Reuben (Rudolph) Hecht

ראובן הכט Reuben R. Hecht (15 August 1909 - 14 April 1993) was an Israeli industrialist. He was the founder of the Hecht Museum. In 1984, he was awarded the Israel Prize for Exemplary Lifetime Service to the Society and State.

Biography

Reuben Hecht was born in Antwerp, Belgium. His parents were Jacob and Ella Hecht. Jacob Hecht and his brother Herman founded the Neptun Rhenania shipping company. When Reuben was nine, the family moved to Basel, Switzerland. Hecht became interested in Zionism after reading materials published by the Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens encouraging Jewish assimilation. He served as a counselor in the Zionist youth movement "Blue and White."

After the establishment of the State of Israel, Hecht won an exclusive concession to build grain storage silos in Haifa and Ashdod. He founded Dagon Batei-Mamgurot Le-Israel Ltd. for this purpose.

Hecht was a principal aide to Prime Minister Menachem Begin at the Camp David peace talks and attended other meetings with Jimmy Carter, Ronald Reagan, Anwar Sadat and Margaret Thatcher.

Hecht established the Hecht Museum at Haifa University to house his collections of archeological artifacts and 19th-century paintings.

_______________________________________________________________

Reuben Hecht ראובן הכט

" Die Frachtenbildung in der Rheinschiffahrt: preistheoretische Studie".

• Hecht Archive, University of Haifa /‎ edited by Paul Lawrence Rose, with Herbert Druks, New York: Garland Pub., 1990.

ד"ר ראובן רודולף הֵכְט, נולד: 15 באוגוסט 1909, אנטוורפן – נפטר: 14 באפריל 1993, חיפה. היה ציוני-רוויזיוניסט, תעשיין וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

חייו

נולד כרודולף צ'ארלס הכט באנטוורפן שבבלגיה, בנם של יעקב ואלה הכט. יעקב ואחיו הרמן היו המייסדים של חברת הספנות "רנאניה-נפטון" שלה צי ספינות מטען אשר שטו לאורכם של נהרות הריין, המאנקר ונקאר, ומחסנים. ב-1918, כשמלאו לילד תשע, עברה משפחתו לדור קבע בבזל שבשווייץ. כבר בגיל 11 נכבש לבו על ידי הציונות, כאשר נתקל בכתיבה אנטי-ציונית בחסותה של האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית, שדרשו טמיעה בגויים, דבר שעורר תרעומת בלבו של הכט הצעיר. בנעוריו הדריך בתנועת הנוער הציונית "כחול לבן". בשנות העשרה לחייו בבית הספר בבזל שקד על לימוד קשת רחבה של תחומי עניין. מאמרו הראשון שעניינו נומיסמטיקה ראה אור בעת היותו בן תשע עשרה שנים. בשנים 1928-1933 למד באוניברסיטאות מינכן, היידלברג וברלין, ב-1931 הוענק לו דיפלומה בכלכלה מטעם אוניברסיטת ברלין, המקבילה לתואר שני כיום. נושא עבודת הגמר היה התאוריות של עלות ותמחיר בתעריפי התובלה בנהרות. ב-1933 קיבל תואר דוקטור בהצטיינות יתרה במדע המדינה באוניברסיטת היידלברג, על עבודה שכותרתה

ב-1933 עבד במשרדי ההנהלה העולמית של הציונות הרוויזיוניסטית בפריז, בהיותו כפוף ישירות לזאב ז'בוטינסקי. ב-1935 היה שליח בקונגרס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בווינה. ב-1936 עלה לארץ ישראל. ב-1939 נשלח על ידי דוד רזיאל לארגן את ההעפלה באירופה ופתח משרד הגירה בציריך. בעת מלחמת העולם השנייה עמל על ארגון עליה מאירופה לארץ ישראל והיה חבר בוועד ההצלה. בשלהי שנות השלושים תרם מכספו לצורכי הציונות ובעיקר לעליית אף על פי, דבר שהקים עליו את חמת משפחתו. רק ב-1938, משחוקי הגזע אילצו את המשפחה למכור את נכסיה בגרמניה, נאות האב להודות כי בנו צדק

ב-1941 נשא לאשה את רעייתו אדית לבית צילצר בבלגרד שביוגוסלביה. ב-1937 ניסה להקים ממגורות לאחסון תבואה בנמל חיפה, ברם שלטונות המנדט הבריטי סירבו לתת לו רישיון. בשנים 1944-1947 נשא ונתן עם שלטונות בעלות הברית להשבת חברות הסוחר המשפחתיות, מאמצים שהוכתרו בהצלחה. ב-1950 הקים את ממגורות דגון בצוותא עם חברו מנוער יוסטין היידקר, שהן כיום מחסן התבואה הגדול בישראל. בשנים 1962–1973 היה חבר הנהלה של חברת "סילו" (Silo) ההולנדית. ב-1963 משמת אביו נעשה ראובן הכט לנשיא חברת "נפטון" בבזל. היה חבר הנהלה בחברת הכשרת היישוב, היה חבר הנהלה בחברת הספנות "לה רן" . ב-1981 השיק את ממגורות אשדוד

הכט החל לאסוף פריטי ארכאולוגיה המשתייכים לעם ישראל בארצו עוד מימיו הסטודנטיאליים, אוסף זה התרחב במרוצת השנים ובאחרית ימיו ב-1984 תרמו אותו הוא ורעייתו להקמת מוזיאון הכט. עוד משחר ימיו הניח את המסד לאוסף האמנות האימפרסיוניסטי הגדול שלו. ב-1965 הקים את בית ההוצאה "שקמונה". הוא שימש כחבר בוועדות ממשלתיות: הוועדה הקבועה לעיצוב שטרות, מטבעות ומדליות, המועצה הארכאולוגית והוועדה הציבורית לתרבות ואמנות שליד משרד החינוך והתרבות. הכט היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה וחבר בוועד המנהלים שלה. ב-1960 קיבל ביחד עם ממגורות דגון את פרס קפלן לתעשייה, ב-1975 הוענק לו פרס התעשייה הראשון במדינת ישראל. ב-1970 הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר חיפה. ב-1984 היה הראשון שקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. ב-1977 ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מינה אותו ליועצו האישי, והכט התלווה אליו במסעותיו בעולם ובעיקר עשה שדלנות למען ישראל בקרבם של אנשי אקדמיה באירופה ובארצות הברית ונאם נאומי הסברה בכלי התקשורת השונים

ספריו

אל ירושלים: שיר / ראובן הכט; תרגם מן המקור הגרמני: ש. שלום (‬בעברית, גרמנית ואנגלית. התרגום האנגלי בידי רות לודויג

מיומנו של ראובן הכט - רשמי עלייתו לירושלים בשנת תרצ"ז (1936)), ירושלים: קורן, תשל"ג

הג’נטלמן האחרון: אוטוביוגרפיה / ראובן הכט; מגרמנית: קרלה פרלשטיין, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2007

בעריכתו

סיפורה של חיפה עיר הכרמל / הרעיון והעריכה: ראובן הכט; טקסט: משה שמיר‫, תל אביב – חיפה: ספרית מעריב: שקמונה, תשכ"ח-1968.

מאפלה לאורה: הגדה / בעריכת ראובן הכט ואליהו קורן,‫ ירושלים: קורן, תשל"ג (הגדה של פסח, עברית ואנגלית עמוד מול עמוד).

ירושלים / בעריכת אליהו קורן וראובן הכט, ירושלים: שקמונה, תשל"ד-1974 - אלבום תמונות

אברהם וינשל: לקט כתבים לזכרו / ערכו נפתלי ליפשיץ, יצחק גנון, ראובן הכט, חיפה: שקמונה בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, 1977.‬

בתקוע השופר: הרצל: דמותו, פועלו ומבחר כתבים (בשני כרכים) / עורך ראשי: ראובן הכט; ראש המערכת: אהד זמורה,‫ חיפה: מולדת, תשנ"ט-1999.