HaRav Abraham Isaac Kook, HaKohen, 1st Chief Rabbi of British Mandatory Palestine

Is your surname Kook?

Research the Kook family

HaRav Abraham Isaac Kook, HaKohen, 1st Chief Rabbi of British Mandatory Palestine's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

HaRav Abraham Isaac Kook, HaKohen, 1st Chief Rabbi of British Mandatory Palestine

Hebrew: הרב אברהם יצחק קוק, הכהן
Also Known As: "Rav Kook", "HaRaAYaH", "Rabinowitz Teomim"
Birthdate:
Birthplace: Griva, Vabole, Daugavpils, Latvia
Death: September 01, 1935 (69)
Jerusalem, Israel
Place of Burial: Mount of Olives, Jerusalem, Israel
Immediate Family:

Son of Rabbi Shlomo Zalman HaCohen Kook and Perl Zlata Ha-Cohen Kook
Husband of Bathsheba Sarah Rivka Alta Kook and Raisa Rebecca Kook
Father of Frieda (Freydel ) Hannah Rabinowitz-Teomim; HaRav Tzvi Judah (Yehuda) HaCohen Kook; Bithiah (Batya) Miriam Ra'anan; rukhama toybe קוק and Ester Yael Kook
Brother of R' Dov-Ber HacKhen Kook, A.B.D. Kruk and then Afula; Shaul Chana HaCohen Kook; Shmuel HaCohen Kook; Chaim HaCohen Kook; Freda Batya Mirkin and 2 others

Occupation: Chief Rabbi of Palestine, רב, רב ראשי
Managed by: Private User
Last Updated:

About HaRav Abraham Isaac Kook, HaKohen, 1st Chief Rabbi of British Mandatory Palestine

Abraham Isaac Kook (1865–1935) was the first Ashkenazi chief rabbi of the British Mandate for Palestine, the founder of the Religious Zionist Yeshiva Merkaz HaRav, Jewish thinker, Halachist, Kabbalist and a renowned Torah scholar. He is known in Hebrew as הרב אברהם יצחק הכהן קוק ---- HaRav Avraham Yitzchak HaCohen Kook, and by the acronym HaRaAYaH or simply as "HaRav." He was one of the most celebrated and influential Rabbis of the 20th century.

Rav Kook saw Zionism as a part of a divine scheme finally to result in the resettlement of the Jewish people in its homeland, bringing salvation ("Geula") to the Jewish people, and the entire world.

In Rav Kook’s thought Kodesh and Chol (sacred and profane) play an important role: Kodesh is the inner taam (reason / meaning) of reality, while Chol is that which is detached from Kodesh and is without any meaning; Judaism, then, is the vehicle "whereby we sanctify our lives, and attach all the practical, secular elements of life to spiritual goals which reflect the absolute meaning of existence - G-d Himself".

Rare video clip R' Y.Chaim Sonnenfeld, Rav Kook, R'Yakov Meir, R'Yitzchok Shlomo Blau - scroll down.

(Note following link no longer valid 16th Jan 2020:- http://pinchas.blogspot.com/2006_09_01_archive.html )

http://www.ravkooktorah.org/timeline.htm

Illustrated timeline of Rav Kook's life

Kook was born in Grīva, Latvia (now part of Daugavpils, then a town in Courland Governorate of Imperial Russia) in 1865, the oldest of eight children. His father, Rabbi Shlomo Zalman Ha-Cohen Kook, was a student of the Volozhin Yeshiva, the "mother of the Lithuanian yeshivas", whereas his maternal grandfather was a member of the Kapust dynasty of the Hassidic movement.

As a child he gained a reputation of being an ilui (prodigy). He entered the Volozhin yeshiva in 1884 at the age of 18, where he became close to the rosh yeshiva, Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin (the Netziv). Although he stayed at the yeshiva for only a year and a half, the Netziv has been quoted as saying that if the Volozhin Yeshiva had been founded just to educate Rav Kook, it would have been worthwhile. During his time in the yeshiva, he studied about 18 hours a day.

In 1886, Kook married Batsheva, the daughter of Rabbi Eliyahu David Rabinowitz-Teomim, (also known as the Aderet), the rabbi of Ponevezh (today's Panevėžys, Lithuania) and later Chief Ashkenazi Rabbi of Jerusalem. In 1887, at the age of 23, Kook entered his first rabbinical position as rabbi of Zaumel, Lithuania. In 1888, his wife died, and his father-in-law convinced him to marry her cousin, Raize-Rivka, the daughter of the Aderet's twin brother. In 1895 Kook became the rabbi of Bausk (now Bauska). Between 1901 and 1904, he published three articles which anticipate the fully-developed philosophy which he developed in the Land of Israel. During these years he wrote a number of works, most published posthumously, most notably a lengthy commentary on the Aggadot of Tractates Berakhot and Shabbat, titled 'Eyn Ayah' and a brief but powerful book on morality and spirituality, titled 'Mussar Avikhah'.

In 1904, Kook moved to Ottoman Palestine to assume the rabbinical post in Jaffa, which also included responsibility for the new mostly secular Zionist agricultural settlements nearby. His influence on people in different walks of life was already noticeable, as he engaged in kiruv ("Jewish outreach"), thereby creating a greater role for Torah and Halakha in the life of the city and the nearby settlements.

The outbreak of the First World War caught Kook in Europe, and he was forced to remain in London and Switzerland for the remainder of the war. Rav Kook spent two years in St. Gallen, Switzerland.

During this time, a famous episode occurred: “When I lived in London I used to visit the National Gallery, and my favourite pictures were those of Rembrandt. I really think that Rembrandt was a Tzadik. Do you know that when I first saw Rembrandt’s works, they reminded me of the legend about the creation of light? We are told that when G-d created light, it was so strong and pellucid, that one could see from one end of the world to the other, but G-d was afraid that the wicked might abuse it. What did He do? He reserved that light for the righteous when the Messiah should come. But now and then there are great men who are blessed and privileged to see it. I think that Rembrandt was one of them, and the light in his pictures is the very light that was originally created by G-d Almighty” (The Jewish Chronicle; London, 13 September 1935, p. 21). In 1916, he became rabbi of the Spitalfields Great Synagogue (Machzike Hadath, "upholders of the law"), an immigrant Orthodox community located in Brick Lane, Whitechapel. Upon returning, he was appointed the Ashkenazi Rabbi of Jerusalem, and soon after, as first Ashkenazi Chief Rabbi of Palestine in 1921. Kook founded a yeshiva, Mercaz HaRav Kook (popularly known as "Mercaz haRav"), in Jerusalem in 1924. He was a master of Halakha in the strictest sense, while at the same time possessing an unusual openness to new ideas. This drew many religious and non religious people to him, but also led to widespread misunderstanding of his ideas. He wrote prolifically on both Halakha and Jewish thought, and his books and personality continued to influence many even after his death in Jerusalem in 1935.

Kook built bridges of communication and political alliances between the various Jewish sectors, including the secular Jewish Zionist leadership, the Religious Zionists, and more traditional non-Zionist Orthodox Jews. He believed that the modern movement to re-establish a Jewish state in the land of Israel had profound theological significance and that the Zionists were pawns in a heavenly plan to bring about the messianic era. Per this ideology, the youthful, secular and even anti-religious Labor Zionist pioneers halutzim were a part of a grand divine scheme whereby the land and people of Israel were finally being redeemed from the 2,000 year exile (galut) by all manner of Jews who sacrificed themselves for the cause of building up the physical land, as laying the groundwork for the ultimate spiritual messianic redemption of world Jewry. He once commented that the establishment of the Chief Rabbinate was the first step towards the re-establishment of the Sanhedrin.

While building bridges with mainly anti-religious elements, he burned bridges with the traditionally original ultra orthodox Jewish litvish and chasidic streams, He is considered by them as an outcast and by many as an apikoros. His books and name are never mentioned in Halachic discussions.

His empathy towards the anti-religious elements aroused the suspicions of his more traditionalist haredi opponents, particularly that of the traditional rabbinical establishment that had functioned from the time of Turkey's control of greater Palestine, whose paramount leader was Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld, Kook's greatest rabbinical rival. Kook once quoted a rabbinic axiom that "one should embrace with the right hand and rebuff with the left". He remarked that he was fully capable of rejecting, but since there were enough rejecters, he was fulfilling the role of embracer. However, Kook was critical of the secularists on certain occasions when they went "too far" in desecrating the Torah, for instance, by not observing the Sabbath or kosher laws. Kook also opposed the secular spirit of the Hatikvah anthem, and penned another anthem with a more religious theme entitled haEmunah.

Kook fathered three children through his two wives: two daughters and a son, Rabbi Zvi Yehuda Kook. His nephew was Hillel Kook.


http://www.youtube.com/watch?v=s7iHIRwpU2o

Biographical video about Rav Kook

http://en.wikipedia.org/wiki/Abraham_Isaac_Kook


http://wiki.geni.com/index.php/Jewish_Dynasties


1865-1935

http://en.wikipedia.org/wiki/Abraham_Isaac_Kook

HaRav Kook's Three Principles:

(1)     Before us lie the end of the exile, and the onset of our people and
         our land.
(2)     The Torah can and must solve every problem and answer
          every question, for it is wider and deeper than the ocean.
 (3)     The soul of every Jew possesses rights - full and inalienable rights
           to live in his own way, for he belongs to Klal Yisrael
           (Universal People of Israel).

Abraham Isaac Kook (1865–1935) was the first Ashkenazi chief rabbi of the British Mandate for Palestine, the founder of the Religious Zionist Yeshiva Merkaz HaRav, Jewish thinker, Halachist, Kabbalist and a renowned Torah scholar. He is known in Hebrew as הרב אברהם יצחק הכהן קוק HaRav Avraham Yitzchak HaCohen Kook, and by the acronym HaRaAYaH or simply as "HaRav." He was one of the most celebrated and influential Rabbis of the 20th century.

born in Grīva, Latvia (now part of Daugavpils, then a town in Courland Governorate of Imperial Russia) in 1865, the oldest of eight children. His father, Rabbi Shlomo Zalman Ha-Cohen Kook, was a student of the Volozhin Yeshiva, the "mother of the Lithuanian yeshivas", whereas his maternal grandfather was a member of the Kapust dynasty of the Hassidic movement.

As a child he gained a reputation of being an ilui (prodigy). He entered the Volozhin yeshiva in 1884 at the age of 18, where he became close to the rosh yeshiva, Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin (the Netziv). Although he stayed at the yeshiva for only a year and a half, the Netziv has been quoted as saying that if the Volozhin Yeshiva had been founded just to educate Rav Kook, it would have been worthwhile. During his time in the yeshiva, he studied about 18 hours a day.

In 1886, Kook married Batsheva, the daughter of Rabbi Eliyahu David Rabinowitz-Teomim, (also known as the Aderet), the rabbi of Ponevezh (today's Panevėžys, Lithuania) and later Chief Ashkenazi Rabbi of Jerusalem. In 1887, at the age of 23, Kook entered his first rabbinical position as rabbi of Zaumel, Lithuania. In 1888, his wife died, and his father-in-law convinced him to marry her cousin, Raize-Rivka, the daughter of the Aderet's twin brother. In 1895 Kook became the rabbi of Bausk (now Bauska). Between 1901 and 1904, he published three articles which anticipate the fully-developed philosophy which he developed in the Land of Israel. During these years he wrote a number of works, most published posthumously, most notably a lengthy commentary on the Aggadot of Tractates Berakhot and Shabbat, titled 'Eyn Ayah' and a brief but powerful book on morality and spirituality, titled 'Mussar Avikhah'.

In 1904, Kook moved to Ottoman Palestine to assume the rabbinical post in Jaffa, which also included responsibility for the new mostly secular Zionist agricultural settlements nearby. His influence on people in different walks of life was already noticeable, as he engaged in kiruv ("Jewish outreach"), thereby creating a greater role for Torah and Halakha in the life of the city and the nearby settlements.

The outbreak of the First World War caught Kook in Europe, and he was forced to remain in London and Switzerland for the remainder of the war. During this time, a famous episode occurred: “When I lived in London I used to visit the National Gallery, and my favourite pictures were those of Rembrandt. I really think that Rembrandt was a Tzadik. Do you know that when I first saw Rembrandt’s works, they reminded me of the legend about the creation of light? We are told that when G-d created light, it was so strong and pellucid, that one could see from one end of the world to the other, but G-d was afraid that the wicked might abuse it. What did He do? He reserved that light for the righteous when the Messiah should come. But now and then there are great men who are blessed and privileged to see it. I think that Rembrandt was one of them, and the light in his pictures is the very light that was originally created by G-d Almighty” (The Jewish Chronicle; London, 13 September 1935, p. 21). In 1916, he became rabbi of the Spitalfields Great Synagogue (Machzike Hadath, "upholders of the law"), an immigrant Orthodox community located in Brick Lane, Whitechapel. Upon returning, he was appointed the Ashkenazi Rabbi of Jerusalem, and soon after, as first Ashkenazi Chief Rabbi of Palestine in 1921. Kook founded a yeshiva, Mercaz HaRav Kook (popularly known as "Mercaz haRav"), in Jerusalem in 1924. He was a master of Halakha in the strictest sense, while at the same time possessing an unusual openness to new ideas. This drew many religious and non­religious people to him, but also led to widespread misunderstanding of his ideas. He wrote prolifically on both Halakha and Jewish thought, and his books and personality continued to influence many even after his death in Jerusalem in 1935.

Kook built bridges of communication and political alliances between the various Jewish sectors, including the secular Jewish Zionist leadership, the Religious Zionists, and more traditional non-Zionist Orthodox Jews. He believed that the modern movement to re-establish a Jewish state in the land of Israel had profound theological significance and that the Zionists were pawns in a heavenly plan to bring about the messianic era. Per this ideology, the youthful, secular and even anti-religious Labor Zionist pioneers halutzim were a part of a grand divine scheme whereby the land and people of Israel were finally being redeemed from the 2,000 year exile (galut) by all manner of Jews who sacrificed themselves for the cause of building up the physical land, as laying the groundwork for the ultimate spiritual messianic redemption of world Jewry. He once commented that the establishment of the Chief Rabbinate was the first step towards the re-establishment of the Sanhedrin.

While building bridges with mainly anti-religious elements, he burned bridges with the traditionally original ultra orthodox Jewish litvish and chasidic streams, He is considered by them as an outcast and by many as an apikoros. His books and name are never mentioned in Halachic discussions.

His empathy towards the anti-religious elements aroused the suspicions of his more traditionalist haredi opponents, particularly that of the traditional rabbinical establishment that had functioned from the time of Turkey's control of greater Palestine, whose paramount leader was Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld, Kook's greatest rabbinical rival. Kook once quoted a rabbinic axiom that "one should embrace with the right hand and rebuff with the left". He remarked that he was fully capable of rejecting, but since there were enough rejecters, he was fulfilling the role of embracer. However, Kook was critical of the secularists on certain occasions when they went "too far" in desecrating the Torah, for instance, by not observing the Sabbath or kosher laws. Kook also opposed the secular spirit of the Hatikvah anthem, and penned another anthem with a more religious theme entitled haEmunah.

Kook fathered three children through his two wives: two daughters and a son, Rabbi Zvi Yehuda Kook. His nephew was Hillel Kook.

[edit] Legacy

While Rabbi Kook is exalted as one of the most important thinkers in mainstream Religious Zionism, he was close to what is now called Hardal. Indeed, there are several prominent quotes in which Kook is quite critical of the more modern-orthodox Religious Zionists (Mizrachi), whom he saw as naive and perhaps hypocritical in attempting to synthesize traditional Judaism with a modern and largely secular ideology. Kook never shied away from criticizing his peers, religious and secular, as well as the increasingly cloistered traditionalists living in the Holy Land, whose way of life he characterized as being similarly affected by the negative and abnormal conditions of the Jewish exile, and therefore just as "inauthentic" as that of their Zionist counterparts. Kook was interested in outreach and cooperation between different groups and types of Jews, and saw both the good and bad in each of them. His sympathy for them as fellow Jews and desire for Jewish unity should not be misinterpreted as any inherent endorsement of all their ideas. That said, Kook's willingness to engage in joint-projects (for instance, his participation in the Chief Rabbinate) with the secular Zionist leadership must be seen as differentiating him from many of his traditionalist peers. In terms of practical results, it would not be incorrect to characterize Kook as being a Zionist, believing in the re-establishment of the Jewish people as a nation in their ancestral homeland. Unlike other Zionist leaders, however, Kook's motivations were purely based on Jewish law and Biblical prophecy. His sympathy towards the Zionist movement can be seen as a major stepping-stone to the Religious Zionist movement gaining momentum and legitimacy after his death.

The Israeli moshav Kfar Haroeh, founded in 1933, was named after Kook, "Haroah" being a Hebrew acronym for "HaRav Avraham HaCohen". His son Zvi Yehuda Kook, who was also his most prominent student, took over teaching duties at Mercaz HaRav after his death, and dedicated his life to disseminating his father's philosophy. Kook's writings and philosophy eventually gave birth to the Hardal Religious Zionist movement which is today led by rabbis who studied under Kook's son at Mercaz HaRav


See http://en.wikipedia.org/wiki/Abraham_Isaac_Kook.


GEDCOM Source

Age: 69

GEDCOM Source

כגן Web Site יוסף כגן <p>MyHeritage family tree</p><p>Family site: כגן Web Site</p>Family tree: 339223041-1 רבי אברהם יצחק "הראי"ה" הכהן קוק-Ha Cohen Kook 30 OCT 2018 Event: Discovery Added via a Person Discovery

About הרב אברהם יצחק קוק, הכהן (עברית)

הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל

נולד בט"ז אלול תרכ"ה (1865) ונפטר ביום ג' באלול תרצ"ה (1935).

בשנת 1884 נשא לאישה את בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת) ועבר ללמוד שנה וחצי בישיבת וולוז'ין.

בשנת 1888 נתמנה לרבה של העיירה זיימל שבליטא, ובשנת 1894 נבחר כרבה של בויסק.

כאשר פנו אליו אנשי יפו בהשתדלותו של הרב יואל משה סלומון לכהן שם כרב, מיהר להגשים את חלומו ולעלות ארצה.

בכ"ח אייר תרס"ד (1904) ירד לחופי הארץ ומיד נתמנה גם לרב של יפו והמושבות החדשות. תקופת יפו הייתה התקופה הפוריה ביותר בכתיבתו, למרות שזו פורסמה רק לאחר מכן, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו- אורות, אורות הקדש, עולת ראי"ה ועוד.

בשנת 1914 יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשוויץ ונתקע שם בשל פריצת מלחמת העולם הראשונה.

לאחר תקופה קצרה בלונדון חזר הראי"ה לישראל ונתמנה לרבה של ירושלים (1919). בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, והיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). באותה שנה, ייסד ישיבה בירושלים ששמה הוא "הישיבה המרכזית העולמית" או בקיצור "מרכז הרב".

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה רבות, ושראה בה בנין התורה לדורות. נודע בעמידתו האיתנה למול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי.

לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שניהל ב1933, משא ומתן עם הנאצים להצלת יהודים, יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אבא אחימאיר ראש תנועת ברית הבריונים, וטען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציאם להורג רק בגלל שהם נחשדו. התנגדותו לאוירת הלינץ' הציבורי עלתה לו בפופולריות שלו, והיו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מגינים על רוצחיו". יש טוענים שפרשיה זו וההתנגדות הגדולה שלה זכה, בציבור שכה אהד, קיצרה את ימיו.

הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בגיל שבעים ביום ג' באלול תרצ"ה (1935), והובא למנוחת עולמים בהר הזיתים בירושלים. השאיר אחריו שתי בנות ובן: הרב צבי יהודה קוק יורשו הרוחני וממשיך דרכו.

היה האידיאולוג הדתי והתיאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח וקץ הגאולה, ועודד את מפעליה. אף שהיה חרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש ל"חטוא" באהבת חינם כלפיהם. בתקופה שהיה רב ראשי בירושלים, יזם מספר של מסעות למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל ובשפלת החוף במטרה להקשיב ולחזקם מוראלית ורוחנית. ראשי היישוב ואנשי רוח והגות כברל כצנלסון, ברנר, ביאליק ובמיוחד אז"ר ועגנון כיבדוהו ושמרו על ערוצים פתוחים אתו.

החרדים התנגדו לו בשל דעותיו החדשניות והלאומיות, ואף שהעריכוהו כחכם גדול בתורה, הכריזו עליו מלחמה רוחנית גדולה, וטענו שהוא טועה בדעותיו, מלחמה שסבל ממנה עד ימיו האחרונים. עם זאת, עיון קצר בחליפת האגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל מאפשר לראות את הכבוד הרב והאהבה העצומה שרחשו כל גדולי ישראל כלפי הרב קוק, גם כשפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו. -----------------------------------------

אברהם יצחק הכהן קוק

'

לידה 7 בספטמבר 1865 ט"ז באלול תרכ"ה רוסיה רומנוב גריבה, האימפריה הרוסית פטירה 1 בספטמבר 1935 (בגיל 69) ג' באלול תרצ"ה ירושלים, המנדט הבריטי מקום קבורה ישראל ירושלים, ישראל מדינה ארץ ישראל מקום פעילות ליטא, יפו, ירושלים תחומי עיסוק אמונה, חסידות, גאולה, תורה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, הלכה, תפילה, קבלה תפקידים נוספים רב ראשי לארץ ישראל, ראש ישיבת מרכז הרב רבותיו הרב ראובן הלוי לוין מדווינסק, הרב אליעזר דון יחיא, חותנו הרב אדר"ת, הרב הנצי"ב מוולוז'ין, הרב שלמה אלישיב תלמידיו בנו - הרב צבי יהודה קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), הרב יצחק אריאלי, הרב אריה לוין, הרב משה צבי נריה, חתנו הרב שלום נתן רענן חיבוריו ראו כתבי הראי"ה צאצאים צבי יהודה קוק עריכת הנתון בוויקינתונים

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 - ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה[1]) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

פסיקותיו מהוות יסוד לפסיקה בענייני היחס לשלטון יהודי בימינו, מצוות התלויות בארץ ועוד בקרב הציונות הדתית וחוגים נוספים[2]. ועוד. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית[3][4], ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת ספג התנגדות חריפה מצד חלק מהעולם החרדי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 תקופת זיימל ובויסק 1.2 תקופת יפו 1.3 תקופת מלחמת העולם הראשונה 1914–1918 1.4 תקופת ירושלים 1.4.1 תנועת דגל ירושלים 1.4.2 רב ראשי 1.4.3 ייסוד ישיבת מרכז הרב 1.4.4 פעילות מעשית למען הישיבות 1.4.5 בפרעות תרפ"ט (1929) ובשאלת מעמדו של הכותל המערבי 1.4.6 רצח ארלוזורוב 1933 1.4.7 פטירתו 1.4.8 צאצאיו 2 יצירתו והגותו 2.1 יחסו לציונות ולמודרנה 2.2 היחס לטבע ולעולם 2.3 חיבור ההלכה והאגדה 2.4 מציאת החיוב והכוח המאחד 2.5 הלכה 2.5.1 אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא 2.6 תורת ארץ ישראל 2.7 יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו 2.7.1 פלפול 2.7.2 מנהג 2.8 פילוסופיה וקבלה בהגותו 2.9 תשובה וגאולה 2.10 התפתחות והתקדמות העולם 2.11 ציטוטים מייצגים ממשנתו 3 הערכות כלפיו 3.1 תומכיו 3.2 מתנגדיו 4 ספריו 5 הנצחתו 6 מתלמידיו 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 8.1 על חייו ודמותו 8.2 על משנתו והגותו - כללי 9 קישורים חיצוניים 9.1 כללי 9.2 עליו ועל הגותו 9.3 תמונות, וידאו ומסמכים 10 הערות שוליים

ביוגרפיה

הרב קוק כרבה של העיירה זוימל, תרמ"ח

הרב קוק בתקופת כהונתו כרבה של יפו נולד בעיירה גריבה (לטב') שבמחוז דווינסק של האימפריה הרוסית (כיום דאוגבפילס בלטביה) לפערל זלטא (לבית פלמן), ולרב שלמה זלמן קוק (אחיין הרב מרדכי גימפל יפה), בוגר ישיבת וולז'ין[5]. התחנך אצל אביו שהיה 'מתנגד', אך התחבר גם לחסידי חב"ד שאמו באה מקהילתם (אביה רפאל פלמן היה ממקורבי ה"צמח צדק"). מגיל תשע בערך הגיע לעיתים אל רבה של דווינסק הסמוכה לביתו, לשוחח בדברי תורה עם הרב ראובן הלוי לוין שהשפיע רבות על דרך לימודו. מגיל חמש עשרה למד כשנתיים אצל הרב אליעזר דון יחיא והרב יעקב רבינוביץ (בנו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי שהיה אח־סבתו (אם אביו) של הרב קוק) בלוצין. ואחר כך אצל רבה של סמרגון, הרב נח חיים אברהם שפירא.

לפני הגיעו לגיל עשרים הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר "ערוך השולחן".[6] בשנת תרמ"ד (1884) השתדך עם אלטה בת־שבע, בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), רבה של פוניבז' באותה עת, ובהמשך רבה של ירושלים. לאחר אירוסיו למד במשך כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין, בראשותה עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), שבו ראה אחר כך את רבו המרכזי[7]. לאחר נישואיו בניסן תרמ"ו (1886), חזר הרב קוק ללמוד ולגור בפוניבז' סמוך לחותנו האדר"ת, ושם נולדה בתו הבכורה פרידה חנה בי"ז בטבת תרמ"ח (1888)[8].

תקופת זיימל ובויסק בשנת תרמ"ח (1888) התמנה לרבה של העיירה זיימל שבאימפריה הרוסית (כיום בשטחי ליטא) - עיירה קטנה ובה קהילה מסורתית. שם למד קבלה כתלמיד חבר עם אחד מגדולי מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב, מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". כעבור שנה נפטרה אשתו, והרב קוק נותר אלמן עם בתו הפעוטה בת השנה וחצי. לאחר כשנה, במהלכה עסק בהגות וקבלה, נישא לרייזה רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אחיו התאום של האדר"ת), שהייתה בת דודתה של אשתו הראשונה וגדלה בבית האדר"ת לאחר מות אביה. ממנה נולד בנו הרב צבי יהודה קוק, בי"ד בניסן תרנ"א (1891). באותה שנה הוציא לאור את ספרו חבש פאר הכולל חלק הלכתי וחלק מחשבתי. לאחר הוצאת הספר לאור, נדד זמן מה בין העיירות כדי להפיץ את ספרו.

בשנת תרנ"ה (1895) נבחר כרבה של בויסק, שהייתה עיר גדולה יותר ובה היה גם ציבור בעל נטייה מודרנית. החל משנת תרס"א, החל לפרסם מאמרים הגותיים בביטאון הרבני "הפלס". בבויסק גם נולדה בתו השנייה, בתיה־מרים, בשנת תרנ"ט (1899), שלימים נישאה לרב שלום נתן רענן. בתקופה זו עסק בכתיבת החיבורים עין איה (חלקו הגדול), מדבר שור (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים. כתבים אלה יצאו לאור שנים רבות לאחר פטירתו.

תקופת יפו כאשר פנו אליו אנשי יפו, בהשתדלותו של יואל משה סלומון, לכהן כרב העיר יפו והמושבות, הגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל, על אף שאנשי קהילת בויסק העשירה ניסו לשדלו להישאר על ידי הגדלת משכורתו ותשלום חובותיו. בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע ליפו והחל לכהן בתפקיד זה. תקופת יפו הייתה התקופה הפורייה ביותר בכתיבתו, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו (שהתפרסמו מאוחר יותר) - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד.

בתענית אסתר תרס"ז (1907) נולדה בתו הצעירה, אסתר יעל[9], ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם בן דודה, ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.

באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל שימש כמנהל הרוחני של תלמוד תורה שערי תורה. הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.

בתרס"ט הקים הרב קוק ביפו ישיבה משלו שבה למדו כעשרים תלמידים מירושלים ומיפו, בהם הרב יהושע קניאל והלל פרלמן. הישיבה שכנה בבית המדרש "ברכות"[10] בקומה העליונה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה". הרב קוק מסר לתלמידים שיעור יומי, ועל סגל המורים נמנו בין השאר הרבנים זלמן שך ושם טוב גפן[11]. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב־יפו דהיום.

בשנת תרע"ד (1913) יצא הרב קוק, כרבן של המושבות, בראש משלחת רבנים למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסעות אלו ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. במסגרת תפקיד זה הוא גם עסק בגישור סכסוכים במושבות[12].

תקופת מלחמת העולם הראשונה 1914–1918

דיוקן של הראי"ה בתמוז ה'תרע"ד (1914) יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ובשל טיפול רפואי לו נזקק[13], ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת ה'תרע"ו (1916) הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. ניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!"[14]

בשנת 1918 הוזמן הרב קוק על ידי הרב ד"ר דב (ברנרד) רבל (רעוועל) לבקר בארצות הברית. זו הייתה הצעה נדיבה מטעמו של הרב רעוועל וגיסיו, האחים טרוויס, לממש את חזונו של הרב קוק ולממן את ההקמה של הישיבה המרכזית העולמית בירושלים[15].

בית הרב קוק, שבו חי הרב ברוב שנותיו בירושלים תקופת ירושלים בית הרב קוק - חצר הכניסה. בבית זה התגורר הראי"ה קוק משנת 1923 ועד לפטירתו בשנת 1935 בית הרב קוק - חצר הכניסה. בבית זה התגורר הראי"ה קוק משנת 1923 ועד לפטירתו בשנת 1935 בתום המלחמה, לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון, חזר הרב קוק לארץ ישראל. מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי.

תנועת דגל ירושלים Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דגל ירושלים

הרב קוק נואם בעת עצרת בירושלים בשנות ה־20

מודעת השתתפות בצער עם הרב קוק על מות בתו אף שהרב קוק חיבב את תנועת המזרחי,[16] וראה באנשיה שותפים לדרכו[17], הוא חלק לעיתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה־הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה[18].

ב־1918, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני[19]. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארצות הברית. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי[20] היו בעוכרי התנועה החדשה.

רב ראשי

הרב קוק בניו יורק

דרשת הרב קוק על גזוזטרת הישיבה במונטריאול (תרפ"ד 1924) בשנת 1919 נענה להזמנתם של ראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים להתמנות לרבה של העיר[21]. בכך אייש משרה שהייתה מיותמת מספר שנים, מאז פטירת הרב שמואל סלנט. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר־יעל בעת שנפלה ממדרגות הבית הזמני ברחוב הנביאים שבו התגוררו.

ייסוד ישיבת מרכז הרב פעילותה המעשית של הישיבה החלה בקיץ תרפ"ג בעת שהחלו ללמוד בה תלמידים בודדים. קבוצה גדולה יותר הגיעה ללמוד בתרפ"ד (1924). השם שהעניק הרב קוק לישיבתו הוא "הישיבה המרכזית העולמית" אך היא התפרסמה בשם "מרכז הרב". הישיבה התאפיינה בשפה העברית שהייתה מדוברת בה, ובלימודי הגות ומחשבה. שאיפתה נוסחה: "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש." את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הרב דוד כהן. בתוכנית הלימודים, היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה)[22], אולם לימודי החול לא יושמו בפועל. הרב יעקב משה חרל"פ שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בשנת תשי"ב.

בחיי הרב קוק הגיעה כמות התלמידים בישיבה לכשמונים תלמידים. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעיתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ומחוצה לה.

פעילות מעשית למען הישיבות הרב קוק ראה בישיבות את הבסיס הרוחני של עם ישראל, ופעל ליסוד מוסדות חינוך תורניים ולמען החזקתן של ישיבות. בחורף 1924 יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו רבה של קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא, והרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, במטרה להשיג מימון למוסדות תורניים. הרב קוק התקבל בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק. הוא נפגש גם עם נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' בבית הלבן[23].

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בהעמדת הפסיקה ההלכתית מול מסקנות סוגיות התלמוד עליהן היא מבוססת, עבודה שהקדיש לה חלק ניכר מזמנו ושראה בה בניין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את מכון הארי פישל, למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את תלמידו הרב שאול ליברמן, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה.

בפרעות תרפ"ט (1929) ובשאלת מעמדו של הכותל המערבי כאיש ציבור הגיב הרב קוק למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-15 באוגוסט 1929, תשעה באב, נערכה תהלוכה גדולה של נוער בית"ר ליד הכותל המערבי, שנועדה למחות נגד שגרת ההתנכלויות של מוסלמים למתפללים היהודים ולהפגין ריבונות יהודית במקום. במוצאי הצום, התראיין הרב קוק לעיתון דואר היום. בראיון הביע את תודתו לנוער המפגין וקרא לפנות את שכונת המוגרבים שלמרגלות הכותל: "אי אפשר שהמקום הקדוש יהיה מוקף תמיד חצרות וסמטאות כל כך מלוכלכות ומכוערות, המשמשות קן לכל זוהמה ומחלה... עם ישראל צריך לעמוד על דרישה זו בכל הכובד המוסרי והמשפטי. כל זמן שהמצב העלוב הנוכחי לא יתוקן, תהיינה תסיסות, המוכרחות לבוא לעתים קרובות". גם בהזדמנויות נוספות הדגיש הרב שהדרישה היהודית היא להרחיב את רחבת התפילה שליד הכותל, וציפה שהמהלך יבוצע על ידי ממשלת המנדט תוך פיצוי התושבים[24].

בזמן מאורעות ה'תרפ"ט שהו רוב מנהיגי היישוב בקונגרס הציוני ה־16 שנערך בציריך. הרב קוק טלפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, ציווה עליו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. במהלך הפוגרום שלח הרב טלגרף לראשי קהילות יהודיות ברחבי העולם והזהיר כי "היהדות הארצישראלית בסכנה"[25]. זמן קצר לאחר המאורעות בירושלים, מחה הרב באוזני המושל הצבאי לואי ג'ין בולס אשר נתן הסכמה למופתי לבצע עבודות בכותל המערבי ללא צורך ברשות מן היהודים. הוא הזהירו: "חלילה לשום יד לנגוע בכותל הקדוש מבלי הרשאתינו." מאז ניהל חלופת מכתבים ושיחות עם גורמים ביישוב ובשלטון בדבר מעמדו של המקום וקדושתו[26]. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! [...] אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו."[27] בוועדת החקירה הבריטית אמר: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר."

רצח ארלוזורוב 1933

הרב קוק ומאחוריו הרב צבי פסח פרנק לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיה מבאי ביתו, ולאחר שניתן פסק דין מוות כנגד אברהם סטבסקי יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אב"א אחימאיר, ראש תנועת ברית הבריונים. הרב קוק טען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציא להורג את סטבסקי, על סמך חשדות בלתי מבוססים. ועד פעולה להצלת הנאשם הוקם בביתו. הרב קוק ניצח על קמפיין ציבורי שנועד להציל את סטבסקי מהגרדום, ובו פרסם כרוזים, דירבן אישים שונים, ואף גייס את מנהיגי הגולה לתת יד להצלתו של סטבסקי. בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח"[28].

התנגדותו הנחרצת לאווירת הלינץ' הציבורי עלתה לו בפופולריות שלו בקרב אנשי היישוב, וגרמה לחצי ביקורת רבים להשלח כנגדו, ואף לתייגו כשייך למחנה הימני. היו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מחפים על רוצחיו"[29]. חיים נחמן ביאליק תיארו באותה תקופה כנידון למוות בצל הגרדום[30]. מקורביו העריכו כי גלי ההתנגדות והביקורת, והשסע שנפער אל ציבור שכה אהב, קיצרו את ימיו. מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה[31].

פטירתו

הלוויית הרב קוק ברחוב יפו מצבת הרב קוק בהר הזיתים.jpg בסוף ימיו נאבק הרב קוק במחלת הסרטן. עצרות תפילה נערכו בקיץ תרצ"ה בירושלים והוכרז יום תפילה כלל־עולמי בכ"ד בתמוז. לשמו של הרב נוסף השם "יחזקיהו"[32]. הרב קוק נפטר בגיל שבעים, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1 בספטמבר 1935), בפנסיון זלינגר בקריית משה (רחוב פיק 8), ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

צאצאיו הרב קוק שכל את בנותיו רוחמה טויבא[33] ואסתר יעל בצעירותן. השאיר אחריו בן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו הבולט, ושתי בנות: פרידה חנה (מנישואיו הראשונים) - אשת גיסו ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים, ובתיה מרים - אשת הרב שלום נתן רענן.

יצירתו והגותו

מוסד ההוצאה לאור מוסד הרב קוק, הוקם בשנת 1936 בשכונת קריית משה על ידי הרב יהודה לייב מימון. גולת הכותרת שלו הייתה הוצאת כתבי הראי"ה. אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית הוא נחשב להוגה דעות מקורי והוא ינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י והרמח"ל), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה.

לימים סיפר עליו הרב שלמה זלמן אוירבך שהרב ידע לצטט בעל פה את כל ספר הזוהר[34], ונאמר עליו שלמד כל יום שישים דפי גמרא ופעם לחודש את כל התנ"ך.

רבים ממי שפגשו בו מתארים אישיות קורנת ואצילית. תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ תיאר את פגישתו הראשונה: "הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם"

— אפרים צורף, חיי הרב קוק, ירושלים תש"ז, עמ' 119 תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם הרב: "אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב".

— מבוא לאורות הקודש לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שתהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה[35]. ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב", וכך היה[36]

הגותו של הראי"ה קוק, נחשבת בעיני מספר חוקרים, דיאלקטית, ולעיתים מתפרשת באופנים מנוגדים[37]. כתיבתו עוסקת בין היתר באלוהות, בריאה, טבע האדם, מהלך ההיסטוריה, התחדשות הנבואה, ציונות, משיחיות ופוליטיקה[38].

יחסו לציונות ולמודרנה

פרסום של ועד מאה שערים המכיר בחשיבותו של הרב קוק כמנהיג וכרב גדול

הרב קוק בעת נאומו המפורסם בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, 1925. בהתייחס לאמירתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע הרב קוק את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש"[39]. כך למשל לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה, ואף הכריז שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה[40]. רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה ספונטנית ושוטפת. בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הרב הנזיר סידרו פסקאות מכתביו בספרים לפי נושאים.

הרב קוק היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. לאחר מותו של הרצל נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים"[41], בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב)[42].

אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, ביטא אהבה רבה כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות במעמד הנפשי לציבור החילוני של דורו על פני הציבור הדתי בדורות הקודמים ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם."[43]

בתקופות שונות של חייו, יזם מספר מסעות של רבנים למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם רבנים מהיישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע על מצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.

בעקבות השתדלות תלמידו, הרב משה צבי נריה, ניאות הרב קוק לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הוא כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.

היחס לטבע ולעולם עניין מרכזי בהגותו הוא היחס החיובי כלפי הטבע והעולם. הוא סבר כי יש לאהוב את היופי של הטבע ולהכיר בחידושי המדע ובתהפוכות ההיסטוריה, כחלק ממכלול הבריאה. מאחורי כל הפרטים במציאות עומד כוח מאחד, שהוא האלוהות. גם "אהבת ישראל" נובעת מתוך אמונה שעם ישראל חשוב לאנושות ולעולם כולו. הוא קרא ל"אהבת כל המעשים":[44]

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לַכֹּל. אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם, אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל - שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַכֹּל, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְתַקֵּן אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם. וְכָל אֲהָבוֹת אֵלֶּה הֵם אֲהָבוֹת מַעֲשִׂיוֹת, לֶאֱהֹב אוֹתָם, לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבָה, וְלִגְרֹם לָהֶם עִלּוּי. וְנַעֲלָה עַל כֻּלָּן אַהֲבַת ד' (= אהבת השם), שֶׁהִיא אַהֲבָה שבְּפוֹעֲל אֵינָהּ גּוֹרֶרֶת בְּעֲצְמוּתָה שׁוּם דָּבָר, כִּי־אִם מָה שֶׁהַלֵּב מָלֵא מִמֶנָה. זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב.

הוא ראה את החיים הטבעיים כחלק ממצוות התשובה, ובכך כלל הן את הבריאות הגופנית והתעמלות הגוף[45], והן את הבניין הלאומי, ובמסגרתו את החזרה לארץ ישראל, בניין מוסדות ממלכתיים ופיתוח החקלאות[46]. הוא ראה בחיוב גם את פיתוח המדע מתוך התאמה עם התורה[47], קרא ליחס מכבד לאוכלוסייה הערבית[48], וגם את הכפירה ראה כתחילתה של מהפכה דתית נדרשת[49].

בנושא היחס ההדדי בין התורה לבין "הרגשות הגשמיים" כתב הרב קוק: "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך"[50].

חיבור ההלכה והאגדה כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות:

הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה [%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A8 התחום ההגותי], הוא "היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה."[51] ועוד כותב הרב זוין:

"לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו."[52]

דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א' עמוד כ"ד). כמו כן שילב לעיתים את המושג "נבואה" במחשבה.

מציאת החיוב והכוח המאחד הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול ולחפש ליקויים ופגמים יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. האדם והציבור נתבעים לעשייה, ולא לשלילה של האדם או הציבור האחר.

הרב קוק ומשלחת הרבנים בניו יורק אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אבסולוטית, אבל בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. על מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות ולתת לכל אחת מהן את מקומה. גם בכפירה ישנו חיוב, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל; וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקרבה לאל, אלא שהיא מעוותת ומגשימה את האל.

בכמה מקומות הוא מונה שלושה כוחות מרכזיים בימינו: ההומניזם (אנושיות בלשונו), הלאומיות והדת (או הקודש). שלושתם נאבקים זה בזה, וגם בכך יש משהו מן החיוב, משום שבאופן זה הם מונעים התפשטות יתר של אחת השיטות ללא בקרה, מצב שעלול להביא לקיצוניות ולהרס. על כל אחת מהשיטות ללמוד להבין שגם לשתי האחרות ישנה חשיבות. לשיטה האידיאלית שמאחדת את כל השלוש הוא קורא "הקודש העליון". בכל מתח הגותי יש למצוא את החיוב שבצדדים המתעמתים ולגרום להם להבין שהם זקוקים זה לזה ונבנים זה מזה.

הדברים באים לידי ביטוי בציטוט מפורסם מדבריו:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."

— ערפלי טוהר הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק, והציע להחליפה בדבקות בנשמת כלל ישראל, שלה לדבריו אין מגרעות כלל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד׳ הטוב."

— אורות ישראל פרק ג' פסקה ג'[53] הלכה חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה. לאחר מותו הוציא בנו הרצי"ה קוק את ספרי השו"ת שלו אורח משפט, משפט כהן, דעת כהן ועזרת כהן שבו מקובצות מרבית תשובתיו ההלכתיות.

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכה ברורה ובירור הלכה בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.

תורת ארץ ישראל

דיוקנאות הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, דבורה בארון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל הרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ־ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבארץ ההלכה מושפעת מתחומים שונים שהם חוץ־הלכתיים, ובפרט מן הנבואה, האגדה ותורת הקבלה, וכתוצאה מכך בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לחקר האמת בלא צורך בפלפול מרובה.

הרב קוק גם קבע שיישוב ארץ ישראל בפועל, הוא יעד שיש לשאוף אליו. קניית אדמות, עליה מהגלות, חקלאות, וקיום המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, דיני כלאיים ושמירת השמיטה. במקרים שבהם הייתה התנגשות בין יישוב הארץ ובין קיום המצווה, חיפש דרכים הלכתיות על פיהן ניתן להקל, כך תמך בחידוש "היתר המכירה" של חובבי ציון, משתי שמיטות קודמות לו[54].

יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. מרבית תשובתיו ההלכתיות פורסמו בספרי השו"ת אורח משפט, משפט כהן, דעת כהן ועזרת כהן. חלק מהחוקרים[55] סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו.

לעומתם, אבינועם רוזנק סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה). פרופ' נריה גוטל אמר שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים, אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח. כך למשל הזכיר את פסיקת הרב קוק שיש להשתמש בגופות גויים לצורך לימוד רפואה, שאותה נימק גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש[56]. הרב קוק למד ספרי קבלה וחסידות וכתב בשבחם, אבל בישיבתו לא לימד כתבים אלה.

פלפול הרב שלמה יוסף זווין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק בספריו ובכתביו[57]. הוא מציין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן של פלפול שאינו הכרחי; אולם לא נמנע, לאחר שהסביר שיטה, לציין שהסבר זה תואם את שיטתו של אומרה במקום אחר.

עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו[58], כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדות שצורת לימוד זו עוררה בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לה כיום. הרב קוק טוען שללימוד זה יש צד אסתטי, והוא עשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה, ולאפשרו לאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.

מנהג באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעיתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה]

פילוסופיה וקבלה בהגותו הוגה הדעות הלל צייטלין מציב את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב:

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.

— במאמרו "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל" היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצורכי הגותו־הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק[59].

הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הזוהר, עץ חיים, ספרי החסידות, רבי יהודה הלוי, רמב"ם, ספרי מהר"ל מפראג, ספרי רמח"ל, הגאון מווילנה, רבי יצחק אייזיק חבר[60], וכן פילוסופיה יוונית ומודרנית[61].

בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, כותב הבן שמאמרו של אביו, "דעת אלוקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שבו הוא משתמש במושגי האידאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של קאנט, שופנהאואר, ניטשה[62], אנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם[63], וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת האבולוציה וגיל העולם)[64].

הרב קוק הסתייג מתורת ההשכלה, אך לא התנגד לשימוש בכלים מדעיים־ביקורתיים בלימוד התורה, כאשר הדבר נעשה בידי בני תורה המתאימים לכך, ולא כעיקר הלימוד[65].

תשובה וגאולה התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הוא הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.

התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. ובעיקר שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה. הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.

התפתחות והתקדמות העולם לפי תפיסתו, תורת האבולוציה הדרוויניסטית מורה על כך שהעולם מתקדם ומתפתח. לדעתו תהליכים אלו קורים גם בתחום המוסרי, כגון בהתקדמות ההיסטורית לקראת הגאולה.

הרב קוק הבין על פי הקבלה, שעם בוא הגאולה המלאה, תהיה התקדמות של כל החיים. ב'חזון הצמחונות והשלום' הוא מתאר את התקדמות הטבע כולו, כאשר כל רמת חיים עולה ומתקדמת. האדם יהיה ליותר מאשר הוא כיום, וכך הצמחים והבהמות, ומתוך כך, תיאסר אכילת הבשר. הוא ראה גם התפתחות של המדעים להבנה מלאה של היקום, המתיישרת עם המוסר, מתוך ידיעה והשתתפות, ולא מתוך התנשאות וכוחנות. הוא כלל בכך את מדעי הנפש, הטבע והחיים, וכן את היצירה האנושית והאמנות[66].

ציטוטים מייצגים ממשנתו האחדות הקוסמולוגית של הבריאה "כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."

"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה."

— אורות הקודש ג' צלם אלהים שבאנושות "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל... עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו."

— מוסר אביך, עמ' נ"ז "...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..."

— שם נ"ח "צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו."[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]

סגולת ישראל והדרגות בבריאה כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר בכנסת ישראל הוא ראה גילוי אלהי: "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה."

— אורות עמ' קל"ח "ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי."

— אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים "אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים... מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..."

— אורות, עמ' קי"ט סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות "כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית."

— אורות הקודש, ג', עמ' קל"ז הבדל בין האישה לגבר: "וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה."

"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר."

— עולת ראי"ה, עמ' ע"א הדמיון והחלומות "השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה."

— אורות הקודש, א', רכ"ו "החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון."

— אורות הקודש, א', ע' רכ"ו אחדות הגוף והנפש "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל."

— אורות, עמ' פ' גדלות התשובה "ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא."

— אורות התשובה, ו' א' "התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..."

— שם, ד' ג' "מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה."

— שם, י"א א' "התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה."

— שם, ו' ב' "קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות."

— שם, ט' א' "גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה."

— שם, י"ג י"א הערכות כלפיו תומכיו

מכתב של הרב קוק אל הנציב העליון הרברט סמואל אישיותו של הרב קוק וידיעותיו בתורה זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים, חובבי ציון וחרדים. חליפת האגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל, וכן התבטאויות של רבנים שונים, מבטאות כבוד רב כלפי הרב קוק, הגם שפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו.

בין מחליפי המכתבים עמו (מהם שהתנגדו לשיטתו והשקפתו ואף בחריפות אך ראו בו אחד מהגדולים): הרב אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש"), הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הרב חיים סולובייצ'יק, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב איסר זלמן מלצר, הרב שמשון אהרון פולנסקי, הרב יוסף חיים זוננפלד, האדמו"ר מליובאוויטש הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרב אהרון קוטלר, הרב נתן צבי פינקל, הרב ירוחם ליבוביץ, הרב ברוך בר ליבוביץ, הרב יהודה מאיר שפירא ועוד רבים[67].

החפץ חיים שמע בזמן הכנסייה הגדולה הראשונה שהתקיימה בווינה בשנת תרפ"ג דברי פגיעה ברב קוק, ואז הגיב החפץ חיים: "הערענדיג אזעלכע ווערטער דארף מען קריעה רייסען!" (תרגום מיידיש: לשמע דברים כאלו יש לקרוע קריעה!)[68]. כמו כן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה."[69][70][71]

הרב מלצר אמר לרב גרודז'ינסקי בביקור אצלו בהתייחסו לרב קוק: "אנו גדולים עד בריח הדלת שלו"[72] ובהספד על הרב קוק אמר: "יחיד הדור בגאונות, יחיד הדור בצדקות, יחיד הדור בחסידות."

הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, על אף התנגדותו החריפה לציונות, חלק כבוד לרב קוק והעריכו כאחד מגדולי הדור. כשביקר הרב קוק בצפת בכסלו תרפ"ד שלח לו הרב אלפנדרי מכתב ברכה ואירחו בביתו "בכבוד גדול ובחביבות מרובה"[73]. במכתב מו' בשבט תרפ"ד לרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי תלמידי הרב קוק, הביע הרב אלפנדרי את מחאתו החריפה נגד מי שפגע בכבודו של הרב קוק: "הגיע לאוזני מפי עדים נאמנים ש... פער פיו מבלי חוק ושחץ עם הרב והתבטא בביטולים כלפי הרבי קוק וגדף מערכות ישראל אלופי ישורון. תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק." הרב אלפנדרי ביקש את הערותיו של הרב קוק על חיבור שחיבר וקיבל את השגותיו[74].

הרב שלמה אלישיב אמר לרב אריה לוין על הרב קוק שהוא "כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה"[75].

הרב יצחק הוטנר, שהיה תלמידו, אמר עליו: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, נגלה ונסתר, ממש כל רז לא אניס ליה בכל חלק מחלקי התורה!." והוסיף: "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות, מכל אשר חלקו עליו." רבו, "הסבא מסלבודקה" אמר לו על הרב קוק: "הרב קוק לא למד בישיבות המוסר, אך הוא הצורה של המוסר."[76]

גם חלק מהרבנים מתנגדי הציונות הכתירוהו בתוארי כבוד במכתביהם אליו. הרב זליג ראובן בנגיס כתב לרב קוק, אותו הכיר מישיבת וולוז'ין: "הרב הגאון האדיר, תפארת ישראל... הכהן הגדול מאחיו..." הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק כתב: "הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל..." ובמכתב אחר מכנה את הרב קוק "פאר הדור". הרב ירוחם ליבוביץ כתב: "לכבוד הרב הגאון המפורסם בכל קצוי תבל, סיני ועוקר הרים, צדיק וחסיד, כליל המעלות והטוהר, רשכבה"ג ומרא דארעא דישראל, אדמו"ר הגאון א"י הכהן קוק שליט"א." הרב ברוך בר ליבוביץ כתב: "כבוד הגאון האמתי, נר ישראל, עמוד הימיני כקש"ת." הרב אהרן קוטלר כתב: "מעלת כבוד הגאון הגדול המפורסם בכל קצוי הארץ, פאר הדור, עמוד הימיני, פטיש החזק, מעוז ומגדול לתורה ולדת..." הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין כתב: "חכימא דיהודאי, רב האי גאון ודגול מרבבות קודש, שר התורה ופאר הדור, מרא דארעא דישראל", כשבתוכן המכתב מבקש מהרב קוק להאציל מברכתו של הישיבה שפותח.

החזון איש פנה אליו בפנייה 'הוד כבוד מרן שליט"א', תואר שבו השתמש החזון איש, מלבד ביחס לרב קוק, רק לגדולים ביותר בעיניו: הרב איסר זלמן מלצר, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן וסרמן. בהנחת אבן הפינה לישיבת בית יוסף בבני ברק עמד החזון איש במשך כל נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע לא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" (מיידיש: "התורה עומדת!")[77].

הרב שלמה זלמן אוירבך שהכיר את הרב קוק בצעירותו אמר עליו לרב משה צבי נריה שהיה מתלמידי הרב קוק: "הרב היה גאון מופלא וקדוש עליון". בהזדמנות אחרת אמר לרב נריה: "הרב היה גדול בכל, איש האשכולות. מאיזה צד שהיית מתבונן בו, היית רואה את גדולתו, את יחידותו. גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." ועוד אמר על הרב קוק: "לא היו גדולים כמוהו בדורו. זו הייתה גדלות מיוחדת. הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!" הרב קוק היה הרב שערך את חופתו של הרב אוירבך בחתונתו. כמו כן סיפר בנו, כשהיה אומר אביו "הרב" ללא הוספת שם, כוונתו הייתה לרב קוק. גם הרב יעקב רקובסקי העיד על כך, וסיפר שכך אמר לו רבי שלמה זלמן: "ר' יעקב, אם אני אומר לך 'דער רב', 'הרב', תדע לך שזה הרב קוק, זה הרב שלנו, זה הרב שלי" הוא אמר: "יש את ר' צבי פסח פרנק, כל אחד עם גדלותו הוא, אבל כשאני אומר הרב, הרב אני לא אומר לאף אחד, הרב שלי זה הרב קוק."[78]

בדין תורה שנערך בפני הרב יוסף שלום אלישיב בין הרב יוסף בוקסבוים, ראש מכון ירושלים, לבין אדם שלא רצה להכניס ל"אוצר מפרשי התלמוד" שבהוצאת המכון דברים של הרב קוק ובגלל זה פוטר על ידי הרב בוקסבוים, הצדיק הרב אלישיב את הפיטורים ותמה מדוע לא להכניס דברי תורה של הרב קוק לקובץ, הרי "הרב היה קדוש!" במקרה אחר אמר הרב אלישיב על הרב קוק "הוא היה גאון וצדיק ראשו בשמים, די גרעסטע פון אלע."[79][80]

הרב יוסף משאש מחשובי רבני מרוקו, מכנה אותו "תפארת ישראל", מצדד בהקמת ישיבת מרכז הרב, וכותב כי הוא גער במתנגדיו באופן חריף[81].

הרב עובדיה יוסף, בצטטו את הרב יהודה צדקה, אמר: "הרב קוק היה מלאך ה' צבאות"[82].

גם רבני יהדות תימן ראו בו את גדול הרבנים בארץ ישראל. הם ביקשו את הסכמתו על הספר "אמונת ה'", תוך שהם מתארים אותו בתוארי כבוד מרשימים יותר משאר הרבנים שם: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'"[83]. הרב הראשי ליהדות תימן, הרב שלום יצחק הלוי כינה אותו "רבינו מריה דארעא דישראל"[84]. גם הרב מרדכי שרעבי סבר שדרכו של הרב קוק עדיפה על פני דרכו של הרב זוננפלד[85].

רבים מראשי היישוב ואנשי רוח והגות כברל כצנלסון, ברנר, ובמיוחד א"ד גורדון, אז"ר, ביאליק ועגנון כיבדוהו ושמרו על קשר אתו. הצייר נחום גוטמן מספר כי ברנר פסע אחר הרב קוק ביפו כשהוא מהלך בדיוק בתוך עקבותיו של הרב קוק. סיפור זה מופיע גם אצל עגנון.

מתנגדיו רבנים במחנה החרדי, ובהם החזון איש והרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, התנגדו לשיטתו הציונית של הרב קוק, אך העריכו את אישיותו וגדלותו בתורה.

במחנה "העדה החרדית" היו שהתנגדו לו בחריפות בשל דעותיו והתחברותו, לדעתם, לרשעים. חוגים אלו החרימו אותו ואת כתביו והוציאו נגדו קונטרסים ופשקווילים ובהם גידופים ושמות גנאי[86]. הרב גלזר, רבה לשעבר של רמלה, סיפר כי היו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב. קבוצה של קיצונים מהיישוב הישן עשו בל"ג בעומר באחת השנים, בובה בדמותו והעלוה באש. יעקב ישראל דה האן שהיה מהעסקנים הבולטים בעדה החרדית ארגן תביעה משפטית כנגד הרב קוק בראשית ימי המנדט הבריטי.

הרב אלחנן וסרמן, שנמנה עם הפלג הקנאי באגודת ישראל, כתב: "ידוע כי העומד בראש הרבנות הראשית כותב וחותם קול קורא לעורר היהודים לתת כסף לקרן היסוד, וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס, ואם כן המעורר לתמוך בקרן זה הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה... ואם רואים אנו שהוא מהלל רשעים יודעים אנו שזהו רשע גמור באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה. ולולא שאינני כדאי הייתי אומר כי המחזיק בהצעה זאת (לחבר את העדה החרדית עם הרבנות הראשית) ראוי לנדותו." (קובץ מאמרים ח"א עמוד קנ"ג)[87]

רבנים בהונגריה רבתי מלפני השואה יצאו נגדו בקיצוניות. הרב שאול בראך כתב עליו: "הוא מסית ומדיח כירבעם בן נבט. לא רציתי להזכיר שמו המרומז בישעיה' כ"ח ח' [%D7%9B%D7%99 כל שלחנות מלאו קיא; ר"ת קוק יצחק אברהם] דקרובים דרכיו לאותו האיש... ויש תקוה שגם הוא יתנצר אם יפסק שפע הציוניסטין ממנו... ואין צריך התבוננות שכל מי שמאמין בתורת משה ירחק ממנו וכל אשר יכבד אותו הוא ממש כמשתחווה לע"ז. ואם ימצא באה"ק איש אשר ינהג בו כבוד מחמת הדחק הגדול השורר שם ולו נתנו עגלי זהב מהציונים יזהרו כל החרדים לא להתחבר עם איש כזה הנוהג בו כבוד." לאחר המלחמה המשיך בכך האדמו"ר יואל טייטלבוים ממסאטמר, שקרא לו "איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק... ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה."[88]

הרב יעקב חיים סופר, בעל כף החיים, חתם עם כמה חכמים מעדות המזרח שלא לקרוא בספר אורות[89].

אחת השיטות שמתנגדיו נוקטים במלחמתם נגדו היא התנכלות לספריו ולכל ספר תורני אחר ששמו ותורתו מוזכרים בהם. בגין כך מצנזרים חלק מהמחברים והמו"לים את אזכוריו, ולעיתים גם צאצאי תלמידיו מסתירים את הקשר של אבותיהם לרב קוק[90]

מנהיגי תנועת המזרחי העריכו אותו הערכה רבה, אולם במספר מקרים התנגדו לפעולותיו או להשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם. הרב קוק לא הצטרף רשמית למזרחי וטען שהמזרחי צריך להילחם על כך שהציונות תאמץ קו דתי־מסורתי יותר. בכמה מקרים הציב הרב קוק מועמדים למשרות נגד מועמדים של המזרחי. לאחר מותו של הרב קוק ניסה חוגו להעמיד במקומו את הרב חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת חלק מן החרדים), בעוד אנשי המזרחי (בתמיכת גורמים חרדיים אחרים) ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

ראו גם יחסם של תומכים ומתנגדים לספרו של הרב קוק אורות.

ספריו Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתבי הראי"ה

מספריו הרב קוק כתב ספרים רבים, חלקם פרסם בעצמו; אולם רובם התפרסמו לאחר מותו. בנוסף חלק גדול מהספרים שיצאו על שמו מהווים למעשה עריכות שונות של כתביו השונים. כתביו הנפוצים והנלמדים ביותר, הם: שבת הארץ, מאמרי הראי"ה, אגרות הראי"ה, עולת ראיה, עין איה, אורות, אורות הקודש, אורות התורה ואורות התשובה.

הנצחתו

שלט רחוב על שמו בירושלים

שלט רחוב על שמו בבני ברק ארגונים ויישובים אחדים נקראו על שמו:

קבוצת אברהם - קבוצת הכשרה של הפועל המזרחי שהוקמה ב־1935 (נקראה כך עוד בחייו של הרב קוק). המושב כפר הרא"ה שבעמק חפר. ביתו בירושלים הפך למוזיאון ולארכיון לזכרו, בשם "בית הרב קוק". הרחוב שבו נמצא הבית נקרא גם הוא על שמו[91]. הרב יהודה לייב מימון הקים מכון ליהדות והוצאת ספרים בירושלים בשם מוסד הרב קוק. בתנועות הנוער בני עקיבא ואריאל קראו על שמו את "שבט הרא"ה" ובתנועת הנוער עזרא נקראה קבוצה על שם ספרו "אורות". בערים רבות ישנם רחובות על שמו, בשם הרא"ה או הרב קוק. בעיר רמת גן רחוב הרא"ה הוא אחד הרחובות הראשיים. דימוי דיוקנו מצוטט ביצירות אמנות חזותית, בין השאר, במיצג "תוצרת הארץ" של האמן הישראלי דוד טרטקובר, המוצג בכיכר בשכונת נווה צדק. מתלמידיו הרב צבי יהודה קוק - בנו של הרב קוק. ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגי הציבור הציוני־דתי הרב יעקב משה חרל"פ - רב שכונת שערי חסד וראש ישיבת מרכז הרב הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") - עורך "אורות הקודש" הרב משה צבי נריה - מייסד ישיבות בני עקיבא. כתב ספרי ביוגרפיה רבים על הרב קוק הרב אריה לוין - "הצדיק הירושלמי", תלמיד־חבר לרב קוק הרב חיים יעקב לוין - בנו של רבי אריה לוין. רב המועצה המקומית פרדס חנה־כרכור הרב ד"ר משה זיידל - חוקר ומרצה לתנ"ך הרב מנחם אושפיזאי - רב העיר רמת גן הרב יהושע קניאל - רבה הראשי האשכנזי של חיפה ומוותיקי תלמידי הרב עוד מיפו הרב יצחק הוטנר - ראש "ישיבת רבי חיים ברלין" בניו יורק הרב יהודה גרשוני הרב שאול ישראלי - דיין בבית הדין הגדול וראש ישיבת מרכז הרב הרב אליהו יצחק פריסמן הרב יצחק זונדל ריף הרב שמעון סטרליץ הרב שלום נתן רענן - חתנו של הרב קוק המשורר יוסף צבי רימון הרב ישראל פורת - מחבר "מבוא התלמוד" הרב ד"ר בנימין מנשה לוין - חוקר התלמוד ומחבר סדרת אוצר הגאונים הרב יצחק אריאלי - המשגיח של ישיבת מרכז הרב הרב פרופ' שאול ליברמן - מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה ראו גם בית הרב קוק לקריאה נוספת בקטלוג הספרייה הלאומית ישנם מאות ספרים העוסקים בחייו ובמשנתו של הרב קוק.

על חייו ודמותו יואב אלשטיין וחסידה כהן, הראי"ה: תולדות הרב אברהם יצחק הכהן קוק ופועלו, הוצאת מורשת, תשכ"א (1961) יהושע בארי, אוהב ישראל בקדושה: הגות רוחו ושיח לבבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוצאת 'ספרי חי"כ', תשמ"ט (1989), חמשה כרכים(הספר בקטלוג ULI) הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם: פרשיות מתורתו וממסכת חייו, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ב (2002)(הספר בקטלוג ULI) פרופ' חיים ליפשיץ (בשיתוף עם צבי קפלן), שבחי הראי"ה: דברים שסופרו על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון "נזר דוד", תשנ"ה (1995(הספר בקטלוג ULI) הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה: רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מוסד הרב קוק, תשכ"ה (1965)(הספר בקטלוג ULI) שמחה רז, מלאכים כבני אדם, קול מבשר, תשס"ב(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, שיחות הראי"ה, הוצאת "חי ראי", תשמ"ח (1988)(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, טל הראי"ה, תשמ"ה (1985)(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, חיי הראי"ה, הוצאת מוריה, תשמ"ג (1983)(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תשמ"ד (1984)(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, לקוטי הראי"ה, חלקים א'-ב' תשנ"א (1991), חלק ג' תשנ"ה (1995)(הספר בקטלוג ULI) הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, תשמ"ז (1987)(הספר בקטלוג ULI) הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי הראי"ה: על חוגי מכותביו של הראי"ה קוק, מכון הרצי"ה, תש"ס (2000)(הספר בקטלוג ULI) בן־ציון שפירא (עורך), אגרות לראי"ה, מכון הרצי"ה, תש"ן (1990)(הספר בקטלוג ULI) אבינועם רוזנק, הרב קוק, מרכז זלמן שזר, תשס"ז חיים לנגזם (עורך), כתלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל, ירושלים תשס"ט(הספר בקטלוג ULI) הרב אברהם וסרמן ואיתם הנקין, להכות שורש - הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל, ירושלים תשע"ב (2012)(הספר בקטלוג ULI) פרופ' יוסף אבינרי, מסורת וחידוש: פועלו של הראי"ה קוק ביפו בשנים תרס"ד-תרע"ד, אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן תשמ"א (נכתב בהדרכתו של פרופ' מ' אליאב)[92]. על משנתו והגותו - כללי (הספר בקטלוג ULI) בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עם עובד, 1990; רסלינג, 2019(הספר בקטלוג ULI) חיים יצחק חמיאל (עורך), באורו: עיונים במשנתו של הרב... ובדרכי הוראתה, ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו (1986)(הספר בקטלוג ULI) יצחק רפאל (עורך), הראי"ה: מאמרים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם מלאת שלושים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ה'תשכ"ו (1966) בנימין איש שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות: הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ספריית אלינר" של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ה (1985)(הספר בקטלוג ULI) יצחק רפאל (עורך), זיכרון ראי"ה: קובץ מאמרים במשנת מרן הרב... עם מלאת חמשים שנים להסתלקותו, מוסד הרב קוק, תשמ"ו (1985) חיים ליפשיץ, במעגלי חוג הראי"ה: פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, בהוצאת האגודה לספרי הראי"ה קוק בסיוע מוסד הרב קוק, ה'תש"ה (1945)(הספר בקטלוג ULI) חיים ליפשיץ, ישראל בתווך: חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ה'תשכ"ח (1968)(הספר בקטלוג ULI) חיים ליפשיץ, רואה האורות: שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון נזר דוד, ירושלים תשנ"ה(הספר בקטלוג ULI) ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, הספרייה הציונית (ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית), תשס"ה (2005)(הספר בקטלוג ULI) חגי בן ארצי, החדש יתקדש: הרב קוק כפוסק מחדש, הוצאת "משכל" וידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"א (2010)(הספר בקטלוג ULI) נריה גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס, תשס"ה(הספר בקטלוג ULI) אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס (של האוניברסיטה העברית), תשס"ה(הספר בקטלוג ULI) משה צבי נריה, אריה שטרן ונריה גוטל (עורכים), ברורים בהלכות הראי"ה, בית הרב, תשנ"ב(הספר בקטלוג ULI) יוסף בן שלמה, שירת החיים: פרקים במשנתו של הרב קוק, מסדרת "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט (1989)(הספר בקטלוג ULI) סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק: במעמקי נפשי קול ה’ קורא, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2013. יעקב פילבר, לאורו: עיונים במשנת רבנו..., המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ה(הספר בקטלוג ULI) יוסף קלנר, מילון הראי"ה: ערכים ומונחים בכתבי הרב, הוצאת עטרת ירושלים, תשע"ג(הספר בקטלוג ULI) מיכל לניר, הרב קוק והציונות: גלגולה של תקווה, הוצאת ספרא, 2015.(הספר בקטלוג ULI) ספרים נוספים העוסקים במשנתו, ובפרט ספרי ביאורים לספריו ולמאמריו ראו בערך כתבי הראי"ה.

קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הרא"ה ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הראי"ה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אברהם יצחק הכהן קוק ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: אברהם יצחק הכהן קוק ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אברהם יצחק הכהן קוק לקישורים חיצוניים הקשורים לכתביו ראו: כתבי הראי"ה

כללי אתר "בית הרב קוק" , שפעילותו מוקדשת להנחלת משנתו ומורשתו של הראי"ה אתר "אור האורות" , המוקדש לתולדות חייו של הרב קוק רשימת מאמרים על הראי"ה קוק

באתר רמב"י

רשימת המאמרים של אברהם יצחק הכהן קוק , באתר רמבי"ש עלוני 'שבת הראי"ה' , בהוצאת ארגון "אור האורות", באתר ישיבה כתב העת "אור חדש" להנחלת תורתו של הרב קוק , בהוצאת ארגון "אור האורות" באתר "ישיבה" ערוץ הרב קוק באתר "שורש" אפרים צורף, ‏חיי הרב קוק , ירושלים, תש"ז, באתר HebrewBooks אברהם יצחק הכהן קוק , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" 'קוק, ר' אברהם־יצחק ב"ר שלמה־זלמן הכהן (הראי"ה)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [%D7%95%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג', ספר א': "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 82–83 (ספר יזכור לקהילת ליטא , בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1280–1281). פריטים הקשורים לרב קוק

באתר מכון גנזים

עליו ועל הגותו אברהם רגלסון, הסתכלותו השירית של הרב קוק , אתר פרויקט בן-יהודה מאמרים בנושא הרב קוק , באתר אסיף דוד תדהר (עורך), "אברהם יצחק הכהן קוק ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 66 תולדותיהם של צדיקים על מרן הראי"ה (כתובים) , באתר ישיבה הרב אליעזר מלמד, מורה הדור ; תורת האחדות הכוללת של מרן הרב קוק זצ"ל ; הראי"ה קוק זצ"ל – גדלות ללא גבולות ; דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות . תומר פרסיקו, אוסף מאמרים , בלוג "לולאת האל" הרב קוק - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי , באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית יהודה ביטי, קוי יסוד להתפתחות הגותו המוסרית של הרב קוק , עבודת מ"א, אתר דעת יהודה מירסקי, ביוגרפיה אינטלקטואלית־רוחנית של הראי"ה קוק מ־1865 ל־1904 (מבוסס על עבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת הרוורד) , אנציקלופדיית דעת בן-ציון אייזנשטט, קוק, הרב אברהם יצחק הכהן , דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמודים 61–62, באתר HebrewBooks אשר זלקא ראנד (עורך), "הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ", תולדות אנשי שם ח"א, ניו יורק, תש"י, עמ' 115–116, באתר HebrewBooks (הערך נכתב בידי הרב חיים יעקב לוין) הרב ארי יצחק שבט, ‏מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי־מדעי , באתר "דעת" נריה גוטל, ביקורת על הספר "הרב קוק כפוסק מחדש" מאת חגי בן־ארצי , באתר הארץ, 5 בינואר 2011 יוסי אבנרי, ‏הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו, תרס"ד-תרע"ד (1914-1906) , קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 82-49 יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו , אתר דעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק : שבעים שנה לפטירתו ( תרצ"ה-תשס"ה), בהוצאת האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך[93] יוסף אביב"י, מרחבים, מרחבים איותה נפשי , המעין נ"ה (תשע"ה), גיליון ד', עמ' 5–20, בבלוג :בין השיטין והשיטות" יצחק טסלר, אחרי 130 שנה: נחשף ספר הביכורים של הרב קוק , באתר ynet, 4 בינואר 2018 לוי יצחק הירושלמי, 'הרב קוק: ההגדה והאגדה ', מעריב, 16 באוגוסט 1985, עמ' 2 תמונות, וידאו ומסמכים תולדותיו

תמונות ותעודות של הרב קוק , בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים הרב קוק זצ"ל - הסרט המלא , באתר ערוץ 7, 29 באוגוסט 2006 קובץ וידאו סרטון קצר של הרב קוק ורבנים אחרים בצאתם מפגישה עם הנציב הבריטי

קובץ וידאו

הרב קוק, חלק א , סרטונים חלק ב' , פרק מהסדרה "הכל אנשים" באתר יוטיוב תולדותיהם של צדיקים על מרן הראי"ה , באתר ישיבה קובץ וידאו סרטונים הלוויתו של הרב קוק , יומני כרמל, 1935 שיעורים במשנתו

שיעורים במשנתו , באתר ערוץ מאיר קובץ וידאו שיעורים בתורת הרב קוק

באתר בני דוד עלי קובץ וידאו

עליו

מכתבו

של הרב אהרן כהן חתן החפץ חיים, על ההתנגדות לרב קוק

מסמכים ומכתבים סרוקים המראים את הכבוד הרב של גדולי ישראל לרב קוק התייחסות גדולים רבים למחלתו של הרב קוק , בירחון "קול תורה", תמוז-אב תרצ"ה (גרסה מקוונת באתר "אוצר החכמה") הערות שוליים

ולעיתים הרא"ה, רואה האורות (גם רמז לשם משפחתו: ביידיש קוק פירושו "הבט" או "הסתכל") ועל ידי ממשיכי דרכו מרן הרב, הרב זצ"ל או הרב סתם
ראו למשל בעניין היתר המכירה בשו"ת יביע אומר (חלק י יורה דעה סימן לח): "וכן הנהיג למעשה הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, וכמו שהאריך הרחיב בטוב טעם ודעת במבוא לספרו שבת הארץ, ובשו"ת משפט כהן (סימן סג), ובאגרות ראיה (סימן תקנה)".
שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1980, עמ' 226-217.
אברהם הרצברג, הרעיון הציוני, ירושלים : הוצאת כתר, תש"ל־1970, עמ' 319.
אבינועם רוזנק, הרב קוק

, ישראל: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2006, ה'תשס"ז, גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, פרק עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק, עמ' 11, ISBN 965-227-220-5

סמיכה בסבך האגדות

, מאת איתם הנקין (מקור ראשון 10.09.08). מאמר על הסמכת הרב קוק על ידי בעל "ערוך השולחן"

ד"ר אבינועם רוזנק, עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : ישיבת וולוז'ין

, אתר מט"ח. הרב קוק כינה את הנצי"ב: "כבו

view all 15

HaRav Abraham Isaac Kook, HaKohen, 1st Chief Rabbi of British Mandatory Palestine's Timeline

1865
September 7, 1865
Vabole, Daugavpils, Latvia
1887
October 25, 1887
Poneveyzs, Lithuania
1891
April 23, 1891
Žeimelis, Kaunas, Lithuania
1897
February 20, 1897
1898
1898
1904
May 10, 1904
Age 38
Palestine
1904
Age 38
Rabbi in Jaffa, following his father-in-law
1907
February 27, 1907
Jaffa, Israel