Yosef Yehoshua Rivlin

né le 18 décembre 1837?

http://collections.tourolib.org/gsdl/cgi-bin/library?e=d-00000-00--...

http://www.rivlinfamily.com/index.php?option=com_content&task=view&...

http://www.rivlinfamily.com/index.php?option=com_content&task=view&...

יוסף ריבלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף ישעיהו ריבלין (1837 לערך - 1896) היה מראשי הקהילה היהודית בירושלים במאה ה-19, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר במפעל היציאה מהחומות.

מעורבותו ביציאה מהחומות

ריבלין היה נכדו של רבי הלל ריבלין משקלוב, אחד מתלמידי הגר"א הרבים, שעלו ארצה בשנת 1809, מתוך כוונה להקביל את פני המשיח הממשמש ובא. התפיסות הקבליות והמשיחיות, שרווחו במאה ה-19, הביאו ארצה חסידים כמתנגדים, ותפיסות אלו היו הגורם המכריע שהניע את העולים, את בניהם ואף את נכדיהם להרחיב את גבולה של ירושלים ולבנות שכונות חדשות מחוץ לחומותיה.

יוסף ריבלין הושפע רבות מתורת סבו, ופעל כל ימי חייו להגשמת "מצוות הרחבה" - הציווי ההלכתי להרחיב את גבולה של ירושלים לקראת בוא המשיח. במשך שנים ארוכות עמד ריבלין בראש ועד הכללי כנסת ישראל שאיחד את כל קהילות האשכנזים בירושלים (ולמשך תקופה אף את קהילות הספרדים), ובמסגרת זו היה מעורב בהקמת שכונות יהודיות רבות מחוץ לחומה, עד כי כונה ביידיש: "רבי יושעה דער שטטלאך מאכער" (רבי יושע בונה השכונות). בין השכונות שלהקמתן היה אחראי במישרין ניתן לציין את נחלת שבעה, שכונת בית דוד, מאה שערים, זיכרון טוביה, שערי צדק ועוד. יש הזוקפים לזכותו את הקמתן של 16 שכונות בירושלים, ואת הצלתם של מאות עניים מרעב וממחלות.

דבקותו במטרת יישוב היהודים מחוץ לחומות, אף בסיכון עצמי (הוא התגורר 32 חודשים לבדו בנחלת שבעה, עד שהצטרפו אליו אחרים), הביאה לביקורת כלפיו מצד חלק מאנשי ירושלים, הן בשל הסיכון, והן בשל השימוש הנלוז, לדעתם, בשימוש בכספי החלוקה. המגורים מחוץ לחומה באותה עת היו אכן מסוכנים, בעיקר בשל חשש מפגיעתם של שודדים ואנשי חרב. באחד הימים הותקפה אשתו של ריבלין, ששהתה לבדה בבית בנחלת שבעה, על ידי אנס ערבי, ולמרות שהצליחה להתגבר עליו, הבהלה שאחזה בה הביאה למותה ("מוסד היסוד", עמ' 188 הערה 30).

המניע האידאולוגי

ריבלין ראה בפעולותיו מעשה הצלה ליהודים הדחוסים בצפיפות בין החומות, ומשלמים שכר דירה מופרז לבעלי הבתים המוסלמים, אך בעיקר ראה בפעולותיו, כאמור, מעשה של קירוב המשיח וקיום ציווי אלוהי של "מצוות הרחבה". הוא העלה על הכתב מאות שירים, המבוססים כולם על סודות ורמזים קבליים, ובהם שטח את הסיבות לפעולותיו. באחד השירים יצר פראפראזה על המילים "רב לך שבת בעמק הבכא" מתוך המזמור לכה דודי, ואף רמז בראש השיר לשמו:

"רב לן שבת בחצרי בני נכר, ידם בכל ושכרם מאמירים

בני שרה בתוך בני הגר, במחשך שוכנים ובחלאם נגועים.

"לב עולמנו" קיומו ומרחבו, אך במכון לשבתנו כי נכונן לנו,

נאות דשא על הירושלים, במרחביה נוכח ה"ר צבי קדשנו.

– פרזות תשב ירושלים, בתוך ברית אבות בסערת אליהו, שנת תרט"ו

בשיר אחר, בו הוא מתייחס לחומות העיר כשלשלאות כובלות, וכגלות בפני עצמה, כתב:

את מוסרותיה ננתקה חומת האבן, ה' חומת אש לה פרזותיה,

לקרוא "ישועה" חומותיך... ו"שערייך" תהילה אות לאור אליה,

תהי כ"עיר שחוברה לה יחדיו", פרזות ירושלם על כל ארץ החיים,

יחדיו הרי "יהודא השרון והכרמל" ב"חומותייך ישועה" כולם מוקפים".

– ברכת ה' בבית ובשדה, שם, עמ' 38

אחרית ימיו

במשך שנים ארוכות נדד ריבלין בין השכונות שהקים, וגר בכל אחת מהן. לאחר מות אשתו הראשונה (לעיל) נישא בשנית ונולדו לו בנים ובנות. בני משפחתו סבלו מאוד הן בשל המעברים הרבים והן בשל מצוקתם הכלכלית הקשה, עקב התעקשותו של ריבלין להוכיח כי כספי הציבור שבידו נתונים לציבור בלבד.

בשלהי שנת תרנ"ו (1896) נפטר והותיר את משפחתו בחוסר כל. רבים ספדו לו, וביניהם יחיאל מיכל פינס אשר הכביר מילות הספד על חברו הטוב מעל דפי עיתון החבצלת. שמו של ריבלין הונצח לאחר מותו בקריאת אחד מרחובות נחלת שבעה על שמו. הייתה זו מחוות הנצחה ראשונה מסוגה, שכן הוא התעקש כל ימיו שלא ייקרא דבר מכל שבנה על שמו.

כתביו

ריבלין פרסם, כאמור, מאות שירים, אותם הוציא לבסוף בספר שנקרא כתב "ברית אבות בסערת אליהו". בספר פזמונים זה ביטא את עקרונות הגאולה על פי הגר"א, אותם למד מסבו. הספר יצא בכמה מהדורות, שהאחרונה שבהן כוללת שירים שנכתבו על ידי צאצאיו ברוח פזמוניו.

בשנת 1966 ראה אור קובץ ממאמריו, שנקרא בשם "מגילת יוסף".

לקריאה נוספת

   * אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד - תולדות ועד הכללי כנסת ישראל, ירושלים תשי"ח (1958)

   * ברית אבות בסערת אליהו - ספר הפזמונים לרבי יוסף ריבלין

ראו גם

   * הלל ריבלין

   * משפחת ריבלין

   * נחלת שבעה

   * שכונת בית דוד

   * היציאה מהחומות

   * עליית תלמידי הגר"א

קישורים חיצוניים

   * כתבי יוסף ריבלין בפרויקט בן-יהודה

גליונות שבת הראי"ה החל מגיליון פרשת בא תשס"ט ואילך.

סןפר ומנהל הוועד הכללי

ממיסדי השכונות החדשות מחוץ לחומה

יוסף ריבלין (ר' יושעה)

נולד בירושלים, בשנת תקצ"ח (1838), לאביו הרב אברהם בנימין (שעלה ארצה בשיירה השלישית של עולי "חזון ציון" והיה מפקח הת"ת) בן הרב משהריבלין ("ר' משה מגיד" משקלוב, שעלה ארצה בשנת תר"א להציל את הישוב מהתמוטטות ונתמנה מטעם ראשי כולל הפרושים ברייסין ובוילנה למנהיג העדה ולמגיד מישרים בירושלים ולמשכין שלום בישוב) בן רבי הלל ריבלין (מראשי עלית הפרושים, תלמידי הגר"א בשנת תקס"ט, ראב"ד ראשון לעדת האשכנזים הפרושים בירושלים, מאבות הישוב האשכנזי בירושלים, ממיסדי תנועת "חזון ציון" של תלמידי הגר"א לחידוש הישוב האשכנזי בארץ ובירושלים), ולאמו שפרה.

למד בחדרים ובישיבת "עץ חיים", גדל בילדותו על ברכי אבי-אביו וספג לתוכו את משאת-הנפש של שלשת הדורות שקדמו לו בארץ להגשים את חזון רבם, הגר"א מוילנה, לחדש ולחזק את הישוב בארץ ולהכינו ולהכשירו לקראת הגאולה השלמה, ועוד מגיל צעיר הרגיש בנפשו יעוד להשלים ולשכלל את מפעל האבות, יעוד שלא נתן לו מנוח וכך החל להגות בראשונה

את הרעיון להוציא למרחב את הישוב מהמחנק אשר בין חומות העיר העתיקה ומהתלות בשרירותם של הערבים משכירי ה"חצרות" ולהרחיב את משכנות ישראל מחוץ לחומה ובכל הארץ, - בו בזמן, שהיתה סכנה ליהודי להשאר אחרי שקיעת החמה מחוץ לשערי העיר הסגורים בלילה מאימת שודדים ורוצחים.

כשנתארש בשנת תר"טו עם שרה ציפה בת ר' יהודה ליב גולדשמיד , הודיע לה באמצעות אחיה, ר' משה יצחק גולדשמיד , מטובי העסקנים בירושלים ומרחיבי ישובה, שבדעתו ליסד ישוב חדש מחוץ לחומה ולהתישב בו ראשונה. המשפחה נבהלה ואמרה לבטל את השידוך, אך הכלה אמרה שהרעיון מוצא חן גם בעיניה. משפחתו חשבה, שרעיון זה בא לו מאת "דיבוק המדבריות" שנכנס בו ומושך אותו למקומות שוממים, ולעצת הגאון מהר"מ אוירבאך עשו בעזרת "מומחים" כל מיני סגולות ולחישות לגרש ממנו את הדיבוק, אך לשוא.

אחרי חתונתו המשיך ללמוד חצי היום בישיבת "עץ חיים" ואצל הגאון ר' משה יהודה ליב מקוטנא, בעל "זית רענן", ונוסף לכך עבד כעוזר בכתיבה לקרובו ר' יוסף יואל ריבלין סופר כולל הפרושים ובעבודת תעמולה שבכתב למען יסוד "בתי מחסה" ובנין בית-הכנסת "החורבה". כך נתקרב לעסקנות צבורית ובהיותו מחונן בכשרון של נואם מלהיב ומשכנע החל להשתמש ביכלתו שבכתב ובעל-פה לרכוש עוורים להגשמת רעיונו.

עוד בתרט"ו פרסם מכתב חוזר בדבר חובת בנין ירושלים והסתמך בו על רמזים וגימטריאות בכתבי הקודש, שהיה מצליח למצוא אותם בכל פסוק שביקש והיה כותבם במכתבים, על ניירות פנויים ועל כתלי בית-הכנסת והישיבה ואפילו על סדינים, כי רעיון זה רתח וגעש בקרבו ולא נתן לו מנוח. רבים חשבוהו למשוגע, והראשון שהסכים לדעתו היה ר' אריה ליב הורביץ ("לומזר"). הגאון רבי שמואלסלנט לא נחפז להסכים לו, אך "שמר את הדבר" כחלום טוב שעתיד להתקיים.

בתרי"ז יסד חברה בשם "בוני ירושלים" לשם שיכון מחוץ לחומה, החל לאסוף חברים שיחתמו על הסכמתם לכך ושלח בענין זה מכתבים לקרוביו האמידים בשקלוב ובמוהילב, למרכז הכולל ולועדים למען ארץ הקודש באמסטרדם ובלונדון ולאישים שונים בחו"ל. בראות כמה מידידיו וקרוביו שהוא מתחיל לעסוק ברצינות ב"שטות" זו, כתבו לקרוביהם ברוסיה, שיזמינוהו שמה לזמן-מה, כדי שבינתים תתנדף מחשבה מטרידה זו ממוחו. ואכן הזמינוהו שני דודי אביו: הגביר ר' שמריהו לוריא ממוהילב (חתנו של רבי הלל ריבלין , "החזן ציון", וחותנו של הרי"מ פינס ) והגביר הגאון רבי שלמה זלמן ריבלין - ואף שלחו לו להוצאות הדרך. (אתו יחד נסעו אז ר' מיכל הכהןויואל משה סלומון , שנסע ללמוד את מלאכת הליטיגרפיה).

קרוביו לא גירשו ממנו את ה"דיבוק", אלא

להיפך - נדבקו בו גם הם, ואף אספו 800 רובל, שהופקדו אח"כ בקופת כולל הפרושים וכיסו חלק מן ההוצאית הכלליות לרכישת האדמה לשכונה הראשונה נחלת שבעה. כשחזר מרוסיה הצטרפו אליו אף אנשים בעלי משקל בצבור של אז, הובאו לו הצעות בדבר קרקעות למכירה והיה טורח לסייר ולמדוד את הקרקעות ולבדוק את הזכויות" שעליהן, כדי שהקניה תהיה נקיה מכל עוררין.

בו בזמן כבר החל לכתוב בעתונים למען ירושלים ובנינה וכתבות מהארץ ובעניני הישוב והצבור. הוא כתב בעתונים; "המגיד", "הלבנון", "הכרמל", "העברי", "חבצלת", "המליץ", "הצפירה", "הצבי" ועוד, בחתימת שמו ובכינויים שונים (אחד מהם היה "אדי"ר", ר"ת: אלה דברי יוסף ריבלין). וכבר בגיל צעיר ניכר בו מי שעתיד להיות סופרה ושופרה של ירושלים הקמה לתחיה והנבנית.

בגיל צעיר החל לעסוק בפועל בעניני צבור, השקיע מרץ רב באיחוד כל הכוללים האשכנזיים ב"ועד הכללי - כנסת ישראל" (בתור המוסד הישובי העליון ובכוונה לעשותו שלב ראשון לאיחוד כללי גם עם הספרדים) בנשיאותם של ראשי הרבנים, והוא היה המזכיר והמנהל בפועל של ועד זה, שהיה אז המוסד העליון של הישוב האשכנזי, ואף יצג אותו בפני השלטונות הן בעניני יום-יום והן במקרים קשים מיוחדים, כגון במשלחות לבקש ביטול גזירות לגירוש יהודים נתיני חוץ (או עולים "בלתי חוקיים"), ובאחת מהופעות אלה אף ויתר על חסותו הבריטית כדי להוכיח לפחד. שהיהודים יהיו נתינים נאמנים לשולטן ולא כדאי לגרשם. בעול הנהגת מוסד מרכזי זה והמוסדות הקשורים בו משך עד סוף ימיו במסירות ובעמל רב, ואף לנוכח חצי-רעל של שטנה ובקורת זדונית מצד יריבים ומקנאים. ומשנפטר בתרכ"ו קרובו ר' יוסף יואל ריבלין נתמנה גם לנהל את עניני הכספים של כולל אמסטרדם והכספים הבאים מאנגליה ומסיר משה מונטיפיורי , שהוקיר אותו מאד והתחשב בעצותיו לטובת הישוב. וכל זה בשכר מועט ובנקיון כפים תוך חיי דחקות.

כעבור שנים אחדות אחרי חתונתו נתאלמן מאשתו הראשונה ואז נשא את מרים בת הצדיק רבי משהפיזיצר מבריסק (הסבא של הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי ושל רחל אשת ר' שמעון רוקח איש-יפו).

תוך עבודתו הרבה בעניני הצבור לא חדל מפעולתו למען בנין ירושלים שמחוץ לחומה, ואחרי נסיונות שונים ביסוד אגודות וברכישת קרקעות, קנה סוףסוף יחד עם עוד ששה חברים (ר' מיכל כהן , ר' יואלמשה סלומון , ר' חיים הלוי קאוונער , ר' יהושע ילין, ר' לייב הורביץ לומזר ור' בייניש בן הרב שמואלסלאנט ) את הקרקע שבנו עליו את השכונה נחלתשבעה , על שם מספר שבעת החברים. לשם הסואה, למנוע הפרעות והבשלות מצד הערבים בעלי הבתים בעיר, אמרו שהקרקע נקנה לגידול חטים לצרכי מצה שמורה. ר' יוסף היה הראשון שבנה את ביתו ויצא לדור בו יחידי בשדה מחוץ לעיר, ואחרי שהוכיח בזה, כי אין סכנה לדור מחוץ לחומה, פג פחדם של יהודי ירושלים והחלו יוצאים למרחב. כשנבנתה שכונה זו החל פועל למען בנין שכונות נוספות והיה נוהג למכור את ביתו ויוצא לבנות לו בית בשכונה חדשה ולדור בה בראשיתה וגם לארגן את מוסדות הצבור בה ולתת שיעורי תורה בבית הכנסת שלה. הוא היה המארגן של הקניות והבנין, עוזר למשתכנים בסידור הלואות ונכיונות מהחלוקה, וכך עבר תחת ידו הון עצום, שנתן פתחון-פה למלעיזים עליו לומר שהוא מתעשר בעסקים אלה, ורק אחרי מותו נודע שלא שלח יד בכספים אפילו בהיתר ולא השאיר ליורשיו שום רכוש ואפילו בית לא. הודות לעמלו ולמרצו נבנו בירושלים החדשה 12 שכונות, והן: נחלת שבעה, מאה שערים, אבן ישראל, משכנות ישראל, מזכרת משה, אהל משה, ימין משה (שלשתן על שם משה מונטיפיורי), כנסת ישראל, עזרת ישראל, זכרון טוביה, שערי צדק, שבת אחים.

כן פעל גם למען יסוד הישוב החקלאי והשתתף בעמלם של מיסדי פתח-תקוה הראשונים, עוד מהזמן כשניסו ליסד את מושבתם ליד יריחו.

נוסף לעבודתו בכתיבה בעתונות חיבר פזמונים מלאי חזון וגימטריאות ורמזים עפ"י קבלה להזכרת זכותם של בוני הישוב ולעידוד בני דורו להמשיך במפעל לבנין ירושלים והישוב, כדי לסלול את הדרך לגאולה השלמה ברוח החזון של אבותיו ורבם הגר"א מוילנה. ביניהם הפזמון "ברית אבות בסערת אליהו" (האיפוס על גבורת ראשוני העולים הפרושים) ו"פרזות תשב ירושלים" (למען הרחבת הישוב מחוץ לחומה) וכן פזמונים רבים אחרים התובעים מאת בני הישוב לצאת לעבודת האדמה ואת סיוע בני הגולה לכך.

אם כי היה דבק מאד בתורה ובמצוות לא היה נגוע בשנאה כלפי בוני הישוב החדש, אף אם לא היו אדוקים בדת. שלשים שנה עמד בראש המוסד העליון של הישוב והיה המעורר, הראש והראשון לתחיה ולבנין שהתחילו בני ירושלים וכשהחלו לבוא העולים החדשים אנשי חובבי ציון, התיחס בהבנה ובידידות לכולם וביתו ולבו היו פתוחים לחלוצים החדשים ולרעיונותיהם. הגיש להם מנסיונו הרב והדריכם בדרכי הארץ וישובה. גם הם והספרדים הוקירוהו על פעלו הרב ומדותיו התרומיות, ושמחתו הייתה רבה לכל מה שעשו יהודים להחיאת שממות הארץ וחיזוק הישוב.

נפטר בירושלים, כ"ז אלול תרנ"ז.

צאצאיו (מאשתו השניה, מרים בת ר' משהפיזיצר) ; פריידא רייזל, ראשה ברכה אשת ר' אברהם צבי הרשלר ובזיווג שני אשת ר' שמואלזאהיל ברעזינסקי, הלל (סופר הועד הכללי, ממיסדי הכפר העברי נוה יעקב), ר' שלמה זלמן (מנהל מכון "שירת ישראל" ומחבר, "שירי שלמה"

קומפוזיציות של חזנות), אברהם בנימין (עסקן ציוני באנגליה), רבקה מלכה אשת ישעיה לוריא (מנהל סניף כרמל מזרחי במצרים). מאשתו השלישית, מינה בת הרב זלמן ברי"ל לעווי : משה (חבר מערכת "מורגן ז'ורנאל" בניו-יורק).

מתוך ויקיפדיה:

יוסף ישעיהו ריבלין (1837 לערך - 1896) היה מראשי הקהילה היהודית בירושלים במאה ה-19, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר במפעל היציאה מהחומות.

ריבלין היה נכדו של רבי הלל ריבלין משקלוב, אחד מתלמידי הגר"א הרבים שעלו ארצה בשנת 1809 מתוך כוונה להקביל את פני המשיח הממשמש ובא. התפיסות הקבליות והמשיחיות, שרווחו במאה ה-19, הביאו ארצה חסידים כמתנגדים, ותפיסות אלו היו הגורם המכריע שהניע את העולים, את בניהם ואף את נכדיהם להרחיב את גבולה של ירושלים ולבנות שכונות חדשות מחוץ לחומותיה.

יוסף ריבלין הושפע רבות מתורת סבו, ופעל כל ימי חייו להגשמת "מצוות הרחבה" - הציווי ההלכתי להרחיב את גבולה של ירושלים לקראת בוא המשיח. במשך שנים ארוכות עמד ריבלין בראש ועד הכללי כנסת ישראל שאיחד את כל קהילות האשכנזים בירושלים (ולמשך תקופה אף את קהילות הספרדים), ובמסגרת זו היה מעורב בהקמת שכונות יהודיות רבות מחוץ לחומה, עד כי כונה ביידיש: "רבי יושעה דער שטטלאך מאכער" (רבי יושע בונה השכונות). בין השכונות שלהקמתן היה אחראי במישרין ניתן לציין את נחלת שבעה, שכונת בית דוד, מאה שערים, זיכרון טוביה, שערי צדק ועוד. יש הזוקפים לזכותו את הקמתן של 16 שכונות בירושלים, ואת הצלתם של מאות עניים מרעב וממחלות.

דבקותו במטרת יישוב היהודים מחוץ לחומות, אף בסיכון עצמי (הוא התגורר 32 חודשים לבדו בנחלת שבעה, עד שהצטרפו אליו אחרים), הביאה לביקורת כלפיו מצד חלק מאנשי ירושלים, הן בשל הסיכון, והן בשל השימוש הנלוז, לדעתם, בשימוש בכספי החלוקה. המגורים מחוץ לחומה באותה עת היו אכן מסוכנים, בעיקר בשל חשש מפגיעתם של שודדים ואנשי חרב. באחד הימים הותקפה אשתו של ריבלין, ששהתה לבדה בבית בנחלת שבעה, על ידי אנס ערבי, ולמרות שהצליחה להתגבר עליו, הבהלה שאחזה בה הביאה למותה ("מוסד היסוד", עמ' 188 הערה 30).

ריבלין ראה בפעולותיו מעשה הצלה ליהודים הדחוסים בצפיפות בין החומות, ומשלמים שכר דירה מופרז לבעלי הבתים המוסלמים, אך בעיקר ראה בפעולותיו, כאמור, מעשה של קירוב המשיח וקיום ציווי אלוהי של "מצוות הרחבה". הוא העלה על הכתב מאות שירים, המבוססים כולם על סודות ורמזים קבליים, ובהם שטח את הסיבות לפעולותיו. באחד השירים יצר פראפראזה על המילים "רב לך שבת בעמק הבכא" מתוך המזמור לכה דודי, ואף רמז בראש השיר לשמו:

"רב לן שבת בחצרי בני נכר, ידם בכל ושכרם מאמירים

בני שרה בתוך בני הגר, במחשך שוכנים ובחלאם נגועים.

"לב עולמנו" קיומו ומרחבו, אך במכון לשבתנו כי נכונן לנו,

נאות דשא על הירושלים, במרחביה נוכח ה"ר צבי קדשנו.

– פרזות תשב ירושלים, בתוך ברית אבות בסערת אליהו, שנת תרט"ו

בשיר אחר, בו הוא מתייחס לחומות העיר כשלשלאות כובלות, וכגלות בפני עצמה, כתב:

את מוסרותיה ננתקה חומת האבן, ה' חומת אש לה פרזותיה,

לקרוא "ישועה" חומותיך... ו"שערייך" תהילה אות לאור אליה,

תהי כ"עיר שחוברה לה יחדיו", פרזות ירושלם על כל ארץ החיים,

יחדיו הרי "יהודא השרון והכרמל" ב"חומותייך ישועה" כולם מוקפים".

38 ברכת ה' בבית ובשדה, שם, עמ'

במשך שנים ארוכות נדד ריבלין בין השכונות שהקים, וגר בכל אחת מהן. לאחר מות אשתו הראשונה (לעיל) נישא בשנית ונולדו לו בנים ובנות. בני משפחתו סבלו מאוד הן בשל המעברים הרבים והן בשל מצוקתם הכלכלית הקשה, עקב התעקשותו של ריבלין להוכיח כי כספי הציבור שבידו נתונים לציבור בלבד.

בשלהי שנת תרנ"ו (1896) נפטר והותיר את משפחתו בחוסר כל. רבים ספדו לו, וביניהם יחיאל מיכל פינס אשר הכביר מילות הספד על חברו הטוב מעל דפי עיתון החבצלת. שמו של ריבלין הונצח לאחר מותו בקריאת אחד מרחובות נחלת שבעה על שמו. הייתה זו מחוות הנצחה ראשונה מסוגה, שכן הוא התעקש כל ימיו שלא ייקרא דבר מכל שבנה על שמו.

ריבלין פרסם, כאמור, מאות שירים, אותם הוציא לבסוף בספר שנקרא כתב "ברית אבות בסערת אליהו". בספר פזמונים זה ביטא את עקרונות הגאולה על פי הגר"א, אותם למד מסבו. בפזמוניו שילב שני נושאים עיקריים: תיאור פועלם של תלמידי הגר"א, למען העלייה לציון ולמען יישוב ירושלים ותיאור חד ובהיר של תורת האתחלתא דגאולה מבית מדרשו של הגר"א. ר' יושעה התווה תוכנית ברורה כיצד לבצע את השלבים השונים של האתחלתא. הספר יצא בכמה מהדורות, שהאחרונה שבהן כוללת שירים שנכתבו על ידי צאצאיו ברוח פזמוניו.

בשנת 1966 ראה אור קובץ ממאמריו, שנקרא בשם "מגילת יוסף".

ריבלין יוסף יושעה (בן אברהם בנימין ריבלין ושפרה מרים שפירא) -

נולד בירושלים בעשרה בטבת שנת תקצ"ז - 18.12.1836.

למד בת"ת ובישיבת "עץ חיים" וינק מתורתם של רבני ירושלים: הרב משה יהודה לייב מקוטנא; הרב מאיר אוירבך והרב שמואל סלנט. הוא ספג לתוכו את משאת נפשם של הדורות שקדמו לו בארץ, בהגשמת חזון רבם הגר"א מוילנא לחזק את היישוב בארץ לקראת הגאולה השלמה.

עוד מגיל צעיר הרגיש בנפשו יעוד להשלים ולשכלל את מפעל האבות, יעוד שלא נתן לו מנוח וכך החל להגות בראשונה את הרעיון להוציא למרחב את היישוב מהמחנק אשר בין חומות העיר העתיקה ומהתלות בשרירותם של הערבים משכירי הדירות ולהרחיב את משכנות ישראל מחוץ לחומה ובכל הארץ.

כאשר התארש בשנת תרט"ו - 1856 עם שרה ציפה גולדשמיד, הודיע לה שבדעתו לייסד ישוב חדש מחוץ לחומה ולהתיישב בו ראשונה. המשפחה נבהלה ואמרה לבטל את השידוך, אך הכלה אמרה שרעיון זה מוצא חן גם בעיניה. משפחתו חשבה שרעיון זה בא לו מאת "דיבוק המדבריות" שנכנס בו ומושך אותו למקומות שוממים, ולעצת הגאון אוירבאך, עשו בעזרת "מומחים" כל מיני סגולות ולחישות לגרש ממנו את הדיבוק, אך לשווא. עם הזמן נדבקו בדיבוק גם קרוביו ואף הצטרפו אליו ותרמו כספים לפעילותו. כבר בגיל צעיר חיבר פזמונים מלאי חזון, גימטרייאות ורמזים לעידוד בני דורו לפעול לבניין ירושלים וליישובה [%D7%A8%D7%90%D7%94: י' ריבלין, ברית אבות בסערת אליהו, ירושלים: אורחות, תשס"ד] בתקופה זו החל לסייע לקרובו ר' יוסף יואל ריבלין ששימש כסופר כולל הפרושים וכך התקרב לעסקנות הציבורית.

בשנת תרי"ז - 1857 בהיותו כבן עשרים שנה יסד חברה בשם "בוני ירושלים" ששמה לה למטרה לבנות בתים מחוץ לחומות העיר העתיקה. במרכז פעילותו הציבורית הראשונה השקיע מרץ רב באיחוד כל הכוללים האשכנזיים למוסד-על אחד שנקרא "הוועד הכללי - כנסת ישראל", בנשיאותם של ראשי הרבנים בארץ. הוא היה המזכיר והמנהל הכללי של מוסד זה. בה בעת החל לפרסם מאמרים למען בניין ירושלים ויישובה וכן מאמרים בשבח אנשי ירושלים ויצא חוצץ נגד מבקריהם. מאמריו התפרסמו בכל עיתוני התקופה, ביניהם: המגיד, הלבנון, הכרמל, העברי, חבצלת, המליץ, הצפירה, הצבי ועוד. פעמים רבות חתם בכינוי בלבד, השכיח ביניהם היה: "אדי"ר" [%D7%A8"%D7%AA: אלה דברי יוסף ריבלין]. מבחר מאמריו התפרסם בספר מגילת יוסף בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשכ"ו.

אחרי ניסיונות שונים ביסוד אגודות וברכישת קרקעות, קנה סוף סוף יחד עם עוד ששה חברים (מיכל הכהן, יואל משה סלומון, חיים הלוי קובנר, יהושע ילין, לייב הורביץ לומזר וביניש סלאנט) את הקרקע שבנו עליו את שכונת נחלת שבעה, על שם מספר חבריה, והיה הראשון שהתגורר בה. רחוב על שמו מצוי בשכונה.

לשם הסוואה, ועל מנת למנוע הפרעות והכשלות ברכישת הקרקע לשכונה מצד הערבים בעלי הבתים בעיר, אמרו, שהקרקע נקנית לגידול חיטה לצרכי מצה שמורה. ועל מנת להתגבר על המכשולים נרשמה הקרקע בתחילה על שם בת המשפחה אלטושה ריבלין, שהיתה אז בעלת נתינות תורכית והשלטונות לא יכלו למנוע ממנה רכישת הקרקעות.

יזם והשתתף בבניית השכונות החדשות האחרות: מאה שערים, אבן ישראל, משכנות ישראל, מזכרת משה, אהל משה, ימין משה, זיכרון טוביה, שערי צדק, ועוד.

במשך תקופה של למעלה משלושים שנה עמד יוסף יושעה ריבלין במרכז ההנהגה הציבורית של האשכנזים בירושלים והיה נציגם המובהק ודוברם כלפי פנים וכלפי חוץ.

אם כי היה דבק מאד בתורה ובמצוות, לא היה נגוע בשנאה כלפי בוני היישוב החדש, אף אם לא היו אדוקים בדת. ר' יושעה התייחס בהבנה ובידידות לכולם וביתו היה פתוח לחלוצים החדשים ולרעיונותיהם. עזר להם בניסיונו הרב והדריכם בדרכי הארץ וישובה. ושמחתו הייתה רבה לכל מה שעשו יהודים להחייאת שממות הארץ וחיזוק היישוב.

נפטר בירושלים בכ"ז באלול תרנ"ו - 5.6.1896.

אשתו בזווג ראשון - שרה צפורה גולדשמיט.

צאצאית: נחמה

אשתו בזווג שני - מרים פיזיצר.

צאצאיהם: יוכבד שפרה, פריידה רייזיל, הלל, ראשע ברכה, שלמה זלמן, אברהם בנימין, רבקה מלכה.

אשתו בזווג שלישי - שרה פייגע מושייף. לא היו צאצאים.

אשתו בזווג רביעי - חנה מינה לעווי.

צאצא: משה.