Sulochana

https://en.wikipedia.org/wiki/Ruby_Myers

Ruby Myers (1907 – 10 October 1983), better known by her stage name Sulochana, was an Indian silent film actress of Jewish ancestry, hailing from the community of Baghdadi Jews in India.

In her heyday she was one of the highest paid actresses of her time, when she was paired with Dinshaw Billimoria in Imperial Studios films. In mid-1930 she opened Rubi Pics, a film production house.[2]

She was awarded the 1973 Dada Saheb Phalke Award, India's highest award in cinema for lifetime achievement.

She had adopted a girl child and named her Sarah Myers who after marriage was called Vijaylaxmi Shreshtha. Ruby Myers had 2 loving Grandchildren- Dhananjai and Devivani Shreshtha. She loved them alot and spent weekends with then. She had 5 great Grandchildren.

She died in her mumbai flat in 1983. She was given a warm farewell by her whole family.

Contents Film career Sulochana Indira M.A. (cropped).jpg Ruby Myers was born in 1907 in Pune.[3] Chubby, petite and brown-eyed, the self-named Sulochana was among the early Eurasian female stars of Indian Cinema.

She was working as a telephone operator when she was approached by Mohan Bhavnani of Kohinoor Film Company to work in films. Though excited by the offer, she turned him down as acting was regarded as quite a dubious profession for women those days. However Bhavnani persisted with his offer and she finally agreed, despite having no knowledge of acting whatsoever. She became a star under Bhavnani's direction at Kohinoor before moving on to the Imperial Film Company where she became the highest paid movie star in the country.

Among her popular films were Typist Girl (1926), Balidaan (1927) and Wildcat of Bombay (1927) where she essayed eight roles including a gardener, a policeman, a Hyderabadi gentleman, a street urchin, a banana seller and a European blonde.[4]

Three romantic super hits in 1928 - 29 with director R.S. Chaudhari - Madhuri (1928), Anarkali (1928) and Indira B.A. (1929) saw her at her peak of fame in the silent film era. In fact so widespread was her fame that when a short film on Mahatma Gandhi inaugurating a khadi exhibition was shown, alongside it was added a hugely popular dance of Sulochana's from Madhuri, synchronised with sound effects.

With the coming of sound, Sulochana suddenly found a lull in her career, as it now required an actor to be proficient in Hindustani. Taking a year off to learn the language, she made a grand comeback with the talkie version of Madhuri (1932).[citation needed]

Further talkie versions of her silent hits followed and with Indira (now an) M.A. (1934), Anarkali (1935) and Bombay ki Billi (1936). Sulochana was back with a bang. She was drawing a salary of Rs 5000 per month, she had the sleekest of cars (Chevrolet 1935) and one of the biggest heroes of the silent era, D. Billimoria, as her lover with whom she worked exclusively between 1933 and 1939. They were an extremely popular pair - his John Barrymore-style opposite her Oriental 'Queen of Romance' image.[citation needed]

But once their love story ended so did their careers. Sulochana left Imperial to find few offers forthcoming. Newer, younger and more proficient actresses had entered the scene. She tried making a comeback with character roles but even these were few.[citation needed]

However, she still had the power to excite controversy. In 1947, Morarji Desai banned the Dilip Kumar - Noor Jehan starrer, Jugnu, because it showed such a morally reprehensible act as an aging fellow professor falling for Sulochana's vintage charms.[citation needed]

In 1953, she acted in her third Anarkali, but this time in a supporting role as Salim's mother.

Her films include Cinema Queen (1926), Typist Girl (1926), Balidaan (1927), Wild Cat of Bombay, in which she played eight different characters, which was remade as Bambai Ki Billi (1936); Madhuri (1928), which was re-released with sound in 1932; Anarkali (1928), remade in 1945; Indira BA (1929); Heer Ranjah (1929), and many others, such as Baaz (1953).

Sulochana established her own film studio, Rubi Pics, in the mid-1930s. She received the Dada Saheb Phalke Award in 1973 for her lifetime contribution to Indian cinema.[5] Ismail Merchant paid homage to her in Mahatma and the Bad Boy (1974).

Ruby Myers in 2013 stamp of India She died in 1983 in her flat in Mumbai.[citation needed]

She was given a warm farewell by all her family members who loved her alot. In the funeral ceremony all her family members, relatives and close friends were present to bid her goodbye

Still from the Wildcat of Bombay, 1927 Selected filmography Cinema Queen (1926) Typist Girl (1926) Balidan (1927) Wildcat of Bombay (1927) Anarkali (1928) Heer Ranjah (1929) Indira BA (1929) Sulochana (1933) Shair (1949) Baaz (1953) Neel Kamal (1968) Mere Humdum Mere Dost (1968) Amrapali (1966) Julie (1975) Khatta Meetha (1978)

סולוצ'אנה

' רובי מאיירס

בשנות העשרים של המאה הקודמת, בתעשיית הקולנוע המתחילה של הודו, שכעבור כמה עשרות שנים תהיה לגדולה בעולם, חרכה את המסכים כוכבת נודעת. שמה, סולוצ'אנה, נישא בהערצה ובתשוקה על השפתיים. היא השתייכה לחוג הסילון ההודי ומסות נכתבו על יופיה ועורה הצח, והרולס־רויס הראשון בהודו היה הרכב שבו נסעה ברחבי מומביי. לא רבים ידעו זאת, אבל שמה האמיתי של סולוצ'אנה היה רובי מאיירס והיא היתה למעשה בחורה יהודייה נחמדה שהשתייכה לקהילה היהודית הקטנטנה ששיגשגה בהודו.

מאיירס לא היתה הכוכבת הבוליוודית היהודייה היחידה, אבל היתה זו ההצלחה האדירה שלה שסללה את הדרך לנשים יהודיות נוספות. לאורך שנות ה–20, ה–30 וה–40 והלאה, נכבש המסך ההודי בזכות שחקניות שאיש כמעט לא ידע את שמותיהן האמיתיים ואת מוצאן.

"שלום בוליווד", סרטו דובר האנגלית של דני בן משה, מאיר באור יקרות את ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע ההודית והקשר בינה ובין הקהילה היהודית בתת־היבשת. בשנים בהן היחשפות בפומבי היתה טאבו לנשים, השתלטו שחקניות יהודיות על השורה הראשונה בסרטים ההודיים. שנים אחר כך, כך מספר הסרט, גברים שתפסו תפקידים מאחורי הקלעים עיצבו את דמותה של תעשיית הקולנוע ההודית.

סיפור תולדות הקולנוע הבוליוודי מנקודת מבטן של הכוכבות, השלוב גם בסיפור התבססותה של קהילת מהגרים יהודים שמצאו מקלט בהודו, הוא בעצמו מעשייה הראויה לסרט. אווירת פלא שורה עליו. סרט התעודה של בן משה נע בין הצאצאים של אותן נשים וכמה מהכוכבות שהתראיינו לסרט, וכמובן כולל קטעי שירה וריקוד ראוותניים, עתירי משתתפים ותלבושות, מרחיבי לב ומעוררי חיוך.

הארץ 3.4.2019 https://www.haaretz.co.il/gallery/television/guide/.premium-1.7083559

יהודיות, בעיקר ממוצא מזרחי, היו הליהוק המושלם לאותה תקופה: מראה אתני מעומעם, בין אוריינטלי למערבי, וזהות שנוכחותה על מסך הקולנוע אינה פוגעת בהינדים או במוסלמים מחד ולא לבנה לחלוטין מאידך. והתפקידים? בעיקר נשים תרבותיות, רומנטיות, רחוקות מאוד מהקולניות המצועצעת שתאפיין כוכבות בוליוודיות מאוחרות יותר. אחת הבולטות מביניהן היתה רובי מאיירס, או בשם הבמה שלה: סולוצ'אנה (בעלת העיניים היפות).

מאיירס, יהודייה ילידת פונה, שיחקה בשישה סרטים אילמים בין השנים 25'-29', בהם "חתולה פראית ממומבאי" מ-27' שבו גילמה לא פחות משמונה דמויות שונות - מיפהפייה אירופית ועד איש משטרה. לפני פריצתה עבדה כפקידה, ובשיא הקריירה שלה הרוויחה 3,000 רופי לחודש - יותר ממושל מומבאי - והתנאתה במכונית שברולט מצוחצחת ובמאהב נוצץ, השחקן הנודע דינשואו בילימוריה. בתחילה דרכה הקולנועית היה לסולוצ'אנה דימוי של אשה תרבותית עם ארומה קוסמופוליטית, אך בסרטה "אינדירה" מ-34' נרשם מפנה במיתוג הזה: היא גילמה את דמותה של אשה המוותרת מרצון על אורח החיים המערבי ושבה למקורותיה ולתרבות ההודית המסורתית. נראה כי שינוי זה מקפל בתוכו את התעצמותה של הלאומיות ההודית לצד תמורות ליברליות, מהלכים שדחקו בסופו של דבר נשים לא הודיות מהתפקידים המובילים.

עם תחילתו של הקולנוע המדבר, התקשתה מאיירס דוברת האנגלית למצוא עבודה בתעשייה משום שלא ידעה הינדית. היא לקחה הפוגה של שנה כדי ללמוד את השפה, וב-32' עשתה קאמבק עם גרסה מדברת לסרטה הנודע "Madhuru". ד"ר ניפה מג'ומדר, מרצה לקולנוע מאוניברסיטת פיטסבורג שמחקרה "Wanted Cultured Ladies Only" על מושג הכוכבות בקולנוע ההודי יראה אור באוגוסט, טוענת שגם בשיא הצלחתה לא הצניעו באולפני "אימפריאל", שאצלם היתה חתומה מאיירס, את מוצאה היהודי, אך בכל זאת היא נזכרת יותר כשחקנית אנגלו-הודית. מאיירס מתה חסרת כל ב-83'. https://www.haaretz.co.il/misc/1.1272386