Moshe Sneh

Moshe Sneh (Hebrew: משה סנה‎, born Moshe Kleinbaum on 6 January 1909, died 1 March 1972) was an Israeli politician and military figure. One of the founders of Mapam, he later joined the Israeli Communist Party (Maki), and was one of the leaders of a more pro-Israeli split in 1965.

Biography

Sneh attended high school in Poland before studying natural sciences, mathematics and medicine at the University of Warsaw, gaining an MD in 1935. Whilst a student, he was a member of the Yardinia Zionist student organisation, becoming its chairman in 1926, and was also chairman of the Medical Jewish Students Union.

He became the editor of the Nowe Słowo newspaper in 1931, and the political editor of HaYanet in 1933. In 1932 he had been elected to the central committee of the Zionist Federation of Poland, and was a leader of the radical Zionists. In 1935 he also became a member of the Zionist Executive Committee.

He worked as a doctor until 1939, including in the Polish Army following the outbreak of World War II, and immigrated to Mandate Palestine in 1940.

Upon arriving in Israel, he joined the Hagana, and was head of its national staff between 1941 and 1946. In 1944 he joined the Jewish National Council, and was also a member of the Assembly of Representatives. Between 1945 and 1947 he sat on the board of the Jewish Agency, heading its illegal immigration department. In 1946 he became head of the Agency's political department for Europe. Sneh's name was on the British Police's list of people to arrest in Operation Agatha, but he avoided arrest by fleeing to Paris.

In 1948, Sneh joined Mapam and was appointed deputy editor of the party's newspaper, Al HaMishmar, a position he held until 1953. In 1949 he was elected to the first Knesset. Re-elected in 1951, he was part of the group that split from the party in 1953, initially forming the Left Faction, before joining Maki in 1954. He was returned to the Knesset on Maki's list in the 1955 elections, but narrowly missed out on retaining his seat in 1959. However, he entered the Knesset only six weeks after the election as a replacement for Meir Vilner. Re-elected in 1961, Sneh remained in Maki when two of the party's MKs broke away to form Rakah in 1965. He lost his seat in the 1965 elections when Maki was reduced to one seat (most of its vote having gone to Rakah), but returned to the Knesset again in 1969, remaining an MK until his death in March 1972.

His son, Efraim Sneh, served as both Health and Transportation Minister for the Labour Party before leaving the Knesset in 2008 to form his own party, Yisrael Hazaka.

______________________________________________________________

משה סנה

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 - 1 במרץ 1972) איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הוגה דעות, חבר כנסת, מנהיג ופובליציסט.

מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל

משה סנה נולד בפולין בשנת 1909, בשם משה קליינבוים. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כשרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין- "היינט". לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך למנהיג הציונים הכללים בפולין ודגל בהתנגדות לשלטונו האוטוקרטי של יוזף פילסודסקי, תוך מדיניות של שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הפולניות.

במקביל שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד. בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל. הוריו, שנשארו בפולין, נספו בשואה.

"פעילותו במסגרת "ההגנה

בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946, מדובר בתפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, גוף המקביל לכנסת כיום. מדובר בשנים סוערות ביותר, שבהן הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי, אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים - שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי; נציג מהאצ"ל: מנחם בגין; ונציג מהלח"י: נתן ילין מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולות ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית.

בשנים 1946–1947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש מחלקת עלייה ב'. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות. מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים

עם קום המדינה, הצטרף סנה למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה. המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל שולי השמאל, היה מהיר. יש אומרים, שהסיבה לתפנית היה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו. [2] בשנים 1948 עד 1953 שימש כסגן עורך עיתון הקיבוץ הארצי על המשמר. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה היהודית בעיקרה של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובכך שהיה פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי ציוני. היה העורך הראשי של עיתון המפלגה - "קול העם".

בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר רוב חבריה הערבים וקומץ מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י. הסיבה לפילוג הייתה הוויכוח על היחס לברית המועצות וללאומנות הערבית כאשר סנה, יחד עם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס, היה ממובילי הקו הביקורתי כלפי ברית המועצות והלאומנות הערבית.

על פי גרסת ראול טייטלבאום, מי שהיה דובר מק"י וכתב קול העם, הוא היה עד, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, למאמציו של סנה להשתמש בקשריו עם הסובייטים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח סנה כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו במוסקבה כי הערכת המצב שלהם, כי ישראל עומדת לתקוף, שגויה. צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר, לדברי טייטלבאום, לסנה: "חבר סנה, ישראל לא תעז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום". ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקבה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע את דברי סנה ואמר לו להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקבה. ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית. תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו להשפיע על ברית המועצות למנוע מלחמה נכשלו.‏‏

סנה היה חבר בכנסות הראשונה עד החמישית (1949 - 1965) ושוב בכנסת השביעית (1969 - 1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. לקראת נאומיו, הייתה מליאת הכנסת מתמלאת, אף על פי שסיעתו נחשבה למיעוט מבוטל מבחינה אידאולוגית. חברי כנסת שבחנו את יכולותיו של סנה וקראו קריאות ביניים במהלך נאומיו, זכו בדרך כלל לתשובה שהשתיקה אותם בו במקום. סנה נודע בחריפות לשונו וביכולת להשיב מנה אחת אפיים למתנגדים אידאולוגיים בזמן אמת.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח".

בשנת 2003 התגלה, על פי מסמכים של משרד החוץ הסובייטי שפורסמו ברבים, שסנה נהג להעביר מידע לסובייטים, וכי ערב מלחמת ששת הימים נפגש עמו איסר הראל ומסר לו מידע על תוכנית הגרעין של ישראל מתוך ידיעה כי זה יעביר אותו לסובייטים.‏

שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים נודה על ידי ברית המועצות ויתר המפלגות והארצות הקומוניסטיות שהיו נאמנות לה, כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. מזכירו האישי של סנה בחלק ניכר מדרכו הפוליטית היה יאיר צבן, לימים חבר הכנסת ושר הקליטה.

סנה נפטר ב-1 במרץ 1972. על שמו נקראו רחובות וכיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית.

הוא היה נשוי לד"ר חנה סנה, רופאה. בנו, אפרים סנה, היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה וכיום הוא יו"ר מפלגת ישראל חזקה.