משה דיין

Meir G. Gover 06/2017 mggover at gmail.com : Moshe Dayan patronymic grandson Leore, son of Assi Dayan was Y chromosome swab tested to be of the Ashkenazi Levite Haplogroup R1a-Y2619. Moshe Dayan and father Shmuel (born in Zeshkov, Ukraine) can not be traced patronimically to the Sephardic Dayan family of Aleppo whose Y chromosome Haplogroup in not R1a.

Moshe Dayan, משה דיין‎, was an Israeli military leader and politician. The fourth Chief of Staff of the Israel Defense Forces (1953–1958), he became a fighting symbol to the world of the new State of Israel. He went on to become Defense Minister and later Foreign Minister of Israel.

• Wikipedia Bio
• YouTube - Moshe Dayan
• Military Bio

http://ww2gravestone.com/people/dayan-moshe/

_________________________________________________________________________________

Information of no relevance:

• Dayan Family of Aleppo
• Dayan of Aleppo Family Tree excerpts from the book Yashir Moshe. (First 80 Generations)

These are excerpts from the book Yashir Moshe. (First 80 Generations)

Gen. 1 - David, King of Israel

Gen. 2 - Shlomo his Son

Gen. 3 - Rehav’am his Son

Gen. 4 - Aviya his Son

Gen. 5 - Asa his Son

Gen. 6 - Yehoshafat his Son

Gen. 7 - Yehoram his Son

Gen. 8 - His son Ahaz

Gen. 9 - His Son Yoash

Gen. 10 - His son Amatzya

Gen. 11 - Uziyahu his Son

Gen. 12 - His Son Yotam

Gen. 13 - Ahaz his Son

Gen. 14 - Hezekiah his Son

Gen. 15 - Menashe his Son

Gen. 16 - Amon his Son

Gen. 17 - Yoshiyahu his Son

Gen. 18 - Yehoyakim his Son

Gen. 19 - Yehoyachin his Son

Gen. 20 - Shealtiel his Son

Gen. 21 - Zerubavel his Son

Gen. 22 - Meshulam his son

Gen. 23 - Hanina his Son

Gen. 24 - Berahya his Son

Gen. 25 - Hasadya his Son

Gen. 26 - Yeshaya his Son

Gen. 27 - Ovadia his Son

Gen. 28 - Shehanya his Son

Gen. 29 - Shemaya his Son

Gen. 30 - Hezekiah his Son

Gen. 31 - Yohanan his Son

Gen. 32 - Shafat his Son

Gen. 33 - Hanan his Son

Gen. 34 - Natan of Tzutzita his Son

Gen. 35 - Hochna his Son

Gen. 36 - Cahana his Son

Gen. 37 - Rehamya his Son

Gen. 38 - Natan his Son

Gen. 39 - Cahana his Son

Gen. 40 - Huna his Son

Gen. 41 - Marima his Son

Gen. 42 - Hanina his Son

Gen. 43 - Huna his Son

Gen. 44 - Kufnai his Son

Gen. 45 - Bustenai his Son

Gen. 46 - Hisdai his Son

Gen. 47 - Zakai his Son

Gen. 48 - Shlomo his Son

Gen. 49 - Nehemya his Son

Gen. 50 - Yitzhak his Son

Gen. 51 - Yehuda his Son

Gen. 52 - David his Son

Gen. 53 - Yehuda his Son

Gen. 54 - Zakai his Son

Gen. 55 - Yoshiyahu his Son

Gen. 56 - Shlomo his Son

Gen. 57 - Yishai his Son

Gen. 58 - Chaim his Son

Gen. 59 - David his Son

Gen. 60 - Zecharia his Son

Gen. 61 - Yosef his Son

Gen. 62 - Sa’adya his Son

Gen. 63 - Moshe his Son

Gen. 64 - Shlomo his Son

Gen. 65 - Yehuda his Son

Gen. 66 - Ovadya his Son

Gen. 67 - Tzedaka his Son

Gen. 68 - Sa’adya his Son

Gen. 69 - Moshe his Son

Gen. 70 - Ovadya his Son

Gen. 71 - Tzedaka his Son

Gen. 72 - Ovadya his Son

Gen. 73 - Moshe his Son

Gen. 74 - Sa’adia his Son

Gen. 75 - Moshe his Son

Gen. 76 - Mordechai his Son

Gen. 77 - Natan his Son

Gen. 78 - Yosef his Son

Gen. 79 - Mordechai his Son

Gen. 80 - Yosef his Son

Gen. 81 - Mordechai his Son

Gen. 82 - Eliezer his Son

Gen. 83 - Yishayahu his Son

Gen. 84 - Avraham his Son

Gen. 85 - Moshe his Son

משה דיין

' ערך זה עוסק ברמטכ"ל הרביעי של צה"ל ושר בממשלות ישראל. אם התכוונתם למשפטן ונציב שירות המדינה החל משנת 2011, ראו משה דיין (משפטן). משה דיין

נולד 20 במאי 1915, דגניה, ארץ ישראל נפטר 16 באוקטובר 1981, תל אביב, ישראל השתייכות ההגנה

צבא הגנה לישראל תקופת שירות	1930 לערך - 29 בינואר 1958 דרגה	  רב אלוף תפקידים צבאיים מורה דרך של הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית מפקד גדוד 89 מפקד חטיבת עציוני אלוף פיקוד הדרום אלוף פיקוד הצפון ראש אג"ם רמטכ"ל מלחמות וקרבות המרד הערבי הגדול מלחמת העולם השנייה

 מלחמת העצמאות

 מלחמת סיני

 מלחמת ששת הימים

 מלחמת ההתשה

 מלחמת יום הכיפורים עיטורים

אות לגיון הכבוד (צרפת) תפקידים אזרחיים שר הביטחון, שר החוץ, שר החקלאות הנצחה המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומחנה דיין משה דיין (להאזנה (מידע · עזרה), ‏20 במאי 1915‏‏[1] ‏- 16 באוקטובר 1981) היה מצביא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי, ממפקדי "ההגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, ומפקדו במהלך מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. דיין תרם גם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אופי התקפי ויוזם. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש הציבור כלפיו לפני המלחמה, כך הייתה עוצמת משבר האמון כלפיו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והאינטלקטואלי, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, חייו האישיים הסוערים ואישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. תוכן עניינים  [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונעורים 1.2 בשירות ההגנה 1.3 במלחמת העצמאות 1.4 הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל 1.5 כרמטכ"ל 1.5.1 תקופת לבון 1.5.2 פעולות התגמול 1.5.3 פעולת קלקיליה 1.5.4 במבצע קדש 1.5.4.1 לקראת המלחמה 1.5.4.2 הלחימה ולאחריה 1.5.5 הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל 1.6 כשר החקלאות 1.7 המדבר הפוליטי 1.8 מינויו לשר הביטחון 1.8.1 במלחמת ששת הימים 1.8.2 בין המלחמות - דיין בשיא כוחו 1.8.2.1 הגשרים הפתוחים 1.8.3 במלחמת ההתשה 1.8.4 פעולות הטרור והתגובה להן 1.9 דיין הפוליטיקאי 1.10 במלחמת יום הכיפורים 1.10.1 סבירות נמוכה 1.10.2 ימי השקט האחרונים 1.10.3 "חורבן הבית השלישי" 1.10.4 ועדת אגרנט 1.11 כשר החוץ בממשלת בגין 1.12 אחרית דבר 1.13 הנצחה 2 אישיותו וחייו הפרטיים 3 ספריו 4 ראו גם 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

ילדות ונעורים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

משה דיין בין שני הוריו, שמואל ודבורה משה דיין נולד ב-20 במאי 1915 בקיבוץ דגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") לשמואל דיין ולדבורה לבית זטולובסקי, מאנשי העלייה השנייה, והיה הילד השני שנולד בקיבוץ. דיין נקרא על שם משה ברסקי, הראשון מאנשי דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. הרצח אירע ב-22 בנובמבר 1913, בעת שברסקי רכב למנחמיה על-מנת להביא תרופה לשמואל דיין שנפל למשכב. כאשר היה דיין בן שש, החליטו הוריו להצטרף לגרעין מקימי מושב העובדים הראשון וכך עברה המשפחה להתגורר בנהלל בשנת הקמתה. את שנות בית הספר היסודי עשה דיין בבית הספר שבנהלל. משבגר, עבר לבית הספר התיכון החקלאי ושם סיים את חוק לימודיו, אף שהיה זה אז בית ספר לבנות. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובמהלך מאורעות תרפ"ט, בגיל 15, הוכנס בסוד ארגון "ההגנה". בשנת 1934, נפגש דיין בבית הספר החקלאי, עם רות שוורץ, והשניים נישאו בשנת 1935. לאחר סיום לימודיו בבית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל שנקראה "שמרון". בשירות ההגנה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

משה דיין, הראשון משמאל, בחברת לוחמי פלוגות הלילה

חלק מהמ"ג במחנה המעצר מזרעה. משה דיין הוא הימני. בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בתקופה זו אפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". לאחר ששירת תקופה קצרה כמורה דרך בצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין יתר חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנים 1938-1939 היה חבר ב"פלוגות השדה" שעליהן פיקד שדה וב"פלוגות הלילה המיוחדות" שעליהן פיקד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-1 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה. בתצלום מפורסם מאותה תקופה נראים אלון, שדה ודיין, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו. ב-5 באוקטובר 1939 נאסר - כאחד ממ"ג אסירי ההגנה - והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו ובמחנה המעצר מזרעה. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי ובין המחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב ובין שלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג בפברואר 1941. כאשר שוחרר דיין מן הכלא היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד רשיד עלי אל-כילאני פרו נאצי נגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון, שהיו תחת מנדט צרפתי, שלט צבא צרפת של וישי אשר סר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטן. בנסיבות אלו החלו אנשים כיצחק שדה לארגן כוח לחימה אשר יסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה, אשר ייקרא לימים הפלמ"ח. דיין, שהצטרף למסגרת החדשה, מונה על ידי יצחק שדה למפקד פלוגה ב' (כשעל א' פיקד יגאל אלון), וצורף כמורה דרך לכוח של הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית אשר אמור היה, במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון, ביוני 1941, לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה, על מנת למנוע מהצרפתים מלפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, ולאפשר בכך תנועה חופשית של הכוחות הבריטים על כביש החוף לביירות. במהלך פעולה זו פגע צלף צרפתי במשקפת שאחז דיין, ורסיסי הזכוכית גרמו לריסוק עינו השמאלית‏[2]. כתוצאה מאובדן העין בחר דיין להרכיב רטייה על עינו השמאלית, אשר הייתה ל"סמלו המסחרי" ולאפיון הוויזואלי המזוהה עמו מאז אותה פעולה ואילך. לאחר שהחלים מפצעיו חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב-1945 עבר לתל אביב, ובדצמבר 1946 נסע לבזל לשמש כציר בקונגרס הציוני. במשך השנים האלו (1939 - 1945) נולדו שלושת ילדיו של דיין - יעל הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי). בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, (שהיה אז רמטכ"ל ההגנה, ולאחר מכן הרמטכ"ל הראשון של צה"ל) לשמש כ"קצין לעניינים ערביים". היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה. במלחמת העצמאות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] באפריל 1948, לאחר קרב רמת יוחנן, השתתף דיין בשיחות עם קצינים דרוזים בצבא ההצלה, לשם כריתת "ברית דמים" חשאית בין הדרוזים והיהודים. השתתפותו בדיונים אלה התקיימה למרות שרק מספר ימים קודם לכן נהרג אחיו זוריק בקרב רמת יוחנן, בלחימה עם לוחמים דרוזים‏[3]. השיחות הובילו לבסוף לשיתוף פעולה בין הדרוזים והיהודים. דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן, והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, בסוף מאי 1948, מונה למפקד גדוד 89, גדוד פשיטה ממוכן בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית כדי להשתתף בהלווייתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לישראל, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.

משה דיין במבצע דני לאחר הפשיטה על לוד במהלך מבצע דני הוביל פשיטת ג'יפים נועזת של גדודו אל תוך העיר לוד, ב-11 ביולי 1948, בה נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 17‏[4]. בין דיין לבין יגאל אלון הייתה מחלוקת בשאלה למי מגיעה התהילה על כיבוש העיר לוד. היו שייחסו לפשיטה של דיין את כיבוש העיר לוד‏[5], וטענו שאילולא הפשיטה שלו לא היו נכנסים כוחותיו של אלון לעיר. לעומת זאת, מצדו של יגאל אלון נטען שחיילי חטיבת יפתח הם שכבשו את לוד ודיין רק קטף את התהילה‏[6]‏[7]. לאחר מבצע דני הועבר גדודו של דיין לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם נגד כוחות מצרים. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקיד מפקד חטיבת עציוני והועלה לדרגת סגן אלוף, שבאותו זמן היה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגות "אלוף משנה" ו"תת אלוף" הנהוגות כיום עוד לא היו קיימות). עקב אי-בהירות לגבי סמכויותיו באזור ירושלים, לעומת אלה של אלוף פיקוד המרכז, החליטה ועדת חיים לסקוב למנות את דיין, במקביל, גם כמפקד ירושלים. ככזה, אף זכה למגורי שרד בוילה לאה, בנין מפואר, במושגי אותם ימים, בשכונת רחביה בירושלים. בשלב זה הסתיימו הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בניסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. אולם גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב, בגרמם אבידות של חיילים ואזרחים. דיין ביקש לכבוש גבעה על השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב שהייתה בשטח המפורז, כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנה לעבר תלפיות. הוא לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהגבעה נשלטת באש על ידי הערבים מארמון הנציב ובלילה שבין 17 ל-18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 64 ופלוגה מגדוד 62 של חטיבת עציוני ותפסו את הגבעה ללא התנגדות. אבל עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי והחלה נסיגה מבוהלת. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבידות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-5 שבויים. קרב זה נחשב לכישלונו הכבד ביותר של דיין בתפקידו כמפקד חזית ירושלים. במסגרת תפקידו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה אל תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה. במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס. ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח. יגאל אלון ודיין, שני בני טיפוחיו של יצחק שדה, החלו את דרכם הביטחונית במקביל. יגאל אלון התבלט כמצביא המוכשר ביותר במלחמת העצמאות, אבל עקב ניגודים פוליטיים עם בן-גוריון פרש מהצבא. לעומתו דיין שהיה למקורבו של בן-גוריון, טיפס במהירות בסולם הפיקודי. הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] באוקטובר 1949 מונה דיין לאלוף פיקוד הדרום. הייתה זו תקופת רגיעה שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד. לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו שירת כחצי שנה. בדצמבר 1952, לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אגף המטה הכללי (אג"ם). מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין לראש אג"ם סימן אותו כיורשו של מקלף. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. ניסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר איחודה של היחידה עם גדוד 890, מינה דיין את שרון למפקד הגדוד. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. עם שובו, ב-6 בדצמבר 1953, מונה לרמטכ"ל. כרמטכ"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] תקופת לבון[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] דיין התמנה לרמטכ"ל ביומו האחרון של דוד בן-גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. ב-7 בדצמבר 1953 פרש בן-גוריון לשדה בוקר, בהעבירו את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון לפנחס לבון. היחסים בין לבון ובין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן-גוריון, ראייה אשר הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס, ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו. המאבק על סמכויות בין שר הביטחון והרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954, כי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן-גוריון לחזור ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, ובהם ראש אמ"ן, אלוף משנה בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן את ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. פרשה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", הייתה לבעלת חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל וגרמה כעבור שנים להתפטרותו של בן גוריון מראשות הממשלה ב1963. יחסיו של דיין עם ראש הממשלה משה שרת אף הם לא היו מן התקינים. דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב, על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה נמוך. שרת היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר חייב יציאה חוזרת ונשנית לפעולות תגמול, שהביאה לדרדור המצב והסלמה במקום להרגעה שתאפשר מגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא נתקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר. לאחר כישלון "העסק הביש" הייתה ההכרעה בין דיין ובין לבון (אשר דרש לפטר את דיין, גיבלי וכן את שמעון פרס) למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף הביא לפיטוריו של לבון, ולהחלפתו בבן-גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן-גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו מאחר שבן גוריון היה זה שניהל את המדינה ב15 שנותיה הראשונות. בבן-גוריון מצא דיין שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך בה יש להשתמש בהן. פעולות התגמול[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

מפקדי צה"ל עם לוחמי חטיבת הצנחנים, 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"מ אסף שמחוני, סגן משה עפרון, סרן דני מט, רא"ל משה דיין, רס"ן אריאל שרון, סגן מאיר הר ציון. כורעים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרון דוידי. בן-גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שב ומונה לראש הממשלה. עתה החל שלב של שיתוף פעולה בין בן-גוריון ובין דיין, על רקע מצב ביטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף ברטוריקה שלו כנגד ישראל, ונראה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעיה העיקרית, היום יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת. דיין סבר כי בבעיית הפדאיון יש לטפל באמצעות פעולות רחבות היקף כנגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-37 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בחאן יונס ב-31 באוגוסט 1955 ("מבצע אלקיים"), בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת חאן יונס, שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצרים. פעולה נוספת בכונתילה גבתה תשעה עשר הרוגים מצרים בסוף חודש אוקטובר. בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית, בקרב לילי שבו נהרגו כחמישים מצרים, לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו מעורבים אף שריון וארטילריה. בספרו "יומן מערכת סיני" כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה - הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לאור עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים את היוזמה המצרית. פעולות התגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות תגמול תכופות יותר וחריפות יותר. בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכנרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. אפריל 1956 ראה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נפלו חלל. על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בראשית שנות ה-20 לחייו, שנרצח על ידי מסתננים ערבים שגררו אותו אל מעבר לגבול, התעללו בו ורצחוהו, נשא דיין ב-30 באפריל 1956 הספד היסטורי, המכונה "נאום נחל עוז", אשר מלמד על ראייתו את הסכסוך הישראלי-ערבי:‏[8] אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. הדברים מביעים השקפת עולם השוללת אפשרות של פתרון מדיני, ומראה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח, להראות הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה, שאותה שאל בספרו האחרון - "הלנצח תאכל חרב?". פעולת קלקיליה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ירדן ניסתה להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו עשרות, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות תגמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו הצנחנים, שריון ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה. הפעולה הייתה האחרונה בפעולות התגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, הן סיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מבצע קדש (דיין כותב בספרו "יומן מערכת סיני" כי בפעולת קלקיליה הייתה אפשרות קרובה של לחימת כוחות בריטים לצד הלגיון הירדני), וחמור מכל, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל. במבצע קדש[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לקראת המלחמה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בשנת 1956 חשה ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. סכסוכי הגבול, כמו גם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר, ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, ומיצוי שיטת "פעולות התגמול" הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק. צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאליים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח כנגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתכניות, כאשר בריטניה עמדה חצויה. מחד חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים. בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, על מנת לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע - 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים. מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרוור סוור של העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן-גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים. התוכנית שתוכננה הייתה תוכנית מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי - האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ. הלחימה ולאחריה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

הרמטכ"ל דיין בתום מבצע קדש ב-29 באוקטובר החלה הלחימה, כאשר כוח צנחנים בפיקודו של רפאל איתן הוצנח ליד מצבת פרקר בסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א שייח ורצועת עזה. כמוסכם, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, ואילו מצרים דחתה אותו. ההודעה הייתה חלק מן התוכנית המוסכמת. אבא אבן ציין באותם הימים כי על מנת לעמוד באולטימטום, ולהתרחק למרחק של עשרה מייל מן התעלה, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה". עתה היה על הכוחות הישראלים להמתין להתערבות הצרפתית והבריטית, לאחר שהעילה לה ניתנה כמתוכנן על ידי סירובו של נאצר להיענות לתנאי האולטימטום. משזו בוששה לבוא, פעל אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני על דעת עצמו, ובניגוד לפקודות המטכ"ל ולתוכנית המלחמה, פרץ קדימה, ומוטט את המערך המצרי, תוך שימוש נרחב בשריון. אם הייתה לישראל דרך נסיגה מן הפעולה, במקרה שבו הבריטים והצרפתים היו חוזרים בהם מההשתתפות הפעילה בה, הרי שמעשהו של שמחוני קטע אפשרות זו. מעשהו של שמחוני היה הפרת פקודה מן הסוג החמור ביותר, אך דיין התייחס אליו בסלחנות, בטבעו את האמרה המפורסמת כי "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם, מאשר לדחוק בשוורים הממאנים לזוז". גישה זו הביאה ליוזמה התקפית נוספת של אריאל שרון אשר יזם קרב לכיבוש מעבר המיתלה, שגבה קורבנות רבים. המחלוקת בדבר הצורך בקרב המיתלה, והתאמתו לפקודות שניתנו, סוערת בקרב היסטוריונים צבאיים עד היום. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן-גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. דיין כרמטכ"ל נתן למעשה גיבוי מלא לפעולה הכושלת שגררה קרבנות רבים מיותרים ובכך סלל את הדרך לבן-גוריון שקבע כי אינו מסוגל לפסוק בשאלה הצבאית. בתוך שבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה מאה שבעים ואחד הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות "קדש" ולהחזיק בשטחים שנכבשו. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה, והוכיח את כושרו של דיין כמנהיג קרבי וכמפקד על כוחות גדולים. גם יוקרתו בקרב הציבור הישראלי עלתה מאוד. הוא הפך לדמות מוכרת ברחבי העולם. הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש. הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות". לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב. עד לבחירות לכנסת הרביעית, למד דיין מדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לקראת הבחירות החליף דיין, איש מפא"י מאז ומעולם, את אביו שמואל דיין ברשימת מפא"י לכנסת ונכנס לכנסת ב-3 בנובמבר 1959. משה דיין ממשלות 9, 10, 11, 13, 14, 15, 16, 18 כנסות 4 - 10 סיעה מפא"י, רפ"י, המערך (השני), עבודה, תנועה להתחדשות ממלכתית תפקידים בולטים שר הביטחון שר החוץ שר החקלאות כשר החקלאות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן-גוריון, וכיהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל ניסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבנייה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבנייה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין. כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן-גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה". כאשר התפטר בן-גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול, הודיע אף דיין על התפטרותו, בטענה שלא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. תפקיד זה היה מאז ומעולם משאת נפשו של דיין. אשכול הפציר בו להישאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו. במהלך החודשים שלאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין אשכול ודיין אשר הרגיש שאשכול מצר את צעדיו, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד. כאשר הוקמה רפ"י ב-22 ביולי 1965, הצטרפו אליה ה"צעירים", אך דיין עצמו פסח על שתי הסעְפּים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העיתונות באותה עת). בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך לאחר מכן גבר חששו שאם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית. המדבר הפוליטי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] רפ"י הייתה אחד הכישלונות המהדהדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. המפלגה, בראשות בן-גוריון, התיימרה להיות חלופה לשלטון מפא"י ולהביא שינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, אך זכתה בתמיכת כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת רק עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני", ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. באותה תקופה כיהן דיין כיו"ר של מועצה משותפת של חברות דיג ישראליות ויצא בשליחות חברת רסקו לסבב הופעות ברחבי העולם, כדי לעודד משקיעים להשקיע בישראל‏[9]. את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת. בשנת 1966 יצא לווייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית. דיין התרשם כי הווייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מווייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הווייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הווייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הווייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בווייטנאם". את שהייתו בווייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים. נסיעתו לוייטנאם ספגה ביקורת בכנסת ובממשלה‏[10]. דבר הנסיעה הועלה בהצעה לסדר היום של חבר הכנסת שמואל מיקוניס ובעת הדיון שנערך הודיע שר החוץ אבא אבן כי אף שדיין זכאי לנסוע לכל אשר יחפוץ, הביקור בדרום וייטנאם מהווה "פגיעה בטעם הממלכתי". מינויו לשר הביטחון[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מבצע קדש. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון. תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב. מאות אלפי ישראלים גויסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בינלאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות. בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה. דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם גיסו עזר ויצמן, וכן יגאל ידין אותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967. המינוי זכה להסכמה ציבורית רחבה. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. תיאורו של מיכאל בר זוהר בספרו "החודש הארוך ביותר" מתאר את רוח התקופה: "ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. 'מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל' אמר רס"ר משמעת". במלחמת ששת הימים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בעיני הציבור, בשנים שאחרי המלחמה, נתפש דיין כמינויו ברגע האחרון הציל את המצב והביא לניצחון. בפועל, המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מאורגן וערוך למערכה כבר זמן רב. קצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ולעצמאות מחשבתית, שאפשרו תכנון וביצוע של מערכה מוצלחת. דיין, שמזה כעשור היה מחוץ למערכת הביטחון, נסך בציבור ובלוחמים רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה, אך לא היה הגורם המרכזי שהביא לניצחון. בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה... מלבד זאת, השעה אינה כשרה לכך - היינו צריכים להגיב מיד ומשהחמצנו את השעה ניטל עלינו לתת למדינאים למצות את כל האפשרויות בשטח הדיפלומטי".‏‏[11] דיין שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית. אך ההחלטה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקרו של ה-5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה שחיילי צה"ל המתינו לה מזה כשלושה שבועות - מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, במטרה להשמיד מטוסי האויב על הקרקע. תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובניסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להימנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית, ב-9 ביוני כבש צה"ל את רמת הגולן בפחות משתי יממות. הצלחתה של המלחמה הייתה מלאה. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא. בין המלחמות - דיין בשיא כוחו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] הגשרים הפתוחים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן-גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלוונטי מבחינה פוליטית. החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בינלאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים. דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו "טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח". עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי "שבנו לקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להפרד מהם לעולם", אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא "מחכה לטלפון מחוסיין". ברור כי טלפון מסוג זה לא הגיע. כשר הביטחון היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין חשב שהמשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה הוא מחויב המציאות לשנים רבות. הוא האמין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם אפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשר רמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה. בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים. מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה. במלחמת ההתשה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא קבלו בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה - הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. טיבוע המשחתת אילת ליד פורט סעיד ב- 21 באוקטובר, הביא את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו והוחרבו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר לב. במרץ 1969 החלה מלחמת ההתשה. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או הפשיטה על האי שדואן בינואר 1970, וכן הפצצות העומק במסגרת מבצעי פריחה על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא היו יכולים להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה הקנה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970. בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו "אל תירא עבדי יעקב". דיין ציטט את האמרה האמורה (ירמיהו פרק ל' פסוק 10), כשהמסר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום. פעולות הטרור והתגובה להן[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן, שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב-20 במרץ יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דיין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז לשלושה שבועות‏[12]. עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ. בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים. דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון מבצע תשורה, שבו פוצצו מטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968, ומבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973. דיין הפוליטיקאי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

שר הביטחון משה דיין בפגישה עם הנשיא ניקסון בבית הלבן ב-11 בדצמבר 1970 ב-21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך. לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה "תנועה עממית" בססמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר. גולדה נתנה לדיין יד חופשית כמעט בענייני ביטחון ובשליטה בשטחים, אך השפעתו המדינית הייתה מוגבלת. הצעתו לנסיגה חלקית מקו התעלה, שתאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ולפתוח אותה מחדש לשייט ובכך תצמצם את סכנת המלחמה, לא נתקבלה על ידי גולדה. בשנים אלו אמנם פיתח דיין קו נוקשה יחסית מבחינה מדינית, אך הצטייר כבעל גישה פרגמטית יותר ובעל יכולת חשיבה יצירתית במטרה להתניע מהלך מדיני עם המצרים. דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית כל עוד לא מתנהל משא ומתן. כן דרש דיין התרת ההתנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון. תכניות פשרניות יותר, כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית, נדחו על ידי גולדה ודיין לא ראה בהם טעם כל עוד הצד השני מסרב לקבלן באופן מוחלט. עדות נוספת למיעוט השפעתו הפוליטית - בניגוד גמור לפופולריות שלו בציבור - הייתה חוסר הצלחתו להביא למינויו של האלוף ישעיהו גביש לתפקיד הרמטכ"ל, לאחר פרישתו של חיים בר-לב מהתפקיד. הממשלה, בניצוחם של השרים אלון וגלילי, העדיפה את האלוף דוד אלעזר, שאכן מונה לרמטכ"ל. גולדה ניצלה את החשש במערך מפני דיין (אשר נראה על סף פרישה תמידית, ורבים במערך חששו כי יקים מפלגת מרכז ימין, ויביא לאובדן השלטון), כדי לכפות את דעותיה היא, שהיו אף הן קיצוניות. ישראל בהנהגת דיין וגולדה דחתה את כל ניסיונות התיווך, שהתבססו על נסיגה מסיני תמורת שלום. החל מ"תוכנית רוג'רס", משנת 1969, שבה הציע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס הסדר שלום לאחר נסיגה מכיבושי 1967, דרך ניסיונות המתווך השבדי גונאר יארינג מינואר 1971, שהצליח להביא להסכמה מצרית להכרה בישראל ולשלום עבור נסיגה מסיני, אך נתקל בקביעה של דיין כי "ישראל לא תיסוג לקווים שמלפני 5 ביוני 1967", וכלה בניסיונות אנואר סאדאת עצמו למשא ומתן דרך רומניה בשנת 1972. במלחמת יום הכיפורים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] סבירות נמוכה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה לשאננות מסוימת, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר לב[13]. הכשל העיקרי שהוביל למלחמת יום הכיפורים לא היה כשל מודיעיני או צבאי, כי אם כישלון התפיסה המחשבתית שאותה סימל באישיותו משה דיין. אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הוא איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי כשלעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל במסגרת כוננות כחול לבן, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973. בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1973 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר חלק מן המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד לערער על הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תדרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ. אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה. ימי השקט האחרונים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] ההכרעות האמיתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכח דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך הינה נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסובייטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה - הסבירות למתקפה היא נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן. בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות זה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו שעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אווירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים מוגבר מזה שדיין הסכים לו, אם כי פחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00. "חורבן הבית השלישי"[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לאחר שני ימי מלחמה נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הוא בכי רע. הצבא המצרי פתח במבצע באדר לחציית תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד של 8 באוקטובר כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים נפרץ הקו הישראלי, אך הסורים לא ניצלו את ההצלחה לפלישה לגליל. בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, 8 באוקטובר 1973, זעזע דיין את הממשלה כשנתן נתונים על המצב לאשורו (התעמולה הרשמית דיברה על ניצחונות ועל אווירת "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיווחו העיתונאים שנכחו בישיבה על שדיין דיבר על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות ובאופן כללי על "חורבן הבית השלישי" (ביטוי זה השתרבב בטעות ממשפט עידוד שאמר למפקד חיל האוויר בני פלד שבנו הטייס נעלם עם מטוסו בימי המלחמה בסיני באומרו לו: "בני, הבית השלישי מונח על כתפיך", מישהו מהעיתונאים קלט "הבית השלישי" ומיד הוסיף פרשנות חופשית שלפיה ניבא דיין על חורבן הבית השלישי[14]). דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלוויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרן יריב שמסר את העובדות באופן מתון ומאוזן. בשנת 1976 פרסם השבועון האמריקני טיים מגזין כי לפי דו"ח של ה-CIA הורה דיין באותו היום על התקנת פצצות אטום לשימוש כמעשה ייאוש. 8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר אליה הגיע דיין. לאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות לשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב אלוף חיים בר לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גויס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן (גורודיש) שתפקודו היה לקוי), ובצפון הצליחו הלוחמים לבלום את המתקפה הסורית, ואף חדרו לשטח סוריה. בקרב השריון של ה-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את התקפת השריון המצרי, ובלילה שבין 15 באוקטובר ו-16 באוקטובר פתח צה"ל במבצע אבירי לב שבסגרתו חצתה אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה. על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג: "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות". לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, שהיה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמייה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות בצמא. ועדת אגרנט[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-51 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. בכנס סגל הפיקוד העליון, שנערך בפברואר 1974, בבסיס חיל האוויר חצור להפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים, עלה אל"מ גדעון מחניימי על הבמה ונוכח ראש הממשלה גולדה מאיר ודרש במפגיע משר הביטחון משה דיין להתפטר בשל מחדליו טרם המלחמה ובמהלכה באומרו- "אם זו הגרסה שלך, אין לי אמון בך"[15]. מחניימי התבקש לא להגיע ליומו השני של הכנס, בעקבות דרישת דיין, וקידומו הצבאי נבלם. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974. ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין קבעה הוועדה כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא. ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 פצח קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים. לאחר פרסום הדו"ח לא הייתה יכולה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר שמו של דיין מרשימת השרים, לראשונה מאז 1967. בשנת 1976 התמנה לעורך עיתון יומי חדש בשם "היום הזה" שהוקם על ידי מספר אנשי עסקים בהם אליעזר ז'ורבין. העיתון הופיע כשלושה חודשים בלבד בטרם נסגר[16]. כשר החוץ בממשלת בגין[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

דיין ובגין מגיעים לביקור בארצות הברית לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. דיין דרש ממפלגתו הצהרה שלפני נסיגה ביהודה ושומרון יתקיימו בחירות חוזרות לכנסת סביב הסוגיה‏[17]. ראש הממשלה, יצחק רבין, לא הסכים להתחייב לכך, אך המפלגה עשתה מאמצים למנוע את פרישתו‏[18], ולבסוף גובשה פשרה ודיין הסכים להכלל ברשימת המערך‏[19]. מנחם בגין היה מעוניין בדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בגלל סירובו של בגין לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך (השני) ונבחר לכנסת. לאחר ניצחון הליכוד בבחירות הסכים דיין לתנאיו של בגין, בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת. בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין כשהוא לבוש בפאה נוכרית, וחבוש במשקפי שמש, הפגיש חסן מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם ד"ר חסן תוהאמי, שליחו ויועצו האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת (ששימש רשמית בתפקיד סגן ראש ממשלת מצרים). פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של סאדאת במדינת ישראל. תוהאמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו במפורש דבר מראש. במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, שהנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן. המשא ומתן נמשך כשנה ונקלע למבוי סתום. בעקבות מעורבותו הפעילה של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הוסכם כי ייערך בראשותו מפגש בקמפ דייוויד, שאליו יוזמנו בגין וסאדאת, משלחות של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מניסיונו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, שכנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה שלפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו. אחרית דבר[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

קברו של משה דיין בבית הקברות בנהלל הצופה אל עמק יזרעאל כאשר פרש דיין מממשלת בגין, היה כבר בסוף ימיו. מחלת סרטן המעי הגס קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש "תל"ם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), רשימה עצמאית שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן פורת. בשבת חול המועד סוכות ה'תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין מהתקף לב. על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורביץ. הנצחה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94] זכרו של דיין מונצח כיום במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומתחם המכללות הצבאיות ("מחנה דיין") בגלילות. אישיותו וחייו הפרטיים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94]

דיין היה בין הדמויות המרתקות ביותר שהצמיחה הציבוריות הישראלית. כאדם היה בעל חוש הומור, חריף ויודע ספר. הוא ניחן ביכולת ניתוח ובאינטלקט חד, כמו גם בלשון חריפה. מעולם לא היסס להביע את דעתו, גם כשזו נגדה את האינטרס האישי או הפוליטי שלו, או כשסתרה דעה קודמת. דיין נחשב תמיד לפרגמטיסט המנתח את המצב בצורה ריאלית ומנסה להתאים עצמו למציאות המשתנה. ידועה אמרתו "רק חמור אינו משנה את דעתו". הייתה זו אמרה של אדם היכול לומר ולעשות את כל העולה על רוחו, כאשר הפופולריות שלו בציבור נותנת לו חסינות מפני תוצאות אמרותיו. דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1954 נתפס לתחביב הארכאולוגיה. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות. יעקב פרי, לימים ראש השב"כ ואז רכז שטח צעיר, מספר בספרו "הבא להורגך" כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שיצא לחפור באופן לא חוקי אתר ארכאולוגי בשטחים. אהבתו לחפצי ארכאולוגיה הייתה כה מפורסמת עד כי אנשים הקרובים אליו נהגו לצאת ולחפש עבורו חפצי עתיקות. מקרה שכזה, שבו בתו יעל דיין וקצין צבא נוסף, יצאו לחפש חפצי עתיקות עבורו, מצוין בספרה של יעל דיין על מלחמת ששת הימים. ביקורת רבה הוטחה בו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו, או במילים פשוטות, על כך שדיין היה שודד עתיקות. במרץ 1965 הוגשה כנגדו תלונה למשטרה, ואף הוזמן לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הגיע לבסוף להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים שמנע את העמדתו לדין. דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא, מצדו, מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט. עם זאת, רחל דיין, אשתו השנייה, ירשה ממנו את האוסף הארכאולוגי שלקח לעצמו בפעילות של שוד עתיקות. את האוסף הגנוב מכרה רחל דיין למוזיאון ישראל תמורת סכום של מיליון דולר‏[20]. טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים. אורי אבנרי, עורך העולם הזה טוען כי בעקבות ביקורת שפרסם על משה דיין, שלח זה חיילים ששברו את ידיו באמצעות טוריה, בשנת 1953.‏‏[21] חייו האישיים היו סוערים לא פחות. מספר מערכות יחסים עם נשים, שניהל במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פרסמה אישה בשם הדסה מור ספר בשם "דרכים לוהטות" שבו פירטה את יחסיה עם דיין. מור הייתה אשתו של דב ירמיה, סגן אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל. הבעל הנבגד פנה אל בן-גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הוריישו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אמה המילטון, אשת השגריר הבריטי בנפולי. בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, בעת שדיין כיהן כשר הביטחון, נסחט דיין על ידי אישה בשם אלישבע צ'יזס, צעירה כבת עשרים שעמה קיים יחסי מין במשך זמן מה. הפרשה נתקלה בישראל בקשר של שתיקה, פרט לפרסום בשבועון "העולם הזה", שכינה אותה "פרשת אלישבע" (היא פורסמה גם בשבועון הגרמני "שטרן"). בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, ונהפוך הוא, הדבר נראה בעיני חלק מהציבור כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות. אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות (משנת 1957) ולבסוף לחיי נישואין. רחל דיין, שיחסיה עם משה החלו בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השנייה, לאחר שהתגרש מרות דיין לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו.

סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים - ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בראיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה והתחת למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי ויחסיו עם הנשים בחייו, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, המפתח קריירת משחק, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין; שר האוצר לשעבר, יגאל הורביץ, שהיה בן דודו של דיין; חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורביץ); ואחייניו של דיין המשורר יהונתן גפן בנה של אביבה אחותו של משה (אבי השחקנית שירה גפן והזמר אביב גפן), האלוף במילואים עוזי דיין והעיתונאי סער דיין, בנו של אודי. ענף נוסף של המשפחה (אחי סבו של דיין) היגר לארגנטינה ומשם הקשר המשפחתי עם אילנה דיין, דני דיין ועוד. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%93%D7%99%D7%99...