Reuven Dafni

אתר הצנחנים

אתר הפלמ"ח

ראובן דפני - יקיר ירושלים

כתבה בעיתון "הארץ"

ראובן דפני - ויקיפדיה

His Palestine/Israeli migration papers: http://www.archives.gov.il/en/archives/#/Archive/0b0717068002258e/F...

מדליקי המשואות תשס"ג (2003) - סיפורו של ראובן דפני

ראובן דפני (1913 - 2005), מראשוני עין גב, מצנחני היישוב, דיפלומט

ראובן דפני נולד למשפחת קאנט בזאגרב, יוגוסלוויה. הוא למד בווינה, שם שירת אביו כדיפלומט, והיה ספורטאי ופעיל באגודת הסטודנטים. חניכו יוסי פוגל, איש עין גב, אומר שהיה מדריך כריזמטי, שהפך את האגודה לתנועת נוער ציונית בשם "ברית בילו". ב-1936 הוא עלה לארץ ושנה אחר כך היה ממקימי קיבוץ עין גב. טדי קולק, בספרו "ירושלים אחת", כותב כי כששמעו החברים ברדיו שוועדת פיל השאירה אותם בתחום הערבי, ראובן החל לפתע לשיר "עכשיו אנחנו שייכים לאמיר עבדאללה" וכולם פרצו בצחוק.

ב-1940 התגייס ראובן לצבא הבריטי ועבר את מוראות הנסיגה מפני הגרמנים בכרתים וביוון. ב-1944 הוא התנדב לצנוח ביוגוסלוויה כדי להיות איש קשר של הבריטים לפרטיזנים, וכן לשלוח משם צנחנים נוספים לרומניה ולהונגריה, שטרם נכבשו על ידי הנאצים, כדי שיארגנו את התנועות היהודיות להתגוננות ולבריחה. ב-14 במארס צנחו המתנדבים מא"י - דפני, חנה סנש, אבא ברדיצ'ב ויונה רוזן - בסלובניה של היום, אך זמן קצר אחרי שחברו לפרטיזנים התבשרו כי הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים. דפני חשש שמא חנה סנש, שהתעקשה בכל זאת לחדור להונגריה, אינה מעריכה כראוי את הסיכון. כאשר יצאה סנש לדרך שממנה לא חזרה, היא הפקידה בידיו נייר. כשהבחין שזהו שיר, השליך אותו בזעף, אך לאחר כמה שעות חזר, חיפש את הנייר ומצאו בין השיחים. זה היה "אשרי הגפרור".

כחצי שנה שהה ראובן ביוגוסלוויה, מארגן הצנחת אספקה לפרטיזנים ומחלץ טייסים של בנות הברית שנטשו. עם תום המלחמה הוא שב לקיבוץ, אך באביב 1946 שוב יצא לשליחות, הפעם למטרת רכש נשק בארה"ב עבור ההגנה. בין אלה ש"שנורר" מהם היה גם הגנגסטר "באגסי" סיגל. "אתה רוצה לומר לי שיהודים ממש נלחמים?" תהה סיגל, וכשהשתכנע הפקיד בידי דפני מזוודה מלאה מזומנים.

ראובן חזר לעין גב ועסק בדיג, אך ב-1948 יצא שוב לארה"ב לסייע בגיוס כספים למען המדינה הצעירה. מניו יורק המשיך ללוס אנג'לס, שם היה הקונסול הישראלי הראשון. ראובן ואשתו הראשונה, רינה גרוסמן-סמואל (שילדה לו את יורם ואביטל), התקבלו בהוליווד ובחוף המערבי כולו כזוג מלכותי.

בין השנים 1956-1953 שימש קונסול הסברה בניו יורק וח"כ לשעבר אסתר הרליץ, ששירתה עמו, אומרת כי היה "מהטובים שבאנשי משרד החוץ". ב-1960 הוא התמנה למנהלה הראשון של רשות הספורט, ולדברי אורי אפק, לשעבר מנכ"ל הוועד האולימפי, ניסה להטביע חותם ממלכתי על הספורט שנשלט על ידי המרכזים המפלגתיים. "אנו עם ללא תודעה ספורטיווית", אמר עם היכנסו לתפקיד, "עם של מסתכלים בספורט מבלי לעסוק בו". את התפקיד סיכם ב-1965 בסיפוק: ""רק מגרש הספורט הוא אמצעי למיזוג גלויות אמיתי... מי שטוב הוא גיבור השכונה, העירייה, העיר, או אף הארץ, ולא חשוב אם הוא 'ווזווזניק', או 'פרענק', לבן, שחור או ירוק".

ראובן יצא לבומביי לשמש קונסול כללי בהודו, ובראשית שנות השבעים שירת כשגריר בקניה. הוא היה דובר משרד החוץ, ומ-1975 - שגריר בתאילנד. אברהם כהן אומר כי כשהגיע לשמש באותו תפקיד כמה שגרירים אחריו, "עוד נותר טעם טוב מתקופתו של דפני". ב-1982 פרש ממשרד החוץ ובמשך 13 שנה שימש סגן יו"ר יד ושם; יו"ר ההנהלה דאז, יצחק ארד, מעיד על מסירותו הגדולה. כשהצביעה בפניו הארכיונאית יהודית קליימן על מכתבים אחרונים ששלחו קורבנות השואה, הוא שלף מכתב מאמו, שנכתב לפני שנרצחה ביוגוסלוויה ב-1941. יחד הם הוציאו קובץ מרגש בשם "אגרות מאין שם". כשהקימה מיכל זמורה-כהן את עמותת סובלנות, לפני למעלה מעשרים שנה, הוא היה מראשוני המצטרפים ומהמסורים שבהם, וד"ר דן רונן, יו"ר הנהלת העמותה הנוכחי, אומר כי "אם כולם היו כמוהו, אזי היה סיכוי להתגבר על האלימות".

אחרי שמתה אשתו השנייה, בטי אבלינג, הוא חלק את שארית חייו עם נאוה ארלוזורוב-פור, בתו של חיים ארלוזורוב. כשהעלה מוטי לרנר ב-1994 את הסדרה "משפט קסטנר" בטלוויזיה, זעם דפני ואף הצטרף לעתירה לבג"ץ על כך שחנה סנש הוצגה כמי שנשברה בעינויים והסגירה את חבריה הצנחנים יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. ל"הארץ" כתב כי "כאשר איש כבר לא יידע מי זה מוטי לרנר, את חנה סנש יזכרו לדורות". במלאות 60 שנה למרד גטו ורשה הוא היה בין מדליקי המשואות ביד ושם. .

בידיו הפקידה חנה סנש את "אשרי הגפרור"

  15.06.2005 ,הארץ, אורי דרומי