Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, [6th Slonimer ADMOR] הי״ד

Is your surname Weinberg?

Research the Weinberg family

Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, [6th Slonimer ADMOR] הי״ד's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, [6th Slonimer ADMOR] הי״ד

Hebrew: Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, הי"ד
Birthdate: (31)
Death: November 4, 1943 (31) (Murdered by the Nazis in the Holocaust in WWII)
Immediate Family:

Son of Avraham Rebbe Mberanovitz Weinberg and Elka Bracha Weinberg
Husband of Sima Weinberg, הי״ד
Father of Sara Esther Weinberg, הי״ד
Brother of Yuta Rapaport and Miriam Davsha Landau

Occupation: Rebbe
Managed by: Raziel Yohai Seckbach
Last Updated:

About Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, [6th Slonimer ADMOR] הי״ד

Shlomo was born in 1912 to Avraham and Elka. He was a great hassidic rabbi. Prior to WWII he lived in Baranovich, Poland. Shlomo perished in 1943 in Baranovich, Poland.

Great hassidic rabbi Shlomo was born in Slonim to Avraham. He was married. Prior to WWII he lived in Slonim, Poland. Great hassidic rabbi Shlomo perished in the Shoah.

Great hassidic rabbi Shlama was born in Slonim to Avraham. He was a great hassidic rabbi and married. Prior to WWII he lived in Baranowicze, Poland. During the war he was in Baranowicze, Poland.Great hassidic rabbi Shlama perished in Koldyczewo, Camp.


-----------------------------


http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=29705&pgnum=65

About Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, הי"ד (עברית)

הרב שלמה דוד יהושע ויינברג – האדמו"ר מסלונים-באראנוביץ

מגדולי האדמו"רים בליטא הפולנית

נולד: שבט תרע"ב 1912.

נספה: ו' חשון תש"ד (1943), במחנה קולדיצ'בה, פולין.

האדמו"ר ר' שלמה דוד יהושע ויינברג (= רשד"י ויינברג) נולד לאביו האדמו"ר רבי אברהם, בשנת תרע"ב. הרשד"י היה האדמו"ר הרביעי לבית סלונים. הוא עלה על כס האדמו"רות בגיל 21(!),
לאחר שאביו רבי אברהם נפטר באופן פתאומי בשובו מביקור בארץ. באותה תקופה הוא התחתן עם בתו של הרבי מאלכסנדר, רבי יצחק מנחם דנציגר, והיה סמוך שנתיים על שולחן חותנו. אחר כך חזר לבאראנוביץ, מקום שאביו רבי אברהם ביסס את מנהיגותו. כאן נבחר לנשיאה של ישיבת "תורת חסד" שייסד אביו, ולנשיאה של ישיבת "אור תורה" שבטבריה. כמו כן דאג להחזקת ישיבת סלונים בירושלים, "בית אברהם". הוא היה פעיל מאוד בחיים הציבוריים, היה חבר באגודת ישראל והשתתף בכנסייה הגדולה השלישית במארינבאד. הוא היה עניו ומצניע לכת, פיקח, שקדן ובעל נגינה מחונן. עד מהרה התפרסם כאחד מגדולי האדמו"רים בליטא הפולנית, וזכה להערכתם של ר' חיים עוזר מווילנא ושל ר' אלחנן וסרמן, שהכירוהו מקרוב.

בתקופת השואה

עם פרוץ המלחמה עברה ליטא הפולנית לידי הסובייטים, שהיו אז בעלי בריתם של הגרמנים. ישיבות רבות עברו אז לווילנא שסופחה לליטא, ומשם הצליחו לצאת לשנחאי. חסידי סלונים בארץ ובארה"ב הפצירו באדמו"ר שיעבור לווילנא, ואף שלחו שליח מיוחד להעבירו לשם, אך הוא סירב, ובמכתבו האחרון שנכתב לחסידיו בארץ לפני פסח בשנת ת"ש (1940) התייחס למאמצים להצילו: "והמשכיל ידום כמו וידום אהרון... אפשר טעיתי מה שנשארתי פה אבל מה אעשה כי טפלי טליי בי ודי לחכימא (= כי ילדים רכים תלויים בי ודי לכם ברמז). הוא התכוון לחסידיו שלא יכול היה לעוזבם בעת צרה. הוא סיים: "וה' ירחם עלינו ועליהם ועל כל עמו הנתונים בצרה שלא היה כמוה".

עם כיבוש פולין המזרחית, ביוני 1941, הועבר הרבי לגטו באראנוביץ וכאן זכה להערכה גדולה מצד כל החוגים. מצד אחד נתנו בו אמון פעילי המחתרת, זכו לעידודו ואף החזיקו במרתפו מחסן נשק, ומצד שני אפילו אנשי היודנראט היו נמלכים בעצתו. הוא סירב לגלח את זקנו, והיה מסתובב בגטו כשהוא עוטף את פניו להסוואת זקנו. הרבי הרגיש שאינו יכול להישאר בביתו בעת הזאת, לכן הסתובב ועזר לעניים ולחולים. יחד עם זה המשיך לערוך את שולחנותיו בגטו, תוך כדי שמירה על לבושו החסידי.

בטבת תש"ג (1943) חיסלו האוקראינים את רוב הגטו. מאה וארבעים מיושביו שנותרו בחיים הועברו למחנה העבודה קולדיצ'בה, ליד באראנוביץ, וביניהם גם הרבי.

פרטים על הרב בתקופה זו מסר ד"ר לווינבוך: "הרבי עבד כנגר בשקט וברוגע עם בת צחוק על פניו. מדי פעם פזם זמר חסידי ואף יצא במחול עם כמה יהודים בלילות שבת. בפורים מצא 'פטנט' להרבות בשמחה ובריקודים כאשר הציע לגויים לערך אתם תחרות שמטרתה לראות מי מיטיב יותר לרקוד. הם נענו להצעה, והרבי וחסידיו זכו לקיים בהדור את מצוות שמחת הפורים".

הוא היה מקפיד על קיום המצוות למרות התנאים הקשים. בפסח לא אכל חמץ. בשבתות, בתקופה מסוימת, שוחרר מעבודות בעזרת ד"ר לווינבוך, בטענה שהוא חולה. בשבתות מסוימות הוא הציע את עצמו לתפקיד של סבל כדי להימנע מאיסורי מלאכה הכרוכים בעבודת הנגרות. כדי לא להיכשל באיסור הוצאה הוא פסע בהפסקות של פחות מארבע אמות. הדבר היה למורת רוחם של הממונים עליו, ומדי פעם היכו אותו על כך. הוא ניזהר מאכילת טרפות על ידי אכילה מהמטבח הדיאטטי שסידר ד"ר לוונבוך. הוא הקפיד גם על איסורים דרבנן, וסבר שיש למסור את הנפש על כך. מספרים גם שהצליח להתפלל 3 פעמים ביום והתפלל בטלית ובתפילין, למרות הסכנה הגדולה. יהודי מארגנטינה סיפר שישן על דרגש ליד האדמו"ר, וכאשר הבחין שהאדמו"ר רועד מקור הציע לו את מעילו. הרבי הסכים להתכסות במעיל רק לאחר שהוציא ממנו את הפשתן, כדי לא לעבור על איסור שעטנז. כאשר הרבי הוצא להורג הוא הוריד את המעיל, כי לא רצה למות על קידוש ה' באותו מעיל שהיה בו חשש שעטנז.

הרבי הוצא להורג ביום ו' חשוון תש"ד (1943), עם שמונים יהודים נוספים. כולם נקברו בקבר אחים. יהודים ששרדו סיפרו שהרבי צעד ראשון בשורה בראש מורם ובקומה זקופה. הוא הספיק עוד לומר: מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין (= הלבוש הצבוע), והוסיף ביידיש: מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?!

כמה מתורותיו פורסמו על ידי הרב שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים בעל "נתיבות שלום", בספר שפורסם לזכרו בשם "זכרון קדוש".

רבי שלמה דוד יהושע וינברג, כונה גם "האדמו"ר הצעיר" בשל גילו נולד ה'תרע"ב. הוא המשיך את השושלת למרות גילו הצעיר והוכתר כאדמו"ר עוד טרם נישואיו. ימי כהונתו היו קצרים. השואה הכתה קשות בעדת חסידי סלונים שנכחדה כמעט כליל, כולל האדמו"ר, שעל פי עדויות ניצולים, ויתר על הזדמנות לברוח כי לא רצה לעזוב את חסידיו, ונרצח בחיסול מחנה הריכוז קולדיצ'בו שבבלרוס בו' בחשוון ה'תש"ד 1943.

האדמור מסלונים הי"ד

מתוך מאמר של מרדכי מאיר, המעין, טבת התשס"ח.

רבי שלמה דוד יהושע וינברג נולד בשנת תרע"ב. מצד אביו היה נצר לאדמור"י סלונים, ומצד אמו התייחס לר' מנחם מנדל מקוצק. אביו היה האדמו"ר רבי אברהם וינברג 'השני' בעל בית אברהם, בן רבי שמואל וינברג בעל דבר שמואל, שהיה נכדו וממלא מקומו של רבי אברהם וינברג 'הראשון' בעל יסוד העבודה, מייסדה של חסידות סלונים, שנפטר בשנת תרמ"ד.

רשד"י התגורר עם אביו האדמו"ר ורבים מחסידיו בעיר ברנוביץ שבמזרח פולין. לאחר פטירתו הפתאומית של אביו בשנת תרצ"ג פנה אליו ציבור החסידים בבקשה שיקבל עליו את האדמורות, למרות גילו הצעיר. האדמו"ר מסלונים רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעל 'נתיבות שלום' [רשנ"ב] מתאר את אשר התחולל בלבו של רשד"י בעקבות פניה זו:

באותו יום יצאתי עמו אל היער, ושהינו שם כחמש שעות רצופות. בשיחה זו רציתי לעודד קצת, ואמרתי לו שכולנו, כל הציבור, ניגשים לעניין זה באמונת חכמים, ושכל זקני החסידים, ומהם שעוד נסעו למרן בעל יסוד העבודה זי"ע, כולם כאחד בדעה אחת שאתם צריכים להיות המנהיג לעתיד, ואותה אמונת חכמים צריכה להיות גם לכם. וענה לי אז שאינו יכול להביע את שברון לבו במילים, שאינו יכול לקבל על עצמו את ההנהגה, והדבר רחוק ממנו מאוד, ולולא שחושש לעגמת נפש שתגרום לאמו הרבנית היה קם ובורח למקום אחר שאיש לא ידע את מקום הימצאו. ורק בגלל שאמו שבורה מאוד אינו יכול לגרום לה את הצער הזה.

האדמורות שקיבל כנגד רצונו התקבלה בברכה ובשמחה בין החסידים, ואלה התלכדו סביב האדמו"ר הצעיר "באהבה נפלאה מיוחדת במינה". אך לאחר תקופה קצרה, בקיץ תש"א, נכבשה ברנוביץ ע"י הגרמנים. ביומן שכתב ד"ר זליג לוינבוק בגטו ברנוביץ הוא הקדיש דברים מיוחדים לאדמו"ר.

על פניו ובעיניו של הרבי מסלונים שרוי תמיד חיוך. הוא חביב ואדיב לכל אחד. בעבודתו בתורת נגר מסייעים לו עמיתיו, חבריו לגורל. כאשר מזדמן לשם מבקר, הוא אוחז במקצוע ומחליק בו על הלוחות. הוא צנוע ושקט. מעולם אינו מתבלט, וכשהוא נזכר או מדבר על משפחתו שנספתה הוא פותח בניגון חסידי נוגה. עם תום יום העבודה, בצריפו, מתכנסים סביבו כמה מחסידיו. הם מקיימים אורח חיים בסגנון חסידי, עד כמה שהדבר ניתן. שלוש פעמים ביום הוא מקפיד להתפלל, בבוקר - תמיד בטלית ובתפילין, ובמתח רב, שמא יפריעו אותו המרצחים. בזמן שהותי במחנה הוא מעולם לא עבד בשבתות או בימי חג, הוא משוחרר אז כחולה... שום מזון שאינו כשר אינו בא לפיו. מלכתחילה הוא רעב ממש...

על רגעיו האחרונים של רשד"י הוא מספר:

הרבי מתעלה בימי מצוקה, וברגעים האחרונים לחייו אינו מאבד את צלם האדם שלו ואת רוח קודשו. ב"אקציה של ה-4 בנובמבר הוא נכלל בקבוצת הנידונים למוות. הוא שליו, צועד בשורה הראשונה בקומה זקופה, עומד לקיים את המצווה הנישאה ביותר של יהודי - קידוש השם.

נקודה חשובה שמן הראוי שתוזכר בהקשר זה הוא שהוא ויתר על אפשרות שהיתה לו להימלט. הדברים רמוזים באיגרת ששלח לארץ ישראל לקראת חג הפסח ת"ש, בה כתב בין השאר: 'אפשר טעיתי מה שנשארתי פה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי וד"ל'. זקני החסידים ספרו שעם תום ההכנות לבריחתו, "בשבת האחרונה כשעמד והתפלל לפני העמוד, פרץ בבכי גדול וכל החסידים בכו עמו, כי לא יכול היה לעזוב את החסידים בעת צרה...". רשנ"ב הזכיר את הדבר מספר פעמים בדבריו בימי ההילולה, ואף הסביר: 'ו"טפלי בי תליין" הכוונה על החבורה, שלא היה יכול לעזוב את צאן מרעיתו לנפשם, שדבר זה הוא מסירות נפש בפועל ממש'...

בחסידות סלונים קבע רשנ"ב את ו' במרחשון, יום הירצחו של האדמו"ר רשד"י, כיום הזכרון לשואה.

"משמעותו של יום ו' חשוון לגבי הציבור שלנו, הוא חורג מעל ומעבר למשמעות הרגילה של יום ההילולה של הצדיק. שמלבד עניין ההילולה שביום הזה... הרי תמיד היה בדעתי שיום הזה יהיה נקבע ליום הזיכרון לכל ציבור אנ"ש, שיבטא בשבילנו את כל ההיקף של מה שהיה ואיננו... היום הזה מזכיר לנו את כל צבור אנ"ש, על עשרות השטיבלך שהיו... ויום זה הוא היום שבו עלינו להתעמק בכל מה שהיה לנו, עולם מלא שחלף ואיננו."

view all

Reb Shlomo David Yehoshua Weinberg, [6th Slonimer ADMOR] הי״ד's Timeline