Israel Eldad

Israel Eldad (Scheib) November 1910 – 22 January 1996), was, during the Israel War of Independence, the chief ideologue of the Lehi, a militant Jewish group also known as the Stern Gang. He was also a Revisionist Zionist philosopher.

ישראל אלדד

_______________________________________________________________

Israel Eldad (Hebrew: ישראל אלדד) (born 1910 as Israel Scheib in Pidvolochysk, Galicia – 1996), was a noted Israeli independence fighter and Revisionist Zionist philosopher. He was an early member and later chief ideological strategist of the Lehi (Fighters for the Freedom of Israel), a militant Jewish paramilitary group (the Stern gang).

Biography

Israel Scheib was born in 1910 in Eastern Galicia (today Ukraine) in a traditional Jewish home. The Scheibs wandered as refugees during the First World War. In 1918, in Lvov, young Scheib witnessed a funeral procession for Jews murdered in a pogrom.

After high school, Scheib enrolled at the Rabbinical Seminary of Vienna for religious studies and the University of Vienna for secular studies. He completed his doctorate on “The Voluntarism of Eduard von Hartmann, Based on Schopenhauer,” but never took his rabbinical exams at the seminary.

Meanwhile, he attended, with his father, a protest demonstration in front of the local British Consulate following the 1929 Arab riots in Palestine. The next year he read a poem by Uri Zvi Greenberg, “I’ll Tell It to a Child,” about a messiah who cannot redeem his people because they are not ready to accept redemption. Two or three years later, Scheib met Greenberg at a speech Greenberg was giving entitled “The Land of Israel Is in Flames.”

Scheib’s first job after graduation was high school teaching in Volkovisk. He also published articles in Revisionist Zionist journals and became the commander of a local Betar section.

Scheib joined the staff of the Teachers Seminary in Vilna in 1937 while this city was part of Poland, where he stayed for two years. During that time he rose in the Betar ranks to the position of regional staff officer. In 1938, at the Third Betar Conference in Warsaw, when the Revisionist leader Zeev Jabotinsky attacked the militant stance of Poland's Betar leader Menachem Begin, Scheib spoke in Begin's defense. The next year, when the Second World War broke out, Scheib and Begin escaped together from Warsaw. Begin was arrested by the Soviet police in the middle of a chess game with Scheib, and it was several years before they met again in British Mandatory Palestine, where Scheib was already a leader of the Lehi underground and Begin would soon commanded the Irgun. The Lehi was at that point waging a violent struggle for freedom from British rule and the Irgun would, under Begin, soon join the revolt in hopes of turning Palestine into a Jewish state.

Scheib adopted several aliases while living underground, including "Sambatyon" and "Eldad". Eldad stuck and became the name by which he is remembered. He worked in 1942 directly with Lehi founder Avraham Stern. After Stern’s killing by the British, Eldad became one of a triumvirate of Lehi commanders, serving with Natan Yellin-Mor and future prime minister Yitzhak Shamir. It was in this role where Eldad condoned the assassination of Folke Bernadotte, a UN mediator. Yellin-Mor was the diplomatic “foreign minister,” Shamir the operations man, and Eldad the ideologue. For the next six years Eldad wrote articles for various underground newspapers, some of which he edited. Eldad also wrote some of the speeches delivered in court by Lehi defendants.

Eldad was arrested by the British fleeing from a Tel Aviv apartment; he was injured in a fall from a water pipe, and imprisoned in the Jerusalem prison in a body cast. He continued his political and philosophical writing from Cell 18 of the hospital ward at the Jerusalem Central Prison. Eventually Eldad healed enough to escape while on a visit in a dentist’s clinic, from which several Lehi fighters spirited him away.

During Israel's War of Independence, Eldad was critical of Menachem Begin's Irgun for not defending itself when its arms ship Altalena was attacked by Grün's (David Ben-Gurion) Palmach forces, commanded by Rubitzov (Yitzhak Rabin). He was also critical of the IDF for not fighting harder to conquer Jerusalem’s Old City and critical of Lehi fighters who did not rush to fight in Jerusalem. Towards the end of the war, Eldad disguised himself as a foreign journalist in order to sneak past Israeli military roadblocks and join the battle for Jerusalem.

The Lehi veterans organized politically as the Fighters Party. At one party meeting, Eldad lectured on Sulam, Jacob’s ladder (based on Genesis 28, where Jacob dreams of a ladder uniting heaven and earth), thus beginning the next chapter in his life. For 14 years he published a revolutionary journal, Sulam. Eldad also spent half of 1949 writing his memoirs, entitled Maaser Rishon.

Eldad eventually got a job teaching Bible and Hebrew literature in an Israeli high school, until Prime Minister David Ben-Gurion intervened and had him dismissed. Ben-Gurion was afraid Eldad would imbue the students with his Lehi ideology. Eldad went to court and won, but found few people willing to hire him after Ben-Gurion had labeled him a danger to the state. Eldad turned to literary work, wrote histories of underground battles, a biography of the mayor of Ramat Gan, a newspaper-style review of Jewish history called Chronicles, a book of Bible commentary (Hegionot Mikra), weekly newspaper columns, and many more books, encyclopedia entries and other works. In 1962, Eldad was made a lecturer at the Technion in Haifa. He taught there for twenty years. Since 1982 was a lecturer at the Ariel University Center of Samaria. In 1988, Eldad was awarded Israel’s Bialik Prize for his contributions to Israeli thought.

By the 1990s, Eldad was known as the doyen of Israeli nationalists. He died on the first day of the Hebrew month of Shevat, in January 1996. His funeral was attended by Prime Minister Benjamin Netanyahu, former prime minister Yitzhak Shamir and Knesset Speaker Dov Shilansky. Eldad was buried on the Mount of Olives, at the foot of the grave of his mentor and friend, Uri Zvi Greenberg.

The Israeli settlement Kfar Eldad was named after him.

פרופ' ישראל אלדד (שייב) (11 בנובמבר 1910, פודבולוצ'יסק, גליציה – 22 בינואר 1996, ירושלים) היה ממנהיגי הלח"י, סופר, מורה, פובליציסט ומתרגם - נודע בעיקר כמתרגם כתבי פרידריך ניטשה לעברית.

חייו ופועלו

נולד בשם ישראל שייב () בעיירה פודבולוצ'יסק () שבגליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום במחוז טרנופול שבאוקראינה). בצעירותו למד בישיבה בווינה, ולאחר מכן באוניברסיטת וינה, שבה קיבל ב-1933 תואר דוקטור בפילוסופיה, על עבודה שכותרתה "Der Voluntarismus Eduard von Hartmann’s in der Abhängigkeit von Schopenhauer‎". לאחר לימודיו שב לפולין כדי ללמד בסמינר המורים היהודי בווילנה. שייב היה מנהיג בבית"ר, וכתב כתבות פילוסופיות, ספרותיות ופוליטיות לעיתונות היהודית בפולין.

בלח"י

לאחר שעלה לארץ בשנת 1941, הצטרף ללח"י ושימש כהוגה דעות וכפובליציסט בארגון. שם בחר את כינויו המחתרתי "סמבטיון" על שם הנהר האגדי, משום שהיה סוער כמותו. לאחר תקופה המיר את כינויו לאלדד (כנראה בהקשר לנוסע הקדום אלדד הדני, המתאר בסיפוריו את נהר הסמבטיון). לאחר צאתו מהמחתרת אימץ שם זה כשם משפחתו. בשנת 1942, לאחר שנרצח מנהיג הלח"י אברהם שטרן (יאיר), נבחר צוות של שלושה אנשים להנהיג את הארגון: היו אלו ישראל אלדד, יצחק שמיר (שכונה 'מיכאל') ונתן (פרידמן) ילין-מור (שכונה 'גרא').

בשנת 1944 נפצע אלדד קשה בגבו כשנפל מקומה רביעית בעת ניסיון בריחה. הוא נכלא בכלא ירושלים ובמחנה לטרון כשגבו נתון בגבס; אך גם לאחר שהוסר הגבס נזקק לטיפולים רפואיים. וכך, 7 ביוני 1946 הוא הובא למרפאתו של האורתופד ד"ר טרוי ברחוב הנביאים, שם הצליח לברוח כאשר קבוצת אנשי לח"י בפיקודו של יעקב גרנק רצו למרפאה מחופשים לסניטרים ושחררו את אלדד. הוא הוסתר זמו מסויים בבונקר של לח"י בפאתי רמת גן ליד נחל איילון. במקום זה, ליד כיכר עלית, נמצא שלט הנצחה

לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה הוציא ישראל אלדד ירחון בשם סולם, שבו ביקר את ממשלת ישראל ודגל בהקמת מלכות ישראל במקום המדינה הקיימת, ובהרחבתהּ לתחומי גבולות הארץ כפי שהם מתוארים בתנ"ך. ב-1952 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב קנס של 5 ל"י‏ לאחר שהורשע בניסיון להסית לגרימת חבלה לאורי אבנרי מעל דפי סולם‏. בנוסף לירחון 'סולם', שימש ישראל אלדד כעורך עיתון "דברי הימים - חדשות העבר", שבו תוארו מאורעות מההיסטוריה של עם ישראל כאילו הם מופיעים בעיתונות מודרנית. העיתון נוסד על ידי ליה ון ליר, שמינתה את אלדד לעורך על פי המלצת יוסף קלאוזנר. בנוסף כתב אלדד מאמרים פובליציסטיים בעיתונים 'הבוקר', 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות', עד יומו האחרון. הצטרף למפלגת הלוחמים שרבים מיוצאי הלח"י נמנו עם חבריה והיה מועמד במקום העשירי ברשימתה בבחירות לאסיפה המכוננת.‏

בשנת 1950 כתב דוד בן-גוריון בתפקידו כשר הביטחון למשרד החינוך ואמר כי עליו למנוע את העסקתו של אלדד כמורה בתיכון עקב הטפתו, לטענת בן-גוריון, "להשתמש בנשק נגד צבא הגנה לישראל וממשלת ישראל במקרים הנראים לך",‏ אולם אלדד עתר לבג"ץ וזכה. בג"ץ הורה למשרד החינוך להימנע מלהתערב, שאם לא כן, "ייעשה שלטון החוק פלסתר" הואיל והחוק אינו דן במפורש בפיטורי מורה בשל הטפותיו. בפסק הדין נוצקו יסודות שלטון החוק בישראל, וגובשה זכות היסוד לחופש העיסוק, שרק חוק מפורש יכול להגבילהּ.

ישראל אלדד היה מסור לתנ"ך. כאשר מנהל גימנסיה הרצליה, שם עבד אלדד, החזירו לעבודה אחרי התערבות בג"ץ, ביקש ממנו שלא להכניס את נושא הלח"י לשיעורי התנ"ך. בתגובה אמר אלדד: "אני מעולם לא הכנסתי את הלח"י לתנ"ך, התנ"ך הכניס אותי אל הלח"י".

במשך 15 שנה לימד לימודים הומניים בטכניון, וזאת במסגרת תוכנית ל"לימודים כלליים", שאיפשרה לסטודנטים למדעים מדויקים לספוג תכני העשרה בתחום מדעי הרוח והחברה. את התוכנית יזם פרופ' חיים חנני, איש האצ"ל.

לאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

בשנת 1969 ניסה ישראל אלדד לרוץ לכנסת ברשימה שנקראה "נאמני ארץ ישראל", אך לא עבר את אחוז החסימה. לאחר מכן, הציע לו חבר הכנסת רחבעם זאבי לעמוד בראשות רשימת מולדת, אולם אלדד, עייף, סירב, ורק הסכים ששמו יופיע במקום ה־120 ברשימה, לאות כבוד.

אלדד חיבר ספרים רבים, חלקם יחד עם בנו אריה. בנוסף, תרגם לעברית (בעיקר מגרמנית) יצירות רבות, בהן כתבי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, וכן ספרים ומחקרים משל יצחק בער, משה שטיינשניידר (רמש"ש), יום טוב ליפמן צונץ, פרנץ ורפל, דוד קויפמן, שמחה בנימין הוניג, אברהם ביכלר, ויליאם ג'יימס דוראנט ועוד.

בשנת 1977 זכה אלדד בפרס טשרניחובסקי לתרגום, וב-1988 בפרס ביאליק על מפעל חייו בחכמת ישראל. בשנת 1990 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

החל משנת 1982 שימש כמרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון.‏

ישראל אלדד נפטר ב-22 בינואר 1996, בגיל 85, ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים, לצד המשורר אורי צבי גרינברג. על שמו היישוב כפר אלדד בגוש עציון ורחובות בירושלים,‏ באר שבע ופתח תקווה.

בנו, פרופ' אריה אלדד, כיהן כקצין הרפואה הראשי בצה"ל. לאחר שחרורו המשיך את דרכו הפוליטית של אביו, ונבחר לכנסת מטעם סיעת האיחוד הלאומי.