Gadi Algazy

גדי אלגזי (נולד ב-2 באוקטובר 1961) הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ופעיל שמאל ישראלי, חבר מזכירות חד"ש.[1]

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 מחקריו 2.1 אלימות האדונים ושלטונם בימי הביניים המאוחרים 2.2 חילופי מתנות בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת 2.3 תרבות החצר: השוואה בין מזרח ומערב 2.4 מחקר התרבות וההיסטוריה והתאוריה של מדעי החברה 2.5 אורח החיים של מלומדים במערב אירופה, 1600-1400 2.6 המסורת שבעל-פה בין אדונים ואיכרים 1550-1400 2.7 סמנטיקה היסטורית וניתוח השיח 3 ספר שכתב 4 ספרים שערך 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה גדי אלגזי נולד ביפו וגדל בשכונת התקווה שבתל אביב ולאחר מכן ברמת גן. אימו, מרים אלגזי, היא ילידת בלגרד, ניצולת שואה שעלתה לישראל באונייה אקסודוס; אביו, יוסף אלגזי, יליד אלכסנדריה, היה עיתונאי ב"הארץ"; הוריו היו פעילי שמאל שהתפרנסו מעיתונות. גדי אלגזי היה מיוזמי הקמת קבוצת התיכוניסטים, שחבריה הכריזו ב-1979 על סירובם לשרת בשטחים ("קבוצת ה-27"). הוא התגייס לצה"ל ולאחר שבעה סירובים חוזרים ונשנים לשרת בשטחים ותקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 למשפט פומבי ונידון לשנת מאסר. לאחר מאבק ציבורי למען שחרורו, נאלץ הרמטכ"ל לקצר את מאסרו וחודש לאחר מכן הוא שוחרר משירות סדיר.[2]

עשה תואר ראשון בחוג להיסטוריה ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן בגרמניה ב-1992. ב-1993 מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב, ב-1995 למרצה בכיר, ב-2002 לפרופסור חבר וב-2010 לפרופסור מן המניין. בשנים 2008–2012 עמד בראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה. הוא שימש מרצה אורח ועמית מחקר בפריז, בברלין ובסנקט פטרבורג, וזכה בשנת 2002 בפרס מיכאל ברונו מטעם יד הנדיב.[3] ב-1995 היה מייסד שותף של התוכנית למחקר התרבות. שימש כעורך כתב-העת "History and Memory" בשנים 2000–2012,[4] וחבר מערכת כתבי-העת "Historische Anthropologie"[5] ו-"Past & Present".[6]

בשנות השמונים היה פעיל בקבוצת קמפו"ס (קבוצת סטודנטים שמאליים יהודית-ערבית), נגד מלחמת לבנון הראשונה ובמסגרת הליגה לזכויות האדם. בשנת 2000 נמנה עם מייסדי ארגון תעאיוש – שותפות ערבית-יהודית, שיזם פעולות סיוע ומחאה ישראליות פלסטיניות משותפות במהלך האינתיפאדה השנייה.[7] כפעיל חברתי ופוליטי היה מעורב במאבקים נגד הפרטת שירותים חברתיים[8] ובמיוחד נגד הפרטת ההשכלה הגבוהה,[9] נגד הריסות בתים (ביפו, בכפר שלם ובוואדי עארה), במחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, השנייה ובעזה,[10] בתמיכה בהתאגדויות עובדים, בקהילות פלסטיניות בגדה המערבית,[11] ונגד גדר ההפרדה.[12] מתוך פעילותו כתב את מאמרו "מטריקס בבילעין",[12] שפתח דיון ער בשאלת היחס בין אי-שוויון והפרטה בישראל לבין התרחבות ההתנחלויות בשטחים ובניית גדר ההפרדה. פעיל בארגון תראבוט. אלגזי פעיל גם למען ההכרה ביישובים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב והוא נעצר כמה פעמים בכפר אל עראקיב.[13]

מחקריו שדה התמחותו העיקרי של גדי אלגזי הוא ההיסטוריה החברתית והתרבותית של ימי הביניים המאוחרים, בעיקר האזורים דוברי הגרמנית במערב אירופה בין 1350 ל-1600. הוא עוסק באנתרופולוגיה היסטורית, במחקר התרבות, בסמנטיקה היסטורית ובהיסטוריה ובתאוריה של מדעי החברה.

אלימות האדונים ושלטונם בימי הביניים המאוחרים בנושא זה עסק אלגזי בעבודת הדוקטורט שלו שיצאה לאור כספר.[14] בספרו ניסה אלגזי לבדוק, האם שלטונם של האדונים היה לגיטימי בעיני האיכרים בימי הביניים המאוחרים והאם אנחנו יכולים לדעת את זה. הטענה המקובלת במחקר הייתה, שבין אדונים לאיכרים שוררים יחסי תן-וקח, שבמסגרתם נותנים אדונים הגנה וחסות לאיכרים תמורת התשלומים והחובות שחייבים להם האיכרים. אלגזי ניסה להראות, שהאדונים נתפסו על ידי האיכרים בראש ובראשונה כאיום על שגרת חייהם, ואין עדויות מספקות לכך שהתחיבו כלפי איכריהם להגן עליהם. בעזרת ניתוח דברי האיכרים באסיפות ניסה אלגזי לשחזר את הדרך שבה נאבקו אדונים ואיכרים על הגדרת המסורת המחייבת וגבולותיה. טענתו המרכזית השנייה הייתה, כי אלימות האדונים ומלחמותיהם בימי הביניים המאוחרים לא הייתה בגדר "אנרכיה פיאודלית"[15] אלא מרכיב מרכזי בשעתוק הסדר הקיים וביטוי ל"כלכלה המוסרית" (moral economy) של האדונים.[16] הטענה השלישית של הספר עוסקת בייצור הידע ההיסטורי עצמו. תאוריית ההדדיות ביחסי אדונים ואיכרים קיבלה את נוסחה המחייב בהיסטוריוגרפיה הגרמנית בידי אוטו ברונר בספרו משנת 1939, Land and Herrschaft (נחלה ושררה). בעזרת בדיקת תשתית המקורות עליה הסתמך ברונר ניסה אלגזי להפריך אותה מדעית ולהראות, שהיא נטועה באידאולוגיה פולקית, ובמיוחד בתורת המשפט הנאצית, אותה ניסו משפטנים גרמנים לפתח בשנות השלושים.[17]

חילופי מתנות בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת בתקופה הטרום-מודרנית חלק ניכר, ולעיתים רוב הטובין והשירותים לא עברו מיד ליד באמצעות מנגנוני השוק אלא מחוצה לו, באמצעות העברות חד-צדדיות (מיסים ושלל) או כמתנות ומנחות, שעברו בין קבוצות שארות (נדוניות ומתנות חתן), בין הדורות (ירושות), בין חברי אליטות פוליטיות וקהילות כפריות ועירוניות ובין אדונים ומשרתים, פטרונים וקליינטים. חילופי מתנות הפכו לנושא מחקר מרכזי מאז הופעת חיבורו של מרסל מוס "המתנה" (1925).[18] אלגזי ערך ספר כללי המוקדש לנושא (Negotiating the Gift), ביחד עם ולנטין גרובנר (פרופסור באוניברסיטת לוצרן) וברנהרד יוסן (פרופסור באוניברסיטת פרנקפורט).[19] ייחודו של הספר בכך שאינו מסתפק ביישום תובנות המחקר האנתרופולוגי למחקר ההיסטורי אלא מציע לבדוק את המסורת הזו עצמה על-סמך מקרי בוחן היסטוריים, ובכלל זה – את עצם ניסוח תאוריות המתנה במדעי החברה. מעבר לכך מציע הספר, בעיקר במאמר המבוא של אלגזי,[20] תפיסה של חילופי מתנות המתמקדת במשא-ומתן המובלע או הגלוי בין הצדדים על משמעות מעשיהם. מתנות, לפי תפיסה זו, אינן מוסד או מהות קבועה, אלא שדה למאבק על משמעות, הנערך לפי כללים משתנים וסותרים. את תפיסתו בדבר הבניות ההדדיות הסותרות בין אדונים לאיכרים מדגים אלגזי בספר באמצעות מקרה בוחן המנתח סדרת מפגשים בין אדונים לאיכרים. הוא מנתח סדרת מסמכים, המאפשרת לעקוב אחר התהליך שבמהלכו ניסו האיכרים לקשור את מילוי חובותיהם בהתחייבויות מצידם של אדוניהם, וכך להפוך זיקות רופפות בין חובות וזכויות לעבותות של הדדיות, המחייבות גם את אדוניהם.[21]

תרבות החצר: השוואה בין מזרח ומערב אלגזי חקר בצוותא עם פרופסור רינה דרורי את תרבות החצר העבאסית למן השליש האחרון של המאה השמינית ובמהלך המאה התשיעית. כשהם מסתמכים על עבודתם המשותפת ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, ניסו אלגזי ודרורי להראות כיצד מתעצבים רפרטוארים תרבותיים תוך פרק זמן קצר יחסית, כשהם מתמקדים בהשוואה בין תרבות החצר העבאסית לבין התרבות החצרונית שהתפתחה באירופה המערבית בימי הביניים התיכוניים. תוך פרק זמן קצר התעצבו בחצר העבאסית דגמי התנהגות כדוגמת עידון ההליכות וטיפוח הניקיון, ודפוסי יחסים מורכבים, כגון אהבה, שלא היו מוכרים עד אותה עת, ואלה הטביעו את חותמם על התרבות הערבית הקלאסית. במקרה העבאסי, טענו אלגזי ודרורי, הפכה אהבה למשחק חברתי, שיצר מוטיבציה לגיטימית לעידון ההליכות ולרכישת תרבות גבוהה ואיפשר לאנשי החצר לטפח מיומנות פוליטית.[22]

מחקר התרבות וההיסטוריה והתאוריה של מדעי החברה בשנות השמונים נמנה אלגזי עם קבוצת חוקרים באוניברסיטת תל אביב סביב מה שהפך ל"היחידה למחקר התרבות". אנשי הקבוצה ניסו לפתח את מחקר התרבות מעבר לסמיוטיקה, בין השאר, בהישענות על עבודותיו של פייר בורדיה. בעבודותיהם על תרבות החצר ניסו דרורי ואלגזי להראות כיצד משמשים דגמים תרבותיים לליטוש הביטוס חברתי, ובעבודתו על חיי המלומדים עוסק אלגזי בעיצובו של הביטוס ספציפי של המלומדים בעת החדשה המוקדמת. אלגזי תרגם כמה ממאמריו של בורדיה לעברית[23] ופרסם מאמר על עיצוב מושג ההביטוס בעבודתו.[24] כן הציג בעברית את עבודתו של ברנאר לאהיר, סוציולוג ותאורטיקן צרפתי, המבקר את בורדיה ומנסה לקדם ניתוח סוציולוגי ברמת המקרה היחיד.[25]

מוקד שני של עבודתו של אלגזי הוא בעבודתו של נורברט אליאס. אלגזי תרגם כמה קטעים מספרו "תהליך הציוויליזציה" לעברית[26] ובמאמר מקיף ניסה להעריך את ההישגים המתודולוגיים הגלומים בעבודתו של אליאס ואת חולשותיה העיקריות.[27] בעבודה נוספת הראה, כי חידושים המתודולוגיים במדעי החברה בשנות העשרים והשלושים כרוכים באפשרויות החדשות שפותח הקולנוע במאה העשרים, באפשרות לשחזר תנועה סמויה מן העין ולהתמקד בג'סטות גופניות פעוטות כמפתח לזהות החברתית.[28]

אורח החיים של מלומדים במערב אירופה, 1600-1400 פרויקט המחקר המקיף של אלגזי מאז סוף שנות התשעים עוסק במהפך העמוק באורח חייהם של מלומדים במערב אירופה החל מן המאה החמש עשרה. בתקופה זו התבטל בהדרגה האיסור על הנישואים בקרב מורי האוניברסיטאות והופיע דגם חדש במערב האירופי – המשפחה המלומדת.[29] בעוד שבתקופה מוקדמת יותר, כפי שניתן לראות מהתכתבותם של אבלר ואלואיז במאה ה-12, הודגש כי חיי הרוח אינם עולים בקנה אחד עם חיי המשפחה,[30] עתה נאלצו מלומדים שבעבר פרשו מהעולם ליצור חיי למדנות בתוך העולם הזה. בשורת מחקרים מתאר אלגזי איך נוצר דגם חדש של המשפחה המלומדת, כיצד אורגן מחדש המרחב הביתי ונבנו חומות סמויות מהעין סביב המלומדים החולקים את המרחב הביתי עם בני משפחתם, כיצד ארגנו מחדש את חיי היום-יום ובנו לעצמם הביטוס מובהק.[31]

המסורת שבעל-פה בין אדונים ואיכרים 1550-1400 אלגזי חקר את עיצובה של המסורת שבעל-פה בימי הביניים, העלאתה על הכתב ושימוש המלה הכתובה. במוקד מחקרו עמד המשפט במערב גרמניה בשלהי ימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת בקרב קהילות איכרים. דוברי הקהילה הכריזו את המשפט באספת הכפר, במהלכה של סדרת שאלות ותשובות שהחליפו עם אדוניהם, בטקס הקרוי Weisung. לעיתים זומנו כתבנים על מנת לתעד את האסיפות הללו וכך הגיעו לידינו אלפי תעודות בשפה המדוברת המתעדות דיאלוגים בין צדדים בלתי-שווים לאורך עשרות שנים.[32] בהשראתו של גופמן השתמש אלגזי בטקסטים אלה כדי לחקור, כיצד התנהלו אינטראקציות בימי הביניים,[33] כיצד התעצב זיכרונם של דוברי האיכרים תוך משא ומתן מתמיד עם אדוניהם, וכיצד התרכבו מסורות שבעל-פה ובכתב בתוך הקשר זה.[34] העלאת המשפט על הכתב הייתה כרוכה בארגון מחדש של גוף הידע המשפטי, שפרשניו המוסמכים היו מכאן ואילך משפטנים מלומדים ולא עוד איכרים עמי-ארצות.

סמנטיקה היסטורית וניתוח השיח מרכיב מרכזי בעבודת הדוקטורט של אלגזי היה ניתוח שימוש הלשון של אדונים ואיכרים כמפתח לשחזור דגמים מובלעים של הסדר החברתי. בעבודות נוספות ניסה לפתח את המתודולוגיה של ניתוח שימוש הלשון (language use) בהקשריו המשתנים ולהציע ביקורת הן של המסורת הגרמנית של "ההיסטוריה של מושגים" (Begriffsgeschichte) והן של ניתוח השיח (discourse analysis). במאמר מרכזי מ-1995 ניסה לשרטט מפה של דגמי ה'עצמי' (self) בתרבות ימי הביניים המאוחרים, של הדרכים בהן מייחסים זהות עצמית ליחידים ולקבוצות, ושל הדרכים העומדות בפני אנשים להשיל מעליהם את הזהות שיוחסה להם.[35] בסדרת הרצאות במכון ון ליר (2007), "במעבה השיח: קולות המדוכאים במחקר ההיסטורי",[36] ניתח גישות שונות במחקר שימוש הלשון והתווה מהלך מחקרי חלופי.

[https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%93%D7%99_%D7%90%D7%9C%D7%92...]