Ananias ben Nedbeus, High Priest

Ananias son of Nebedeus (or Nedebeus) was a high priest who, according to the Acts of the Apostles, presided during the trials of the apostle Paul at Jerusalem (Acts 23:2) and Caesarea (Acts 24:1).

Josephus, Antiquites xx. 5. 2, called him "Ananias ben Nebedeus". He officiated as high priest from about AD 47 to 52. The Pulpit Commentary described him as "a violent, haughty, gluttonous, and rapacious man, and yet looked up to by the Jews".

In the narrative of the Acts of the Apostles, Paul was called to appear before the Jewish Sanhedrin, on the instructions of the commander of the Roman garrison in Jerusalem. Ananias heard Paul's opening defense and commanded those who stood by him "to strike him on the mouth". Paul described him as a "whitewashed wall" (Greek: τοιχε κεκονιαμενε) and testified that God would strike Ananias for this unlawful act. Those who stood by accused Paul of reviling or insulting the High Priest, to which Paul replied that he did not know that he (or it) was the High Priest, seeing that there were both Pharisees and Sadducees on the Sanhedrin (cf. Acts 23:4-9 for the whole context):

But when Paul perceived that one part were Sadducees and the other Pharisees, he cried out in the council, "Men and brethren, I am a Pharisee, the son of a Pharisee; concerning the hope and resurrection of the dead I am being judged!" (Acts 23:6, NKJV)

Barker commented "It is not evident how it was that Paul failed to know the thing that he said he did not know - whether this were that Ananias was the high priest, or whether it were that it was Ananias who uttered the command to smite him on the mouth".

Quadratus, governor of Syria, accused him of being responsible for acts of violence. He was sent to Rome for trial (AD 52), but was acquitted by the emperor Claudius.

Being a friend of the Romans, he was murdered by the people at the beginning of the First Jewish-Roman War. His son Eliezar ben Hanania was one of the leaders of the Great Revolt of Judea.

________________________________________

חנניה בן נדבאי או נבדאי (בתלמוד: יוחנן בן נדבאי או נרבאי; ? - 66 לספירה) היה כהן גדול בבית המקדש השני ואביו של אלעזר בן חנניה, ממנהיגי המרד הגדול.

תקופת כהונתו

בשנת 48 לספירה, הורדוס (מלך כלקיס), שבידיו מסרה רומא את הסמכות, העביר לפני מותו את משרת הכהונה הגדולה מיוסף בן קמי (קמחית) לחנניה בן נדבאי

בשנת 52, בעקבות פעולות איבה בין יהודים מהגליל ושומרונים מצפון השומרון, שלח אומידיוס קוואדראטוס, הנציב הרומי בסוריה, את יונתן בן חנן (הכהן הגדול לשעבר) וחנניה (הכהן הגדול המשרת) יחד עם חנן, בנו של חנניה וראש ("איסטרטאגוס") משמרות הכהונה במקדש (כנראה "סגן הכהנים" - פקיד השוטרים של בית המקדש או ממלא-מקום הכהן הגדול), כשהם כבולים, לתת את הדין בפני הקיסר קלאודיוס ברומא "על מעשיהם". המשלחת היהודית במשפט מצאה עצמה בעמדת נחיתות, בגלל השתדלותם של ידידי הקיסר לטובת אנשי קומאנוס, הנציב הרומי ביהודה, והמשלחת השומרונית. אלא שהמלך אגריפס השני, שהיה אז גם הוא ברומא, "הפציר מאוד באגריפינה אשת הקיסר, שתפתה את בעלה שיקשיב יפה (לטענות) כיאה לצדקתו". קלאודיוס פסק בהתאם. הוא זיכה את היהודים, הוציא להורג את המאשימים השומרונים ושלח את קומאנוס לגלות.

בשנת 59, לאחר 11 שנים בהן שירת חנניה ככהן גדול, מינה המלך אגריפס השני למשרה זו את ישמעאל בן פיאבי.