Shimon Kristal

I was born in 1925 in Riga ( Latvia), to Nechama (nee Kantor)

and Shmuel Kristal. I was the second child to be born. My parents had a

girl in 1923. She died when still a baby. My father was born in a tiny

shtetl in Lithuania by the name of Klykoliai, to Sima nee Leibson (I am named

after her) and Aharon Kristal in 1892. He was the oldest of eight boys and

one girl. When Shmuel was still a child the family moved to Latvia. (

c 1899) they settled in Auce, Latvia. My mother, Nechama, was the only

girl born to Eliyahu and Gita Kantor of Shavli in 1896. She had five older

brothers. The oldest; Meir Kantor , born c 1875, left Lithuania for

the U.S c 1900. Nechama was still a very young child when he left and

she never met him again. Another brother, Zalman Kantor, went to South Africa. The

three other brothers lived with their families on the same street in

Shavli. They were well to do dealers of produce commerce and greatly respected members of the community .

During my early childhood we lived in the small shtetl Dobele, Kurland

( Latvia). Kurland at the time of my youth was immersed in the German

culture. My first language was German. My parents spoke German and

Russian at home. They were not religious, nor Yiddishists.

My fathers' brothers lived in near by Riga and Libau (Liepaja in

Latvian). My uncle, Avraham Kristal of Riga was very involved with the

revisionist party. He was the Head secretary of the Latvian

revisionist party in Riga, in the early thirties. I was often told how

during my early childhood Ze'ev Jabotinsky picked me up and played

with me (In 1925, Jabotinsky formed the Revisionist Zionist Alliance)

My parents owned a textile store. I was sent to a nursery school

that was run by two German baronesses. My Elementary school was a

public Latvian school. I became flaunt in Latvian while attending the

school. Life changed for us in 1936. The business was doing poorly.

The small town could not sustain such a store and the store became

bankrupt. We moved to Lithuania, to the town of Shavli. Here we lived

with the brothers of my mother. They helped my parents open a textile

store. The store prospered immediately. Life was very different in

independent Lithuania. The Jews spoke Yiddish and their children

attended schools in Hebrew and took tests in Lithuanian. I had to

learn in short time three new languages. I learned Yiddish very

fast, it was much like German. It took me a little longer to study

Hebrew and Lithuanian but after a year I was able to attend the

Gimnasion of Shavli and became a member of the Betar Youth movement.

During my first summer in Lithuania I visited my family in Kovno. For

one month I stayed at the Panemune' Dacha of My mothers' cousin; Dr.

Yeta nee Rabinovitz and her husband, Nachum Levitan.

My father had a brother, Herman Kristal, who studied medicine in

Germany. Eventually he settled in Germany and had a daughter. As

Hitler came to power the situation for the Jewish people in Germany

was very dangers. In the last minute ( 1939) Herman and his family

were able to obtain visas to the U.S and arrived in one of the last

ships to come to America before the war started. He was a physician in New York for many years.

His daughter is in touch with me, she now lives in Virginia.

In 1940 the Soviets annexed Lithuania (in order to "Protect it from

Germany" ). The store was taken away from my parents. Private

ownership was not permitted, people had to form cooperatives or work

for the "party". The Hebrew Gimnasum which I attended became a Yiddish

school. Instead of studying the History of Israel and Zionism, we

studied about the Soviet society and the history of Communism. We were

not permitted to be members of any Zionist organizations.

Germany surprise attack on Russia ( June 22., 1941) took place a few

days after summer vacation started. I had one more year of High

school, but it was not to be…

As soon as the Soviet authorities evacuated to go deep into Russia , our

Lithuanian neighbors started kidnapping

Jewish men and putting them in prison and eventually killing them. My

uncle Bernhardt Kantor ( age 65) with his sons; Yosef ( an engineer,

age 24) and Lyuba ( a pharmacist, age 29) were killed by Lithuanians.

Since my father worked as an accountant for the tannery, our lives

were spared for now. The Germans realized the value of keeping the

factory open and using the Jews as slave workers. I also worked at the

tannery for one year. In November of 1943 they took all the Jewish

children who could not work ( younger then 13) as well as the old and

sick. They said that they are taking them to a safe place. Amongst

them were my cousins Mina and Gita and my aunts Yoana and Lea

Kantor. They were in fact caught in the "old people and children action” by

the Germans during November, 1943. A group of about 500 children and 300 old and sick were shlepped all the way to Auschwitz, where they were all annihilated in a matter a couple of days..

Read the rest of Shimon Kristals' story http://www.eilatgordinlevitan.com/siauliai/siau_pages/siauliai_stor... חבר קיבוץ אפיקים משנת 1948

שמעון נולד בדצמבר 1925 בלטביה, בעיירה דובלה. בן יחיד להוריו נחמה ושמואל. לאביו הייתה חנות בגדים. האם הייתה עקרת-בית. משפחה יהודית מסורתית שקיימה את חגי היהודים כהלכתם ואף הייתה פתוחה לתרבות הסביבה. בבית דיברו גרמנית. שמעון למד בבי"ס יסודי לטבי. יותר מאוחר עברה המשפחה לליטא לחיות בקרבת הדודים, שם למד בבי"ס תיכון עברי. היו לו שנים של ילדות יפה ומאושרת בחיק המשפחה המורחבת. הוא היה תלמיד טוב שאהב ללמוד, במיוחד מתמטיקה וגיאוגרפיה. היו לו חברים רבים, השתתף בחוגים שונים, אהב לקרוא ספרות יפה, ואף הצטרף לתנועת הנוער של בית"ר. בתנועה היו פעילויות שונות הקשורות להתפתחות הציונית וההתיישבות בארץ-ישראל. המועדון של בית"ר שימש מרכז חברתי לנערים הצעירים. שמעון "נדבק" בחיידק הציוני והזדהה עם דרכו. הכל השתנה בשנת 1941 עם פלישת הגרמנים לליטא. תוך זמן קצר הוקם הגטו היהודי והחיים היפים והרגועים הפכו לבלתי נסבלים. שמעון הנער נשלח למחנות עבודה, אז החלה מסכת אין-סופית של ייסורים, רעב, השפלות, ייאוש וחוסר- אונים. בשלהי המלחמה היה במחנה דכאו בגרמניה, וכשהתקרבו האמריקאים לאזור, חיסלו הגרמנים את המחנה והצעידו את האסירים, תשושים ורעבים, לכיוון קו ההגנה האחרון שלהם בהרי טירול. רבים מהאסירים כשלו ונפלו בדרך. מי שפיגר, נורה על-ידי השומרים הגרמנים. לילה אחד, שכבו האסירים לישון בשלג, וכשקמו בבוקר, ראו שהשומרים הגרמנים נעלמו. יותר מאוחר הגיעו הטנקים האמריקאים הראשונים. האסירים עמדו עטופי- קרעים, ונופפו להם בידיהם. החיילים האמריקאים החלו לבכות וזרקו לאסירים ממתקים, סיגריות ודברי מזון. לאחר השחרור הגיע שמעון, כמו ניצולים רבים אחרים, למחנות העקורים בגרמניה. הוא הצטרף לקבוצת ההכשרה של "המעפילים" במסגרת תנועת נוח"מ. הוא רצה לחיות בארץ, להקים משפחה ולגדל את ילדיו כאזרחים ישראלים. אמנם הדודים מאמריקה הציעו לו להצטרף אליהם, אך שמעון היה נחוש באמונתו כי מקומם של היהודים בארץ-ישראל. יחד עם עוד כמה חברים התנדב לפעולות במבצעי "הבריחה", בה הבריחו יהודים במסגרת העלייה הבלתי-לגאלית, ממזרח גרמניה לאיטליה או לצרפת, לכיוון הנמלים לחופי הים-התיכון. בקבוצת ההכשרה פגש שמעון את צילה. הם התחתנו בחתונה צנועה בלווי חבריהם מההכשרה. שמעון לא עלה ארצה עם כל הקבוצה, כי חיכה לאמו שתקבל גם היא רישיון עלייה. רק לאחר כשנתיים הצטרפה המשפחה הצעירה לחברים באפיקים, כשצילה בחודשי הריון מתקדמים עם הבת הבכורה בתיה. שמעון התגייס לצבא, היה בקורס פיקוד של הנח"ל והשתחרר בדרגת סרן. כמה שנים לאחר מכן לחם ב"מבצע סיני". לאחר מכן, הצטרף שמעון לענף התובלה באפיקים ועבד כנהג משאית בענף שהיה אז אחד הגדולים והמכובדים בקיבוץ. בשנים 1961-1960 התגייס שמעון לעבודה בתנועה, למחלקת ההכשרות של איחוד הקבוצות והקיבוצים. אחרי כן, עבר לעבוד בקלת שהפך למפעל חייו. שמעון כיהן כל השנים בתפקידים בכירים וניהוליים במפעל, אך בעיקר התמסר לשיווק ופיתוח המוצרים. במסגרת עבודתו יצא לרחבי העולם, מצפון אירופה ועד אפריקה, כדי להביא את "בשורתה" של קלת לשווקים רבים ככל שניתן. היו אלה ימי הזוהר של קלת, אך הבעיות היו מורכבות מאד. שמעון ידע להתמודד עם מורכבות הבעיות והקשיים, בנועם הליכותיו, בקשירת יחסי ידידות, אמון והערכה, בראייה רחבה וחכמה וביכולת לקבל החלטות וליישמן. בנוסף, הוא אף שימש בתפקיד מא"ז הקיבוץ, והשתתף כחבר בוועדות שונות כמו: ועדת דירות, ועדת נסיעות ועוד. באפיקים נולדו לשמעון וצילה ארבע בנותיהם – בתיה, אורנה, ענת ויעל. שמעון היה אב מסור ודואג והבנות הפכו ל"גולת הכותרת של חייו". המשפחה הייתה חמה ומאושרת. בשנים האחרונות חלה שמעון במחלה קשה ואושפז ב"בית אשלים". כאן זכה לטיפול מסור, כשצילה ובתיה נמצאות כל הזמן לצידו לתמוך, לעזור, להקל ולהאיר במידת האפשר את האפלה שהשתלטה על חייו, עד שנגאל מייסוריו, והוא בן 89 שנים. 67 שנים היה חבר קיבוץ אפיקים. תם סיפור חייו של שמעון – סיפור חיים עשיר בפעילות ויצירה, בהתמודדות וניצחון, ובאהבה ואמונה גדולה.

הניח: אישה – צילה, בנות: בתיה, אורנה, יעל וענת, נכדים ובני משפחה.

יהי זכרו ברוך.