Dorit Beinisch, Chief Justice of the Israel Supreme Court

Dorit Beinisch (Hebrew: דורית ביניש) (b. 1942) was the 9th president of the Supreme Court of Israel. Appointed on September 14, 2006, after the retirement of Aharon Barak, she served in this position until February 28, 2012. She was the first woman to serve as president of the Israeli Supreme Court.

Biography

Beinisch was born February 28, 1942, in Tel Aviv. Her father, Aharon Werba, a civil servant, immigrated to Palestine from Poland in 1933. Her mother, Chava, was a kindergarten teacher in Tel Aviv. Beinisch served in the Israeli Defense Forces, where she reached the rank of lieutenant. After being demobilized, she began studying law at the Hebrew University of Jerusalem.

In 1967, she received her Bachelor of Laws degree (LL.B.) from the Hebrew University and two years later she completed her Master of Laws (LL.M.) summa cum laude at the same university, while apprenticing in the Justice Ministry. In 1964, she married Yeheskell Beinisch, a prominent lawyer in Jerusalem. They have two daughters, and four grandchildren.

Beinisch was awarded honorary Doctor of Philosophy degrees by the Hebrew University in Jerusalem in June 2010, and Ben-Gurion University in May 2012, as well as an honorary Fellowship by "The Interdisciplinary Center", Herzliya. On November 12th, 2012, she was awrarded Doctor of Philosophy "honoris causa" degree from the Weizmann Institute of Science. Beinisch was awarded "Doctor of Humane Letters-Honoris Causa"by The "Hebrew Union College"Jerusalem,on November 14th,2012. Dorit Beinisch is a member as an Officer at The French "National Order of the Legion of Honour" since December 17th, 2012.

In the fall 2012, she was co-teaching a seminar on national security judging at the Center on Law and Security (CLS) with Prof. Samuel Rascoff at NYU Law as a distinguished global fellow and a senior fellow.

Legal career

Beinisch began her long public service career when she joined the Ministry of Justice in 1967, doing her legal intership in the legislation department. She would serve in the Ministry of Justice for 28 years, holding the most senior positions and becoming the first woman in Israel to serve in these positions.

State Attorney’s Office (1967–1995)

Between 1967 and 1969, Beinisch served as Assistant in the Jerusalem District Attorney’s Office until she completed her master's degree, moving up in 1970 to become Senior Assistant to the State Attorney.

From 1975 to 1982, she served as the Director of the Department of Constitutional and Administrative Law in the State Attorney’s Office. She represented the state before the Supreme Court in constitutional and administrative cases.

From 1982 through 1988 she served as the Deputy State Attorney. She played an instrumental role in prosecuting some of the state’s most difficult cases, whose impact is felt to this day. She collected evidence for the Kahan commission which investigated the Sabra and Shatila massacre. During the prosecution of the Gush Emunim Underground she received threats to her life.

Beinisch served as the State Attorney of Israel from 1989 to 1995, the first woman in Israel to hold this position. In this position, she directed all government litigation in all levels of courts, took part in forming the State’s policy in criminal, constitutional and civil fields, and was responsible for all the professional aspects of legal representation of the state of Israel in the courts. She supervised the lengthy investigation, trial and eventual conviction of then Shas Party chairman and former interior minister Aryeh Deri. She represented the state before the Supreme Court in a variety of cases, especially significant constitutional, administrative and criminal law cases in which she was influential in shaping the state’s policy of protecting democratic values. For example, at the end of the 1980s, she headed the struggle in the Supreme Court that led to the banning of the far right-wing Kach party from the Knesset. She refused to represent Yitzhak Rabin's government in the High Court when a petition was filed against its decision to deport 415 Hamas members to Lebanon.

Beinisch fought for her professional and legal views regarding controversial issues that were under public and political debate. A leading case was the Kav 300 affair which rocked Israel in 1984, with the revelation that two Palestinian hijackers of an Israeli bus, who had been captured alive by agents of the General Security Service Shin Bet, were executed on the spot. The agents then tried to cover up the killings by lying to an investigative committee. Appointed to handle the case by then attorney general Yitzchak Zamir, Beinisch, together with two other prosecutors, fought against both the government and the Shin Bet to expose the lies, resulting in both rumors that she was having an affair with one of the Shin Bet agents who blew the whistle on the scandal and to threats against her life.

Supreme Court Justice (1995–2005)

Beinisch was appointed as a Justice of Israel's Supreme Court in December 1995. She served as chair of the Central Elections Commission. As a Justice, she has handed down important decisions in varied legal fields – protecting human rights while balancing them with public interests, including security needs, in accordance with international standards and within the principles of constitutional and administrative law; analyzing the constitutional scope of the right to human dignity that is protected by the Israeli Basic Law: Human Dignity and Liberty; developing the principle of judicial review into the procedures of the legislative branch; reviewing various activities of the executive branch in the light of constitutional and administrative norms, among them discrimination, unreasonableness and lack of proportionality; interpreting criminal law and procedure; and ruling in sexual harassment cases and other sexual offenses cases.

President of Supreme Court (2006–2012)

In September 2006 Beinisch was sworn in as President of the Supreme Court of Israel, after being voted in unanimously, becoming the first woman in Israel to hold this position. As President of the Supreme Court, she was the head of the Israeli judiciary and responsible for managing the court system. She believed that one of her primary tasks as President of the Supreme Court was to safeguard the independence of the Israeli court system and ensure its apolitical character.

In her rulings, Beinisch emphasized the same principles that she fought for during her public career, together with her belief regarding the role of the Supreme Court in a democratic society to protect human and civil rights, with special attention to the rights of women and children, socially vulnerable populations, and immigrant workers. Beinisch emphasized the importance of judicial review of the activities of the executive branch, including the military, as well as the importance of following the rule of law and the principle of non-discriminatory law enforcement, and preserving every person's right of access to court.

On January 27, 2010, Beinisch was moderately hurt when a 52-year-old man named Pinchas Cohen hurled his sneaker at her during a hearing on medical marijuana, hitting her between the eyes, breaking her glasses and knocking her off her chair. Cohen was disgruntled with the legal system over a family court decision four years earlier and has a violent history. He was arrested and later apologized for his act, and stated that he hoped she was well.

Landmark rulings

Beinisch has focused on government corruption and to ensuring that government institutions adhere to the law, with a particular emphasis placed on the Defence Forces, the police and general security services.

In 2004 Beinisch criticized the use of expedited legislative mechanisms, often used by the Knesset to legislate various economic laws and reforms. She ruled that although judicial review of the legislative process in Israeli does not recognize a ground of lack of “legislative due process,” the Court would intervene if there is a defect in the legislative process that “goes to the heart of the process.” Such a defect is one that involves a severe and substantial violation of the basic principles of the legislative process in Israel’s parliamentary and constitutional system.

In a 2006 case concerning a detainee’s right to legal counsel, the Supreme Court acquitted a soldier convicted of using drugs on the basis of his own confession, because the military policeman who interrogated him did not inform him of his right to consult with an attorney. In this ground-breaking decision, Beinisch ruled that in view of the normative change in the Israeli legal system introduced by the Basic Law: Human Dignity and Liberty, and in the absence of legislation on this issue, the time has come to adopt a case law doctrine of inadmissibility for illegally obtained evidence. She also held that the appropriate doctrine for the Israeli legal system to adopt is not an absolute one, but a relative doctrine which allows the court to exclude illegally obtained evidence at its discretion. In the specific case of the appellant, the failure to inform him of his right to consult a lawyer was intentional, and this was a significant factor in Beinisch’s decision to exclude the confessions he made in the interrogation.

The same year, in one of her most famous and controversial rulings as a justice, she ruled that parents cannot use corporal punishment, writing that corporal punishment violates the child's right to dignity and bodily integrity.

Some of Beinisch’s most important rulings have dealt with the issue of safeguarding human rights while addressing pressing security needs, primarily in cases concerning Israel’s activities in the occupied Palestinian territories. In a 2005 ruling against the Israeli army’s use of “human shields” she concurred with then-President Aharon Barak that the practice of sending in a local Palestinian ahead of Israeli troops during arrest raids endangered his life, violated his free will and his human dignity. In a judgment rendered in September 2007 concerning the separation fence being built by Israel, Beinisch ruled that the military commander did not exercise his discretion in a proportionate manner and that he must alter the route of the fence in regards to a segment near the Palestinian village of Bil'in. In her judgment, Beinisch accepted the military commander’s claim that the fence in Bil’in area was built for reasons of national security. Nevertheless, she held that the military commander had determined the route of the fence while taking into account the future construction plans for new Israeli neighborhoods near this area. These planned neighborhoods do not constitute a vital security need, and hence cannot be taken into account when determining the route of the fence. Considering all that, Beinisch concluded that the route of the fence in the Bil’in area did not meet the proportionality requirement.

In 2007, a petition was brought before the Supreme Court regarding the government’s decision to protect the schools in Israeli cities from attacks by “Qassam” rockets fired from the Gaza Strip. In light of this decision, the authorities adopted a protection plan under which only some of the classrooms were protected. Beinisch ruled that the decision not to fully protect the main classrooms of children in grades 4-12 was extremely unreasonable. It was held that the court would intervene — albeit on rare occasions and with restraint — even in decisions concerning the professional discretion of the authority or the budgets allocated by it, if these decisions depart in an extreme manner from the margin of reasonableness given to the administrative authority. Beinisch emphasized that it would be self-evident that the court would be called upon to intervene to a greater degree where it concerns decisions that may affect human rights in general, and risks presented to human life in particular.

In 2008, Beinisch ruled on interpretation of the Unlawful Combatants Law and the extent to which the law is consistent with international humanitarian law. In her leading judgment, Beinisch wrote that administrative detention of an "unlawful combatant" significantly violates his right to personal liberty. This was consistent with the basic outlook that prevails in the Israeli legal system, according to which it is preferable to uphold a statute by interpretive means wherever possible, rather than to declare it void for constitutional reasons. Several appeals were brought before the Supreme Court challenging specific internment orders that were made under the Unlawful Combatants Law. In her leading judgment, Beinisch wrote that there is no doubt that the administrative detention of an “unlawful combatant” significantly violates the right to personal liberty. While holding the law constitutional, she held that in view of the extent of the violation of personal liberty and of the extreme nature of the measure of detention provided in the law, an interpretive effort should be made in order to minimize, in so far as possible, the violation of the right to liberty so that it is commensurate with the need to achieve the security purpose, and not in excess thereof. Beinisch also held that the provisions of the statute should be interpreted, in so far as possible, in a manner consistent with the accepted norms of international law.

In 2009, Beinisch issued a precedent-setting ruling on the unconstitutional nature of the privatization of prisons. In this judgment, a panel of nine justices led by Beinisch struck down Amendment 28 to the Prison Ordinance, which calls for the creation of a prison in Israel to be managed and operated by a private corporation. Beinisch concluded that the Amendment violates the constitutional rights to personal freedom and human dignity. This violation stems from the very transfer of authority over the imprisonment of inmates and the harmful powers associated with it from the State to a private corporation operating for profit. In her ruling, Beinisch stressed that although Amendment 28 was enacted out of a desire to improve the detention conditions of prisoners in Israel, the main purpose behind the Amendment was an economic one, reflecting a desire to save as much money as possible for the State. In this context, Beinisch stressed in her ruling that although the Supreme Court does not generally intervene in the government’s and the Knesset’s economic policies, when it comes to legislation affecting the most basic constitutional rights, the fact that an economic rationale may have motivated the legislation does not prevent the Court from passing judgment on the law.

In May 2012, the court ruled that employers who pay female employees a significantly lower salary than their male counterparts will bear the burden of proof in case they are accused of discrimination, thus strengthening women's workplace rights. In Beinisch's ruling, the High Court stated that a woman suing for discrimination will not have to prove she was deprived of pay because of her gender, but only show there is a significant difference in salaries. At this point, the burden of proof would lie with the employer who, in his part, will have to convince that there is a legitimate reason for the salary and that the employee was not discriminated. Moreover, the High Court recognized that at times, women have less leverage than men at negotiating pay; therefore, claims that a pay was negotiated freely before hiring the worker will not be enough to justify the extensive gaps. The court's ruling is likely to also affect other cases of discrimination, either sexual, racial, age related, and other cases.

President Beinisch has also written some remarkable dissenting opinions. In a case dealing with former President of State, Moshe Katzav she held in a minority opinion that the plea-bargain agreement - formulated by the Attorney General and the former President of Israel over sexual abuse charges - should be canceled because the details of that bargain contravened administrative principles and were against the public interest. In another case, Beinisch held, in a minority opinion, that the total ban on political advertisements in television and radio broadcasts is invalid because there is no explicit authorization in the primary legislation for such an excessive limitation on freedom of political expression.

דורית בֶּינִיש (נולדה ב-28 בפברואר 1942), היא משפטנית ישראלית, פרקליטת המדינה בשנים 1989–1995, שופטת בית המשפט העליון משנת 1995, ונשיאת בית המשפט העליון החל מ-14 בספטמבר 2006 ועד לפרישתה משיפוט ב-28 בפברואר 2012. החל ממאי 2013, מכהנת ביניש כנגידת האוניברסיטה הפתוחה.

ביוגרפיה

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, בת הזקונים של חוה ואהרן וֶרבָּה, שעלו מהעיר קובל שבפולין ב-1933, ולה אחות מבוגרת ממנה בכ-12 שנה. אביה, אהרן ורבה (נפטר ב-1981), היה בכיר בלשכת המס המרכזית של ההסתדרות ועסקן במפא"י. אמהּ, חוה ורבה לבית סֶיר (1909–1969), הייתה גננת, סופרת ילדים ועורכת, ממעצבי דמותו של החינוך לגיל הרך בישראל. ביניש גדלה בתל אביב וסיימה שם את לימודיה התיכוניים בתיכון חדש. את שירותה הצבאי עשתה במחלקת ארגון באגף כוח אדם במטכ"ל והשתחררה בדרגת סגן ב-1962. למדה משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון ב-1967 ותואר שני בהצטיינות ב-1971. יחד איתה למד בעלה, יחזקאל ביניש, שהוא עורך דין עצמאי. לזוג שתי בנות, דניאלה ומיכל. אחותה, פנינה הררי, היא אלמנתו של מייק הררי, איש "ההגנה", הפלמ"ח, השב"כ והמוסד (בנה דור היה בעלה של ללי שמר, בתה של נעמי שמר).

במשרד המשפטים

את התמחותה ביצעה במחלקת החקיקה של משרד המשפטים ובלשכה הראשית של פרקליטות המדינה. עד 1969 כיהנה כעוזרת לפרקליט מחוז ירושלים.

ב-1970 החלה לעבוד בפרקליטות המדינה. בתפקידה הראשון שם, כסגן פרקליט המדינה, ייצגה ביניש את המדינה בעיקר בתיקים פליליים. ב-1976 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"ץ בפרקליטות המדינה. כחלק מתפקידה זה עסקה בסוגיית ההתנחלויות והגירושים שאירעו בסוף שנות ה-70.

בשנת 1982 נתמנתה למשנה לפרקליט המדינה ומיד מונתה כראש צוות אוספי החומר ליד ועדת כהן לחקירת אירועי טבח סברה ושתילה והייתה כפופה במשך חצי שנה (אוקטובר 1982 - פברואר 1983) ישירות לוועדה. ביניש הייתה התובעת במשפטי המחתרת היהודית ומילאה תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין. במהלך המשפט ספגה איומים על חייה. כן עמדה בראש צוות מיוחד שהכין את כתב האישום נגד מרדכי ואנונו.

לביניש היה תפקיד מרכזי בחקירת פרשת קו 300, כשעמדה לצד היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, בדרישה לחקור עד תום את אנשי השב"כ המעורבים בפרשה, לאחר שנתגלה לפרקליטות שהם הרגו מחבלים כפותים, שיקרו בחקירתם בנוגע לכך ושיבשו ראיות. זמיר וביניש התעמתו גם עם הממשלה, שהתנגדה להעמדת אנשי השב"כ לדין.

בנוסף, ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא, וייצגה את המדינה בענייני האינתיפאדה שאך פרצה.

פרקליטת המדינה

בראשית שנת 1989 מונתה לתפקיד פרקליטת המדינה, על ידי שר המשפטים דן מרידור, והייתה לאשה הראשונה בתפקיד זה. בין האירועים המרכזיים שליוו את תקופת כהונתה כפרקליטת המדינה, ניתן למנות את העמדתו לדין של אריה דרעי באשמת קבלת שוחד. לאחר הגשת כתב האישום גרסה ביניש שעל דרעי להתפטר מכהונתו בממשלה, עמדה שנתקבלה על ידי חמשת שופטי בג"ץ שדנו בנושא ובניגוד לעמדתו של ראש הממשלה יצחק רבין שרצה בהשארותו בממשלה כל עוד לא הורשע.

בשתי פרשות ציבוריות נחקקה דמותה הציבורית של ביניש כמי שאינה מתפשרת על עמדותיה אף כנגד הממונים עליה, ואף הבכירים ביותר. בעת גירוש פעילי החמאס ללבנון התנגדה ביניש נחרצות למהלך וסירבה לייצג את המדינה בסוגיה בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983 דרשה להעמיד את ראשי הבנקים לדין על ויסות מניותיהם. בשתי פרשות אלו יצאה ישירות כנגד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. כפרקליטת המדינה בתקופת האינתיפאדה נקלעה לא אחת לעימותים עם שר הביטחון יצחק רבין על הוראות פתיחה באש, טיפול בחיילים חריגים, ירי ברעולי פנים ומאסר של פלסטינים ללא משפט.

במהלך כהונתה כפרקליטת המדינה אשרה, כמקובל בהפעלת סוכן, לסגור לאבישי רביב תיקים פליליים שנפתחו נגדו. בשנת 1999 התפרסם פרוטוקול, שכונה מסמך רביב, של אחת הישיבות עם השב"כ בו נכתב: "הוא [%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%99 רביב] היה צריך להסיר מעליו חשדות. בדיון אצל דורית ביניש, היא נתנה אישור שיעשה פעילות על­ יד אוניברסיטת בר-אילן, ויחשיד אדם אחר כדי שייתפס". בעקבות פרסום הפרוטוקול נשמעו קולות בימין שעל ביניש להשעות עצמה מכס השיפוט, וחבר הכנסת אמנון רובינשטיין כינס את ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת לדון בנושא. בפרקליטות נטען שדבריה של ביניש לא הוצגו נכונה בפרוטוקול. לאחר שנבחרה לבית המשפט העליון, המחליפה שלה בתפקיד פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, הואשמה על ידי חבר הכנסת מיכאל איתן כי חיפתה על מעורבותה של ביניש בהפעלה לא ראויה של אבישי רביב, בשל ידידותן.

במסגרת "פרשת החשבוניות הפיקטיביות" בליכוד מ-1988, הגישה הפרקליטות בראשות ביניש ב-1991 כתבי אישום נגד בכירים בליכוד.

שופטת בית המשפט העליון

בשנת 1993, בזמן כהונתה כפרקליטת המדינה, נשקל מינויה של ביניש כשופטת בבית המשפט העליון, בוועדה לבחירת שופטים בראשותו של שר המשפטים, דוד ליבאי. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר התנגד למינוי, ומועמדותה נדחתה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה (שלושת השופטים בראשות שמגר, ושני נציגי לשכת עורכי הדין) נגד ארבעה (הפוליטיקאים).

לקראת סוף שנת 1995 הועלתה בשנית מועמדותה של ביניש בפני הוועדה. כעת עמד בראש בית המשפט העליון אהרון ברק שהחליף את שמגר והוא פעל לקידום מינויה. הוועדה הצביעה פה אחד בעד מינויה כשופטת בבית המשפט העליון, וב-25 בדצמבר 1995 היא נכנסה לתפקידה.

ביניש כיהנה כיו"ר ועדת הבחירות לכנסת השבע עשרה. בבחירות אלה לא קיבלה ועדת הבחירות החלטה בדבר פסילת רשימות לכנסת, ולכן עיקר פעילותה התמקדה בתעמולת הבחירות.

הדרך לנשיאות בית המשפט העליון

עם פרישתו של השופט מישאל חשין, ב-16 בפברואר 2006, התפנה כיסאו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בגלל הוותק שלה, ביניש אמורה הייתה לקבל את התפקיד, אולם הוועדה לבחירת שופטים לא כונסה במשך חודשים רבים ומשרת המשנה לא אוישה, עד מינויה של ביניש לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון. בכך היא הייתה הראשונה להחזיק בתפקיד נשיא בית המשפט העליון מבלי לכהן קודם כמשנה לנשיא.

מינויה הצפוי לנשיאת בית המשפט העליון לא עבר בצורה חלקה, שכן חיים רמון שהתמנה לשר המשפטים בתחילת מאי 2006 הודיע שהוא לא מקבל את שיטת הסניוריטי, אף על פי שהוא עצמו רואה את ביניש כמועמדת הראויה לתפקיד. אולם לאחר שרמון נאלץ להתפטר והוחלף על ידי מאיר שטרית, הודיע האחרון שהוא דבק בשיטת הסניוריטי. וכך, למרות התנגדות מסוימת לשיטת הסניוריטי מצד מספר אישים, בהם אמנון רובינשטיין וראובן ריבלין, החליטה הוועדה לבחירת שופטים פה אחד ב-7 בספטמבר 2006 על אישור מינויה לנשיאות בית המשפט העליון והיא נכנסה לתפקיד ב-14 בספטמבר 2006, עם פרישתו של הנשיא הקודם, אהרן ברק.

לקראת מינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ביקשה ביניש מחיים רמון לסיים את כהונתו של מנהל בתי המשפט השופט בעז אוקון, על פי סיכום שהיה לה לטענתה עם אהרן ברק שאוקון לא ימשיך לכהן כאשר היא תהיה לנשיאה. רמון סירב למלא את בקשתה של ביניש, אולם אוקון הודיע מיוזמתו על התפטרותו.

נשיאת בית המשפט העליון

תקופת הנשיאות שלי לא קלה. אני מאלה שלא מספיק להם שיקבלו את דעתם, אני רוצה שידעו שאני גם צודקת.

דורית ביניש היא האישה הראשונה (וגם ילידת הארץ הראשונה) בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, אותו מילאה במשך 6 שנים, עד הגיעה לגיל הפרישה לשופטים לפי החוק.

בשנה הראשונה לנשיאותה, נקלעה לעימות עם שר המשפטים, דניאל פרידמן, שהחל בשורה של רפורמות במערכת המשפט. ביניש הביעה התנגדות לשינויים המוצעים. בכנס של העמותה למשפט ציבורי בקיסריה אמרה: "החקיקה המוצעת כיום על ידי שר המשפטים היא שטחית, ללא קיום הליך ציבורי ודיון מקיף ומעמיק, ומתעלמת מהיעדרה של מגילת זכויות שלמה". בכנס של הפורום למשפט ולחברה של מכללת נתניה אמרה על עימות זה: "כל יום אנחנו קוראים כותרות בעיתונים שמציגות מאבק ביני לבין פרידמן. כאילו אנחנו קוראים פרק באיזו טלנובלה".

ב-2007 הקימה בייניש את ועדת השתיים, ועדה מייעצת חשאית ובלתי רשמית הכוללת שופטים בדימוס, שתפקידה לאסוף מידע ולגבש המלצות על מועמדים לבתי המשפט המחוזיים, לקראת דיונים בוועדה לבחירת שופטים. המידע וההמלצות מועברים לנשיאת בית המשפט העליון, וממנה לשופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים. קיומה של הוועדה לא היה גלוי לציבור והתפרסם רק ב-2015, אז התעוררה ביקורת על חוסר השקיפות בפעולתה ועל העברת המידע לשופטים בלבד מקרב חברי הוועדה, והשפעתה על תהליך בחירת השופטים.

אחד משיאי העימות היה בספטמבר 2008 כאשר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, התנגדה ביניש לכינוסה של הוועדה לבחירת שופטים בטענה כי לוועדה אין סמכויות בזמן ממשלת מעבר. כל חברי הוועדה למעט נציגי בית המשפט העליון התנגדו למהלך זה. בתגובה הזכיר פרידמן כי ביניש עצמה מונתה לבית המשפט העליון בזמן ממשלת מעבר שהתקיימה לאחר רצח יצחק רבין. בסופו של דבר מרבית הרפורמות שתכנן פרידמן במהלך כהונתו לא יצאו אל הפועל לאחר שאהוד אולמרט התפטר והממשלה הוחלפה, מה גם שהוועדה לא בחרה שופטים חדשים עד מינויה של הממשלה ה-32.

בינואר 2010, במהלך דיון בבית המשפט העליון, נפגעה ביניש בפניה לאחר שאדם שנכח באולם השליך לעברה זוג נעליים בשל כעסיו על מערכת המשפט ועל פסיקות בסכסוך בינו לבין אשתו. ביניש, שנחבלה קלות בפניה, טופלה וחזרה לאחר שעה קלה לאולם המשפט, כדי להמשיך בדיון. הקהל הרב שהיה באולם קם על רגליו והריע לה ממושכות, דבר שאינו חזיון רגיל באולם בית המשפט העליון. זורק הנעל הורשע בגרימת חבלה חמורה, בהיזק בזדון וזילות בית המשפט ונידון ל-3 שנות מאסר.

פסקי דין עיקריים כשופטת בבית המשפט העליון

• בעניין פלונית קבעה כי זכויות ההורים בחברה הישראלית לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. ולכן, ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם אסורה. בפסק דינה כתבה בייניש כי שיטות אלה הן שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח. פסק הדין נתפס בקהילה המשפטית כאחד מהשנויים ביותר במחלוקת שנתנה ביניש, בהיותו מאפשר, למעשה, הרשעתם בפלילים של הורים המכים את ילדיהם מכה קלה.
• בבג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל ציינה כי על הכנסת לצמצם את השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים בשל הבעייתיות הרבה הכרוכה בהליכי חקיקתו, הפוגעים בהליך הדמוקרטי התקין.
• בעניין התנועה לאיכות השלטון אשר עסק בפרשת צחי הנגבי שנגדו התנהלה חקירה פלילית בהיותו השר לביטחון-פנים פסקה כי חקירות פליליות שנסגרו ללא אישום עשויות למנוע מאדם מינוי לשר לביטחון פנים; חקירה נמשכת מחייבת שלא יכהן כשר לביטחון פנים למשך כמה שנים.
• בעניין רודריגז קבעה כי ניתן להכיר ב"גיורי קפיצה" כעלייה לישראל לצורך חוק השבות.
• בעניין עדאלה קבעה (בהסכמה עם הנשיא אהרן ברק) כי הוראות "נוהל שכן" פגומות וגורמות להפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. היא הייתה שותפה להרכב השופטים אשר פסל את ההוראות בשל אי חוקיות.
• בעניין יששכרוב קבעה כי ניתן לפסול ראיה שהושגה "שלא כדין" ובמקרה הספציפי אף קבעה כי יש לפסול את ההודאה מחמת הפגיעה בזכות החוקתית להיוועץ בעורך דין

פסקי דין בולטים בתקופת כהונתה כנשיאה

• בג"ץ 5277/07 מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים. בפסק הדין קבעה ביניש כי על המשטרה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה כדי לאפשר לחברי הקהילה הלהט"בית לקיים את מצעד הגאווה בירושלים, על בסיס זכותם לחופש ביטוי.
• בג"ץ 8414/05 יאסין נ' ממשלת ישראל. בפסק הדין נקבע כי תוואי גדר ההפרדה באזור בילעין אינו מידתי מן הטעם שפגיעתו בתושבים הפלסטינים ואדמותיהם עולה על התועלת הביטחונית המתקבלת ממנו, ועל כן התבקשה המדינה לשקול מחדש חלופה פוגענית פחות לתוואי.
• בג"ץ 9132/07 אלבסיוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.1.2008). הנשיאה ביניש קבעה כי בכפוף לקיום חובותיה ההומניטריות, לא מוטלת על מדינת ישראל חובה לאפשר העברת כמות בלתי מוגבלת של חשמל ודלק לרצועת עזה, בנסיבות בהן חלק ממוצרים אלה משמש בפועל את ארגוני הטרור למטרת פגיעה באזרחי ישראל.
• ע"פ 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2008). בית המשפט קבע כי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 הוא חוקתי, בכפוף לפרשנות מצמצמת המפחיתה את הפגיעה בזכויות אדם. כך למשל, נקבע כי החוק לא יחול על אזרחי ישראל ותושביה, אלא רק על גורמי חוץ המסכנים את ביטחון המדינה.
• דנ"פ 10987/08 מדינת ישראל נ' כהן. הנשיאה ביניש קבעה כי על רקע מגמת ההפרטה השוררת היום בשירות הציבורי בישראל, אין מניעה להחיל על עובדי כח אדם את עבירת השוחד[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה]. בפסק הדין עוצבו גבולות הפרשנות התכליתית בדין הפלילי.
• בג"ץ 4124/00 יקותיאלי ז"ל נ' השר לענייני דתות. הנשיאה ביניש קבעה כי יש לבטל סעיף תקציבי הקבוע מכוחו משולמת גמלת הבטחת הכנסה לאברכי כוללים, מן הטעם שהוא פוגע בעקרון השוויון באופן שאינו מידתי. הנשיאה ביניש עמדה על תכונותיו הייחודיות של חוק התקציב השנתי, וקבעה כי בנסיבות מסוימות, הוראה בחוק התקציב שעומדת בסתירה להוראה בחוק יסודות התקציב, לא תוכל לעמוד.
• בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי. הנשיאה ביניש קבעה כי שלילה אוטומטית של גמלת הבטחת הכנסה בהישען על אחזקה או שימוש ברכב, פוגעת באופן שאינו מידתי בזכות לקיום מינימלי בכבוד, והורתה על ביטול ההסדר החוקי שעיגן זאת. בפסק דין זה הורה בית המשפט לראשונה על ביטול סעיף חוק בהישען על פגיעה בזכות חברתית-כלכלית, תוך דחיית טענות המדינה כי יש לבחון פגיעה בזכויות אלו באופן שונה מן הזכויות האזרחיות-פוליטיות המוכרות בשיטתנו.
• בג"ץ 8300/02 גדבאן נסר נ' ממשלת ישראל. הנשיאה ביניש קבעה כי מתן הטבות מס על בסיס רשימת שמות יישובים ללא קריטריונים ובאופן שרירותי, מנוגדת לעקרון השוויון החוקתי. בכלל זה, הורתה הנשיאה על הוספת מספר יישובים מן המגזר הערבי והדרוזי לרשימת הזכאים להטבות המס.
• בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל. הנשיאה ביניש קבעה כי חוק גיוס בחורי ישיבות הסדר (המוכר כ"חוק טל"), לא הגשים את תכליתו ואינו יכול לעמוד נוכח הפגיעה בעקרון השוויון בחלוקת הנטל הטמונה בו. קביעה זו נתגבשה לאחר בחינה מקיפה של הנתונים שהגישה המדינה, מהם עלה כי במהלך מספר שנים בהן הופעל החוק לא ניתן היה להצביע על עלייה משמעותית בהיקף המתגייסים לצבא ולשירות האזרחי בקרב האוכלוסייה החרדית.
• רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל. הנשיאה ביניש קבעה כי שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו של אדם ללא חשד סביר לביצוע עבירה, יכול לעשות כן רק בכפוף לקבלתה של הסכמה מדעת, היינו הבהרה מפורשת לאותו אדם כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו.
• בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ. בפסק הדין דנה הנשיאה ביניש בתביעה של עובדת ששכרה היה נמוך ב-35% משכרו של גבר שביצע אותה עבודה אצל אותו מעביד. הנשיאה ביניש קבעה כי בנסיבות אלה קמה לעובדת עילת תביעה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, וכי העובדה שהעובדת ביקשה מלכתחילה מהמעביד שכר נמוך יותר אינה יכולה לשמש כהגנה מפני התביעה נוכח הפערים ביכולת המיקוח בין גברים לנשים, שאיתם נועד חוק שכר שווה להתמודד. כמו כן, קבעה הנשיאה ביניש כי כאשר הצליחה העובדת להוכיח את עילת התביעה שלה לפי חוק שכר שווה עובר למעביד הנטל להוכיח כי הוא לא הפלה את העובדת מחמת מינה. אם לא יעמוד המעביד בנטל זה, הוא עלול להיות חייב בפיצוי העובדת גם לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שמאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי בשל הפלייה מחמת מין ללא הוכחת נזק.
• בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל. זהו פסק הדין האחרון שהנשיאה בדימוס ביניש כתבה, שניתן ביום האחרון בו עוד הייתה יכולה לחתום על פסקי דין. פסק הדין עסק בחוקתיות של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת). ביניש קבעה שהחוק חוקתי, אם כי הורתה על פרשנות מצמצמת של כמה מההסדרים שיש בו. ששת השופטים האחרים הצטרפו לעמדתה, למעט השופט חנן מלצר, שחלק על עמדתה בקשר לחסיון עיתונאי.

לאחר פרישתה

במאי 2013 מונתה לנגידת האוניברסיטה הפתוחה וראש מועצת האוניברסיטה.

בשנים 2012 - 2015 לימדה סמינר במסגרת המכון לביטחון ולמשפט בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק (NYU). היא מלמדת קורס בנושא בית המשפט העליון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

תוארי כבוד

• ביוני 2010 הוענק לה תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
• במאי 2012 הוענקו לדורית ביניש תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר "עמית כבוד" מטעם המרכז הבינתחומי הרצליה.
• בנובמבר 2012 הוענקו לדורית ביניש תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע ברחובות ותואר דוקטור לשם כבוד מטעם קמפוס היברו יוניון קולג' בירושלים.
• ביניש נושאת בתואר קצינה בלגיון הכבוד הצרפתי, תואר שהוענק לה בדצמבר 2012.
• במאי 2013 קבלה את עיטור "יקיר ירושלים" "על שנים רבות של קידום ערכי הצדק, על אבטחת אמונו של הציבור במערכת החוק והשיפוט ועל ביצור מעמדה של ירושלים כהיכל המשפט בישראל".
• ב-13 ביוני 2013 הוענק לה אות "עמית כבוד" מטעם המכללה האקדמית תל אביב-יפו.
• במאי 2015 הוענק לה תואר כבוד מטעם HIT מכון טכנולוגי חולון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%91...