Rabbi Samuel Joseph Fuenn, of Vilna

(1818 – 1891) Samuel Joseph Fuenn.jpg

Samuel Joseph Fuenn Samuel Joseph Fuenn

Description de l'image  Samuel Joseph Fuenn.jpg. Données clés Naissance	1819 Vilnius Décès	1891 (à 72 ans) Nationalité	Lituanie Lituanie modifierConsultez la documentation du modèle

Samuel Joseph Fuenn est un érudit du judaïsme lituanien du xixe siècle (septembre 1819 - 11 janvier 1891) Sommaire [masquer] 1 Éléments biographiques 2 Œuvre 3 Notes et références 4 Sources 5 Annexes 5.1 Articles connexes 5.2 Liens externes 5.3 Bibliographie Éléments biographiques[modifier | modifier le code]

Né à Vilnius, il reçoit une éducation talmudique traditionnelle, marquée par l'école de pensée des Mitnagdim (disciples du Gaon de Vilna). À quatorze ans, il entre à la yeshiva locale, étudiant en outre la Bible hébraïque à titre privé. Des amis acquis aux idées de la Haskala (équivalent juif du mouvement des Lumières) lui font découvrir le Te'ouda leIsraël d'Isaac Bär Levinsohn et d'autres œuvres de la Haskala en hébreu. Il acquiert dès lors également des connaissances générales étendues dans les sciences profanes, ayant appris l'allemand grâce au Biour de Moses Mendelssohn. Sa propension à la Haskala, dont il sera l'un des principaux représentants auprès des Juifs lituaniens, lui vaut une certaine opprobre parmi les traditionalistes. Il épouse une femme issue d'une famille de Hassidim, qui meurt après quelques années. En 1848, le gouvernement le nomme professeur d'hébreu et d'histoire juive à l'école rabbinique qui venait d'être créée à Vilnius. Fuenn occupe ce poste avec grande compétence jusqu'à sa démission en 1856. Le gouvernement le nomme alors surintendant des écoles publiques juives dans le district de Vilnius, où il introduit l'enseignement des sciences profanes et des langues modernes. Il prend également une part active à l'administration de la ville et à ses institutions de bienfaisance, siégeant pendant de nombreuses années au conseil municipal. En reconnaissance de ses services le gouvernement lui décernera deux médailles. De 1860 à 1881, Fuenn dirige le périodique Ha-Karmel (d'abord hebdomadaire, puis mensuel à partir de 1871), consacré à la littérature hébraïque et à la vie juive, avec suppléments en allemand et en russe. Ce magazine contenait de nombreux articles scientifiques, écrits par les principales figures de la science du judaïsme en Europe, outre les nombreuses contributions de Fuenn lui-même. Œuvre[modifier | modifier le code]

S. J. Fuenn a produit une œuvre féconde, principalement consacrée à l'histoire et à la littérature juives, mais aussi aux fictions littéraires. Il a également réalisé de nombreuses traductions en hébreu, afin de populariser la langue parmi les Juifs d'Europe de l'Est. Parmi ses œuvres : Imre Shefer, deux conférences (l'une due à l'auteur, l'autre traduite de l'allemand), Vilnius, 1841 Pirhe Tzafon, (en collaboration avec L. Hurwitz) revue d'histoire, de littérature et d'exégèse, 2 vol., ibid. 1841-44 Shenot Dor we-Dor, une chronologie de l'histoire biblique, Kœnigsberg, 1847 Nidhe Yisrael, une histoire des Juifs et de la littérature juive depuis la destruction du Temple jusqu'à 1170, Vilnius, 1850 Qiryah Ne'emanah, une histoire des Juifs de Vilnius, ibid. 1860 Dibre ha-Yamim li-Bene Yisrael, une histoire des Juifs et de leur littérature, en deux volumes (le premier portant sur la période s'étendant du bannissement de Joaquin jusqu'à la mort d'Alexandre le Grand, le second depuis la mort d'Alexandre jusqu'à l'installation de Simon comme grand prêtre et prince), ibid. 1871-77 Sofre Yisrael, lettres choisies de stylistes hébraïques depuis Hasdai ibn Shaprut (915-970) jusqu'à l'époque moderne, ibid. 1871 Bustanai, une romance autour de Bostanaï, exilarque de l'époque des Gueonim qui eut deux concubines, une juive et une persane, traduit de l'allemand, ibid. 1872 Ma'amar 'al ha-Hashgaḥah, une traduction en hébreu de Die Sache Gottes de Moses Mendelssohn, ibid. 1872 Ha-Ḥilluf, une adaptation en hébreu de Graf und Jude de Lehmann, ibid. 1873 Ḥuḳḳe 'Abodat ha-Ẓaba, les lois russes relatives à la conscription, ibid. 1874 Ya'aḳob Tirado, traduction en hébreu d'un roman allemand de Philippson, ibid. 1874 Ha-Tefillin, un récit qui se passe dans un village hongrois, traduit de l'allemand en hébreu, ibid. 1874 Le-Toledot R. Sa'adyah Gaon, matériaux pour la biographie de Saadia, publié à Ha-Karmel (vol. II., 1871) Hakhme Yisrael bi-Krim we-Gedole Yisrael be-Ṭurqiya, biographies d'érudits du judaïsme en Crimée et en Turquie aux xive et xve siècles, publiées dans Ha-Karmel (1861) Safah le-Ne'emanim, un essai sur la valeur et l'importance de l'hébreu et de la littérature pour le développement de la culture parmi les Juifs de Russie, Vilnius, 1881 Hayeroushshah, adaptation hébrzïque du Die Erbschaft de Honigmann, ib. 1884 Ha-Otzar, un dictionnaire d'hébreu et de chaldéen avec équivalents en russe et en allemand pour les mots de la Bible, de la Mishna, et du Midrash, vol. i. (from א to ו), Varsovie, 1884 Kenesset Yisrael, lexique biographique d'érudits du judaïsme et d'autres figures importantes, arrangé par ordre alphabétique, vol. i. (from א to ו), ib. 1886-90. Ḥakme Yisrael bi-Krim we-Gedole Yisrael be-Ṭurḳiya, biographies d'érudits juifs en Crimée et en Turquie aux 14ème et 15ème siècles, publiées à Ha-Carmel (1861) Safah le-Ne'emanim, essai sur la valeur et l'importance de la langue et de la littérature hébraïques dans le développement de la culture parmi les Juifs de Russie, Vilnius, 1881 Ha-Yerushshah, adaptation en hébreu de Die Erbschaft de Honigmann, ib. 1884 Ha-Oẓar, dictionnaire hébreu et chaldéen donnant les équivalents en russe et en allemand pour les paroles de la Bible, de la Mishnah et des Midrashim, vol. I. (de א à ו), Varsovie, 1884 Keneset Yisrael, lexique biographique d'érudits juifs et d'autres personnalités éminentes par ordre alphabétique, vol. I. (de א à ו), ibid. 1886-90. Notes et références[modifier | modifier le code]

Sources[modifier | modifier le code]

Cet article comprend du texte provenant de la Jewish Encyclopedia de 1901–1906, article « FUENN, SAMUEL JOSEPH » par Herman Rosenthal & Isaac Broydé, une publication tombée dans le domaine public. (he) Cet article est partiellement ou en totalité issu de l’article de Wikipédia en hébreu intitulé « שמואל יוסף פין » (voir la liste des auteurs) Annexes[modifier | modifier le code]

Articles connexes[modifier | modifier le code] Haskala Amants de Sion Liens externes[modifier | modifier le code] (he) Œuvres de S. J. Fuenn sur le Projet Ben-Yehouda (he) Qirya neemana (Vilnius, 1860), sur le site HebrewBooks.org Bibliographie[modifier | modifier le code] Ha-Yom, 1887, No. 214; Ha-Asif, 1893, p. 141; Winter et Wünsche, Die Jüdische Literatur, III .753, 853, 855, 877, 878, 898; William Zeitlin, Bibliotheca Hebraica Post-Mendelssohniana p. 101. (he) Yosef Klausner, Histoire de la nouvelle littérature hébraïque, vol. 4, pp. 115-120, Jérusalem 1954 Portail de la culture juive et du judaïsme Portail de la culture juive et du judaïsme Portail du XIXe siècle Portail du xixe siècle Catégories : Wissenschaft des JudentumsNaissance en 1819Naissance à VilniusDécès en 1891 | [+]

Samuel Joseph Fuenn From Wikipedia, the free encyclopedia

Portrait of Samuel Joseph Fuenn, from the 1906 Jewish Encyclopedia. Samuel Joseph Fuenn (September 1819 – January 11, 1891) was a Russian scholar born in Vilnius, Vilna Governorate. He received the usual Talmudic education, and also acquired an extensive general knowledge of the profane sciences. In 1848 the government appointed him professor of Hebrew and Jewish history in the newly founded rabbinical school of Vilnius. Fuenn filled this position with great distinction till 1856, when he resigned. The government then appointed him superintendent of the Jewish public schools in the district of Vilnius, in which he introduced instruction in the secular sciences and modern languages. Fuenn also took an active part in the administration of the city and in its charitable institutions, and was for many years an alderman. In acknowledgment of his services the government awarded him two medals. Works[edit]

Fuenn was a prolific writer, devoting his activity mainly to the fields of history and literature. He published the following works: Imre Shefer, two lectures (one delivered by the author; the other translated from the German), Vilnius, 1841 Pirḥe Ẓafon, (with L. Hurwitz) a review of history, literature, and exegesis, 2 vols., ib. 1841-44 Shenot Dor we-Dor, a chronology of Biblical history, Königsberg, 1847 Nidḥe Yisrael, a history of the Jews and Jewish literature from the destruction of the Temple to 1170, Vilnius, 1850 Ḳiryah Ne'emanah, a history of the Jews of Vilnius, ib. 1860 Dibre ha-Yamim li-Bene Yisrael, a history of the Jews and their literature, in two volumes (the first dealing with the period extending from the banishment of Jehoiachin to the death of Alexander the Great; the second from Alexander's death to the installation of Simon Maccabeus as high priest and prince), ib. 1871-77 Sofre Yisrael, selected letters of Hebrew stylists from Ḥasdai ibn Shaprut (915-970) to modern times, ib. 1871 Bustanai, a fictional narrative based on people from the time of the Geonim, translated from the German, ib. 1872 Ma'amar 'al ha-Hashgaḥah, a Hebrew translation of Moses Mendelssohn's Die Sache Gottes, ib. 1872 Ha-Ḥilluf, a Hebrew adaptation of Lehmann's Graf und Jude, ib. 1873 Ḥuḳḳe 'Abodat ha-Ẓaba, Russian laws relating to the conscription, ib. 1874 Ya'aḳob Tirado, a Hebrew translation of a German novel by Philippson, ib. 1874 Ha-Tefillin, a Hungarian village tale translated from the German into Hebrew, ib. 1874 Le-Toledot R. Sa'adyah Gaon, materials for the biography of Saadia, published in Ha-Karmel (vol. ii., 1871) Ḥakme Yisrael bi-Krim we-Gedole Yisrael be-Ṭurḳiya, biographies of Jewish scholars in the Crimea and in Turkey in the 14th and 15th centuries, published in Ha-Karmel (1861) Safah le-Ne'emanim, an essay on the value and significance of the Hebrew language and literature in the development of culture among the Russian Jews, Vilnius, 1881 Ha-Yerushshah, Hebrew adaptation of Honigmann's Die Erbschaft, ib. 1884 Ha-Oẓar, a Hebrew and Chaldaic dictionary giving Russian and German equivalents for the words of the Bible, Mishnah, and Midrashim, vol. i. (from א to ו), Warsaw, 1884 Keneset Yisrael, biographical lexicon of Jewish scholars and other prominent men arranged in alphabetical order, vol. i. (from א to ו), ib. 1886-90. For twenty-one years (1860-81) Fuenn directed the paper Ha-Karmel (at first a weekly, but since 1871 a monthly), devoted to Hebrew literature and Jewish life, with supplements in Russian and German. The paper contained many scientific articles by the leading Jewish scholars of Europe, besides numerous contributions from Fuenn's own pen. Jewish Encyclopedia bibliography[edit]

Ha-Yom, 1887, No. 214; Ha-Asif, 1893, p. 141; Winter and Wünsche, Die Jüdische Literatur, iii.753, 853, 855, 877, 878, 898; William Zeitlin, Bibliotheca Hebraica Post-Mendelssohniana p. 101. References[edit]

This article incorporates text from a publication now in the public domain: Herman Rosenthal and Isaac Broydé (1901–1906). "Fuenn, Samuel Joseph". Jewish Encyclopedia. Authority control VIAF: 26949110 ISNI: 0000 0001 1753 3397 Categories: 1819 births1891 deathsJewish scholarsLithuanian JewsPeople from Vilnius

שמואל יוסף פין שמואל יוסף פין פעילות בולטת עורך כתב העת "הכרמל" ומחבר "האוצר", "קריה נאמנה" ו"שפה לנאמנים". מקצוע סופר תפקיד מראשי הקהילה היהודית בווילנה, איש תנועת ההשכלה שמואל יוסף פִין -Samuel Joseph Fuenn - ( רש"י פין או רשי"פ; פֿין; ט"ו בתשרי ה'תקע"ט, ספטמבר 1818 - י"ב בטבת ה'תרנ"א, 11 בינואר 1891) היה סופר וחוקר עברי, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה. עורך כתב העת "הכרמל" ומחבר "האוצר", "קריה נאמנה" ו"שפה לנאמנים". בשנותיו האחרונות מראשי "חובבי ציון" בליטא. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 קורות חייו 2 דמותו והשקפת עולמו 3 חיבוריו 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים קורות חייו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

נולד בווילנה, בנו של ר' יצחק אייזיק פין, אב סוחר ותלמיד חכם. קיבל חינוך מסורתי בתורה ובתלמוד, ברוח המתנגדים תלמידי הגר"א. בגיל 14 החל ללמוד בישיבה, ובסתר למד גם תנ"ך. חברים שנתפסו להשכלה הכירו לו את ספרות ההשכלה העברית ובעיקר את "תעודה לישראל" של ריב"ל, ופין החל נמשך לרעיונות החדשניים והמרדניים של המשכילים. הוא למד גרמנית בעזרת "הביאור" של מנדלסון והרחיב את ידיעותיו בהגות פילוסופית ובמחקר. ב-1835 התחתן עם אישה ממשפחה חסידית - שידוך נחות בשל משכילותו, שכבר נודעה ברבים - אלא שזו נפטרה לאחר כמה שנים. ב-1838 החל לשמש כמורה פרטי בביתו של גביר משכיל בווילנה, והתיידד עם שאר משכילי וילנה, ובראשם מרדכי אהרון גינצבורג ואד"ם הכהן. כשאר המשכילים בתקופה זו ראה עצמו כחלוץ וקרא לתקן את פגמי החברה המסורתית היהודית על ידי היפתחות לתרבות המודרנית, לחינוך מתוקן ולהשתלבות אזרחית באימפריה הרוסית. ב-1841 מונה למורה לעברית ולתנ"ך בבית הספר היהודי המודרני הראשון בווילנה. באותה שנה ניסה לייסד כתב עת של המשכילים בשם "פרחי צפון", ובו מאמרים פובליציסטיים ומחקרים, אך כתב העת לא החזיק מעמד (שני כרכים יצאו ב-1841 וב-1844, וכרך שלישי הוכן ב-1846 ולא יצא לאור). בפרשת "ההשכלה מטעם", הרפורמות שהציעו שלטונות האימפריה בחינוך היהודי, תמך בעמדת הממשלה ואף תרגם לעברית - אם כי בעילום שמו - את "מגיד ישועה", החוברת שבה הציג מקס ליליינטל את הצעותיו. ב-1846 היה מן הפעילים המרכזיים בביקורו של משה מונטיפיורי בוילנה, ואף תרגם לעברית את דרשתו של מזכירו של מונטיפיורי, אליעזר הלוי, בשם "משא אליעזר". באותה שנה נשא אישה שנייה, ואף היא מתה לאחר כשנתיים.

"קריה נאמנה", וילנה תר"ך (1860) ב-1847 מונה למרצה בבית המדרש לרבנים בווילנה, שהוקם בפקודת השלטונות ונועד לחנך רבנים ברוח ההשכלה. כשאר המשכילים העבריים גם הוא התאכזב לגלות שתלמידי בית המדרש נוטים יותר להשכלה רדיקלית, ורואים עצמם קרובים יותר למורים הרוסיים הנוצרים מאשר למורים היהודים. ואכן, משנות החמישים והשישים הפך רש"י פין להיות אחד מראשי הזרם המתון והשמרני של ההשכלה, לעומת המשכילים בני "הדור החדש", שהיו יותר רדיקלים וקראו למהפכה בחיים היהודיים. במקביל השתלב בעמדות שונות בממסד היהודי והרוסי: מונה לוועד הרבנים (1861), לחבר ועדת הצדקה של הקהילה, לחבר בחברת מרבי השכלה בישראל ולחבר במועצת העיר וילנה. ב-1851 נשא בשלישית אלמנה עשירה, מה שאיפשר לו לפרסם ביתר קלות ספרים ומחקרים שלו. ב-1856 התמנה מפקח מחוזי על בתי הספר היהודיים בוילנה. ב-1863 קיבל רישיון להקמת בית דפוס. ב-1859 קיבל פין רישיון להוציא שבועון עברי, וב-1860 החל להוציא את "הכרמל". השבועון הכיל חדשות והודעות של הממשלה, ולצידן מאמרי חכמה, ספרות ומחקר וכן מוסף ברוסית, שהופעתו הייתה מתנאי הרישיון. מדיניות העריכה של פין הייתה פלורליסטית למדי והוא אִפשר גם למשכילים הצעירים והרדיקלים לכתוב בו את דעותיהם, אף כי הללו התרעמו לעתים על שמרנותו, הססנותו ונטייתו הממסדית של העורך. בין הכותבים ב"הכרמל" היו יהודה ליב גורדון (שפרסם בו את שירו החשוב "הקיצה עמי"), יחיאל מיכל פינס, אברהם אורי קובנר, אברהם פפירנא, ורבים אחרים. פין עצמו כתב מאמרים פובליציסטיים רבים ב"הכרמל". הוא קרא להשתלבות היהודים בכלכלה ובתעשייה המודרנית, לחינוך מודרני ולשחרור האישה היהודייה. ב-1868 פתח פולמוס מעל דפי "הכרמל", כשהציע שינויים הלכתיים קלים בהוראת שעה (היתר קטניות בפסח בשעת מחסור). מצד שני גם התנגד לרוחות ההשכלה הקיצונית, להתבוללות ולשאיפות הרוסיפיקציה שהילכו אצל הצעירים היהודיים. בעקבות עומס עבודה וקשיים כלכליים שינה פין ב-1870 את אופיו של "הכרמל" והפך אותו משבועון לירחון. כתב העת התמקד כעת יותר במחקר ובחכמת ישראל, ופורסמו בו בין השאר מאמרים של שלמה בובר, אד"ם הכהן, חיים זליג סלונימסקי, משה שטיינשניידר ושל פין עצמו. כשכתב פרץ סמולנסקין ביקורת חריפה על משה מנדלסון, "אבי תנועת ההשכלה", יצא פין במאמר להגנת מנדלסון. לקראת סוף שנות השבעים עבר מוקד הדיון בשאלות השעה לכתבי עת אחרים, בעיקר "השחר" ו"המליץ", ובסופו של דבר סגר פין את "הכרמל" ב-1880. במקביל הוסיף פין לפרסם ספרים ומחקרים בחכמת ישראל, תוך מגמה לתרגם לעברית - ולייבא למזרח אירופה - את חידושי המחקר במדעי היהדות בגרמניה. הוא אף תרגם ועיבד סיפורים היסטוריים שעסקו בעלילות גבורה של שמירה על זהות יהודית, כגון סיפוריהם של בוסתנאי ושל יעקב טיראדו. מ-1882 היה אחד התורמים למאסף הספרותי "גן פרחים" בעריכת יהושע מזח. משנות השמונים ואילך החל לפעול במסגרת תנועת חיבת ציון. עמדתו כמשכיל מתון ומעמדו בקהילה סייעו לו לשמש כמגשר בין הרבנים ושומרי המסורת שתמכו בתנועה ובין המשכילים החילונים שפעלו בה. בין השאר תיווך בין הצדדים בשעת פולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט (1888 - 1889). רוב פעילותו הציונית הייתה בתחום הפוליטי והעסקני, ולאו דווקא בתחום האידאולוגי; הוא לא פרסם מאמרים או רעיונות לאומיים, ואף מזכירו, יהודה ליב אפל, כתב כי "אמונתו [%D7%91%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F הלאומי] הייתה יותר חרדית מלאומית". עם זאת סייע רבות לתנועה, הן בניסיונו בפוליטיקה ובפישור בין בעלי דעות שונות והן ביוקרתו כאחד מזקני הקהילה וראשי הדור הישן. ביום הולדתו השבעים, בסוף 1888, נערכו כמה אירועים חגיגיים בווילנה, נשלחו ברכות מקהילות יהודיות ברחבי אירופה ופורסמו כתבות ומאמרים בעיתונות העברית. הוא נפטר בווילנה ב-11 בינואר 1891 (סוף דצמבר 1890 לפי התאריך הרוסי שנהג אז). בנו ד"ר בנימין פין (1848–1901) היה חניך בית המדרש לרבנים בווילנה ואחר כך למד רפואה באוניברסיטת סנט פטרבורג. בתום לימודיו שב לווילנה וכרופא טיפל בחולים עניים. הוא המשיך את מפעלי אביו, תמך במושבות בארץ ישראל והיה פעיל אף הוא בתנועת חובבי ציון. לאחר מותו הוריש חלק גדול מהונו למוסדות צדקה ולתמיכה ביישוב ארץ ישראל. דמותו והשקפת עולמו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

"האוצר", מילון השפה העברית בימי צעירותו, בשנות השלושים והארבעים - ימי ראשית פעילות אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה - היה פין מן החלוצים שקראו לשינוי אופי החברה היהודית המסורתית. כחבריו המשכילים ראה אף הוא צורך במהפכה ובמלחמה בעולם האדוק והישן. ואולם עם השנים הפך פין לדמות מייצגת של ההשכלה השמרנית והמתונה. כנגד המשכילים הרדיקלים שפעלו להיטמעות מלאה בחברה ובמדינה הרוסית (רוסיפיקציה) תמך הוא בהשכלה עברית-יהודית, המשתלבת במסורת היהודית. בניגוד למשכילים בגליציה במחצית הראשונה של המאה ה-19 שלחמו בעולם הרבני ובפרט בחסידות, היה הוא, ביחד עם אליעזר צווייפל, מן הראשונים שפיתחו את התאוריה ההרמוניסטית על "שלושת הרועים", כלומר שלושת מנהיגי הזרמים היהודים שקמו במאה ה-18: הבעש"ט, אבי החסידות, הגר"א, אבי ההתנגדות הליטאית ומנדלסון אבי ההשכלה - שלושה זרמים שכולם חיוביים ותורמים ליהדות. בתיאוריו את תולדות תנועת ההשכלה תיאר אותה כמשתלבת ברצף שראשיתו ברציונליזם היהודי בימי הביניים והמשכו במבשרי ההשכלה בראשית העת החדשה (מושג שהיה ממעצביו), ולא כמהפכה וכמפנה בתולדות היהדות. מתינותו ופשרנותו, ביחד עם הכוח הממסדי שהחזיק כאיש הנהגת הקהילה ועורך כתב עת, קוממו עליו משכילים רדיקלים יותר, למשל משה ליב ליליינבלום ויהודה ליב גורדון. הם ראו בו אדם הפכפך וחסר-דעה הנכנע ללחצי האורתודוקסיה. יל"ג אף כתב עליו במכתב פרטי, כי "אין נפשי אל האיש הזה בעל דו פרצו-פין... אין בו לא אהבת האמת ולא שנאת הבצע, לא אמץ הלב ולא רך הלשון, אין מלח במאמריו ולא טעם בחכו לבחור המתוק לנפש קוראיו מדברי אחרים - ואיש כזה חפץ למשול עלינו ביד חזקה!" (אגרות יל"ג, ורשה תרנ"ד, עמ' 145). פין אף סיפר בהלצה על עצמו כי הוא מתפלל תפילת מנחה חמש פעמים ביום, משום שהוא נכנס להתפלל בכל בית כנסת שהוא עובר לידו כדי שלא יאמרו שאיננו מתפלל. עם זאת לא אימץ במלואה את הגישה האורתודוקסית, ותמך בתיקונים מתונים בהלכה לפי צורכי השעה והמקום ברוח השקפותיו של זכריה פרנקל. תמיכתו בחיבת ציון בשלהי חייו נבעה כנראה ממניעים דתיים ולא מאימוץ רעיונות לאומיים יהודיים. הוא פעל ליישוב ארץ ישראל מטעמים פילנטרופיים ומעשיים, אך עדיין המשיך להאמין באמנציפציה ליהודים בתוך גבולות האימפריה הרוסית ובתחיית החיים היהודיים במזרח אירופה. מחקריו ההיסטוריים והלקסיקונים שערך, בפרט "קריה נאמנה" ו"כנסת ישראל", משמשים רבות במחקר ההיסטורי שלאחריו. המילון העברי שחיבר, "האוצר" (בחייו יצאו לאור האותיות א-ז והושלם לאחר פטירתו), היה המילון ההיסטורי הראשון ללשון העברית וקיבץ את כל הידע שעד זמנו; אבל יש בו ליקויים שונים, כגון עיון אטימולוגי לא מספק וחוסר בהתייחסות לתקופת הביניים של העברית. בעיר תל אביב נקרא רחוב על שמו. חיבוריו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

שנות דר ודר, קניגסברג תר"ז 1847. ספר לימוד בכרונולוגיה מקראית על פי מחקריו של צונץ. תלמוד לשון רוססיה [!], וילנה תר"ז 1847. ספר לימוד רוסית ביידיש. נדחי ישראל, (כרך ראשון בלבד), וילנה תרי"א 1850. היסטוריה של עם ישראל בעברית. קריה נאמנה, וילנה תר"ך 1860 (יחד עם הלל נח מגיד שטיינשניידר). תולדות הקהילה היהודית בווילנה וראשיה. דברי הימים לבני ישראל, וילנה 1871 - 1877 (שני חלקים). תולדות עם ישראל בימי הבית השני, תרגום ספריו של לוי הרצפלד מגרמנית. סופרי ישראל, וילנה תרל"א. איגרות של גדולי ישראל מימי הביניים ומתקופת ההשכלה. מאמר על ההשגחה, לחכם עמנו הפלסוף האלהי רבינו משה מענדעלסאהן זצ"ל, נעתק מלשון אשכנזית, וילנה תרל"ב. תרגום מאמר פילוסופי של מנדלסון. שפה לנאמנים, וילנה תרמ"א 1881. בשבח השפה העברית, ותולדות תנועת ההשכלה היהודית. כנסת ישראל (חלק ראשון), ורשה תרמ"ז. לקסיקון לגדולי ישראל מימי הביניים ומתקופת ההשכלה. האוצר, אוצר לשון המקרא והמשנה, ורשה תרמ"ד-תרמ"ח (אותיות א-ז), מהדורה מלאה על ידי שאול פנחס רבינוביץ', ורשה תר"ס-תרס"ג ומהדורות רבות נוספות. מילון היסטורי מקיף של העברית. מאמרים רבים ב"הכרמל" ובכתבי עת אחרים. מתרגומיו מגיד ישועה, מאת מקס ליליינטל, וילנה 1842 מאמר על ההשגחה, מאת משה מנדלסון, וילנה תרל"ב חיבורים שלא נדפסו "דרכי ה'", 1843. תשובות לטענות של המיסיונר הנוצרי אלכסנדר מקקאול בעד הנצרות ונגד היהדות בספרו "נתיבות עולם". כתב היד שמור בספרייה הלאומית. ביאורים למקרא, למשנה, למורה נבוכים ועוד. לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מהשכלה לוחמת להשכלה משמרת, מבחר מכתבי רש"י פין, ערך והקדים מבוא שמואל פיינר, ירושלים תשנ"ג יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד, ירושלים תשי"ד, עמ' 115 - 120 האנציקלופדיה העברית, כרך כז, עמ' 711-712 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

כתבי שמואל יוסף פין בפרויקט בן-יהודה יהודה ליב אפל, ר' שמואל יוסף פין, מתוך בתוך ראשית התחיה, זכרונות וכתבים מימי "חובבי ציון" ברוסיה, באתר של פרויקט בן-יהודה שמואל יוסף פין, במהדורת 1901–1906 של Jewish Encyclopedia (באנגלית) ספריו באתר HebrewBooks.org: קריה נאמנה, וילנה תר"ך (1860); האוצר (ח"א), ורשה תרמ"ח (1888) קטגוריות: סופרים עברייםחכמת ישראלהיסטוריונים יהודיםתנועת ההשכלה היהודיתחובבי ציוןראשוני הציונותיהודים ליטאיםמילונאים עברייםוילנה: אישים