Yermiyahu Bokser Boxer

http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/5/2139

נולד בראשון-לציון בשנת תרמח (1888) לאביו אהרן ולאמו שרה בת ישעיהו זאנוויל (אחותו של ראובן לרר, רוכש ומיסד נחלת-ראובן, היא ואדי-איל-חנין, לאחר כך נס-ציונה.)

בהגיעו לגיל שנה אחת עברו הוריו לגור בואדיאיל חנין, בשנת 1889.

בראשית השתקעותם במקום גרו בחצרו של ראובן לרר ששמשה בכלל חצר-מגורים לכל ראשוני המיסדים. שם עברו עליהם כל תלאות וחבלי הקליטה במקום החדש, שהיה איזור ביצות, ובמצב סניטרי קשה בשל חוסר רופא ובית-רפואות וקשיי הקשרים עם שלושת המושבות העבריות שכבר היו קיימות אז ביהודה, בשל חוסר דרכי תחבורה ורחוקן של הנקודות אחת מהשניה, ולבטיהם של המיסדים, אנשי תרבות שנקלעו

לערבות שממות מדבר ולבין תושביו הפראים. הקדחת אכלה בהם בכל פה, מחלת העיניים הטילה מומיה, והערביים הפראיים - עשו במיטב יכולתם לעזרת המדבר במלחמתו בתרבות.

את חנוכו קבל בבית הספר העממי בנס-ציונה (אשר שמו עוד טרם נקרא עליו אז, כי בתי-ספר אחרים לא היו בכלל בארץ) בהדרכתם החנוכית שק המורים : צבי הוכברג (אשר ביחד עם אחיו שמואל התמסר ללמד את ילדי המושבה). בגיל י"ג נכנס - בתור בוגר בית הספר ומוחזק

כמבוגר מושלם בלמודים, - לעולה של הפרנסה העבודה. ובהיות ושכר העבודה בנס-ציונה לא היה בו משום רחבות יתרה - היה מוכרח לנדוד למען חפש פרנסה - לראשון-לציון. את הקיץ עשה בעבודה בנסציונה בפרדסי הבארון והפיק"א, ואת החורף בראשון לציון בזמירה בגפנים בכרמי אהרן וברוך פפירמייסטר

בהגיעו לגיל 20 שנה נשא לאשה את רבקה בת ר אבא טפר (מראשוני נס-ציונה).

בהיות עוד אביו חסר כל נסיון חקלאי בימים ההם היה נועץ בעבודה החקלאית ובענין עתידו החקלאי בידידיו החקלאים הותיקים והמנוסים בראשון-לציון אלחנן שליט ונפתלי הלל. הללו יעצוהו לדבר על לב

של אביו שיקבל מאת דודו ראובן לרר חלקת אדמה על פסגה רמה למטע כרם גפנים. ואמנם קבל אביו מאת ראובן לרר שטח של שלושים דונם על גבעה רמה אדמת טרשים וסלעים, שהכשירוה ויטעוה כרם ענבים.

את כספי ההלואה שקבלו מהפיק"א לנטיעה השקיעו בכרם שצמח. יפה, אבל יבולו זעום היה. וכאשר נפטר אביו הגיע החוב שהצטבר על-ידי הוצאות הכרם להון שנחשב בימים ההם לעצום. וירמיהו הכניס עצמו בעולו - לפרעונו.

עוד בהיותו בן י"ז התחיל לגדל משתלות של עצי הדר ואקלפטוסים. משתלותיו יצאו להן מוניטין בסביבה, ורבים נהרו אליו לזכות בזנים המשובחים משלו. המנוח אהרן אייזנברג, שנהל אז את מטעי הפרדסים בחפצי-בה, חדרה, קנה משתיליו לנטיעתם של מטעים אלה. רבים מאנשי השם שבפרדסנים ואף גם מהערביים היו ללקוחותיו. כאשר אסף על-יד סכום כסף נכר קנה מיוסף פלדמן (גיסו) כרם ענבים אף גם הוסיף. ובתקופת משבר היין ועקירת כרמי הגפנים, רכש עד 30 דונם אדמה. ובשבוע בו התחתן נגש לנטיעת פרדסו הראשון על שטח של 30 דונמים. בפרדסו זה היתה הצלחתו רבה, כי הוא הניב 200 תיבות לדונם. ויהי לנושא להתענינות. אחד הפרדסנים הידועים, המנוח יעקב גינזבורג, מפתח-תקוה, התענין מאד לדעת במה משתמש הוא כדי שפרדסו יניב פירות יותר משיש עלים על העצים. כי נוסף על ה-200 תיבות לדונם פירות משלוח - עוד היה מוכר גם בררה שהכניסה לו 600 - 500 ל"י לשנה. המנוח יהודה גורודיסקי, שהיה אחר כך לנשיא המועצה הראשונה ברחובות, וסוחר פירות, היה קונה ממנו את הבררה שלו (בררה - פסולת ההדר שלא הצליחה למשלוח לחו"ל). פרסומו של פרדסו הביא לו מקור משנה להכנסה, הלא הוא ה"רכב", שרפאל כהן, הפקיד הראשי של הפיק"א בשומרון, היה בא מזכרון-יעקב לקנותו ממנו למען הרכיב ברכבו את פרדסי הפיק"א בנזלה, שע"י זכרון-יעקב.

הצלחתו דרבנה אתו, ויהא מוסיף לרכש קרקעות מאת ערביי הסביבה מאדמות הכפר הערבי קוביבה, מאת השייך שאפיק ואמו, גם אצל מוסה שאהין המפורסם קנה 141 דונם ויהי הראשון שנטע פרדס באדמות קוביבה.

בימים ההם עוד טרם היו טרקטורים בארץ, ולחריש עמוק והשמדתם של היבלית היו משתמשים בכח סוסים לחריש. 10 זוגות סוסים היו רותמים למחרשה מעמיקה. וכך הכין גם הוא את אדמותיו לנטיעת הפרדסים.

נוסף על פרדסיו הקים בנס-ציונה גם משק חלב. 35 פרות היו לו. אך לכשפרצה המלחמה העולמית הראשונה של שנת 1914 - ומחיר הבקר עלה במפתיע עד כי פרה שהיתה נקנית ב-5 לירות מחירה עלה ל-50 ל"י - מכר את פרותיו ובתמורתן רכש עוד 100 דונמים קרקע בצרפנד איל-חרב. צעדו זה גרם לו להיותו נלעג ע"י ידידיו, על שהמיר פרות חולבות באדמות בור שלא נעבדו מעולם. אבל הוא המשיך בדרכו. גם באדמה זו חפר באר ומכון דיזל למים קנה ונטע פרדס נוסף בשטח של 100 דונם, ויבולו של פרדס זה היה גם הוא למעלה מן המשוער.

כתוצאה מפרסומו ומהמוניטין שיצאו לו כמומחה בקרקעות בכלל ובפרדסנות בפרט נתבקש ע"י רבים שיעזור להם בגאולת קרקעות ונטיעת הדרים וירד לשם כך לאשדוד בדרום.

קבלת הפנים הראשונה בה נתקבל באשדוד, בבואו לשם בלויתם של השייך שאפיק מקוביבה ומאיר קומרוב מנס-ציונה - היתה זעומת פנים ואויבת. את השייך שאפיק כינו שם בכינוי "מנוול" וטפלו עליו חטאת בעזרתו ליהודים לגזול את אדמות-קוביבה, ובהטיחם עליו את הרצון לכפות גם עליהם, בני אשדוד, את מכירת קרקעותיהם ליהודים. ברד האבנים שפגע במכוניתם בה נסעו - כבד היה, ומצבם היה כדי סכנה רבה. ברגע קריטי במאד ירד ירמיהו מן המכונית ובפנותו בקריאתו אל זקני הכפר קרא בקול גדול בערבית: "אייכם אתם הזקנים, המוחזקים בתור מכניסי אורחים ושמכם הטוב הולך לפניכם. הן בני אב אחד הננו, ובארץ זו נולדנו כולנו, באנו אליכם כאורחים, ואתם פוגשים אותנו באבנים, בשם אללה הפסיקו! מיד הופיעו הזקנים והשייכים ויגרשו את האספסוף, ויכניסום ל"מדאפה" - (חדר קבלת האורחים) - כבדום בקפה והגינו עליהם מפני המתפרצים.

לאחר זמן קצר הופיעו נציגי אשדוד בביתו בנסציונה בהצעה למכירת קרקע משל אחד השייכים. אז קנה שם את 50 הדונמים הראשונים במחיר 13 לי הדונם. לאחר מכן עשה באשדוד משך תשעה חדשים רצופים, בהם קנה כ-2500 דונם. מן האדמה הזו מכר לאכרי נס-ציונה והסביבה וליהודים מבני בריטניה, והשטח כולו נטוע פרדסים כי גם מים בשפע נמצאו שם. לעצמו נשארו לו מן האדמות האלה 375 דונמים שנטעם פרדס לעצמו.

בפרוץ הפרעות בארץ בשנת 1936 עקרו הערביים בפרדסו 2000 עצים. אך הוא חזר ונטעם מחדש.

גורלם של הפרדסים האלה, שמרוחקים היו אז מן הישוב היהודי, הוקשה עוד יותר ע"י הדרכים המשובשות שהיה הכרח להשתמש בהן למען הגיע אליהם, בהעדר כבישים ודרכים סלולות בכלל. בפרוץ מאורעות 1939 שבו הערבים ועקרו 4000 עצים. אך הוא שב ונטעם שוב. ואת הפרדס חילק בין ילדיו.

בשנת 1947 הוצע לו סך 13000 ל"י עבור פרי פרדסו שבאשדוד. אך הוא סרב, והחל בקטיף ובאריזה בעזרת בניו, אבל לאחר ה-29 לנובמבר 1947 המפורסם בשל הכרזת האו"ם שהוכרזה בו, לכשהתחילה השתוללותם של הערבים בארץ, ביום בו סיירו בחורי ראשון-לציון בחולות בגבולות ערב אבו סווייר, ונטבחו שם - בו ביום עטו הפורעים גם על פרדסיו, קטפו פרים, שדדו את המכונות והאינוונטאר, בזזו את הבנינים שהיו בפרדסים, הסיעו משם 3000 מטר צנורות השקאה בני 8 ו-4 שעקרום מתוך האדמה

ואת הבנינים פוצצו לבלתי השאיר בהם אבן על אבן.

ב-15.6.1949 חזר לאשדוד ושיקם את הריסות פרדסו. כיום מתפרנסות שם 14 משפחות.

משחר ילדותו אהב להיות מעורב בצרכי צבור ולהיות למועיל לכלל. כידוע נוסדה נס-ציונה על ידי היזמה הפרטית, ושנים רבות לא היתה לפקידות הבארונית ולפיק"א דריסת רגל במושבה זו. תושביה, אחרי משפחת הלררים, היו פועלים שחיו על שכר עבודת יומם שעבדו בראשון-לציון וברחובות. ולאט לאט הסתדרו והקימו משקים זעירים על שטחים בני 10 עד 25 דונמים למשפחה מרובת ילדים.

בגדול הבנים התעוררה שאלת הפרנסה. כי קשה היה למצוא עבודה בתוך אוכלוסיה ערבית מרובה, ששכר עבודתה היה מינימאלי עד כדי פת לחם חרבה. וקשה היה ליישב את שאלת האחזותם של בני המושבה, במקום. ירמיהו שגילה את מקום התורפה שבשאלה כאובה זו התחיל, מבעוד גילו הצעיר, בצוות ובשתוף פעולה עם מאיר קומרוב, צרקוב, סלובס וזייצוב לדאוג לפתרונה של שאלה זו. פעמים לאין ספור נפגשו לשם כך עם הנרי פרנק בא כח הבארון והפיק"א בארץ, וה"ה אברביה, אלברט ענתבי, פרג'י, אך לא רק שלא מצאו אוזן קשבת אלא שאף גם שטח של 600 דונם אדמה שערביי צרפנד-איל-חרב גזלום בחוזק היד מאת דודו ראובן לרר - (הקושאנים נשארו בידי לרר ובידי אלה מאכרי נס-ציונה שקנו את האדמה ממנו)עמדה היק"א לרכשם מן הערביים, וכבר היתה במשא ומתן לחלוקה בינה לבינם ורק הודות להתערבותו הוא ומאיר קומרוב בדבר ע"י העו"ד דוד מויאל לא יצא הדבר אל הפועל. למרות עמדתה השלילית של הפיק"א, שעמדתם של שני האכרים מנס-ציונה הדהימה אותם, שוכנע פרנק לאחרונה ע"י תקיפות עמדתם והסכים, לתת מן האדמה הזו לצעירי נס-ציונה 15 דונם לאיש, כדרישתם הוא וקומרוב.

גם לסוכנות ולקה"ק פנה בדרישה להפריש 600 דונם מאדמות קוביבה לצעירי המושבה והצליח. ולאחר ששתי החלקות כבר היו בידיהם, דרש מצעירי המושבה (בני-האכרים) שיותרו על 600 דונם לזכותם של תושבי ופועלי המושבה הותיקים. לאחר שאלה קבלו עליהם את הדין הזה ברצון טוב, הודיעו על כך גם לסוכנות, ואם כי זו דרשה חלוקת האדמה בין הפועלים בכלל, מבלתי תת דין קדימה לפועלי המושבה, עלה, בידם לשכנעה לאחרי מלחמה קשה. כתוצאה מכך נוסד מושב העובדים בית-עובד בשכנות למושבה.

פרשה מיוחדת בפני עצמה היתה קניתם של 14000 דונם מאדמות קוביבה בשכנות לנס-ציונה שהוטלה על העו"ד דוד מויאל , במחיר של 4,750 לא"י והוא אף גם קנה אותם. אבל לשם גמר הקניה ביקש להקציב לו עוד סך של 1,250 לא"י לדונם. כי לפתע הופיעו האפנדים שוקרי תאג'י ועצם ביי סעיד ( ראש עירית יפו) ועוד כמתחרים. אבל מ. מ. אוסישקין התנגד בכל תוקף לתוספת זו בטענו שהאדמה גרועה היא ואינה עולה בד בבד עם המחיר. ואף גם לותר על הקניה כולה היה מוכן. אז התערב ירמיהו בדבר בהוכיחו כי אין הדברים נכונים, בראיה כי עצם ביי סעיד קנה 500 דונם מאדמה זו במחיר שבע לא"י הדונם. - (בוקסר עצמו קנה גם את האדמה הזו מאת עצם ביי עבור תמרקין ושות'). לכשנוכח בעקשנותו של אוסישקין, כינס את בני המושבה, שסיפקו את ההפרש של 1,250 לא"י לדונם, בתנאי שתופרשנה להם שתי חלקות בשווי להפרש הדמים. ואת הסכום הזה של 14000 לא"י הביא לפני אוסישקין ויהודה גור בצירוף פרטי-כל מבני נס-ציונה ושיק של "פרדס". ואז רכשה הקה"ק את האדמה. על אדמה זו נוסדו הנקודות "נטעים" "בית-חנן", "בית-עובד", "משקהפועלות", "כפר-אהרן" ו"טירת-שלום".

ב-1930 טפל בגאולת השטח שמעבר לכביש הראשי שהיה שייך לערביי צרפנד-איל-חרב ולאפנדים שוקרי איל תאג'י ואחיו חוסני ונששיבי וכו'. מאדמות אלה קנתה הפיק"א 20 "חוסות" אדמה מושע, מתוך 500 "חוסות" עבור אנשי ראשון-לציון. למען הגביר כחם של היהודים בשטח זה, יסד בוקסר בשתוף פעולה עם ברוך היימן, אהרן לייב צ'רקוב, מאיר קומרוב, יוסף סמל - (זמל) - ועוד חברת מניות ורכש עוד 20 "חוסות", וכך גדל מספר ה"חוסות" היהודיות במקום עד ל-40. בוקסר מזכיר לטובה את הערבי עבד אל-רחמן ביי איל תאג'י הזקן, תושב נס-ציונה, שעזרתו רבה היתה בגאולת קרקעות מידיים ערביות ליהודיות, ולא בשל מתן שכר. ואת זאת ביצע בימי מתיחות ומהומות לבין יהודים וערביים. לפי החלוקה הוקצה לחלק היהודי שטח שרחבו לא עלה על 15 מטר בלבד עד לנקודה הגרמנית "שפון", ורק הודות לזחיחות הדעת של בוקסר ובקיאותו במנהגי ערב עלה בידו, בעזרתו של עבד-אל-רחמן ביי תאג'י לצמצם את האורך של החלקה ולהרחיבה. עי כך שבחלוקה יקבלו הערביים מהאדמות הסמוכות לכביש כדי 40% - והיהודים כדי 60%. ולחלק היהודי בחר את הצד הצפוני של הכביש. ההסכם, בהצלחתו, הפליא את פקידי פיק"א.

על חלקה זו הוקמה שכונת התושבים החדשה מעברו השני של הכביש.

עוד 20 דונמים קנה מאת איבראהים אל תאג'י למגרשים לבני נס-ציונה, ועוד 100 דונמים מאת שיך הכפר צרפנד איל חרב אחמד מחמוד חמדן, שנמסר לפועלי נס-ציונה לבנינים. במו"מ זה שיתף את נציג הפועלים שוורצברג. את הכספים לקניות אלה השיג ע"י הבנק המרכזי למוסדות שתופיים בא"י באמצעות הלואה וחסכון נס-ציונה.

פעולת עזרתו למושבתו ולתושביה ואזרחיה נתנה תמיד מבלי כל הפליה מעמדית. אף גם בימי המאבק בא לעזרתם של חברי ההגנה, אצ"ל ולח"י מבלי כל משא פנים למי שהוא מהארגונים באופן מיוחד. (ואפילו לפני שלטונות המנדט בפניתו הישירה לנציב העליון).

במשך שנים רבות היה יו"ר הועד בנס-ציונה, עד להיותו למועצה מקומית.

עד היום הנו חבר בהנהלת התאחדות האכרים.

כתב מאמרים ב"דואר היום" ו"הבוקר".

צאצאיו: שרה , אשת בנימין קראפט (פרדסן בנסציונה), מרים אשת יעקב ילובסקי (פרדסן בנס-ציונה), רחל אשת זאב נחמן (פרדסן בנס-ציונה), יצחק (חקלאי בנס-ציונה), אברהם (חקלאי בנס-ציונה), חנה אשת מרדכי לרר (חקלאי בנס-ציונה), תחיה אשת יוסף שוסטר (נהג בדרום-יהודה.).