Dr. Meir Jacob Kister

ויקיפדיה: מאיר יעקב קִיסְטֶר ( 16 בינואר 1914 – 16 באוגוסט 2010) היה פרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לבלשנות ערבית ומזרחנות לשנת תשמ"א

מאיר יעקב קיסטר נולד במוֹשְצִ'יסְקָה (Mościska) שבגליציה (בעת הולדתו בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, וכעבור שנים ספורות בתחומי המדינה הפולנית החדשה) כבן רביעי לאביו יהודה צבי קיסטר ולאמו סאבע, וגדל במשפחה דתית שהחשיבה מאוד השכלה. למד בגימנסיה בסאנוק ובגימנסיה העברית בפשמישל. ב-1932 עבר ללבוב ולמד שנה משפטים. עבר לוורשה, עבד בהוצאת הספרים "רוי" ובשנת 1937 נעשה שותף בהוצאת "לקטורה".

בשנת 1939 עלה קיסטר לארץ ישראל; הוריו שנותרו בפולין נרצחו בשואה. בארץ ישראל התוודע לראשונה לערבים, ונמשך לשפתם וללשונותיהם. ב-1940 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג לשפה וספרות ערבית ובחוג לתרבות האסלאם. הוא קיבל את ההשראה לדרכו במחקר ממוריו, ובראשם דוד צבי בנעט ושלמה דב גויטיין. בתקופת לימודיו עבד כמתרגם מערבית לפולנית בנספחות של שגרירות ממשלת פולין הגולה בירושלים. ב-1944 זכה על לימודיו בפרס קלוואריסקי. בשנים 1945–1946 שימש נספח העיתונות של ממשלת פולין הגולה בביירות ובדמשק. ב-1948 עבד בתחנת השידור של "ההגנה" בחיפה, ששידרה בערבית. בשנים 1946–1958 היה מורה לערבית בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1954 הקים קורסי התמחות בערבית בבתי הספר התיכוניים לפי הזמנת משרד ראש הממשלה. לאור הצלחת התוכנית הוחלט על הקמת מגמה מזרחנית ברחבי ישראל, וקיסטר מונה למפקח ארצי עליה מטעם משרד החינוך. בתקופה זו חיבר מקראה בת 600 עמודים בשם "אלמוג'תנא", שכללה טקסטים ספרותיים והיסטוריים בערבית מתקופת הג'אהליה ועד שלהי התקופה העבאסית

במקביל לעיסוקיו אלה המשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1949 קיבל קיסטר תואר מוסמך. נושא עבודת המאסטר היה הספר "אדאב אלצוחבה" (آداب الصحبة) מאת אלסולמי (السلمي), מן המאה ה-10, שעניינו "זוהד" (زهد - פרישות), יחסי חברה ומידות טובות. בעבודה זו הראה קיסטר כי כל החדית'ים שבספר הובאו על ידי מחברים מוסלמים מוקדמים ואינם זיופים של המחבר כפי שנטען; וכי מכאן שהזוהד (פרישות) הוא תופעה קדומה וחשובה באסלאם. עבודת הדוקטור שלו עסקה בשבט תמים בתקופת הג'אהליה. לצורך הכנתה התבסס קיסטר על הספר "אנסאב אל-אשראף" (أنساب الأشراف) של אחמד בן יחיה אל-בלאד'רי מהמאה ה-9, העוסק באילנות היוחסין של שבטי ערב ושופך אור על ההיסטוריה מן התקופה הקדם-אסלאמית ועד לתקופה האסלאמית הקדומה. ב-1953 יצא לשנת מחקר באנגליה לצורך עבודת הדוקטור, ושם התוודע לפרופסורים א.ה.ר. גיב ושמואל מיקלוש שטרן באוניברסיטת אוקספורד, שאותם ראה כמוריו. קיבל תואר דוקטור ב-1964‏[1], בהיותו בן חמישים, ובאותה שנה קיבל דרגת מרצה בכיר. ב-1970 קיבל דרגת פרופסור מן המניין ב-1970. כבר בשנת 1960 החל קיסטר ללמד בחוג לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד ערבית מודרנית, קוראן, ספרות ערבית קדומה, שירה ערבית קלאסית, קריאה בכתבי יד ובעיקר נושאים בספרות החדית'. בשנת 1969 ייסד את החוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ביחד עם פרופ' גדעון גולדנברג, ולימד בו מספר שנים. כן היה ממקימי החוג לערבית באוניברסיטת חיפה. ב-1983 פרש כפרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים

קיסטר עמד במשך מספר שנים בראש מפעל הקונקורדנציה לשירה ערבית. הוא ייסד את כתב העת Israel Oriental Studies של אוניברסיטת תל אביב. יזם והקים את הכנס "From Jahiliyya to Islam", המתקיים בירושלים אחת לשנתיים-שלוש. ייסד וערך את כתב העת Jerusalem Studies in Arabic and Islam‏ (JSAI) של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלק מהמאמרים שהתפרסמו בו מתבססים על הרצאות מהכנס. ב-1971 סיים את ההדרת הכרך הרביעי של "אנסאב אל-אשראף", שבה החל פרופ' מקס שלזינגר בשנות הארבעים

כשמונה עשר מן הפרופסורים לערבית באוניברסיטאות במדינת ישראל הם תלמידיו הישירים, מהם שישה שלמדו אצלו בבית הספר הריאלי בחיפה ובהשפעתו עברו ללמוד ואחר כך ללמד

קיסטר היה חבר המועצה המדעית של הוצאת מאגנס והמועצה המדעית של יד יצחק בן צבי. בשנת 1975 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב-1984 נבחר כחבר חוץ של האקדמיה הבווארית למדעים. זכה בפרס ישראל לבלשנות ערבית ומזרחנות בשנת 1981, בפרס רוטשילד למדעי הרוח ב-1988, ובפרס סולומון בובליק של האוניברסיטה העברית בשנת 1992

מאיר יעקב קיסטר היה נשוי לזהבה קיסטר לבית פיר, שהייתה מורה לערבית. בנו מנחם קיסטר הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה העברית

אחיו, יצחק קיסטר, היה שופט בבית המשפט העליון