גם דיירי הבית. פתחו חביות וארגזים שתוכם בקבוקי שמפניה. הבאתי הביתה מספר בקבוקים, כשבחצר לועגים לי שלא הבאתי יותר, חשבו שלו, כבעלי הבית מגיע יותר. הצלתי בשבילנו 5 בקבוקים אינני מתגאה בזה: אבדה לי האבחה בין טוב לרע. העיר עדיין מלאה חורבות, אף כי מעבידים יום ים מספר עצום של יהודים בעבודות הניקוי . בלי הרף מנקרות במוח שאלות: האם העיר תבנה מחדש מעל המפולת? האם יזרמו כאן שוב חיים חדשים? ככל שאני משוטטת יותר בוורשה ההרוסה. הייאוש הולך וגדל. ומתוך המחשבות השונות עולה רק משאלה אחת: לברוח! לברוח רחוק ככל האפשר מהחורבות, מהאנשים, מנשמות המתים שהיו ואינם עוד. לברוח מהביצה שאין מתחתיה קרקע איתנה , מהמאבק ללא תקווה ליצור חיים במקום שהחיים נעלמו.

שמועות, שמועות מוזרות שלא יאמנו: כאילו חלו שיניים בממשלה האנגלית והחליפו את צ'מברלין בצ'רצ'יל. אנשים שהגיעו מאוטבוצ'ק סיפרו שאיטליה הכריזה מלחמה נגד צרפת ושאמריקה שולחת עזרה לבנות הברית.המגיעים משטחי פולין שנתפסו ע"י הסובטיים מספרים ששם אין רעב כמו כאן, שבשום מקום אין חורבן שכזה. בינתיים מתרוקנת העיר מהאנשים שמצאו בה מקלט בראשית המלחמה.

מחר חוגגים הכובשים את ניצחונם: היטל יגיע ל"מבצר" שנכבש. תתחיל תקופה חדשה תקופת הדיכוי.

 5.10.1939  מהבוקר עובדים המוני יהודים בניקוי העיר  לקראת בואו של היטל. נשמע רעש מטוסים שיקבלו את פניו. ככר פילסודסקי סגורה בשרשרת המשמר האישי. יש אומרים שהיטלר לא יבוא אלא ישלח את ריבנטרופ בדרכו למוסקבה.

10.11.1939 זה זמן רב לא כתבתי. מיד לאחר שביתת הנשק התחיל הקור. אתמול ירד השלג הראשון, קל ולח. וארשה יפה תחת מעטה השלג שכיסה את הרחובות ואת עיי המפולת, אבל יחד עם זה אנו עצובים כי אין לדעת מה יביא יום המחר.

היום היה לנו יום גדול: קניתי מאיכרים שתי ככרות קטנות של לחם שחור תמורת שלושה זלוטי-פי עשר מהמחיר של לפני המלחמה, ושלושה קילו של מלח בישול. נהנים מאוד מהלחם. ובכלל, המזון הפך להיות הנושא המרכזי של השיחות והחלומות, הוא גם המטרה של נדודים בקור ובקיבה ריקה. אבא הביא היום בתחושת ניצחון 150 גרם חמאה, את המחיר אין לרשום. אנשים קופאים בעומדם בתורים ארוכים, הם נרגזים וזועפים. אין טעם או תוכן לחיים.רודפים אחרי לחם, רוצים לישון במיטה הקרה כשהבטן איננה ריקה. איש אינו מסוגל להתפרנס ביושר ובכבוד, מעט הסחורות עולות בערכם, אין מעיזים להחזיק מזומנים. מחיר הזהב מרקיע שחקים. צמר ופרוות נגנבים ונשדדים. לחייל הגרמני קר במדיו לא פחות מאשר לנו, החיילים עם הלבושים בפאר שלא ראו את החזית , נעלמו מהרחובות, נראים רק חיילים פשוטים שמזונם גרוע בדומה לזה של החיילים הפולניים, אולם פניהם מביעים חוצפה. האוכלסיה שקעה באין אונים. אין לנו כל מידע , לא על הקרובים ולא על אלה שגויסו לצבא. חסר גם כל מידע על מצב המלחמה במערב. יתכן ששוב נחרבים בתים, אולי נשפכים דם ודמעות. החיים ריקים מתוכן, בדומה לטבע עם בוא הסתיו. השמועה אומרת שהסובייטים החזירו "מתוך רוחב ליבם" את העיר וילנה לליטאים. מספרים שבמלחמה במערב מצליחות הדמוקרטיות יותר. דורשים מאיתנו סבלנות. עד מתי? אשרי המאמין!!

17.10.1939 חיי יום-יום חוזרים לאט למסלולם. יש יותר סחורות, המחירים יורדים לאט אבל בהתמדה. רק בעיר לא שווה למראה שלפני המלחמה. שוב מגיעות אלינו שמועות, הפעם בנושא אחר: פלסטינה תחת מנדט של ארה"ב, אך לפי ניסיון העבר, אנו נזהרים מלהאמין. אנו שמחים יותר לשמוע שבימים הקרובים יסופקו שוב חשמל וגז. יש חלקי עיר שזכו כבר למים ואור, אל לנו אין לפי שעה דבר.אתמול, לתימהונם של השכנים כיסיתי בצלופן עבה את רוב החלונות השבורים. הגרמנים השתקעו כאן ממש, אך האוכלוסייה הנתונה בדאגות וצרות של החיים, כמעט לא שמה לב אליהם. למרות השלטון והסדר הגרמני ההרגשה היא של משהו ארעי שיסתיים באחד הימים. הרחובות מלאים מוכרים וקונים, החיילים גוזלים את הסחורות מהסוחרים המסכנים במסווה של קניה. בכוונתי לגשת לנציג האמריקאי המקבל קהל בבניין של השגרירות הבריטית ולהיוודע באיזה אופן אפשר לחזור לארץ. הסיכויים כרגע קלושים, אבל אני רואה בדרכון הפלסטיני שלי אוצר גדול מכל רכוש אחר.

השחיטה כדת אסורה בפירוש. היהודים מודאגים מהצפוי להם, יוצאים לרחוב רק מעט. הגברים פוחדים מעבודת כפייה וממכות ויושבים בבית, הנשים החייבות לדאוג למים ולמזון וכן לפרוטות מעטות נראות כמו יצורים על סף תהום. הילדים הצנומים שנאספו מרובעים היהודיים ההרוסים לובשים סמרטוטים. הם עדות לחיי יאוש של מאות אלפיים שרודפים אותם. אימה מרחפת על יהדות פולין. מי שיש לו

נעלים חזקות ורגליים בריאות יוצא את ורשה לאזור הכיבוש הסובייטי. הן הגרמנים והן היהודים ובודאי גם הפולנים שכחו את ההבטחות שפורסמו בשם הכובש במודעות הקיר ובעיתון. הגרמנים הבטיחו לא להבדיל בין העמים השונים בתחום הכיבוש והרגיעו את היהודים שלא יעונה להם כל רע. עתה עוזבים המונים את העיר. הרחובות הודבקו כרוזים הקוראים לכל מי שיש לו קרובים או אפשרות

פרנסה בערי השדה לצאת מוורשה, כי לא ניתן לתקן את המבנים לפני בוא החורף וגם למחסור במזון לא יהיה פתרון. 25.10.1939 שמחה גדולה נגרמה לנו ע"י חידוש זרם החשמל. אני כותבת לאור שתי נורות במצב רוח מרומם כי שמענו היום: "פלסטינה שלנו"!! שמועה זו שחששנו להאמין בה הגיעה אלינו מפיות שונים וגרמה לשיכרון בבשורתה שלא תאומן. היום היא קיבלה אישור מפי חבר לשעבר של ועד הקהילה היהודית, פלסטינה עכשיו יהודית ואין לתאר את גודל השינויים שחלו בעיקבות מאורע זה הן בפלסטינה והן הפוליטיקה הבינלאומית.

לארוחת הערב שתינו יין, אל לא השתכרנו ממנו אפילו במחצית מהשתכרותנו עקב הידיעה. יש רצון להתפרץ בקריאות שמחה, אבל צריך להתאפק מסיבות מסוימות, מה גם שקיים איסור לצאת בערב מהבית. הלילה בגלל ההתרגשות נישן פחות טוב מאשר ישנו בלילות ההפגזה.

היום בפעם הראשונה אני מתחרטת על החלטתי להישאר עם ההורים בעת המלחמה. אני מצפה בקוצר רוח לרגע חוזרי ארצה.כפי הנראה אקבל מחר את הויזה האיטלקית וע"י זה יהיה לי סיכויי לחזור. חלפו חודשיים מפרוץ המלחמה וחודש למשטר הגרמני. קראתי לראשונה את יומני העצוב הזה ונוכחתי לדעת שחסר בו תאור של השבועיים הראשונים של המלחמה. כשאני עוצמת את עיני ומנסה להחיות מזיכרוני את הרגעים הראשונים הלא רחוקים, עולים מן התוהו ובוהו קטעים היסטוריים שהתרחשו מול עינינו. מקרים ומאורעות מסוימים נראים עתה יותר בולטים . אפשר כבר למצוא פתרון לחידות העבר. אני זוכרת את קריאת הגיוס מה-29 באוגוסט, את מצב "הכן" של העיר , את העיר בהאפלה למחצה בימים האחרונים שלפני פרוץ המלחמה.אני זוכרת את היום שבו, בחמש בבוקר התעוררנו מקול האזעקה בפני התקפת האוויר. כעבור יום שבו טסו המטוסים הגרמנים פעמיים מעל וורשה. השתרר שקט יחסי, אך מספר המגויסים גדל. הוחרמו כל המכוניות, הדלק אזל, החשמליות פסקו מלנסוע. הקשר האווירי נותק ביום הראשון למלחמה. הכסף ששילמתי בעד כרטיס טיסה לארץ, הוחזר לי.רק הרכבות ממשיכות לפעול לכיוון מזרח. המתיחות נוראה. העיניים מופנות לאירופה המערבית, צרפת ואנגליה שמשם צריכה לבוא העזרה, אבל יום ועוד יום חלפו ללא ידיעה שציפינו לה ופולין לוחמת נגד היתרון נעצום של כוחות האויר. אט אט נמוגה תקוותנו לעזרת המערב. אני זוכרת שביום השלישי למלחמה שמענו ברדיו של ורשה את המלים "יחי פולין" במבטא אנגלי ומיד אחרי זה את ההמנון הבריטי. כך נודע לנו שאנגליה הצטרפה למלחמה. ההתרגשות הייתה גדולה. המוני אנשים יצאו ורחוב בתהלוכה ספונטנית שגרירות הבריטית. צרפת התמהמהה רק מטעמים טכניים בהכרזת עזרה. אנשים בכו מתרגשות. ב-4 בספטמבר הותקפה וורשה מהאויר. תחנת הרכבת נפגעה והופצץ נמל התעופה. למחרת יצאה את וורשה הרכבת האחרונה. בדרכה הותקפה מהאויר ונוסעיה בילו יותר זמן התעלות מאשר ברכבת עצמה. הרכבות שהגיעו למטרתן הביאו עמן גם פצועים ומתים מהדרך.

המצור על וורשה התחיל ב-7 בספטמבר ונמשך שלושה שבועות. במהלכו חשנו את כל האכזריות של מלחמה מודרנית. היה זה תאריך היציאה של אלפי גברים יהודים מהעיר, תאריך ההריגה הנוראה בכבישים מלאי הפליטים. האלפים שנהרגו היו קורבנות המטוסים שסטו לכבישים במקום לפנות למטרות צבאיות. אני זוכרת שהרדיו השמיע בין האזעקות רק תקליטים של המנונים ומוסיקה צבאית. למרות זאת האזנו לו בחרדה כדי לדעת שתחנת השידור בעיר עדין פועלת, שיש מישהו בתפקיד, למרות שהממשלה עזבה את משרתיה. אחר-כך גם הרדיו נדם.

* * * * * * * *

סוף דבר-מפי מניה קרנר ( מניה המוזכרת ביומן ניצלה,היא קראה אותו לראשונה כאשר תורגם ע"י סם (בעלה) בקיץ 1988 )

עשר שנים לפטירת מירה

מירה הייתה החברה הטובה שלי. מספר ימים לפני המלחמה פגשתי אותה בתחנת הרכבת בוורשה. היא גרה אז אצל הוריה ברחוב מיוד ובה 7 ואני ברחוב חמולנה 43.

באחד בספטמבר 1939 התחילו ליפול פצצות על וורשה. כעבור יום מריה הגיעה ב"ריקשה" כי לא היו עוד בעיר לא חשמליות ולא אוטובוסים. היא אמרה או ליתר דיוק פקדה: " קחי את חפצייך, אנחנו נוסעות אלינו מה שיקרה לנו יקרה גם לך!" מיום זה לא נפרדנו.

מריה תיארה בכשרון את המאורעות של ספטמבר 1939 בוורשה. אני רוצה להוסיף רק כמה דברים המאפיינים את מריה כאישיות ואת יחסה אלי.

הוריה, הדוד ליובה, מירה ואני- כולנו אכלנו יחד. לפעמים קרה שלמרות תרומתי הצנועה התביישתי והססתי לאכול, ואז מירה היתה אומרת:" אם מניה לא אוכלת גם אני לא אוכל".

אחרי כיבוש וורשה ע"י הגרמנים התחלתי לחשוב על חזרה ללוצק ששם נשארה משפחתי. מירה עזרה לי למצוא משאית שתוביל אותי עם קבוצה של תריסר אנשים אל הגבול. מירה ליוותה אותי למקום היציאה ולמרות הקשיים הביאה לי צידה לדרך.

אחרי חודש ימים עלה בידי לחזור לוורשה במטרה לקחת את חפצי. אמא של מירה קיבלה את פני באומרה: "ידעתי שתחזרי".

נשארתי אצל הוריה מספר ימים. גרו שם אז הדוד ליובה וגם מונה הדודנית מברלין.השתדלתי לשכנע אותם שצריך לעזוב את וורשה, אבל היא ענתה שוב ושוב: " אין הבדל בין סטלין להיטלר".

מירה היתה אותה שעה כבר באוניה בדרך ארצה. * * * * * * * * *

   
view all

Mira Arnon's Timeline

1914
January 22, 1914
1979
September 20, 1979
Age 65
Ra'anana, Petach Tikva, Center District, Israel
September 20, 1979
Age 65
Holon, Center District, Israel