Ayala Zacks Abramov (Ben-Tovim)

Ayala Ben Tovim Fleg Zacks Abramov (1912-) was born in Jerusalem and educated in Israel, Paris and London. In 1938 she married Maurice Fleg in Paris, and joined the French Resistance after her husband died in action in1940. Active in Zionist circles after the war, she met Samuel J. Zacks (1904-1970) in Switzerland. Sam was a financier, Zionist and art collector, born in Kingston Ontario and educated at Queen’s University and Harvard. Following their marriage in 1947 they immediately began to collect art of the School of Paris as well as Canadian and Israeli art and antiquities, amassing an extensive collection by the late 1950’s that was in continual demand by museums around the world. In 1956 a collection of Canadian art was donated to Queen’s University, Mr. Zacks’ alma mater, the first of many significant gifts to institutions in Israel and Canada including the Hazor Archaeological Museum, the Royal Ontario Museum and the Art Gallery of Ontario. Mr. and Mrs. Zacks were both involved in international art circles, sitting on the Boards of the International Committee of Museums (ICOM), a branch of UNESCO, the International Committee of the Museum of Modern Art, the Art Gallery of Ontario and others. Mr. Zacks died in 1970 in Toronto. After his death, Ayala Zacks was awarded the Order of Canada and an honourary degree from the University of Toronto. She married Zalman Abramov, an Israeli lawyer and politician in 1976 and moved permanently to Israel in 1982.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

למידע נוסף www.tlv100.co.il

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

http://picasaweb.google.com/yael.Ulmar/cLZCn#

איילה זקס- אברמוב ואנוכי

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שחוויתי ביום שישי האחרון ה9 במאי.

בשנה שעברה רציתי לבקר ב"בית מבפנים"

במסגרת המפעל הנפלא של פתיחת בתים פרטיים וציבוריים מיוחדים לציבור הרחב בתל אביב. התור היה כל כך גדול עד שתמו השעות שהוקצו לביקור וחזרתי הביתה כלעומת שבאתי.

השנה החלטתי להקדים תרופה למכה. מי שמתנדב להיות סדרן באחד הבתים במשך שעתיים/שלוש – מקבל חולצה עם סמל האירוע המשמשת לו ככרטיס כניסה ללא תור לכל בית שבו הוא רוצה לבקר. הבקשה היחידה שלי הייתה לעשות את התורנות בבית לא רחוק ממקום מגורי ליד הדיזנגוף סנטר. קיבלתי בדוא"ל את סידור העבודה הבא:

דף למתנדבים: יעל אולמר: בית איילה זקס

יעל שלום רב,

תודה על התנדבותך בבתים מבפנים תל אביב 2009.

המתנדבים חיוניים להצלחת האירוע ומסייעים בארגון התורים ובשמירה על הסדר בבתים הפתוחים ובסיורים.

האתר בו שובצת הוא: בית איילה זקס

שדרות בן גוריון 13, תל אביב.

שישי, 8.5, 14:00-12:00.

אדריכל: דב כרמי, תחילת שנות ה-50.

בית שהוא תוצאה של דיאלוג יוצא דופן בין המזמינה לאדריכל, שבסופו נוצר מבנה בעל נוכחות תרבותית, שקטה, מאופקת וחריגה בנוף התל אביבי. הזדמנות לגלות גם את אוסף האמנות המרשים שבמקום. כיום משמש המבנה כשלוחה של בית הספר ללימודי המשך של האוניברסיטה הפתוחה.

בית פתוח, אין צורך ברישום מוקדם.

בניין זה נמנה על בנייני המאה.

וילה זקס, בן גוריון 13

סוג המבנה: מגורים

שם המבנה: וילה זקס

כתובת: שדרות בן גוריון 13

מספר גוש/חלקה: 6902/42

שנים: 1954

אדריכל: דב כרמי

מספר קומות: 4 סגנון אדריכלי: בינלאומי

	הערה: לבושתי כי רבה לא הבחנתי בקיר המעניין הזה כשהייתי שם בתורנות. אצטרך לחזור ולפקוד אותו בחצר האחורית.

דב כרמי (1962-1905) החל את לימודיו כסטודנט לאמנות בבצלאל בירושלים. אדריכלות למד בבלגיה ובתום הכשרתו חזר לארץ. לדברי האדריכלית והחוקרת ניצה סמוק, כרמי "השפיע אולי יותר מכל אדריכל אחר על אופיו החינני והלא מחייב של הרחוב התל-אביבי" (ניצה מצגר סמוק, בתים מן החול, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996). בעבודותיו של כרמי משנות השלושים והארבעים ניתן לראות הקפדה על פרופורציות החזית ועיבוד קפדני ומדויק של כל פרט ופרט. הקפדה זו וכן ההקפדה על שימוש בצורות גיאומטריות מופשטות המשתלבות עם חלקיו השימושיים אך המעוצבים של הבנין באה לידי ביטוי בתכנון של וילה זקס.

וילה זקס, שנבנתה בשנת 1954 ממוקמת בקצה שדרות בן-גוריון, בקרבת חוף הים. הוילה מתוכננת מנפח ריבועי רחב מימדים ואחיד שבחזיתו המרכזית זוג חלונות אנכיים עליהם מורכבים תריסי עץ גדולים. הבית מתחבר אל הרחוב באמצעות שביל גישה עיקרי בצידו המערבי, שסביבו שטחי גינה סימטריים.

קומת הקרקע של וילה זקס בנויה במפלס הרחוב ו"משרבייה" מודרנית וסבוכה מרמזת על המתרחש בפנים הבית. כל חדרי המגורים פונים אל חצר פנימית מרכזית בעלת קיר מחורר המשמש לאוורור וסינון נכון של השמש הים-תיכונית החזקה. באמצעי זה ניצל האדריכל את האקלים הארץ-ישראלי לטובת המבנה.

משְרַביה היא אלמנט סבכה העשויה לרוב מעץ המשמש בפתחי מבנה, חלונות או קירות. המשרביה היא אלמנט אדריכלי אופייני לאדריכלות אסלאמית המצויה ברוב ארצות ערב, ובבתיה המסורתיים שלקהיר בפרט.

המשרביה התפתחה במטרה ליצור הבדלה בין פנים הבית לחוץ, שיאפשר כניסת אוויר ואור אל הבית, אך לא יפגע בפרטיות. בשעות בהן מואר הבית באור השמש, חלקה החיצוני של המשרביה מואר מאוד וצפיפות חלקי הסבכה אינו מאפשר למי שנמצא מחוץ לבית לראות את הקורה בתוכו. מתוך הבית, החשוך יחסית לחוץ, ניתן לראות את המתרחש בחוץ. בבנייה הערבית המסורתית, המשרבייה מותקנת לרוב בקומה השנייה בה הנשים, שבשל חובתן לשמור על צניעות ועבודות הבית שלהן, נשארות בבית אך רוצות לראות את הרחוב ולא להיראות ממנו. המשרביה מאפשרת גם חדירת אור לבית בכמות קטנה אך מספקת בארצות שטופות שמש וחמות ברוב ימות השנה ומספר מושרביות סביב הבית מאווררות אותו באופן טבעי.

כיום, המשרביה היא אלמנט אדריכלי נפוץ המשמש לדקורציה או כדי ליצור את אותו אפקט אדריכלי שיוצרת המשרביה המסורתית, אולם ללא היבטיה החברתיים. האדריכלות הישראלית, לדוגמה, נוהגת להשתמש במקרים רבים בלבני משרביה מבטון אשר מונחות זו לצד זו ומעל זו כדי ליצור אפקט הדומה לשל משרביה. פרשנויות מודרניות רבות נעשות למשרביה הערבית בצורות שונות: הבריז-סוליי (Brise soleil), אלמנט מודרני נפוץ אשר עושה פעולה דומה עם חומרים מתכתיים או בטון.

הקומה העליונה היא למעשה פרגולה פתוחה ובה חלונות אופקיים ארוכים, שהם הקווים האופקיים היחידים בבנין. חלונות אלה "ממסגרים" את נוף העיר למתבוננים מבפנים, ובמבט מן הרחוב נראים כחלונות לשמיים.

סמוק מתארת את וילה זקס בספרה "בתים מן החול": "המינימליזם והאיפוק בבית זה מורגשים עוד יותר על ידי טיח הקרצפוץ הורוד, שמסגיר את רצונו של האדריכל דב כרמי לחבר את התורה המודרנית למקום ולאדם" (ניצה מצגר סמוק, בתים מן החול, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996)

אנא, הגיעי רבע שעה לפני פתיחת הבית (בשישי, 8.5, מ-12:00 ועד 14:00) על מנת שתספיקי להתארגן במקום.

מספר הטלפון של אלינור / ניקולה: 03-5239587

אנא צרי קשר עימם יומיים לפני האירוע על מנת להציג את עצמך ולתת להם את התחושה שתהיה להם עזרה במהלך האירוע.

לכל שאלה או בעיה, אנא צרי קשר עימנו:

אביבה 054-6576583 אלון 054-4556113 אורי 054-4949031

בפועל הוטל עלי לעמוד בשער של בית איילה-זקס ולווסת את הזרימה של המבקרים. התדהמה שהייתה לי לנוכח התנהגות הקהל שוחר התרבות, לכאורה, גם היא עניין לרשימה אחרת.

הצבתי דווקא בבית הזה פשוט טלטלה אותי. מכל עשרות הבתים הרבות שנפתחו בשישי- שבת נפל בחלקי דווקא בית איילה זקס, שאביה, שמואל בן טובים וסבי זלמן בן טובים היו אחים (גם אריק חתננו למד שם באולפן אחרי עלייתו ארצה).

למעט לחיצת יד לשלום בכנס המשפחתי הרחב שערכנו באוניברסיטת תל אביב לפני שנים - לא פגשתי את איילה מעודי.

בצילום: רחל במרכז ומצדדיה האחים רחל ואריה.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור.

רבות שמעתי על איילה מאמי. היא ספרה לי, ואני מקווה שאני לא מבלבלת את הסיפור עם קרובה אחרת במשפחה, שאיילה הייתה מסוגלת להעתיק כל ציור בדייקנות מוחלטת, אבל לא יכלה לצייר שום דבר באופן עצמאי. זה בניגוד לאמי שלמדה בבצלאל ושני ציורים שלה נותרו בביתי אחרי שאת כל האחרים גזרתי בילדות והדבקתי כאיורים במחברותיי, אבל זה שייך לסיפור אחר.

ידעתי שהיא נישאה ללוחם מחתרת אנטי נאצי בצרפת, שנהרג באחת הפעולות ואיילה לא הספיקה לחיות איתו זמן רב. לא ברור לי איפה היא נפגשה אתו ומה עשתה בצרפת וגם לא מה היה שמו של אותו בעל ראשון. לא ברור לי גם איפה פגשה את בעלה השני, סם זאקס, שאיתו בנתה בשנות החמישים את הבית בשדרות בן גוריון, בתכנונו של האדריכל כרמי, הבית שהוא העילה לסיפורי זה. הבית ממוקם שני בתים מערבה מביתו של בן גוריון. עם בעלה רכשה במשך שנים את האוסף רב הערך של הציורים שמככבים היום במוזיאונים ישראלים רבים. ידוע לי שזקס איש עסקים עשיר מקנדה. לא ברור לי איפה היא חיה עמו אחרי שבנתה את הבית בשדרות בן גוריון והאם רוב הזמן היו בקנדה או בארץ. לימים אחרי שנפטר נישאה איילה בשלישית לאברמוב חבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית. באתר ג'ני כתוב שאיילה היא בת תשעים ושש ואילו ניקולה, האיש אשר על הבית מעל לשלושים שנה, אמר לי שהיא בת תשעים ושבע. בין כך ובין כך, לדאבון הלב, איילה כבר לא צלולה מזה מספר שנים ואין טעם שאשלח לה את הרשימה הזאת.

סבתא שלי, דבורה בן טובים, הייתה נשואה לאיש משכיל מאוד, דובר שפות, שפרסם רשימות רבות בכל עיתוני התקופה אבל אנטי תזה לאיש עסקים. הוא פרנס את משפחתו (לא כל כך בכבוד) מהוראה, ומה שכונה אז – הוא היה מלמד בתלמוד תורה הספרדי בירושלים ובמוסדות חינוך אחרים. בין השאר לימד במזכרת בתיה בשנותיה הראשונות ובבית חינוך עיוורים.

לדברי אמי, סבתי דבורה, סבלה מרגשי נחיתות ביחס לגיסיה ולגיסותיה שכישרון העסקים שלהם היה מפותח לאין שיעור מאלה של בעלה. על פי קנה המידה שלה, וכנראה זה באמת היה כך, הם היו אנשים אמידים. (בצילום – איילה במרכז בין שני הוריה).

הם נסעו בקיץ לנפוש בחו"ל והיו אנשי העולם הגדול.

זאת, בניגוד לסבתי, שמאז שהכרתי אותה לא יצאה כלל מהבית ובעלה המסור היה המוציא והמביא (שוק, קופת חולים וכדומה).

אמי ספרה לי שבפגישות משפחתיות טרחה סבתי להלביש את ילדיה כמו נסיכים כדי שלא יהיה ניכר הפער הכלכלי בין משפחתם לזו של בני דודיהם.

את רגשי הנחיתות מפני בני הדודים העבירה סבתי לאמי וממנה אלי. הקשר המשפחתי היחיד שאמי לא נתקה אותו היה עם דודתה האהובה זהבה, שהייתה אישה חמה ומאירת פנים וגרה בתל אביב, מה שאיפשר לאמי, לפעמים, את הפגישות עמה (עבודת-בית נטול-חשמל ונטול שירותים עם מים זורמים, כמו גם טיפוח גינת עזר ולול עופות – לא הותירו לה זמן פנוי. מה גם שהייתה "חולת ניקיון", וכל הכביסה, שכובסה בחצר על גבי מדורה, הייתה חייבת להיות מורתחת. המרצפות הוברשו על ארבע אחת-אחת, כי מריחה של סמרטוט לא נחשבה בעיניה כיבוד רצפה ראוי).

פעמים רבות רציתי להיפגש עם אותה "קרובה אגדית" חובבת אמנות אבל מעולם לא העזתי לממש זאת. תמיד כשהגעתי למוזיאון תל אביב וראיתי ליד האולם הגדול את השלט "אולם איילה זקס" - אמרתי לכל סובבי בגאווה – זאת בת הדוד של אמי. כנ"ל כשצפיתי בציורים במוזיאון ירושלים כשמתחתם ראיתי פתק נתרם באדיבותה של איילה זקס.

רק לפני שנים אחדות החלטתי שאני עושה מעשה. כשביקרתי במוזיאון ירושלים בתערוכה של ציורים מהתקופה הקומוניסטית ברוסיה, וראיתי שוב את אותו פתק מתחת לתמונות אחדות פניתי למדריכה וסיפרתי לה על הקשר המשפחתי. היא התרגשה ואמרה שהיא נפגשת עם איילה באופן קבוע ושאלה אם אני רוצה שתמסור דרישת שלום. עניתי שבתה של חנה בן טובים-אבני, ביתו של זלמן (יש לנו שתי חנה בן טובים במשפחה) הייתה רוצה להיפגש עימה. אותה מדריכה סיפרה לי שאיילה היא כבר לא במיטבה ולא בטוח שתזכור במי מדובר. היא הבטיחה להתקשר ולספר לי מה עלה לאותה משאלה. לדאבוני איחרתי את המועד. איילה לא ידעה במי מדובר ובזה נסתם הגולל על אותו רצון.

ובכל זאת אני מרגישה שסגרתי איזה מעגל. כשהתקשרתי לניקולה, אשר על בית איילה זקס, וסיפרתי לו מה הקשר שלי אליה הוא התרגש. הוא משמש כאב הבית לבית איילה כבר למעלה משלושים שנה. אמרתי לו שאני רוצה לצלם את אותם קטעים בבית שנשארו כפי שהיו כשאיילה התגוררה בו, עוד לפני שהפך לשלוחה של האוניברסיטה הפתוחה.

הוא פתח לי גם את החדרים שלא נפתחו לציבור הרחב בסיור "הבתים הפתוחים" ואת מה שלכדה מצלמתי - העליתי על אלבום של פיקאסה.