Jacob Leib Talmon

Jacob Leib Talmon (Hebrew: יעקב טלמון) (June 14, 1916 – June 16, 1980) was Professor of Modern History at the Hebrew University of Jerusalem. He has been categorised as a 'Cold War liberal' because of the anti-Marxism which permeates his main works.

He studied the genealogy of totalitarianism, arguing that political Messianism stemmed from the French Revolution, and stressed the similarities between Jacobinism and Stalinism. He coined the terms Totalitarian Democracy and Political Messianism.

Biography

Talmon was born in Rypin, town in central Poland, into an orthodox Jewish family. He left in 1934 to study at the Hebrew University in Jerusalem, then in the British Mandate of Palestine, now Israel. He continued his studies in France but left for London after the Nazi invasion; in 1943 he was awarded a PhD from the London School of Economics. His main works are The Origins of Totalitarian Democracy and Political Messianism: The Romantic Phase. Talmon argued that Rousseau's position may best be understood as "totalitarian democracy"; that is, as a philosophy in which liberty is realized "only in the pursuit and attainment of an absolute collective purpose."

Awards

In 1957, Talmon was awarded the Israel Prize, for social sciences.

______________________________________________________________

Jacob L. Talmon, יעקב לייב טַלְמוֹן

נול' 14ביוני 1916 – 16 ביוני 1980, היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

קורות חייו

יעקב טלמון נולד בעיירה ריפין () שבצפון פולין בשם יעקב לייב פליישר, במשפחה יהודית אורתודוקסית, לאמו צפורה לבית ליכטנשטיין ולאביו אברהם, איש עסקים. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה תל אביב. הוא החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, עד שנת 1939. אחר כך נסע לפריז ולמד בסורבון. לאחר כיבוש פריז על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה עבר ללונדון. שם סיים את לימודיו לתואר דוקטור בשנת 1943 בלונדון סקול אוף אקונומיקס.

ב-1949 חזר טלמון לישראל והחל ללמד באוניברסיטה העברית. ב-23 בנובמבר 1961 נישא לד"ר אירינה בוגַאיֶיר, רופאה ילידת פולין, ולזוג נולדו שתי בנות. ב-1960 מונה למשרת פרופסור להיסטוריה מודרנית. בשנת 1957 זכה בפרס ישראל על מחקרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. בשנת 1967 נבחר לחבר באקדמיה הישראלית למדעים. במהלך השנים היה טלמון מרצה ופרופסור אורח באוניברסיטת אוקספורד, במכון למחקר מתקדם בפרינסטון וב-MIT.

לדבריה של פרופ' חדוה בן-ישראל, "פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. השם שטבע והתיזה שהציע, הפכו בין לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית".‏[1] שני הספרים הנוספים בטרילוגיה ההיסטורית שכתב: המשיחיות המדינית - השלב הרומנטי ומיתוס האומה וחזון המהפכה - מקורות הקיטוב האידאולוגי במאה העשרים, תיארו את יסודותיהם של המאבקים האימתניים בין הזרמים והתנועות הפוליטיות במאה העשרים.

בשנת 1980 נפטר טלמון בירושלים במהלך ניתוח לב, לאחר מחלה ממושכת. היה בן 64 במותו. בהלווייתו נשא דברים יריבו הפוליטי ראש הממשלה מנחם בגין. רשות הדואר הנפיקה בול לזכרו ב-24 בפברואר 2004 עם אזכור יצירתו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" בשובל.

דמוקרטיה טוטליטרית

התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מן האירוע המכונן של המהפכה הצרפתית הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית: הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך. שני אלה הובילו כזרמים אידאולוגיים-פולטיים חוצי אומות ויבשות, אל הקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים ולהתנגשות החמושה וההרסנית במלחמת העולם השנייה. שני ענפים אלה ינקו גם מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו. הם הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". שניהם והולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית.

השאיפה לחירות ושוויון שהונחה ביסוד המהפכה הצרפתית, הותמרה במדינות ה"דמוקטטורה" בעריצות המיעוט, אשר טוען שהוא מייצגו הבלעדי של "הרצון הכללי". טלמון הגדיר את התופעה הזאת של זיהוי האמת כאחת ויחידה בפוליטיקה עם הדמוקרטיה בשם "הדמוקרטיה הטוטליטרית", וראה בה את המבשרת והמולידה של הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים.

"הדת החילונית", או "דת המהפכה", הינם מונחים נרדפים נוספים לתיאור מאפייני "אסכולת הדמוקרטיה הטוטליטרית". בנסיונו לפרש את "הפרדוקס של החופש" שבאסכולה זו מדגים טלמון כי הפרדוקס קיים בכך שהאמונה בחופש והשאיפה לממשו מתיישבות עם שימוש באמצעי כפיה. כך הוא מתאר את מהלך החשיבה של חסידי אסכולה זו, הנועד להצדיק את הרודנות הפוליטית ואמצעי הכפיה תוך כדי יישום האוטופיה שרעיונותיה דווקא ליברליים.