Is your surname Shmukler?

Research the Shmukler family

Sarah Shmukler's Geni Profile

Records for Sarah Shmukler

4,389 Records

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Share

Sarah Shmukler

Hebrew: שרה שמוקלר
Birthdate:
Death: Died
Place of Burial: Kinneret, Israel
Immediate Family:

Daughter of Zeev Shmukler and Nechama Shmukler
Partner of Berl Katznelson

Managed by: Private User
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Sarah Shmukler

http://israelitombstones.blogspot.co.il/2010/07/blog-post.html

ספורי ארץ ישראל - מצבות מדברות 1850-1950

הכתוב במצבתה: בבית העלמין של כנרת

טכסט: אחותנו – רעותנו שרה שמוקלר בת זאב ונחמה זכת-הנפש רבת האהבה והיגון רעה נאמנה במשפחת העובדים רפאה ביסוד המעלה נסתלקה בקדחת צהובה בדמי עלומיה ו' אייר תרע"ט מולדתה בובריסק עלתה לארץ תרע"ג לאה, בתיה, ברל

הערה: לאה היא לאה מירון. בתיה היא בתיה שיין וברל הוא ברל כצנלסון.

מה גרם לבחורה צעירה, לא יפה במיוחד, פועלת חקלאית לא כל כך מצטיינת ומנהלת מטבח עוד פחות מכך שכל כך הרבה ייכתב עליה? שמותה ישאיר כזה רושם קשה בין חבריה? מנהיגה לא הייתה, לא דיברה באספות, לא נחשבה אינטלקטואלית - נכון שהייתה אחות-חובשת מיילדת מוצלחת, נכון שהיה לה רומן סוער עם סוף טראגי בנוסח הספרות הרוסית האהובה על בני דורה, נכון שאהובה היה אחד ממנהיגי הפועלים - לא אלה האירו אותה - היה משהו באישיותה, משהו שובה, משהו שלא ניתן להגדירו. משהו שגרם לאנשים לאהוב אותה – היא הייתה בן-אדם.

שרה נולדה בבוברויסק לזאב ונחמה. הורים עמלים, משפחה פשוטה. כתלמידת גימנסיה נמשכה אל המהפכנים הרוסיים, כבת ישראל - מצאה את הציונות והייתה לאחת מתלמידותיו וחניכתו של ברל כצנלסון הבוגר ממנה בשנתיים יחד עם ידידת נפשה לאה מירון הנחרצת, החזקה והמעשית. המורה וההוגה, ברל היה ספרן ופדגוג צעיר שחיפש דרכו בין הזרמים השונים שפעלו ברחוב היהודי. טיפוס 'מרחף' . שרה הכירה בעובדה כי כחלוצה בארץ-ישראל לא תוכל לעבוד יחד עם חבריה בעבודת האדמה או להגן כמותם על הרכוש והנפש, לפיכך נכנסה לבית ספר לחובשות - חובשות מנוסות נחוצות לעובדים. סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית-הספר לאחיות בקייב, גמרה את הקורסים והייתה חובשת בכפרי רוסיה הלבנה וקבלה משרה בזמסטבה של פלך סאמארה. הודות לחריצותה, מסירותה ואהבת העבודה תפשה מקום נכבד בין ה'פרסונל' והתחילה לעלות בתפקידיה. אהבתה לרופא גוי הסתיימה באכזבה. פגועה, לאחר לבטים, התייסרויות וחיפוש השלימות מצאה את דרכה בהגשמה עצמית. לתדהמת חבריה הרופאים התפטרה אחרי שתי שנות עבודה ובראשית תרע"ג, אחרי דחיות רבות עלתה שרה לארץ ישראל - עלמה עדינה, חולמנית, נמוכת קומה, שמנמנה מעט, זהובת שיער ותכולת העיניים הייתה אחות מיילדת. לאה מירון כבר הייתה שם שנה, בבן-שמן. ברל הקדימן; הוא עלה ארצה לא כציוני אלא בהחלטה אישית כעולה "אל חוף אחרון".

תחילה עבדה שרה כאחות מוסמכת בבית החולים של ד"ר הלל יפה בזיכרון-יעקב בכדי ללמוד את מחלות הארץ. ד"ר יפה קיבל אותה בלי רצון ובתנאים נחותים, "בזמן שעבדה שרה במחיצתו, חשה עצמה דחויה ממנו, חשבה שהוא עוין לה וכאבה על שאדם נפלא כמוהו מחבב כל עובד בבית-החולים חוץ ממנה". כתבה פרופ' אניטה שפירא. אי ידיעת השפה הכבידה מאוד על התאקלמותה גם בחברה הקטנה של החלוצים בני העלייה השנייה. היא התקשתה לקרוא עיתון עברי וליטול חלק בוויכוחים הפוליטיים שבהם מצאה כחלוצה עניין רב. לא עבר זמן רב ושרה הייתה ה'נאמנה' של ד"ר יפה - בכל ליבה החם והעדין, ברוחה הטובה ובתבונתה היא התמסרה למלחמה באויבם המשותף והקטלני – הקדחת. "כולה רחמי אהבה – ניצוץ ממלאך רפאל" אמרו עליה הפועלים . היו בה רוך וחביבות, השתתפות בצער ובעיקר - נכונות להאזנה. "פניה הפיקו אורה" כתב ד"ר הלל יפה "היא באה לארץ-ישראל – אמר - לא במטרה להשיג משרה טובה – כי אם על מנת לעבוד עבודת הקודש, למסור לעבודה את כל כוחותיה ואת כל זמנה, בלי לשעות לגמרי להנאה החומרית". בית החולים היה דל אמצעים . הודות לה, בגישתה האנושית, במסירותה, ובאמונתה העמוקה ביעוד - באו לעבוד ללא שכר, רק תמורת אוכל, אחיות, מבשלות ושמשים. טוב-לב, הבנת נפש האדם והענווה המפליאה קסמו לכל אלה שהכירוה. שנתיים עבדה שרה בבית-החולים בזיכרון-יעקב. "היא השרתה סביבה רוח של אצילות, רוח של אינטליגנטיות, חירוף נפש, חריצות וחסד חרישי. בזכותה הציל בית-החולים שלנו חייהם של כמה פועלים" כתב ד"ר יפה. שרה פרשה מבית-החולים לאחר שחשה כי עבודתה כאחות יצרה חיץ בינה לבין חבריה הפועלים. היא לא הסתפקה בעבודתה המקצועית והלכה להיות פועלת חקלאית, בדגניה.

קיץ 1915. מלחמה. בכינרת התכנסה ועידת פועלות. כקודמתה במרחביה הייתה זו וועידה בדלתיים סגורות. מרבית המשתתפות באו מיישובי הגליל ומיעוטן ממושבות יהודה. לוועד הפועלות נבחרו חיותה שזה עתה נישאה ליוסף בוסל, גננת בפתח-תקווה שעבדה ב'חוות העלמות' של חנה מייזל בכינרת; רחל כצנלסון מורה בתל-עדשים, ובת עירה - שרה שמוקלר חובשת ופועלת מדגניה. תנאי-השכר של הפועלת בקבוצות החלוצים גם בדגניה ובכינרת היו שונים משל הפועל - שמן לא נכלל בחוזה עם 'המשרד הארץ-ישראלי'. הן לא קיבלו משכורת חודשית מאת המשרד אלא מאת הקבוצות בהן עבדו בשירותם של הפועלים - בכביסה ובמטבח. הפועלות מחו נגד אפלייתן לרעה בקבוצות ונגד היעדר שותפות אמת בינן לבין הפועלים. הן תבעו את זכותן להשתתפות שווה בעבודות המשק ובענייני הציבור. "עבודת-האדמה בארץ-ישראל הייתה להן דרך-חיים הן ראו את האישה העברייה בעבודה עצמאית יוצרת".

בארץ רעב. בחוות כינרת התגבשה ליד קבוצתו הגדולה יחסית של בן-ציון צ'רנומירסקי [ישראלי] בעלת עבר משותף בסג'רה ובכפר אוריה – חבורת הירקניות - חבורת בוברויסק - במרכזה לאה מירון ואחותה בלומה [לימים אשתו של אליעזר משה סלוצקין], בתיה ברנר אחותו של יוסף חיים ברנר, חנה אחותו של ברל, רחל כצנלסון, בתיה שיין לבית ליפשיץ שהמתינה לבעלה שנתקע עקב המלחמה בחו"ל - ושרה שמוקלר. מספר החברות בכינרת הגיע יחד איתן לעשר. החבורה השקיעה עצמה בגידול ירקות שנמכרו לקצינים גרמנים ולתושבי טבריה. רחל כצנלסון ויצחק טבנקין ריכזו את נושא התרבות. שרה שמוקלר הייתה למנהלת המטבח, שם עבדה גם מרים גרינפלד אחת מקבוצת בחורות שנמצאו על החוף יחד עם הפועלים מחוסרי העבודה - חולים ורעבים חולקו בין דגניה וכינרת לעבודה זמנית, חלקם הועסק בתקציב המשרד הארץ-ישראלי בעבודות ציבוריות כמו ייבוש הביצה על שפת הירדן –'פועלי הביצה'. בין מחוסרי-העבודה, על שפת-האגם נמצא גם ברל כצנלסון. חבורת בוברויסק ובראשן לאה מירון הציעה להעבירו לקבוצת כינרת ולצרפו לעבודה בגינת-הירק . הדבר עורר התנגדות שכן רבים פקפקו ביכולתו של ברל לתרום לקבוצה. הוא היה ידוע באי-כישרונו כעובד חקלאי "והודה בכך בגלוי". אולם ההכרעה נפלה. ברל עבר לקבוצה. גם חדר נפרד לעצמו, פינה פרטית מצאו לו כדי שיוכל לשמור על חירותו. "הוא לא הירבה לעבוד בגן-הירק שכן היה שקוע תמיד בקריאת ספרים. לבוש מעיל חורף ארוך, היה שוכב לו על מיטתו וקורא" כתבה חיה זאטודניה [לימים רוטברג], "ברל אהב חברת נשים - נראה שהרגיש בנוח יותר בעבודה בחברתן מאשר בחברת גברים, שהיטיבו לעבוד ממנו, בדרך כלל " כתבה פרופ' א' שפירא.

שרה שמוקלר. עדינת-הנפש והענוגה הצטיינה מאוד בעבודתה כאחות אבל רצתה להשתוות לכל הפועלים, להיות פועלת פשוטה, זה לא עלה בידה. היא לא הייתה בעלת אופי שליט, ניהול המטבח היה כשלון . היא נקשרה בקשרי אהבה עם ברל. לאה הייתה מפנה את חדרה כדי שיוכלו להיפגש ביחידות. הפרשה לא הייתה סוד לחברי כינרת וסביבתה, ולא הוסיפה כבוד לברל . שרה, לאחר לבטים מניסיון העבר, התמסרה לאהבה זו בכל להט נפשה הרומנטית. לאחר ניסיונות של חיים בצוותא ופרידות לסירוגין, החליטו שרה וברל לגזור על עצמם גלות מכינרת - החליטו לעזוב את החווה. עברו ליפו. תוך זמן קצר פרץ משבר בחייהם האישיים "ברל הוא איש שלא גמרו לעשות אותו"' סיכמה שרה ועלתה צפונה לעבוד עם חברותיה בגן הירקות. ברל הצליח להשתמט מעבודת הצבא העות'מאני בעזרת תעודות מזויפות של נתין אמריקאי, אך כאשר הצטרפה אמריקה למלחמה הוא הפך לנתין של ארץ אויב והיה צפוי להיאסר או להישלח לצבא ועל כן נאלץ להסתתר, עבר לירושלים ובאלול תרע"ז הקים ביוזמת 'המשרד הארץ-ישראלי' את 'קבוצת הירקות' עם רחל כצנלסון [לימים שז"ר = רובשוב] בת עירו שאהבה אותו בסתר ליבה, ואילו הוא התפעל מכישרונותיה האינטלקטואלים . שרה גם אם רצתה להצטרף אליו לקבוצה - כיבוש ירושלים בידי הבריטים וניתוק הגליל, שנשאר בידי התורכים, עשו את הפרידה מרצון לפרידה מאונס.

פגעי שנות המלחמה הלכו ורבו. בבתי-המגורים שעל-יד חוף הכנרת התגוררו פועלים מחוסרי-עבודה רעבים ותשושים. אחרים הסתופפו בחדרי החאן הגדול. רבים מהם היו קודחים וחולים. שרה, לאחר-יום עבודתה בגן-הירקות התנדבה לשמש אחות רחמנייה לחולים, הייתה מביאה עמה תרופות, דואגת להשיג כוס חלב ממטבח הקבוצה לחולה או ארוחה לגווע ברעב. "כל מקרה אסון של מוות מתוך אפיסת-הכוחות ומתוך יאוש היה מזעזע את יושבי החצר וצורב בהרגשת אשמה של הכלל לגבי הפרט." כתב שמעון קושניר. מבלי להסיג את גבולו של יעקב חפץ החובש-רוקח מהמושבה כינרת ולמעשה הרופא של כל הישובים בסביבה היא הייתה החובשת והמיילדת של הקבוצה בכינרת, טובה ומסורה, משרה ביטחון סביבה. היו בה בשרה תכונות של רחמים וחמלה, חסד וטוב-לב, שעשו אותה אהובה על כל חבריה. היא זו שנתנה הוראות טיפול לבתיה שיין עבור נוח נפתולסקי ששכב קודח בבית-המנוע ערב צאתה ליסוד-המעלה . היא נקראה לשם על-ידי הרופא הלל יפה, לסייע לידו במאבק במגיפת טיפוס הבהרות, נוראות המלריה וקדחת שחור השתן שפקדו את המושבה אשר על-יד ביצת החולה. החובה המוסרית להשתמש בידיעותיה גברה. שרה עזבה את עבודת האדמה ואת חברותיה והלכה לפי צו מצפונה ליסוד-המעלה - סביבה זרה לה. במסירות נפש מבלי להתחשב בסכנת המוות טיפלה בכל חולה וחולה. לא מעט הצילה ממוות. מגפת הטיפוס חלפה. קרבו ימי הגשמים ואתם סכנת הקדחת הצהובה - מחלה נגיפית המועברת באמצעות יתושי האאדס. שרה החלה בריפוי-מנע: הלכה לבתי האיכרים, בדקה, שאלה ודחקה באלה הזקוקים לריפוי לבוא לבית-המרקחת, את הילדים שידלה בממתקים, הסבירה את חשיבות הטיפול למוריהם, נטעה בלבם אמון ואפילו – הכרת תודה. החורף הזה עבר בשלום.

ברל כתב - מכתב שהתאחר גרם לה ייסורי-נפש ומחשבות מכאיבות. בעוד הוא שוקע בפעילות רבת-תקוות וקדחתנית בעניין איחוד תנועות הפועלים, התענתה היא ביסוד-המעלה הרחוקה והמבודדת, לבדה עם קנאתה וחוסר ביטחונה בו ובאהבתו.

"מארת הקדחת הגיעה על קורבנותיה והחיים הנכרתים באיבם" - הרחובות שוממים. הבתים דומים ועלובים. איכרי המושבה צהובי פנים הלכו וגוועו ברעב ובקדחת הצהובה. שרה התגוררה אצל הגר דוברובין, בקצה המושבה. בחדרה עמדה מיטה מכוסה סדין לבן וכיסא בלתי צבוע. בפינה, מאחרי ווילון, היו תלויים בגדיה. כל יום בשעה ארבע עברה במושבה וחילקה לכל אחד את מנת הכינין שלו. אחרת לא לקחו. "היא הרשימה את רואיה בעדינותה ובמתיקות-קולה".

ערב כניסת הצבא הבריטי לעמק-הירדן יצא, אהרן שר ליסוד-המעלה למרות סכנות-הדרכים, על מנת להחזיר משם לכינרת את שרה שמוקלר מחשש שמא יינתק הצפון מעמק-הירדן לזמן רב, שרה מיאנה - חובשת יחידה. לא בורחת מחובתה. "צדקת – אמר לה – יישר כוחך" וחזר לחווה. שרה מותשת, פניה חיוורים וצהובים, סוחבת את הרגליים, עברה לגור בלב המושבה בביתם של רחל בתו של ר' נחום לוינסון מקובל צפתי ואשר אשכנזי בנו של ר' ישראל אשכנזי מראשוני יסוד-המעלה. ד"ר הלל יפה בחיפה מכיר בעומס העבודה והיא זוכה לעוזרת.

לקראת סיום המלחמה בתמוז תרע"ח התנדב ברל לגדודים העבריים הגדוד שהה במצרים. באחת מחופשותיו לאחר שחרור הגליל, בכסליו תרע"ט עבר בכינרת ומיהר להגיע ליסוד-המעלה, אל שרה. הם נפגשו לאחר פרידה של למעלה משנה. ברל שפגשה עתה היה שונה - ברל היה לאיש ציבור ומנהיג פועלים. בפסח תרע"ט. הגדוד בארץ. ברל עלה ליסוד-המעלה ושהה כמה ימים בדירתו של משפחת המורה פתחיה לב-טוב. אלה נסעו לביקור ביהודה והשאירו ברשות שרה וברל את ביתם. שם כתב ברל את נאומו לוועידת האחדות. יש אומרים כי החליטו להינשא בל"ג בעומר ולגור ביפו. שרה לא הזדרזה לקבל את הצעתו.,: היא התייסרה והתלבטה - סבלה ממצבי רוח, החל מהתלהבות אקסטאטית וכלה בדיכאון עמוק. את ליל-הסדר חגגו בכינרת בלעדיהם. "חובתו לתפקידו גברה על רגשותיו" אמרה שרה עת שבא לגליל לעשות תעמולה לאיחוד, והיא ישבה מצטנעת בפינה באותה אסיפת-פועלים בראש-פינה.

שרה יצאה לעבודתה. רחל בעלת הבית, הכינה לברל מג'דרה, על כוס תה של צמחי שדה ממותק בדיבס – דבש חרובים וניסתה לשכנעו כי יתחתן עם שרה. "מה נעשה יחד? – שאל ברל – "בשבילי יש עולם גדול, ובשבילה רק אהבה" עלה על סוסתו, ויצא לדרכו. בשובו לכינרת ערך שיחה בקבוצה על המצב. השניים מיעטו להיפגש הוא היה קשור בהתחייבויותיו אם לצבא ואם לפעילות הציבורית שעיקרם בסביבות יפו, היא הוסיפה להתגורר ביסוד-המעלה.

שרה בהריון. היא רוצה את הילד שלה ושל ברל . "כשיתחילו להרגיש - היא אומרת לרחל- אעזוב את המושבה. אולי אחזור לקבוצה". בקבוצה בתיה שיין יודעת ומספרת את הסוד לנח נפתולסקי.

.

בוועידה הארצית של שלושת ההסתדרויות החקלאיות - יהודה, גליל ושומרון בפתח תקווה הוחלט ברוב דעות להקים את האיחוד הכללי של פועלי ארץ ישראל. בעיצומו של החורף לקחה שרה יומיים חופש ונסעה לועידת הפועלים בפתח-תקווה עם השיירה מכינרת. ברל היה שם - עסוק באיחוד תנועת הפועלים. המשא ומתן עם בן גוריון שעמד בראש 'פועלי ציון' ועם טבנקין מ'השומר' בן בוברויסק היה מתיש. ברל עבר על פני שרה מבלי לומר מילה. היא הייתה ברקע, רכה, אוהבת, מבינה – היא לא הפריעה לתוכניותיו ולא לקחה חלק בעבודתו. היא ראתה אותו בשעתו הגדולה, כאשר היה למנהיגה המוכתר, הנישא על כפיים, של תנועת העבודה. שרה חזרה מועידת האיחוד ויסוד 'אחדות העבודה' מוארת באורו של ברל, ייסורי אהבתה התגמדו - הוא התגלה לה בכל שיעור-קומתו והייתה מוכנה למסור את נפשה על אהבתם - שרה בעלת הנפש רומאנטית, העדינה והמועדת לסערת-רגשות.

שרה חלתה ביסוד-המעלה, קן-הקדחת. רופא אין. מוצאי שבת ג' באייר. רחל בעלת-הבית נסעה לאמה בצפת. שרה אחוזת צמרמורת העירה את הבת רבקה וביקשה ממנה להזעיק את המורה פתחיה לב-טוב הגר ליד בית הספר, רבקה, בכותנות לילה ויחפה, רצה במהירות. חסאן פועל ערבי שגר בחצר הבית ואשתו פטמה באו גם הם. "קחו אותי לבית חולים, יש לי קדחת צהובה" – אמרה שרה בשיניים נוקשות. לאור פנס הרוח הכין חסאן את העגלה, פיזר קש בתחתיתה וקשר מחצלת בין שני הסולמות להגנה מפני הגשם או השמש. סלאח נהג בפרדות ולידו ישב לב-טוב. ביום ראשון לפני הצהרים באו לראש-פינה אל ידידה הטוב הרופא ד"ר מרדכי בורוכוב- הוא ברכיהו שיזריק לה זריקת כינין. כשראה הרופא את שרה, ידע שאין תקווה לחייה, עודד אותה, הורה להעלותה מהר לבית החולים, הוא יבוא אחריהם על הסוסה; העיר את בנו הבכור וביקשו לרכוב מיד לקבוצה ולהזעיק את ברל שיבוא לבית החולים של אליאנס, בית החולים העברי הכללי, רוטשילד, בצפת. רחל בדרכה חזרה למושבה פגשה בם. הביטה בשרה - וידעה שלא תבריא. קשרה את סוסתה לעגלה, עלתה וערסלה את החולה. שרה הפצירה ברחל לקרוא לברל והשביעה אותה לא לספר לו על דבר הריונה. סלאח ולב-טוב נשאו אותה על הידיים, עלו במעלה המדרגות. הרופאים, ביניהם ד"ר קריגר שהכירו היטב שרה - חיכו בפתח. צוות קעמצ"א – קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה שבאה עם הצבא הבריטי, הזעיק את הרופא מהמיסיון הסקוטי בטבריה המומחה לקדחת. מייד הזריקו לה עוד כינין ועטפו את גופה הקודח בסדינים רטובים. שרה שכבה כל יום ב' על ערש דווי כוחותיה כלו. השיבו נפשה בזריקות קמפור, לאה מירון בכנרת. חשה באינטואיציה כי משהו נורא עובר על שרה. היא עזבה את עבודתה מיהרה ליסוד-המעלה. כבר לא מצאה אותה. שלחה לקרוא לברל "לבוא להיפרד ממנה". בראש-פינה נודע לה, ששרה הבית-החולים בצפת. שם מצאה את שרה במצב אנוש - רחל לידה מפזמת לה שיר ערש. שרה נרדמה. לפתע ראשה נשמט. שרה החזירה נשמתה לבורא. רחל, נשקה למצחה, לשתי עיניה, ועצמה אותן. לאה יצאה מן החדר וניגשה לקרוא לרופא. ביום שלישי ו' אייר מתה שרה והיא בת שלושים. ברל הגיע שעתיים מאוחר יותר. מי שהזעיקו מהגדוד היה המורה לב-טוב שרה הובאה לקברות בבית העלמין של כנרת. "בדמי עלומיה מתה מקדחת צהובה בת יקרה למחנה העובדים, הפועלת שרה שמוקלר ". נכתב בעיתון "הפועל-הצעיר". הקבוצה ליוותה את שרה בדרכה האחרונה – היו שם גם נוח נפתולסקי, שמעון קושניר במדים יוסף בוסל מדגניה שהפליג בשבחה. בעת הלוויה ברל קפץ לבור הקבר כשהוא עדיין במדי-צבא, .געה בבכי, זעק זעקת ייאוש של האשמה עצמית והתעלף. "ברל האשים עצמו במותה – משום שלא ידע להעניק לה אושר בחייה". תם סיפור יחסיהם שנמשך חמש-עשרה שנה. " היא נפלה על שדה המערכה לא כחייל, מונע מרצון הממונים עליו, לא כסחופה באיזה זרם של התלהבות חולפת, כי אם הקרב הקריבה את עצמה מתוך רצון והכרה ברורה, מתוך אימוץ לב קר ובפשטות של כבוד".

"כולנו הצטערנו על מותה, רק עכשיו ראינו את כל הזוהר שקרן בנשמתה הזכה." אמרה חיה רוטברג

"שרה, האדם הטוב, הצנוע, המסור, החברה הטובה, הנאמנה איננה עוד - כתב פתחיה מיסוד המעלה - את הכל שמרה והצילה, רק את עצמה לא שמרה ולא הצילה! וצר מאד על הנפש היקרה הזאת שנפלה חלל בעצם ימי עלומיה, וגדולה היא האבדה לישובנו הקטן שעובדים מסורים כמוה כל כך מעטים".

ד"ר הלל יפה הספידה במלים נוגעות-ללב והעלה על-נס את אנושיותה, ענוותה, מסירותה ודביקותה בעבודתה "באה להציל רבים מקדחת שחור-השתן, אף הצילה; ולבסוף נפלה בעצמה קרבן בידי נגע ממאיר זה". אהרון שר, שלא כדרכו, התפרץ וביקש כאילו מעצמו: "נשתוק, נשתוק… "

משתמו ימי השבעה, חזר ברל מחופשתו לגדוד "מדוכא מאוד וקצר-רוח".

כשנה לאחר מותה של שרה כתבה לאה לברל שכה היטיבה להכירו, על חולשותיו וחסרונותיו "ובפעם האלף ואחת מרחפת השאלה: למה לא יכולת לתת אושר לשרה בחייה?"

לימים הוקמה מצבה על הקבר, ליד התל, ליד הקרק.

סוף דבר

לאה מירון נותרה בכנרת יחד עם בלומה אחותה וגיסה אליעזר סלוצקין. ברל יצא לשליחות לארצות-הברית. הקבוצה בכנרת החלה לבנות את המצבה לשרה. ביקשו מברל שינסח את הכתובת על המצבה. תחילה סירב, ייסורי מצפון, אך לבסוף נעתר. המצבה נבנתה מחומרים מקומיים -. העמודים שעיטרו אותה היו הצינורות ששימשו את 'פועלי הביצה'. קברה של שרה שמוקלר 'האבן' - קשר רבים לבית הקברות - היוצאים מכנרת בדרכם לעין-חרוד עלו ל'אבן' לשפוך את נפשם. "את לאה הרחיקו מכנרת מחשש שתתמכר לאבל על מותה של שרה". לאה – ז ו שניחנה בשפע של יציבות נפשית ובריאות פיסית. פרק-זמן מסוים נדדה בין כינרת ליפו, הלכה אחר ברל ששב ארצה, לחצר ערבית בשכונת-עג'אמי. במשק העסקנים שהוקם יחד עם בן-ציון וחיה (ישראלי. בתל-אביב, ברחוב יהודה הלוי בבית רב-חדרים בעל קומה אחת, ששימש מחסן ל'המשביר' גרו בחדר מחניק ברל ולאה מירון. בחדר השני התגורר מאיר רוטברג על מיטת-ברזל שבורה חסרת מזרן. ובאחר - שלמה קפלן, מנהל-חשבונות ב'המשביר' כי נשברה רגלו ולא יכול היה לעבוד עבודה פיזית. ברל ולאה לא העמידו מעולם חופה ולא טבעו את יחסיהם בחותם הנישואין. שנתיים לאחר מותה של שרה כאשר הוצרך להוציא ללאה פנקס-חבר של ההסתדרות, מילא ברל טופס רשמי, ובו ציין, כנדרש, את היותה נשואה לו. כתוצאה מכך נרשם בפנקסה השם לאה מירון-כצנלסון. ברל היה כבן שלושים וחמש, ולאה כבת שלושים וארבע "כאשר השלימו עם גורלם, לחיות יחד חיי משפחה של קבע". ברל כצנלסון - בארי - בין פועליו הרבים ייסד את עיתון פועלי ארץ-ישראל 'דבר' והיה עורכו הראשי עד לפטירתו בירושלים משטף דם במוח בשנת 1944, בטרם מלאו לו שישים. נקבר בבבית הקברות של כינרת, לצד אהובתו שרה שמוקלר. צאצאים לא היו לו לברל.. עם מותו של ברל. עברה לאה לעין-חרוד לגור עם אחותה בלומה . רחל כצנלסון נישאה לשניאור זלמן רובשוב [שז"ר – לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל], הייתה לעורכת הקובץ "דברי הפועלות" והירחון "דבר הפועלת". מבקרת ספרותית ומנהיגת תנועת הפועלות.

בתיה ברנר –הצטרפה ל'גדוד-העבודה' עלתה לעין-חרוד. ושם נשארה כל ימיה.

בתיה שיין ציפתה לבעלה אליעזר. עד עלייתו בשנת 1920 עזבה את כינרת ולוותה את בעלה בפעלו החינוכי בפתח תקווה, תל אביב וירושלים, וכשנפטר, השתקעה עם בנה. בנה נחמיה בעין-חרוד, כלוחם פל"מח נהרג נחמיה ב'ליל הגשרים' ב - 1946.

חיה זאטודניה נישאה למאיר רוטברג מייסד 'המשביר'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי. עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

view all

Sarah Shmukler's Timeline

1894
June 1, 1894
1919
May 6, 1919
Age 24
1919
Age 24
Kinneret, Israel