Nicolas Sarkozy, 23rd Président de la République française

http://www.wargs.com/noble/sarkozy.html

Golden Fleece - Knights: Spanish Branch

• Nicolas Sarközy - Wikipedia - Français
• Nicolas Sarközy - born 28 Jan 1955 - Wikipedia - English
• Nicolas Sarkozy - Knighthood in the Spanish Order of the Golden Fleece (car) Nicolas Sarkozy (pronounced Sarkozy.ogg [nik%C9%94la saʁkɔzi] (help·info), born Nicolas Paul Stéphane Sarközy de Nagy-Bocsa on 28 January 1955 in the 17th arrondissement of Paris) is the 23rd President of the French Republic. He assumed the office on 16 May 2007 after defeating Socialist Party candidate Ségolène Royal 10 days earlier.

Before his presidency, he was leader of the Union for a Popular Movement (UMP). Under Jacques Chirac's presidency, he served as Minister of the Interior in Jean-Pierre Raffarin's (UMP) first two governments (from May 2002 to March 2004), then was appointed Minister of Finances in Raffarin's last government (March 2004 to May 2005), and again Minister of the Interior in Dominique de Villepin's government (2005-2007).

Sarkozy was also president of the General council of the Hauts-de-Seine department from 2004 to 2007 and mayor of Neuilly-sur-Seine, one of the wealthiest communes of France from 1983 to 2002. He was also Minister of the Budget in the government of Édouard Balladur (RPR, predecessor of the UMP) during François Mitterrand's last term.

His nickname, "Sarko", is used by both supporters and opponents.

After loosing his re-election bid in a run-off on May 6th, 2012 - against François Hollande, he formally left his position on May 15th, 2012.

Contents

[hide]

   * 1 Personal life

o 1.1 Family background
o 1.2 Early life
o 1.3 Education
o 1.4 Relationships
+ 1.4.1 Marie-Dominique Culioli
+ 1.4.2 Cécilia Ciganer-Albéniz
+ 1.4.3 Carla Bruni
o 1.5 Personal wealth
* 2 Member of National Assembly
o 2.1 In government
o 2.2 First term as Minister of the Interior
o 2.3 Minister of Finance
o 2.4 Villepin government
o 2.5 Second term as Minister of the Interior
o 2.6 UMP leader
* 3 Presidential campaign
o 3.1 Political career
+ 3.1.1 Electoral mandates
+ 3.1.2 Governmental functions
+ 3.1.3 Political functions
* 4 Presidency
o 4.1 Middle East
o 4.2 Leading staff members
* 5 Public image
* 6 Controversies
* 7 Awards and honours
o 7.1 French honours
o 7.2 Other countries
* 8 Notes
* 9 Further reading
* 10 External links
o 10.1 Official websites
o 10.2 Press
o 10.3 Related contents
[edit] Personal life

[edit] Family background

Nicolas Sarkozy is a Frenchman of mixed national and ethnic ancestry. He is the son of Pál István Ernő Sárközy de Nagy-Bócsa, (Hungarian: nagybócsai Sárközy Pál; some sources spell it Nagy-Bócsay Sárközy Pál István Ernő; Pal_sarkozy.ogg Hungarian pronunciation (help·info) nɒɟ͡ʝboːt͡ʃɒi ʃaːrkøzi paːl)[6] a Hungarian aristocrat,[7] and Andrée Jeanne "Dadu" Mallah (b. Paris, 12 October 1925), who is of French Catholic and Ottoman-Sephardic Jewish descent.[8] They were married at Saint-François-de-Sales, Paris XVII, on 8 February 1950 and divorced in 1959.[9]

Pál Sárközy was born on 5 May 1928 in Budapest into a family belonging to the lesser Hungarian nobility. They possessed lands and a small castle in the village of Alattyán, near Szolnok, 92 km (57 miles) east of Budapest.[6] Pál Sárközy's father and grandfather held elective offices in the town of Szolnok. Although the Sárközy de Nagy-Bócsa (nagybócsai Sárközy) family was Protestant, Pál Sárközy's mother, Katalin Tóth de Csáford (Hungarian: csáfordi Tóth Katalin), grandmother of Nicolas Sarkozy, belonged to a Catholic noble family.

As the Red Army entered Hungary in 1944, the Sárközy family fled to Germany.[10] They returned in 1945 but all their possessions had been seized. Pál Sárközy's father died soon afterwards and his mother, fearing that he would be drafted into the Hungarian People's Army or sent to Siberia, urged him to leave the country and promised she would eventually follow him to Paris. Pál Sárközy fled to Austria and then Germany while his mother reported to authorities that he had drowned in Lake Balaton. Eventually, he arrived in Baden Baden, near the French border, where the headquarters of the French Army in Germany were located, and there he met a recruiter for the French Foreign Legion. He signed up for five years, and was sent for training to Sidi Bel Abbes, where the French Foreign Legion's headquarters were located. He was due to be sent to Indochina at the end of training, but the doctor who checked him before departure, who was also Hungarian, sympathised with him and gave him a medical discharge to save him from possible death at the hands of the Vietminh. He returned to civilian life in Marseille in 1948 and, although he asked for French citizenship only in the 1970s (his legal status was that of a stateless person until then), he nonetheless gallicised his Hungarian name into "Paul Sarközy de Nagy-Bocsa". He met Andrée Mallah (known as Dadu[11]) in 1949.

Andrée Mallah, then a law student, was the daughter of Benedict Mallah, a well-off urologist and STD specialist with a well-established reputation in the mainly bourgeois 17th arrondissement of Paris. Benedict Mallah, originally named Aaron Mallah (and nicknamed Benico), was born in 1890 in the Sephardic Jewish community of (modern day Thessaloniki, Greece). The family had originally been from Spain, then resettled in Provence, southern France, and later moved to Salonica into the Jewish community established there by other Spanish expellees victims of the Spanish Inquisition. Benico Mallah, the son of jeweller Mordechai Mallah and Reyna Magriso, left Salonica, then still part of the Ottoman Empire, with his mother in 1904 at the age of 14 to attend the prestigious Lycée Lakanal boarding school of Sceaux, in the southern suburbs of Paris. He studied medicine after his baccalaureate and decided to stay in France and become a French citizen. A doctor in the French Army during World War I, he met a recent war widow, Adèle Bouvier (1891–1956), from a bourgeois family of Lyon, whom he married in 1917. Adèle Bouvier, Nicolas Sarkozy's grandmother, was a Catholic like the majority of French people. Mallah, for whom religion had reportedly never been a central issue, converted to Catholicism upon marrying Adèle Bouvier, which had been requested by Adèle's parents, and changed his name to Benedict. Although Benedict Mallah converted to Catholicism, he and his family nonetheless had to flee Paris and take refuge in a small farm in Corrèze during World War II to avoid being arrested and delivered to the Germans. During the Holocaust, many of the Mallahs who stayed in Salonica or moved to France were deported to concentration and extermination camps. In total, 57 family members were murdered by the Nazis.[12]

Paul Sarkozy and Andrée Mallah settled in the 17th arrondissement of Paris and had three sons: Guillaume, born in 1951, who is an entrepreneur in the textile industry and current vice president of the MEDEF (French union of employers); Nicolas, born in 1955; and François, born in 1957 (an MBA and manager of a health care consultancy company.[13] In 1959, Paul Sarkozy left his wife and his three children. He later remarried three times and had two more children. His third wife, Christine de Ganay, married U.S. ambassador Frank G. Wisner.

Sarkozy's half-brother, Olivier, was chosen by the Carlyle Group in March 2008 as co-head and managing director of its recently launched global financial services division.[14]

[edit] Early life

During Sarkozy's childhood, his father refused to give his wife's family any financial help, even though he had founded his own advertising agency and had become wealthy. The family lived in a small mansion owned by Sarkozy's grandfather, Benedict Mallah, in the 17th Arrondissement. The family later moved to Neuilly-sur-Seine, one of the wealthiest communes of the Île-de-France région immediately west of the 17th Arrondissement just outside of Paris. According to Sarkozy, his staunchly Gaullist grandfather was more of an influence on him than his father, whom he rarely saw. Sarkozy was, accordingly, raised Catholic.[15]

Sarkozy said that being abandoned by his father shaped much of who he is today. He also has said that, in his early years, he felt inferior in relation to his wealthier classmates.[16] "What made me who I am now is the sum of all the humiliations suffered during childhood", he said later.[16]

[edit] Education

Sarkozy was enrolled in the Lycée Chaptal, a state-funded public middle and high school in Paris's 8th arrondissement, where he failed his sixième. His family then sent him to the Cours Saint-Louis de Monceau, a private Catholic school in the 17th arrondissement, where he was reportedly a mediocre student,[17] but where he nonetheless obtained his baccalauréat in 1973. He enrolled at the Université Paris X Nanterre, where he graduated with a Master in Private law, and later with a DEA degree in Business law. Paris X Nanterre had been the starting place for the May '68 student movement and was still a stronghold of leftist students. Described as a quiet student, Sarkozy soon joined the right-wing student organization, in which he was very active. He completed his military service as a part time Air Force cleaner. [18] After graduating, he entered the Institut d'Études Politiques de Paris (1979-1981) but failed to graduate due to an insufficient command of the English language.[19] After passing the bar, he became a lawyer specializing in business and family law,[20] and was one of Silvio Berlusconi's top French advocates.[21][22][23]

[edit] Relationships

[edit] Marie-Dominique Culioli

Sarkozy married his first wife, Marie-Dominique Culioli, on 23 September 1982; her father was a pharmacist from Vico (a village north of Ajaccio, Corsica). They had two sons, Pierre (born in 1985), now a hip-hop producer [24], and Jean (born in 1986) now a regional councillor in the city of Neuilly-sur-Seine, France. Sarkozy's best man was the prominent right-wing politician Charles Pasqua, later to become a political opponent.[25] Sarkozy divorced Culioli in 1996, although they had already been separated for several years.

Cécilia Ciganer-Albéniz

As mayor of Neuilly-sur-Seine, Sarkozy met former fashion model and public relations executive Cécilia Ciganer-Albéniz (great-granddaughter of composer Isaac Albéniz and daughter of a Moldovan father), when he officiated at her wedding[26] to television host Jacques Martin. In 1988, she left her husband for Sarkozy, and divorced Martin one year later. Sarkozy married her in October 1996, with witnesses Martin Bouygues and Bernard Arnault [27] They have one son, Louis, born 23 April 1997.

Between 2002 and 2005, the couple often appeared together on public occasions, with Cécilia Sarkozy acting as the chief aide for her husband.[28] On 25 May 2005, however, the Swiss newspaper Le Matin revealed that she had left Sarkozy for French-Moroccan national Richard Attias, head of Publicis in New York.[29] There were other accusations of a private nature in Le Matin, which led to Sarkozy suing the paper. [30] In the meantime, he was said to have had an affair with a journalist of Le Figaro, Anne Fulda.[31]

Sarkozy and Cécilia ultimately divorced on 15 October 2007, soon after his election as President. She was his second wife. [32]

Carla Bruni

Less than a month after separating from Cecilia, Sarkozy met Italian-born singer Carla Bruni at a dinner party, and soon entered a relationship with her.[33] They married on 2 February 2008 at the Élysée Palace in Paris.[34]

Personal wealth

Sarkozy declared to the Constitutional Council a net worth of €2 million, most of the assets being in the form of life insurance policies.[35] As the French President, one of his first actions was to give himself a raise: his yearly salary went from €101,000 to €240,000 (to match his European/French peers)[citation needed]. He is also entitled to a mayoral pension as a former mayor of Neuilly-sur-Seine. He also receives a yearly council pension as a former member of the council of the Hauts-de-Seine department.

Member of National Assembly

Sarkozy is recognised by both right and left as a skilled politician and striking orator.[36] His supporters within France emphasize his charisma, political innovation and willingness to "make a dramatic break" amid mounting disaffection against "politics as usual". Overall, he is considered more pro-U.S. and pro-Israeli than most French politicians.

Since November 2004, Sarkozy has been president of the Union pour un Mouvement Populaire (UMP), France's major right-wing political party, and he was Minister of the Interior in the government of Dominique de Villepin, with the honorific title of Minister of State, making him effectively the number three official in the French State after President Jacques Chirac and the prime minister. His ministerial responsibilities included law enforcement and working to co-ordinate relationships between the national and local governments, as well as Minister of Worship (in this role he created the CFCM, French Council of Muslim Faith). Previously, he was a deputy to the French National Assembly. He was forced to resign this position in order to accept his ministerial appointment. He previously also held several ministerial posts, including Finance Minister.

In government

Sarkozy's political career began when he was 22, when he became a city councillor in Neuilly-sur-Seine. A member of the Neo-Gaullist party RPR, he went on to be elected mayor of that town, after the death of the incumbent mayor Achille Peretti. Sarkozy had been close to Peretti, as his mother was Peretti's secretary. The senior RPR politician at the time, Charles Pasqua, wanted to become mayor, and asked Sarkozy to organize his campaign. Instead Sarkozy profited from Pasqua's short illness to propel himself into the office of mayor.[37] He was the youngest mayor of any town in France with a population of over 50,000. He served from 1983 to 2002. In 1988, he became a deputy in the National Assembly.

In 1993, Sarkozy was in the national news for personally negotiating with the "Human Bomb", a man who had taken small children hostage in a kindergarten in Neuilly.[38] The "Human Bomb" was killed after two days of talks by policemen of the RAID, who entered the school stealthily while the attacker was resting.

From 1993 to 1995, he was Minister for the Budget and spokesman for the executive in the cabinet of Prime Minister Édouard Balladur. Throughout most of his early career, Sarkozy had been seen as a protégé of Jacques Chirac. During his tenure, he increased France's public debt more than any other French Budget Minister except his predecessor, by the equivalent of €200 billion (USD260 billion) (FY 1994-1996). The first two budgets he submitted to the parliament (budgets for FY1994 and FY1995) assumed a yearly budget deficit equivalent to six percent of GDP.[39] According to the Maastricht Treaty, the French yearly budget deficit may not exceed three percent of France's GDP.

In 1995, he spurned Chirac and backed Édouard Balladur for President of France. After Chirac won the election, Sarkozy lost his position as Minister for the Budget and found himself outside the circles of power.

However, he returned after the right-wing defeat at the 1997 parliamentary election, as the number two candidate of the RPR. When the party leader Philippe Séguin resigned, in 1999, he took the leadership of the Neo-Gaullist party. But it obtained its worst result at the 1999 European Parliament election, winning 12.7% of the votes, less than the dissident Rally for France of Charles Pasqua. Sarkozy lost the RPR leadership.

Nicolas Sarkozy speaking at the congress of his party, 28 November 2004

In 2002, however, after his re-election as President of the French Republic (see French presidential election, 2002), Chirac appointed Sarkozy as French Minister of the Interior in the cabinet of Prime Minister Jean-Pierre Raffarin, despite Sarkozy's support of Edouard Balladur for French President in 1995.[40] Following Chirac's 14 July keynote speech on road safety, Sarkozy as interior minister pushed through new legislation leading to the mass purchase of speed cameras and a campaign to increase the awareness of dangers on the roads.

In the cabinet reshuffle of 31 March 2004, Sarkozy became Finance Minister. Tensions continued to build between Sarkozy and Chirac and within the UMP party, as Sarkozy's intentions of becoming head of the party after the resignation of Alain Juppé became clear.

In party elections of November 2004, Sarkozy became leader of the UMP with 85% of the vote. In accordance with an agreement with Chirac, he resigned as Finance Minister. Sarkozy's ascent was marked by the division of UMP between sarkozystes, such as Sarkozy's "first lieutenant", Brice Hortefeux, and Chirac loyalists, such as Jean-Louis Debré.

Sarkozy was made Chevalier de la Légion d'honneur (Knight of the Legion of Honour) by President Chirac in February 2005. He was re-elected on 13 March 2005 to the National Assembly (as required by the constitution,[41] he had to resign as a deputy when he became minister in 2002).

On 31 May 2005 the main French news radio station France Info reported a rumour that Sarkozy was to be reappointed Minister of the Interior in the government of Dominique de Villepin without resigning from the UMP leadership. This was confirmed on 2 June 2005, when the members of the government were officially announced.

First term as Minister of the Interior

Nicolas Sarkozy, here with then prime minister Jean-Pierre Raffarin, meeting with bicycle-mounted officers of the French National Police, 13 May 2002.

Towards the end of his first term as Minister of the Interior, in 2004, Sarkozy was the most divisive conservative politician in France, according to polls conducted at the beginning of 2004.

Sarkozy has sought to ease the sometimes tense relationships between the general French population and the Muslim community. Unlike the Catholic Church in France with their official leaders or Protestants with their umbrella organisations, the French Muslim community had a lack of structure with no group that could legitimately deal with the French government on their behalf. Sarkozy supported the foundation in May 2003 of the private non-profit Conseil français du culte musulman ("French Council of the Muslim Faith"), an organisation meant to be representative of French Muslims.[42] In addition, Sarkozy has suggested amending the 1905 law on the separation of Church and State, mostly in order to be able to finance mosques and other Muslim institutions with public funds[43] so that they are less reliant on money from outside of France.

[edit] Minister of Finance

During his short appointment as Minister of Finance, Sarkozy was responsible for introducing a number of policies. The degree to which this reflected libéralisme (a hands-off approach to running the economy) or more traditional French state dirigisme (intervention) is controversial. He resigned the day following his election as president of the UMP.

   * In September 2004, Sarkozy oversaw the reduction of the government ownership stake in France Télécom from 50.4 percent to 41 percent.[44]

* Sarkozy backed a partial nationalisation of the engineering company Alstom decided by his predecessor when the company was exposed to bankruptcy in 2003.[45]
* In June 2004, Sarkozy reached an agreement with the major retail chains in France to concertedly lower prices on household goods by an average of two percent; the success of this measure is disputed, with studies suggesting that the decrease was close to one percent in September.[46]
* Taxes: Sarkozy avoided taking a position on the ISF (solidarity tax on wealth). This is considered an ideological symbol by many on the left and right. Some in the business world and on the liberal right, such as Alain Madelin, wanted it abolished. For Sarkozy, that would have risked being categorised by the left as a gift to the richest classes of society at a time of economic difficulties.[47]
Villepin government
Second term as Minister of the Interior
Sarkozy as Minister of the Interior with U.S. Secretary of State Condoleezza Rice, after their bilateral meeting in Washington D.C., 12 September 2006

During his second term at the Ministry of the Interior, Sarkozy was initially more discreet about his ministerial activities: instead of focusing on his own topic of law and order, many of his declarations addressed wider issues, since he was expressing his opinions as head of the UMP party.

Main article: Response to the 2005 civil unrest in France

However, the civil unrest in autumn 2005 put law enforcement in the spotlight again. Sarkozy was accused of having provoked the unrest by calling young delinquents from housing projects "rabble" ("racaille") in Argenteuil near Paris, and controversially suggested cleansing the minority suburbs with a Kärcher. After the accidental death of two youths, which sparked the riots, Sarkozy first blamed it on "hoodlums" and gangsters. These remarks were sharply criticised by many on the left wing and by a member of his own government, Delegate Minister for Equal Opportunities Azouz Begag.[48]

After the rioting, he made a number of announcements on future policy: selection of immigrants, greater tracking of immigrants, and a reform on the 1945 ordinance government justice measures for young delinquents.

UMP leader

Before he was elected President of France, Sarkozy was president of UMP, the French conservative party, elected with 85 percent of the vote. During his presidency, the number of members has significantly increased. In 2005, he supported a "yes" vote in the French referendum on the European Constitution, but the "No" vote won.

Throughout 2005, Sarkozy called for radical changes in France's economic and social policies. These calls culminated in an interview with Le Monde on 8 September 2005, during which he claimed that the French had been misled for 30 years by false promises.[49] Among other issues:

   * he called for a simplified and "fairer" taxation system, with fewer loopholes and a maximum taxation rate (all direct taxes combined) at 50 percent of revenue;

* he approved measures reducing or denying social support to unemployed workers who refuse work offered to them;
* he pressed for a reduction in the budget deficit, claiming that the French state has been living off credit for some time.
Such policies are what are called in France libéral (that is, in favour of laissez-faire economic policies) or, with a pejorative undertone, ultra-libéral. Sarkozy rejects this label of libéral and prefers to call himself a pragmatist.

Sarkozy opened another avenue of controversy by declaring that he wanted a reform of the immigration system, with quotas designed to admit the skilled workers needed by the French economy. He also wants to reform the current French system for foreign students, saying that it enables foreign students to take open-ended curricula in order to obtain residency in France; instead, he wants to select the best students to the best curricula in France.

In early 2006, the French parliament adopted a controversial bill known as DADVSI, which reforms French copyright law. Since his party was divided on the issue, Sarkozy stepped in and organised meetings between various parties involved. Later, groups such as the Odebi League and EUCD.info alleged that Sarkozy personally and unofficially supported certain amendments to the law, which enacted strong penalties against designers of peer-to-peer systems.

Presidential campaign

Main article: French presidential election, 2007

Nicolas Sarkozy

Sarkozy was a likely candidate for the presidency in 2007; in an often-repeated comment made on television channel France 2, when asked by a journalist whether he thought about the presidential election when he shaved in the morning, Sarkozy commented, "not just when I shave".[50]

On 14 January 2007, Sarkozy was chosen by the UMP to be its candidate in the 2007 presidential election. Sarkozy, who was running unopposed, won 98 percent of the votes. Of the 327,000 UMP members who could vote, 69 percent participated in the online ballot.[51]

In February 2007 Sarkozy appeared on a televised debate on TF1 where he expressed his support for affirmative action and the freedom to work overtime. Despite his opposition to same-sex marriage, he advocated civil unions and the possibility for same-sex partners to inherit under the same regime as married couples. The law has been voted in July 2007.[52]

Ségolène Royal was Sarkozy's opponent during the presidential election.

On 7 February, Sarkozy decided in favour of a projected second, non-nuclear, aircraft carrier for the national Navy (adding to the nuclear Charles de Gaulle), during an official visit in Toulon with Defence Minister Michèle Alliot-Marie. "This would allow permanently having an operational ship, taking into account the constraints of maintenance", he explained.[53]

On 21 March, President Jacques Chirac announced his support for Sarkozy. Chirac pointed out that Sarkozy had been chosen as presidential candidate for the ruling UMP party, and said: "So it is totally natural that I give him my vote and my support." To focus on his campaign, Sarkozy stepped down as interior minister on 26 March.[54]

During the campaign, rival candidates had accused Sarkozy of being a "candidate for brutality" and of presenting hardline views about France's future.[55] Opponents also accused him of courting conservative voters in policy-making in a bid to capitalise on right-wing sentiments among some communities. However, his popularity was sufficient to see him polling as the frontrunner throughout the later campaign period, consistently ahead of rival Socialist candidate, Ségolène Royal.

The first round of the presidential election was held on 22 April 2007. Sarkozy came in first with 31.18 percent of the votes, ahead of Ségolène Royal of the Socialists with 25.87 percent. In the second round, Sarkozy came out on top to win the election with 53.06 percent of the votes ahead of Ségolène Royal with 46.94 percent. In his speech immediately following the announcement of the election results, Sarkozy stressed the need for France's modernisation, but also called for national unity, mentioning that Royal was in his thoughts. In that speech, he claimed "The French have chosen to break with the ideas, habits and behaviour of the past. I will restore the value of work, authority, merit and respect for the nation."

Political career

* President of the French Republic : Since 2007
Electoral mandates
* Member of the National Assembly of France for Hauts-de-Seine : 1988-1993 (became minister in 1993) / 1995-2002 (became minister in 2002) / reelected between March-June 2005 (became minister in June 2005)
* Mayor of Neuilly-sur-Seine : 1983-2002
* Municipal councillor of Neuilly-sur-Seine : 1977-1983
* Regional councillor of Ile-de-France : 1983-1988
* General councillor of Hauts-de-Seine : 1985-1986
* Vice-president of the General Council of Hauts-de-Seine : 1986-1988
* President of the General Council of Hauts-de-Seine : 2004-2007 (became President of the French Republic in 2007)
Governmental functions
* Minister of Budget and government's spokesman : 1993-1995
* Minister of Communication and government's spokesman : 1994-1995
* Minister of State, minister of Interior, of the Internal Security and Local Freedoms : 2002-2004
* Minister of State, minister of Economy, Finance and Industry : March-November 2004
* Minister of State, minister of Interior and Planning : 2005-2007
Political functions
* President of the Union for a Popular Movement : 2004-2007 (became President of the French Republic in 2007)
* President of the Rally for the Republic : April-October 1999
Presidency
Main article: Presidency of Nicolas Sarkozy

On 6 May 2007, Nicolas Sarkozy became the sixth person to be elected President of the Fifth Republic (which was established in 1958), and the 23rd president in French history. He is the first French president to have been born after World War II.

The official transfer of power from Jacques Chirac took place on 16 May at 11:00 am (9:00 UTC) at the Élysée Palace, where he was given the authorization codes of the French nuclear arsenal.[56] In the afternoon, the new President flew to Berlin to meet with German Chancellor Angela Merkel.

Sarkozy greets U.S. first lady Laura Bush in Germany, June 2007

Under Sarkozy's government, François Fillon replaced Dominique de Villepin as Prime Minister.[57] Sarkozy appointed Bernard Kouchner, the left-wing founder of Médecins Sans Frontières, as his foreign minister, leading to Kouchner's expulsion from the Socialist Party. In addition to Kouchner, three more Sarkozy ministers are from the left, including Eric Besson, who served as Ségolène Royal's economic adviser at the beginning of her campaign. Sarkozy also appointed seven women to form a total cabinet of 15; one, Justice Minister Rachida Dati, is the first woman of Northern African origin to serve in a French cabinet. Of the 15, two attended the elite Ecole Nationale d'Administration (ENA).[58] The ministers were reorganised, with the controversial creation of a 'Ministry of Immigration, Integration, National Identity and Co-Development' – given to his right-hand man Brice Hortefeux — and of a 'Ministry of Budget, Public Accounts and Civil Administration' — handed out to Éric Wœrth, supposed to prepare the replacement of only a third of all civil servants who retire. However, after the 17 June parliamentary elections, the Cabinet has been adjusted to 15 ministers and 16 deputy ministers, totalling 31 officials.

Shortly after taking office, Sarkozy began negotiations with Colombian president Álvaro Uribe and the left-wing guerrilla FARC, regarding the release of hostages held by the rebel group, especially Franco-Colombian politician Ingrid Betancourt. According to some sources, Sarkozy himself asked for Uribe to release FARC's "chancellor" Rodrigo Granda.[59] Furthermore, he announced on 24 July 2007, that French and European representatives had obtained the extradition of the Bulgarian nurses detained in Libya to their country. In exchange, he signed with Gaddafi security, health care and immigration pacts – and a $230 million (168 million euros) MILAN antitank missile sale.[60] The contract was the first made by Libya since 2004, and was negotiated with MBDA, a subsidiary of EADS. Another 128 millions euros contract would have been signed, according to Tripoli, with EADS for a TETRA radio system. The Socialist Party (PS) and the Communist Party (PCF) criticised a "state affair" and a "barter" with a "Rogue state".[61] The leader of the PS, François Hollande, requested the opening of a parliamentary investigation.[60]

On 8 June 2007, during the 33rd G8 summit in Heiligendamm, Sarkozy set a goal of reducing French CO2 emissions by 50 percent by 2050 in order to prevent global warming. He then pushed forward Socialist Dominique Strauss-Kahn as European nominee to the International Monetary Fund (IMF).[62] Critics alleged that Sarkozy proposed to nominate Strauss-Kahn as managing director of the IMF to deprive the Socialist Party of one of its more popular figures.[63]

The UMP, Sarkozy's party, won a majority at the June 2007 legislative election, although by less than expected. In July, the UMP majority, seconded by the Nouveau Centre, ratified one of Sarkozy's electoral promises, which was to partially revoke the inheritance tax.[64][65] The inheritance tax formerly brought eight billion euros into state coffers.[66]

Sarkozy's UMP majority prepared a budget that reduced taxes, in particular for upper middle-class people, allegedly in an effort to boost GDP growth, but did not reduce state expenditures. He was criticised by the European Commission for doing so.

Sarkozy broke with the custom of amnestying traffic tickets and of releasing thousands of prisoners from overcrowded jails on Bastille Day, a tradition that Napoleon had started in 1802 to commemorate the storming of the Bastille during the French Revolution.[60]

Sarkozy's government issued a decree on 7 August 2007 to generalise a voluntary biometric profiling program of travellers in airports. The program, called 'Parafes', was to use fingerprints. The new database would be interconnected with the Schengen Information System (SIS) as well as with a national database of wanted persons (FPR). The Commission nationale de l'informatique et des libertés (CNIL) protested against this new decree, opposing itself to the recording of fingerprints and to the interconnection between the SIS and the FPR.[67]

On 21 July 2008, the French parliament passed constitutional reforms which Sarkozy had made one of the key pledges of his presidential campaign. The vote was 539 to 357, one vote over the three-fifths majority required; the changes are not yet finalized. They would introduce a two-term limit for the presidency, and end the president's right of collective pardon. They would allow the president to address parliament in-session, and parliament, to set its own agenda. They would give parliament a veto over some presidential appointments, while ending government control over parliament's committee system. He has claimed that these reforms strengthen parliament, while some opposition socialist lawmakers have described it as a "consolidation of a monocracy".[68]

On 23 July 2008, parliament voted the “loi de modernisation de l'économie” (Modernization of the Economy Law) which loosened restrictions on retail prices and reduced limitations on the creation of businesses. The Government has also made changes to long-standing French work-hour regulations, allowing employers to negotiate overtime with employees and making all hours worked past the traditional French 35-hour week tax-free.[69]

However, as a result of the global financial crisis that came to a head in September 2008, Sarkozy has returned to the state interventionism of his predecessors, declaring that "laissez-faire capitalism is over" and denouncing the "dictatorship of the market". Confronted with the suggestion that he had become a socialist, he responded: "Have I become socialist? Perhaps." He has also pledged to create 100,000 state-subsidised jobs.[70] This reversion to dirigisme is seen as an attempt to stem the growing popularity of revolutionary socialist leader Olivier Besancenot.[71]

France wielded special international power when Sarkozy held the rotating EU Presidency from July 2008 through December 2008. Sarkozy has publicly stated his intention to attain EU approval of a progressive energy package before the end of his EU Presidency. This energy package would clearly define climate change objectives for the EU and hold members to specific reductions in emissions. In further support of his collaborative outlook on climate change, Sarkozy has led the EU into a partnership with China.[72] On December 6, 2008, Nicolas Sarkozy, current Chairman of the European Union, met the Dalai Lama in Poland and outraged China, which has announced that it would postpone the China-EU summit indefinitely.[73] On 3 April 2009, at the NATO Summit in Strasbourg, Sarkozy announced that France would offer asylum to a former Guantanamo captive.[74][75] "We are on the path to failure if we continue to act as we have," French President Nicolas Sarkozy cautioned at the U.N. Climate Summit Tuesday September 22, 2009. [76]

[edit] Middle East

Sarkozy played some vital roles in Middle East affairs. On January 5, 2009, Sarkozy called for a ceasefire plan for the Gaza Strip Conflict.[77] The plan, which was jointly proposed by Sarkozy and Egyptian President Hosni Mubarak envisions the continuation of the delivery of aid to Gaza and talks with Israel on border security, a key issue for Israel as it says Hamas smuggles its rockets into Gaza through the Egyptian border. Welcoming the proposal, US Secretary of State Condoleezza Rice called for a "ceasefire that can endure and that can bring real security". [78]

Leading staff members

Ambox outdated content.svg

This article's factual accuracy may be compromised because of out-of-date information. Please help improve the article by updating it. There may be additional information on the talk page. (August 2009)

   * General secretary - Claude Guéant[79]

* Chief of the private military staff - Vice-amiral d'escadre Édouard Guillaud
* Special advisor to the President - Henri Guaino
* Advisors to the President - Raymond Soubie and Catherine Pégard
* Diplomatic advisor and sherpa - Jean-David Levitte
* Deputy secretary general - François Pérol
* Head of cabinet - Emmanuelle Mignon
* Advisors to the Presidency - Arnold Munnich and Patrick Ouart
* Head of cabinet - Cédric Goubet
Public image
Sarkozy was named the 68th best-dressed person in the world by Vanity Fair, alongside David Beckham and Brad Pitt.[80] Beside publicizing, at times, and at others, refusing to publicise his ex-wife Cécilia Ciganer-Albéniz image,[81] Sarkozy takes care of his own personal image, sometimes to the point of censorship — such as in the Paris Match affair, when he allegedly forced its director to resign following an article on his ex-wife and her affair with Publicis executive Richard Attias, or pressures exercised on the Journal du dimanche, which was preparing to publish an article concerning Ciganer-Albéniz's decision not to vote in the second round of the 2007 presidential election.[82] In its 9 August 2007 edition, Paris Match retouched a photo of Sarkozy in order to erase a love handle.[83][84][85] His official portrait destined for all French townhalls was done by SIPA photographer Philippe Warrin, better known for his paparazzi work.[86]

Former Daily Telegraph journalist Colin Randall has highlighted Sarkozy's tighter control of his image and frequent interventions in the media: "he censors a book, or fires the chief editor of a weekly."[86] Sarkozy is reported to be sensitive about his height (believed to be 5ft 5in or 5ft 6in). He has been noted as wearing substantially heeled shoes and standing on hidden platforms, while the French media have pointed out that Bruni frequently wears flats when in public with him. In 2009, this was the subject of a political row, when a worker at a factory where Sarkozy gave a speech said she was asked to stand next to him because she was of a similar height (this story was corroborated by some union officials). The president's office called the accusation "completely absurd and grotesque", while the Parti socialiste mocked his fastidious preparation.[87]

Sarkozy, alongside Tony Blair, is part of the inspiration for Mathieu Amalric's portrayal of Dominic Greene, the villain of the 22nd James Bond film, Quantum of Solace.[88]

Sarkozy lost a suit against a manufacturer of Sarkozy voodoo dolls, in which he claimed that he had a right to his own image.[89]

[edit] Controversies

Generally speaking, Sarkozy is a bête noire of the Left, and is also criticised by some on the right, most vocally by the supporters of Jacques Chirac and Dominique de Villepin, such as Jean-Louis Debré.[90][91]

The Marianne accused him of changing opinion in an Airbus affair.[92] The French Communist Party's magazine L'Humanité accused Sarkozy of being a populist.[93]

Many on the Left have a particular distrust for Nicolas Sarkozy; specific "anti-Sarko" movements have been started

Since his famous Kärcher remark, Nicolas Sarkozy has been lampooned about his fondness for cleaning out the riff-raff; here, electoral posters of Sarkozy were posted on a Kärcher car wash

In the midst of a tense period and following a shooting that killed an 11-year-old boy in the banlieue (suburb) of La Courneuve in June 2005, Sarkozy quoted a local resident and vowed to clean the area out "with a Kärcher" (nettoyer la cité au Kärcher, referring to a well-known German brand of pressure cleaning equipment), and two days before the 2005 Paris riots he referred to the criminal youth of the housing projects as voyous (thugs) and racaille, a slang term which can be translated into English as rabble, scum or riff-raff;[94] this was criticised as being inappropriate language by the French Communist Party's L'Humanité.[95]

In September 2005 Sarkozy was accused of pushing for a hasty inquiry into an arson attack on a police station in Pau, of which the alleged perpetrators were acquitted for lack of proof.[96][dead link] On 22 June 2005, he announced to law enforcement officials that he had questioned the Minister of Justice about the future of "the judge" who had freed a man on parole, who had later committed a murder.[97]

Nicolas Sarkozy opposed the U.S.-led invasion of Iraq. However, he was critical of the way Jacques Chirac and his foreign minister Dominique de Villepin expressed France's opposition to the war. Talking at the French-American Foundation in Washington, D.C. on 12 September 2006, he denounced what he called the "French arrogance" and said: "It is bad manners to embarrass one's allies or sound like one is taking delight in their troubles."[98] He also added: "We must never again turn our disagreements into a crisis." Jacques Chirac reportedly said in private that Sarkozy's speech was "appalling" and "a shameful act".[98]

Even though his current foreign minister Bernard Kouchner (excluded from the Socialist party after his inclusion in François Fillon's government) had been one of the few supporters in France of removal of Saddam Hussein from power, Sarkozy's stance on the war has not changed.

A few weeks before the first round of the 2007 presidential elections, Sarkozy said during an interview with philosopher Michel Onfray[99] that he thinks disorders such as paedophilia and depression have a genetic as well as social basis, famously stating "I don't agree with you, I'd be inclined to think that one is born a paedophile, and it is actually a problem that we do not know how to cure this disease"; he also claimed that suicides among youth were linked to genetic predispositions by stating, "I don't want to give parents a complex. It's not exclusively the parents' fault every time a youngster commits suicide." These statements were criticised by some scientists, including controversial geneticist Axel Kahn.[100][101] Sarkozy later said, "What part is innate and what part is acquired? At least let's debate it, let's not close the door to all debate."[102]

On 23 February 2008, Sarkozy was filmed by a reporter for French newspaper Le Parisien having the following exchange while visiting the Paris International Agricultural Show:[103]

   While quickly crossing the hall Saturday morning, in the middle of the crowd, Sarkozy encounters a recalcitrant visitor who refuses to shake his hand. "Ah no, don't touch me!", said the man. The president retorted immediately: "Get lost, then." "You're making me dirty", yelled the man. With a frozen smile, Sarkozy says, his teeth glistening, a refined "Get lost, then, poor dumb-ass, go."[104]

This exchange has been cause for much humour and debate regarding its propriety in the French press. It should also be noted that a precise translation into English has many possible variations.[105][106][107] On 28 August 2008, Hervé Eon, from Laval came to an anti-Sarkozy demonstration with a sign bearing the words Casse-toi pov' con, the words Sarkozy had uttered. He was arrested for causing offence to the presidential function and the prosecutor required a fine of 1000€. [108][109] This incident was widely reported on, in particular as Sarkozy, as president of the Republic, is immune from prosecution, notably restricting Eon's rights to sue Sarkozy for defamation.[110]

In 2004, he published a book called La République, les religions, l'espérance ("The Republic, Religions, and Hope"),[111] in which he argued that the young should not be brought up solely on secular or republican values. He also advocated reducing the separation of church and state, arguing for the government subsidy of mosques in order to encourage Islamic integration into French society.[112] He flatly opposes financing of religious institutions with funds from outside France. After meeting with Tom Cruise, Sarkozy was criticised by some for meeting with a member of the Church of Scientology, which is classified as a cult (secte translates "cult") in France (see Parliamentary Commission on Cults in France).[113] Sarkozy stated that "the roots of France are essentially Christian" at a speech in Rome in December 2007. He also called Islam as "one of the greatest and most beautiful civilizations the world has known" at a speech in Riyadh in January 2008. Both comments drew criticism.[114]

On 27 July 2007, Sarkozy delivered a speech in Senegal, written by Henri Guaino, in which he made reference to "African peasants".[115][116] The very controversial remarks were widely condemned by Africans, which was widely seen as racist.[116][117][118] South African president Thabo Mbeki praised Sarkozy's speech, which raised criticism by some in the South African media.[116][118]

[edit] Awards and honours

[edit] French honours

   * Grand Cross of the Légion d'honneur (2007 - Automatic when taking office)

o Was previously Knight of the Légion d'honneur (since 2004)
* Grand Cross of the Ordre national du Mérite (2007 - Automatic when taking office)
Other countries
* Honorary Knight Grand Cross of the Order of the Bath (2008 - United Kingdom)[119]
* Grand Cross of the Order of Charles III (2004 - Spain)[120]
* Commander of the Ordre de Léopold (Belgium)
* Stara Planina (Bulgaria)
* Proto-canon of the Papal Basilica of St. John Lateran (2007 - Holy See)[121] The post is held ex officio by the French Head of State.

"French President Nicolas Sarkozy was choosen as “European Personality of the Year 2007” by European Jewish Press (EJP) readers. “Sarkozy, who lost 57 members of his family to the Nazis, comes from a long line of Jewish and Zionist leaders and heroes. His mother was born to the Mallah family, one of the oldest Jewish families of Salonika in Greece,” writes the EJP."

His son Jean is married to a Jewish girl and converting Orthodox.

Sarko-doigt.jpg

^ BBC News, 14 Jan 2007 ^ Marianne ^ Liberation 26.1.2007 ^ NewsMax.com 21/3/07 ^ BBC News, 18 April 2007 ^ [1] ^ European Jewish Press, 29 Jan 2006 ^ I am the most pro-Israel French president, Sarkozy says, ישראל היום, 24.11.2011

ניקולא סרקוזי ניקולא סרקוזי נשיא צרפת ה-6 (ברפובליקה החמישית) ניקולא סרקוזי קודם ז'אק שיראק יורש פרנסואה הולנד תחילת כהונה 16 במאי 2007 סוף כהונה 15 במאי 2012 תאריך לידה 28 בינואר 1955 מקום לידה פריז, צרפת מפלגה UMP בת זוג ססיליה סרקוזי (1996-2007) קרלה ברוני (2008-היום) ניקולא סַרקוֹזי (שם מלא בצרפתית: Nicolas Paul Stéphane Sárközy de Nagy-Bócsa;‏ נולד ב-28 בינואר 1955 בפריז) הוא פוליטיקאי צרפתי, שר ברפובליקה הצרפתית, ונשיאה השישי של הרפובליקה הצרפתית החמישית, ממאי 2007 ועד מאי 2012. כמו כן, מתוקף תפקידו כנשיא צרפת, שימש כנסיך-שותף של אנדורה.

החל מנובמבר 2004 ועד מאי 2007 שירת סרקוזי כנשיא "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP) – היום מפלגת המיעוט בצרפת. המפלגה נוסדה על ידי נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק, המפלגה שמרנית וממוצבת במשבצת הימין המתון. בעבר היה חבר האספה הלאומית – בית הנבחרים של צרפת, תפקיד שממנו התפטר עם מינויו כשר הפנים. סרקוזי גם כיהן בתפקידי שר נוספים, כולל שר האוצר.

במהלך תקופת נשיאותו של ז'אק שיראק היה מקובל לראות את סרקוזי כ"מספר שלוש" בהיררכיית הכוח בצרפת, לאחר שיראק עצמו וראש הממשלה דומיניק דה וילפן. סרקוזי נבחר בינואר 2007 על ידי מפלגתו כמועמדה להתמודדות על נשיאות צרפת, בניגוד לדעתו של שיראק, שראה בבן טיפוחיו דה וילפן את יורשו המיועד. בתום שני סיבובי בחירות שנערכו באפריל-מאי 2007 נבחר סרקוזי לנשיא צרפת, כשהוא מביס את המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל לאחר מרוץ צמוד.

לאורך הקריירה שלו נודע סרקוזי כפוליטיקאי רב-תחומי השׂשׂ להביע דעה נחרצת בכל נושא שעל הפרק, ועוד לפני ריצתו הרשמית לנשיאות היה מרואיין מבוקש באמצעי התקשורת. הוא נחשב נִצי בדעותיו, ונאומיו וראיונותיו מתאפיינים בסגנון התבטאות ישיר, נחרץ ושנון – או, על פי הגדרת יריביו, בוטה ומזלזל. בעוד תומכיו רואים בו מנהיג כריזמטי ורב תושייה, יריביו מאשימים אותו בפופוליזם ובשאפתנות דורסנית. ערכי "חוק וסדר" שקידם במדיניותו כשר פנים נתפשו בידי מבקריו כדיכוי, וגישתו הכלכלית, המעדיפה כלכלת שוק בנוסח אמריקני, הקנתה לו מבקרים רבים מהשמאל הצרפתי.

סרקוזי נחשב לידיד ישראל והצהיר כי הוא רואה בה שותפה טבעית של אירופה ושותפת גורל של צרפת במובנים רבים.

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 רקע משפחתי 1.2 בצעירותו 1.3 קריירה מוקדמת 1.4 שר הפנים - קדנציה ראשונה 1.5 שר האוצר 1.6 שר הפנים - קדנציה שנייה 1.7 הבחירות לנשיאות 1.8 נשיא צרפת 2 אידאולוגיה 2.1 משטר, כלכלה וחברה 2.2 יחסו לישראל וליהודים 3 ביקורת 4 חייו הפרטיים 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] רקע משפחתי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] אביו של סרקוזי, פאל נוג'-בוצ'אי שארקזי (Pál Nagy-Bócsay Sárközy), היה בן למשפחת אצולה הונגרית שנמלט מהונגריה עם כניסת הצבא האדום ב-1944. הוא הצטרף ללגיון הזרים הצרפתי, שינה את שמו לפול סרקוזי ולאחר מספר שנות שירות התאזרח בצרפת. ב-1949 נישא לאנדרה מלאך, סטודנטית למשפטים ולימים עורכת דין בולטת.

אנדרה מלאך, אימו של סרקוזי הייתה אחת משתי בנותיו של ד"ר בנדיקט מלאך, רופא פריזאי אמיד.

בנדיקט מלאך, סבו של סרקוזי נולד כיהודי בסלוניקי שביוון, אחד משבעה ילדים, ושמו המקורי היה בניקו מלאך. מוצאה של משפחת מלאך היה ככל הנראה, בפרובאנס שבצרפת, משם גורשה בשלהי ימי הביניים והשתקעה בסלוניקי. בן 14, היגר בניקו מלאך יחד עם אימו לצרפת, למד רפואה, התגייס לצבא הצרפתי ולחם במסגרתו במלחמת העולם הראשונה, כרופא. הוא התאהב באחת האחיות שעזרו לו ובכדי להינשא לה המיר את דתו לנצרות קתולית ושינה את שמו לבנדיקט‏[1].

הזוג סרקוזי הביא לעולם שלושה בנים, שהאמצעי שבהם הוא ניקולא סרקוזי, שנולד ב-1955. שני אחיו הם גִיוֹם, המבוגר יותר (יליד 1951, כיום איש עסקים), ופרנסואה, הצעיר יותר (יליד 1957, כיום חוקר בתחום הביולוגיה). האח גיום סרקוזי מכהן גם במספר תפקידי ציבור, ביניהם ראש לשכת יזמי הטקסטיל וסגן נשיא איגוד המעסיקים.

ב-1959, כאשר היה ניקולא סרקוזי בן 4, נטש האב פול סרקוזי את אשתו ושלושת ילדיו. הוא נישא פעמיים נוספות והביא לעולם עוד שני ילדים. האם הננטשת, אנדרה מלאך-סרקוזי, השלימה את לימודי המשפטים שלה והייתה לעורכת דין מצליחה. בשנות ה-70 עסקה במספר תיקים בולטים, בהם פרשיית שחיתות פוליטית שריתקה תשומת לב ציבורית.

במשך שנות ילדותו של ניקולא סרקוזי נמנע האב פול סרקוזי מלסייע כלכלית למשפחתו, והמשפחה נתמכה בידי הסב בנדיקט מלאך. המשפחה חייתה בביתו המרווח של ד"ר מלאך ברובע ה-17 האלגנטי של פריז, ולאחר מותו עברה לפרבר האמיד הסמוך ניי-סיר-סן (Neuilly-sur-Seine). מלאך, יהודי-ספרדי מומר, שהתחתן עם אישה קתולית, לא ניסה כלל להנחיל לנכדיו את מורשתו היהודית, ופעל להיטמעותם המהירה והמלאה בחברה הצרפתית. עד יום מותו של הסב, ב-1972, לא ידע סרקוזי הצעיר על מוצאו היהודי. עם זאת, עמדותיו הפוליטיות של סרקוזי הושפעו רבות מסבו, גוליסט מושבע, ופחות מאביו, שראה לעתים רחוקות. כסבו היהודי המומר, גם לאביו ההונגרי לא היה עניין להנחיל לבניו את מורשתו האתנית והתרבותית. על פי סרקוזי, אביו ראה את הונגריה כמדינה זוטרה, ששפתה ותרבותה חסרות תועלת בעולם המודרני. ניקולא סרקוזי, כיתר אֶחָיו, הוטבל לנצרות, מגדיר עצמו כקתולי וחונך על ברכי תרבות צרפת. על כן, על אף שורשיה האתניים המגוונים, ניתן להחשיב את משפחת סרקוזי כמשפחה צרפתית-קתולית בורגנית.

בצעירותו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] על פי עדותו של סרקוזי עצמו, החיים בצל נטישת אביו תרמו רבות לעיצוב אישיותו כיום. כילד וכנער חש תכופות רגשי נחיתות אל מול חבריו לכיתה, בני האריסטוקרטיה הפריזאית ואצולת הממון של צרפת. סרקוזי לא חש צרפתי לחלוטין באותה עת, והוא מספר שאביו אמר לו פעם שנושא שם כסרקוזי, המעיד על מוצא זר, לא יוכל להיות לעולם נשיא צרפת – דברים כאלה יכולים להתרחש רק בארצות הברית. סרקוזי היה נער נמוך קומה וחסר ביטחון עצמי, חדור רגשי מרירות כלפי אביו שנטשו. "מה שעשה אותי למה שאני הוא סך כל ההשפלות שספגתי בילדותי", אמר מאוחר יותר. תומכים ויריבים מסכימים ששאפתנותו הגלויה והלהט הבלתי נלאה שלו מוּנעים על ידי תשוקתו לפיצוי על תחושת הנחיתות בנערותו.

סרקוזי נרשם ל"קוּר סן-לואי דה מוֹנסוֹ" (Cours Saint-Louis de Monceau), בית ספר קתולי גבוה. על פי הידוע נחשב שם תלמיד ממוצע. מאוחר יותר סיים לימודי משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת פריז, וגם למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז אך לא סיים בו את לימודיו. במקביל ללימודיו עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הצרפתית. אחרי שעבר את בחינות לשכת עורכי הדין החל לעבוד כעורך דין ולהתמחות במשפט עסקי, אך את המשך הקריירה שלו עשה בזירה הפוליטית - תחילה זו המקומית בעיר מגוריו, ובהמשך בפוליטיקה הלאומית שבה הגיע לצמרת השלטון בצרפת.

קריירה מוקדמת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

סרקוזי וקונדוליסה רייס סרקוזי נכנס לחיים הפוליטיים כבר בגיל 19 (בשנת 1974), כפעיל צעיר במפלגה הגוליסטית. בגיל 22 נבחר כנציג במועצת העיר של ניי-סיר-סן, פרבר אמיד בפאתיה המערביים של פריז. ב-1983 נבחר כראש העיר של ניי-סיר-סן, תפקיד שבו החזיק עד 2002. ב-1988 נבחר כנציג חבל איל-דה-פראנס (אזור פריז רבתי) באספה הלאומית. ב-1993 פרץ שמו לחדשות הלאומיות, כאשר בתפקידו כראש עיר טיפל בנחישות בניטרול "איש התופת" – אדם שהשתלט על גן ילדים בעירו והחזיק בילדי הגן כבני ערובה, ובהמשך נהרג בידי כוח יחידת ההשתלטות RAID שפרץ לגן.

מ-1993 עד 1995 כיהן סרקוזי כשר לענייני תקציב ודובר הקבינט בממשלתו של אדואר באלאדור. לאורך שנות הקריירה המוקדמות שלו נחשב סרקוזי לבן-טיפוחיו של ז'אק שיראק, אך בבחירות 1995 הוא תמך באדואר באלאדור, שהתמודד מול שיראק על נשיאות צרפת. בעקבות ניצחונו של שיראק באותן בחירות איבד סרקוזי את תפקידו כשר התקציב ומצא עצמו מחוץ למעגלי הכוח.

עם זאת, לאחר היבחרו של שיראק לקדנציית נשיאות שנייה ב-2002, מינה את סרקוזי לשר הפנים בקבינט בראשות ראש הממשלה ז'אן-פייר ראפארן, וזאת חרף חוסר האמון ששרר בעליל בין שיראק לסרקוזי. במאי 2004 העביר שיראק את סרקוזי לתפקיד שר האוצר, במסגרת רה-ארגון של ממשלתו. המתח בין שיראק לסרקוזי המשיך להתגבר בהדרגה בתוך מפלגת השלטון UMP, והחריף ככל שהתבררו כוונותיו של סרקוזי להעמיד עצמו בראשות המפלגה במקום אלן ז'ופה שהתפטר. סרקוזי לא היסס גם לחשוף את שאיפתו לתפקיד נשיא הרפובליקה, לקראת הבחירות הצפויות באפריל 2007, תוך קריאת תיגר על מנהיגותו של שיראק, שראה בדומיניק דה וילפן את יורשו המיועד.

בבחירות פנימיות בנובמבר 2004 נבחר סרקוזי להנהגת המפלגה, ברוב מוחץ של 85%. מתוקף הסכם קודם עם שיראק, התפטר סרקוזי מתפקידו כשר האוצר. עלייתו של סרקוזי יצרה שסע במפלגה בין מחנה תומכיו, ה"סרקוזיסטים", לבין מחנה נאמני שיראק.

בפברואר 2005 עוטר סרקוזי בידי שיראק באות לגיון הכבוד בדרגת אביר. ב-13 במרץ 2005 נבחר מחדש לאספה הלאומית, לאחר שב-2002 נאלץ לוותר על כיסאו באספה עם מינויו לשר בממשלה, על פי המתחייב מחוקת צרפת. ביוני 2005 מונה סרקוזי שנית לשר הפנים, וזאת מבלי שיוותר על תפקידו כנשיא מפלגת ה-UMP, ואחז בו-זמנית בשני התפקידים.

ב-14 בינואר 2007 בחרה המפלגה רשמית את סרקוזי כמועמדה במרוץ לנשיאות הרפובליקה. ב-21 במרץ הודיע שיראק על התייצבותו מאחורי מועמד המפלגה הנבחר ותמיכתו בו במרוץ לנשיאות. ב-26 במרץ התפטר סרקוזי מתפקידו כשר הפנים כדי למקד את מאמציו במערכת הבחירות לנשיאות. בסיבוב הראשון של הבחירות, שהתקיים ב-22 באפריל 2007, זכה סרקוזי לרוב (שאינו מוחלט) על פני 11 המועמדים האחרים, ולכן, על פי שיטת שני הסיבובים הנהוגה בצרפת, התמודד בסיבוב השני מול המועמדת שהגיעה למקום השני, סגולן רויאל מהמפלגה הסוציאליסטית. בסיבוב הבחירות השני, שהתקיים ב-6 במאי 2007, זכה סרקוזי לרוב מוחלט של 53% ונבחר כנשיא הרפובליקה.

שר הפנים - קדנציה ראשונה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-2004, לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כשר הפנים, היה סרקוזי הפוליטיקאי השמרני הפופולרי ביותר בצרפת, כפי שהראו סקרי דעת קהל. עם זאת, פעולותיו כשר הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת. בעת כניסתו לתפקיד שר הפנים מצאה עצמה צרפת מתמודדת עם תסיסה פנימית חריפה על רקע חברתי ודתי. תסיסה זו איימה לפגוע בסדר הציבורי, וכללה בין היתר תופעות של אלימות אנטישמית בקרב צעירים מוסלמים. כשר המופקד על אכיפת החוק, נקט סרקוזי במדיניות של יד חזקה בנושאי חוק וסדר, שכללה אכיפה מוגברת, נוכחות מסיבית של כוחות משטרה ברחובות הערים, ופרסום חודשי של נתוני הפשיעה והאכיפה. צעדים אלה הקנו לו פופולריות בקרב הציבור הצרפתי, אך במקביל ספג ביקורת על יוזמותיו בחקיקה שכללו, כך נטען, הגבלות על זכויות האדם, הפוגעות בעיקר בחלשים שבחברה – מהגרים, מובטלים, תושבי שכונות עוני, חסרי דיור, זונות ואחרים. ביקורת אחרת שנשמעה היא כי פעולותיו של סרקוזי אינן אלא מראית עין, וכל השפעתן היא העתקת העבריינות מן הרבעים המבוססים אל שכונות העוני בפריפריה.

סרקוזי שאף להפחית את המתיחות בין אוכלוסיית צרפת הכללית לבין הקהילה המוסלמית הגדולה בה. בהיעדר מוסד דתי של מנהיגות אסלאמית מרכזית שאיתה ניתן יהיה להידבר, פעל לייסוד ארגון כזה שיוכל לייצג את הקהילה האיסלאמית. במאי 2003 הוקמה, בתמיכת סרקוזי, "המועצה הצרפתית לפולחן מוסלמי" כגוף מייצג של המוסלמים. כמו כן הציע סרקוזי את תיקון "חוק הפרדת הדת והמדינה" מ-1905 כך שניתן יהיה לתמוך בהקמת מסגדים ומוסדות דת מוסלמיים בכספי ציבור. תומכי התיקון טענו כי עדיף שמוסדות אלה ייתמכו בידי ממשלת צרפת ולא יהיו תלויים בתמיכתם של ממשלות זרות וגופים עוינים, ובכך נתונים להשפעתם. לעומתם טענו מתנגדי התיקון כי אין בתמיכה כזו כל ערובה כנגד התפתחות פונדמנטליזם איסלאמי, ומוטב כי הממשלה תשקיע משאביה בנושאי חינוך וחברה בקרב אותו ציבור ותרחק מענייני דת.

שר האוצר[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בתקופת כהונתו כשר אוצר הנהיג סרקוזי מספר כלי מדיניות ששילבו עקרונות "לסה פר" של ליברליזם כלכלי עם מעורבות ממשלתית מסוימת. הוא היה מעורב בתהליך הפרטת חברת הטלקומוניקציה הלאומית "פראנס טלקום" בשנת 2004, שצימצמה את שליטת המדינה בחברה אך השאירה נתח מהבעלות בידיה; באופן דומה הפריט את יצרנית מנועי המטוסים "סנקמה", והחל בהליכים להפרטת חברת החשמל.

בצעד שנועד לסייע לשכבות החלשות ולהוכיח להם כי הכלכלה הליברלית שלו אינה פועלת נגדם, הגיע סרקוזי להסכם עם רשתות השיווק הגדולות של צרפת על הורדת מחירים בשיעור ממוצע של 2%. בנושא השנוי במחלוקת של מיסוי ההון, נושא המשמש סמל אידאולוגי הן בימין והן בשמאל הצרפתי, נמנע מלנקוט עמדה. חרף לחצים מצד גופים עסקיים ופוליטיקאים ימנים לבטל מס זה, נזהר סרקוזי מן הביקורת משמאל, הרואה בצעד זה מתנה לבעלי ההון, אשר מגדילה פערים בחברה, ולא פעל בעניין.

שר הפנים - קדנציה שנייה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בתחילת הקדנציה השנייה כשר הפנים בממשלת דומיניק דה וילפן, החל מיוני 2005, נזהר סרקוזי מהפגנת עמדותיו האישיות הנוקשות בנושאי חוק וסדר; כמנהיג המפלגה וטוען לנשיאות ניסה לשוות לעצמו יותר מתינות וממלכתיות. הצהרותיו פנו לקהלים רחבים יותר ועקפו באלגנטיות נושאים שנויים במחלוקת שבהם מוטחת כנגדו ביקורת.

ואולם, פרוץ המהומות בפרברי המהגרים בפריז באוקטובר 2005 העלה שוב את נושא אכיפת החוק למוקד העניין הציבורי. סרקוזי הכריז על מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי הפורעים, ויצא לתקשורת עם מספר הצהרות קשוחות. בין היתר הצהיר כי שוהים זרים שייתפסו משתתפים במהומות יגורשו מן המדינה. "אספסוף", "חלאות", "בריונים" ו"חברי כנופיות" היו כמה מן הכינויים שבהם נקט בהתייחסו כלפי מחוללי המהומות, ולאחריהם הודיע על מספר צעדי מדיניות שבדעתו ליישם לעתיד: סלקציה של מהגרים, מעקב טוב יותר אחר זרים, ורפורמה מחמירה ב"תקנה לפעולה משפטית בעבריינות צעירה (1945)". על הצהרות אלה ספג בקורת מן השמאל בצרפת ומן הממשלה בראשות דומיניק דה וילפן, שהעדיפה קו מתון יותר. עם זאת, סקר דעת קהל הראה תמיכה ציבורית רחבה (כ-68%) במדיניות היד הקשה של סרקוזי. במהומות אכן נעצרו והורשעו 120 מהגרים, אך בסופו של דבר לא גורשו מן המדינה.

הבחירות לנשיאות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

סרקוזי נואם בכנס בטולוז במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, אפריל 2007 ב-14 בינואר 2007, נבחר סרקוזי בידי מפלגת UMP להיות מועמדה בבחירות לנשיאות צרפת. סרקוזי, שרץ לבדו ללא מתנגדים, זכה ב-98% מהקולות. מתוך 327,000 חברי מפלגת UMP שיכלו להצביע, 69% השתתפו בהצבעה.‏[2]

בפברואר 2007 הופיע סרקוזי בעימות בחירות טלוויזיוני בערוץ TF1, ובו הביע את תמיכתו בנקיטת פעולות חיוביות ביחס למיעוטים והחופש לעבוד שעות נוספות, וכן הביע התנגדות לנישואים חד-מיניים. ב-7 בפברואר החליט סרקוזי על מיזם לבניית נושאת מטוסים לא-גרעינית שנייה לחיל הים הצרפתי (שתתווסף לנושאת המטוסים הגרעינית "שארל דה גול"), בזמן ביקור רשמי בטולון עם שרת הביטחון מישל אליו-מארי הסביר צעד זה בכך שאז "תמיד תהיה ספינה מבצעית, כאשר לוקחים בחשבון את אילוצי האחזקה.‏[3] דעה חדשה זו מנוגדת לדיווח מינואר שבו נטען כי הוא נגד נושאת מטוסים שנייה.‏[4]

ב-21 במרץ הודיע הנשיא ז'אק שיראק על תמיכה בסרקוזי ועל כך שיצביע עבורו. שיראק ציין שסרקוזי מועמד נשיאותי מטעם מפלגת ה-UMP השלטת. כדי להתרכז בקמפיין הנשיאותי, התפטר סרקוזי מתפקיד שר הפנים ב-26 במרץ.‏[5]

במהלך הקמפיין, האשימו המועמדים היריבים את סרקוזי בהיותו "מועמד לברוטליות" ובהצגת קו נוקשה מדי לגבי עתידה של צרפת.‏[6] יריביו ביקרו אותו על כך שלכאורה חיזר אחרי מצביעים שמרניים וניצל רגשות ימניים בקרב קהילות מסוימות. למרות זאת, סרקוזי היה פופולרי עד כדי כך שבסקרים הוא היה המועמד המוביל, לפני יריבתו העיקרית, סגולן רויאל הסוציאליסטית.

הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות נערך ב-22 באפריל 2007. סרקוזי הוביל עם 31.18% מהקולות, לפני סגולן רויאל עם 25.87%. בסיבוב השני ניצח סרקוזי את רויאל עם 53.06% מהקולות. בנאומו, מיד אחרי הכרזת תוצאות הבחירות, דיבר סרקוזי בזכות הצורך לבצע מודרניזציה בצרפת, קרא לאחדות לאומית, והזכיר שרויאל הייתה במחשבותיו. בנאום אמר ש"הצרפתים בחרו להפסיק עם הרעיונות, ההרגלים וההתנהגות של העבר. אני אחזיר את ערכי העבודה, הסמכות, ההצטיינות והכבוד עבור האומה".

נשיא צרפת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-16 במאי 2007 הושבע סרקוזי כנשיא צרפת ה-23 והחליף בכך את ז'אק שיראק. ב-17 במאי הציג סרקוזי את ממשלתו בת 15 השרים, בראשות פרנסואה פיון. הממשלה כללה מספר חידושים שלא היו מקובלים קודם לכן בפוליטיקה הצרפתית. כמחצית מחברי הממשלה – 7 במספר – נשים. בולטת ביניהם שרת המשפטים, רשידה דאטי, חברת הממשלה הראשונה ממוצא ערבי-צפון אפריקאי. מינוי נוסף שעורר תשומת לב היה זה של ברנאר קושנר, שמאלן איש המפלגה הסוציאליסטית, כשר החוץ. בנוסף לקושנר, מונו עוד שלושה אנשי שמאל לתפקידי שרים. מינויים בולטים נוספים כללו את הרווה מורן – שר הביטחון, וז'אן לואי בורלו – שר לאסטרטגיה כלכלית.‏[7]

בבחירות לאספה הלאומית, שהתקיימו בנפרד מהבחירות לנשיאות, ביוני 2007, זכתה מפלגתו של סרקוזי, UMP, לרוב מוחלט עם 313 מושבים. בהתאם למסורת הפוליטית הצרפתית, ראש הממשלה פרנסואה פיון הגיש את התפטרותו, ומיד לאחריה מונה מחדש בידי סרקוזי כראש הממשלה, עם ממשלה זהה כמעט לחלוטין. ההישענות על רוב מוצק באספה הלאומית איפשרה לסרקוזי לממש אחת מהבטחות הבחירות שלו – הפחתת מסים, בעיקר לבני המעמד הבינוני-גבוה.

באוקטובר 2007, בעת ביקור במרוקו, הכריז סרקוזי על כוונתו לפעול להקמת איחוד של מדינות הים התיכון, שיקדם שיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ופוליטי ביניהן.‏[8] רעיון האיחוד הים-תיכוני היה אחד הרעיונות המרכזיים במסע הבחירות של סרקוזי, והוא רואה בו חשיבות גדולה לעתידו של העולם. ועידה ראשונה של מדינות הים התיכון נערכה ביוזמת סרקוזי בפריז ב-13 ביולי 2008, בהשתתפות מנהיגים ושרי חוץ מ-44 מדינות.

ביולי 2008 אושרה בשני בתי הפרלמנט הצרפתי רפורמה מקיפה בחוקת המדינה שיזם סרקוזי, ואשר הייתה רכיב משמעותי במערכת הבחירות שלו. מגמתה הכללית של הרפורמה היא חיזוק כוחו של הפרלמנט על חשבון הנשיא והממשלה. בין היתר הוגבל הנשיא לשתי כהונות בנות חמש שנים, ולפרלמנט ניתנה זכות וטו על הפעלת כוחות צבאיים לתקופה שלמעלה מארבעה חודשים.‏[9]

סרקוזי סיים את כהונתו כנשיא צרפת ב-15 במאי 2012, לאחר שנכשל בהתמודדות על תקופת כהונה נוספת מול יריבו מה המפלגה הסוציאליסטית פרנסואה הולנד בסיבוב שני.

אידאולוגיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] משטר, כלכלה וחברה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ניקולא סרקוזי נואם בוועידת המפלגה בשנים שקדמו לנשיאותו אחז סרקוזי בתואר נשיא ה-UMP, המפלגה השמרנית המרכזית בצרפת, תפקיד שאליו נבחר בנובמבר 2004 ברוב של 85%. בראשותו, התרחבו מאוד שורות המפלגה במצטרפים חדשים. בשבתו כמנהיג המפלגה הִרבה סרקוזי להתבטא בנושאים שלא היו בתחום האחריות הישירה של משרדו כשר. את צרפת ראה סרקוזי בראייה פאן-אירופית, והוא שאף למצב אותה ככוח מוביל באיחוד האירופי, שיהפוך מקואליציה רופפת למטרות כלכליות לישות פוליטית מאוחדת וחזקה. במשאל העם שהתקיים בצרפת על אישור החוקה האירופית פעל סרקוזי נמרצות, כשיראק, למען הצבעה בעד החוקה, אך העם הצרפתי הצביע ברובו נגד.

לאורך הקריירה הפוליטית שלו התבלט סרקוזי יותר ויותר בקריאה לשינוי רדיקלי של המדיניות הכלכלית והחברתית בצרפת. בראיון לעיתון "לה מונד" בספטמבר 2005 טען שהעם הצרפתי הוּלך שולל במשך שלושים שנה בהבטחות כזב וכלי מדיניות לא אפקטיביים. בין היתר הציע פישוט מערך המיסוי למיסוי הוגן יותר, לשיטתו, כך שסך המסים הישירים שמשלם אדם לא יעלה על 50% מהכנסתו, וכן ביטול קצבאות האבטלה למובטלים המסרבים לצאת לעבודה המוצעת להם. עם כניסתו לתפקיד הנשיא החל במימוש מדיניות הפחתת המסים שלו. עמדות הליברליזם הכלכלי של סרקוזי שנויות במחלוקת בצרפת, ועוררו התנגדות גורפת בחוגי השמאל, כמו גם קולות כנגדן בשורות הימין. סרקוזי עצמו העדיף שלא להקרא "ליברליסט" (זיהוי אידאולוגי מובהק בצרפת נתפש כאמונה עיוורת בעקרונות מנותקים מהמציאות), כי אם "פרגמטיסט" הפועל ומגיב על פי המציאות בשטח.

בצד מדיניותו הקשוחה בתחום אכיפת החוק, ניסה סרקוזי לקדם קו תקיף יותר בנושא ההגירה, הנחשבת בעיני צרפתים רבים פצצת זמן מתקתקת. הצעותיו השנויות במחלוקת בתחום זה כללו רפורמה במערך ההגירה, עם מכסות שיתירו הגירה רק לבעלי מיומנויות נדרשות לכלכלה הצרפתית, וכן הגבלה של מספר הסטודנטים הזרים ותקופת שהייתם במדינה, למניעת ניצול אשרות הלימודים לשהייה בלתי מוגבלת. עם זאת, את קהילות המהגרים הגדולות שכבר השתקעו בצרפת ניסה לקרב ולטפח, והיה מוכן לשם כך אף לסגת מעקרונות מקודשים של החברה והפוליטיקה הצרפתית. הוא קרא להעדפה מתקנת לשילוב מהגרים בתעסוקה, וסבר שיש להקצות כספי ציבור להקמת מוסדות דת מוסלמיים.

יחסו לישראל וליהודים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] סרקוזי נחשב כידיד ישראל, והצהיר בהזדמנויות רבות בגלוי על תמיכתו בה. הוא מבקר חריף של התנהלות הרשות הפלסטינית ושל אוזלת ידה בפעולה תקיפה נגד הטרור, והיה תומך נלהב של תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בדצמבר 2004 ביקר סרקוזי בישראל ונשא נאום בכנס הרצליה,‏[10] בו חזר והביע את תמיכתו בישראל ואת אמונו בדרכו המדינית של אריאל שרון. הוא פנה גם אל המתנחלים, ואמר שהוא מבין את תחושתם הקשה – שהשווה לתחושת המתיישבים הצרפתים באלג'יריה עם פינוים בידי שארל דה גול. הוא קרא להגברת שיתוף הפעולה בין צרפת ויתר מדינות אירופה לבין ישראל, החולקת עם האירופים ערכים משותפים של חופש ודמוקרטיה.

כשר נהג סרקוזי להיפגש עם אישים ישראלים שביקרו בצרפת ולהביע באוזניהם את דעותיו הנחרצות כנגד טרור והפרות סדר, שראה כבעיות משותפות של ישראל וצרפת. בדצמבר 2005 אירח בפריז, בתפקידו כשר הפנים, את השר לביטחון פנים גדעון עזרא ומפכ"ל המשטרה רב-ניצב משה קראדי, ודן איתם בהידוק שיתוף הפעולה בין המדינות והמשטרות.‏[11] בדצמבר 2006, עם תחילת המרוץ לנשיאות, נפגש בפריז עם המשנה לראש הממשלה שמעון פרס והבטיחו כי כנשיא אין בכוונתו לנהל כל מגעים עם תנועות חמאס וחזבאללה, שהוא רואה כארגוני טרור.‏[12]

לאורך הקריירה שלו התבטא סרקוזי לא אחת כנגד תופעות האנטישמיות האלימה, והצהיר על מחויבותו הבלתי מתפשרת למאבק במחולליה. ב-2003 קיבל סרקוזי את פרס הסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל "על מאבקו נגד האנטישמיות". הוא נהנה מאהדה רחבה בקרב הקהילה היהודית של צרפת, המעריכה את ידידותו לישראל ואת עמדותיו התקיפות נגד טרור, אלימות, הפרות סדר ואנטישמיות. "הפחד מאנטישמיות חקוק בגנים של כל יהודי", הסביר פעם בראיון לנחום ברנע בידיעות אחרונות, "ככלות הכל, מהי ישראל אם לא תשובה טריטוריאלית לפחד היהודי?".‏[13]

אף שמקובל לעתים לאזכר את מוצאו היהודי של סרקוזי, בעיקר בהקשרים הנוגעים לעמדותיו על יהדות וישראל, סרקוזי עצמו רואה עצמו כקתולי מבטן ומלידה ואין כל ראיה לקשר כלשהו בין מוצאו היהודי לעמדותיו. עם זאת, מקרה אחד שבו מצא לנכון לאזכר בעצמו את שורשיו היהודיים היה באיגרת ששיגר לאירוע הנצחה לקהילת יהודי סלוניקי שהושמדה בשואה: "זיכרון השואה הוא חוב שאנו חבים לכל אלה שנספו, כשם שאני חב זאת למשפחת סבי", כתב סרקוזי.‏[14] בנאום שנשא בינואר 2007, הזדהה סרקוזי עם כאב היהודים בשואה ואף הכריז "עברתי שינוי ביד ושם", כשהוא מתייחס לביקורו בישראל ב-2004. לניקולא סרקוזי בת-דודה בישראל, בת לניצולי שואה שהיגרו מסלוניקי, פרנסין מלאך.

ב-22 ביוני 2008 ערך סרקוזי ביקור ממלכתי ראשון בישראל כנשיא צרפת. בנאומו בפני מליאת הכנסת חזר סרקוזי באופן מודגש על הצהרות הידידות העמוקה שלו לישראל ולעם היהודי, ומחויבותו שלו ושל הרפובליקה הצרפתית לביטחונה של ישראל. תוך שהוא מתייחס במיוחד לאיום האיראני, הצהיר כי ישראל אינה לבדה וכי צרפת תעמוד לימינה של ישראל בכל עת שבהּ ירחף איום על קיומה. תחת הנהגתו של סרקוזי תמכה צרפת בקידום סנקציות חריפות על איראן כל עוד זו ממשיכה בפיתוח התוכנית הגרעינית שלה‏[15]‏[16]‏[17]‏[18]. בצד הצהרות הידידות, חזר על העמדות המסורתיות של ממשלות צרפת הקודמות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי: התנגדות נחרצת להתנחלויות, עמידה על זכויות העם הפלסטיני ותמיכה בחלוקת ירושלים.

ב-8 בנובמבר 2011, בעת ועידת G-20 בקאן, נקלטה הסתודדות בין סרקוזי לברק אובמה. סרקוזי נשמע אומר לנשיא האמריקני, כי הוא אינו סובל את בנימין נתניהו, וכינה אותו "שקרן". כעבור שבועיים, כדי למזער נזקים, הכריז סרקוזי בפני נציגים של יהודי צרפת, כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי‏[19].

ביקורת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] דרכו הפוליטית והתקשורתית של סרקוזי היא מושא לביקורת רבה. סרקוזי הוא שק החבטות של השמאל הצרפתי, ובמקביל ספג ביקורת קשה גם משורות הימין ומתוך מפלגתו שלו – בעיקר מצד מחנה תומכי ז'אק שיראק ודומיניק דה וילפן.

סרקוזי בנה את תדמיתו כמנהיג נחרץ ונחוש, הבא לפתור את בעיותיה האמיתיות של צרפת. הוא מרבה לרמוז, ואף לומר מפורשות, שפוליטיקאים אחרים אינם פועלים באמת למען העם הצרפתי. גישה זו מקוממת את יריביו, בעיקר בחוגי השמאל, הרואים בו דמגוג פופוליסטי העושה בציניות הון פוליטי מנכונותו לסחור בזכויות האזרח, ובעצם מציע את מרכולת הימין הקיצוני במעטפת קלה יותר לעיכול. סקרים שנערכו טרם בחירתו כנשיא הצביעו על כך שסרקוזי פופולרי מאוד בקרב מצביעי מפלגת החזית הלאומית הימנית-קיצונית.

ביקורת רבה ספג סרקוזי על התנהלותו התקשורתית הבוטה, ועל התבטאויותיו שאינן בוררות במילים. המונחים והכינויים שבהם השתמש כלפי בני המהגרים המתפרעים בחוצות הערים במהומות של שלהי 2005, חרגו משמעותית מן המקובל בהתבטאויות רשמיות של פוליטיקאים. נטען כי סרקוזי העליב והשפיל ציבורים שלמים, ויש שאמרו כי הלשון שנקט רק הוסיפה שמן למדורת המהומות. עוד קודם למהומות, בשל התבטאויותיו על צורת הענישה היאה לפושעים פליליים, וביקורתו הפומבית על שופטים שפסקו בניגוד לדעתו, נטען כנגדו כי עקרון הפרדת הרשויות וההבדל בין הרשות המבצעת לרשות השופטת אינו נהיר לו.

גם יחסיו הקרובים של סרקוזי עם אנשי עסקים ואילי הון הם מושא תדיר לביקורת. לסרקוזי יחסי ידידות אמיצים עם כמה מבכירי המשק הצרפתי ועשיריו, דבר המעורר חששות וטענות בתחום הרגיש של קשרי הון-שלטון. העובדה כי סרקוזי כיהן במשך שנים רבות כראש עיר בניי-סיר-סן, פרבר עשיר ואריסטוקרטי של פריז, המנותק מן המצוקה וקשיי הקיום של שכונות העוני הסובבות את העיר, מאוזכרת לא אחת לצורכי ניגוח. על רקע זה נטען כי מדיניותו הכלכלית הליברלית מכוונת להיטיב עם העשירים, בני חוגו הטבעיים, על חשבון השכבות החלשות, שלמענן אינו עושה דבר.

חייו הפרטיים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] סרקוזי גרוש פעמיים ונשוי בשלישית. הוא אב לשני בנים מאשתו הראשונה, ואב לבת מאשתו השלישית. חיי הנישואים שלו היו רצופי שערוריות, שדווחו בהרחבה בעיתונות.

ב-23 בספטמבר 1982 נישא סרקוזי למארי-דומיניק קוליולי, ילידת קורסיקה, בת לרוקח כפרי. לזוג נולדו שני בנים, פייר (1985) וז'אן (1987). ב-1984, בכהנו כראש עיריית ניי-סיר-סן , ערך סרקוזי את טקס נישואיהם של דוגמנית העבר ססיליה סיגנה-אלבניז ומנחה הטלוויזיה ז'אק מרטן. בשנת 1989 עזבה ססיליה את מרטן לטובת מערכת יחסים עם סרקוזי, ובשנת 1996, לאחר גירושים קשים, נשא אותה סרקוזי לאישה. לזוג בן משותף – לואי. בין השנים 2002 ל-2005 נהגו השניים להופיע יחדיו באירועים ציבוריים, כאשר ססיליה משמשת כיועצת הראשית שלו – תופעה חריגה יחסית בפוליטיקה הצרפתית, הנוהגת להפריד בין החיים האישיים לציבוריים.

במאי 2005 פרצה שערורייה נוספת סביב נישואיו של סרקוזי, כאשר בעיתונות התפרסמו ידיעות על כך שססיליה עזבה אותו לטובת רישאר אטיאס, איש יחסי ציבור ויזם נודע שעסק בהפקת ועידת מפלגת ה-UMP. עיתון שווייצרי דיווח כי ברקע עזיבתה של ססיליה הייתה העובדה שסרקוזי נתפס בבגידה עם פילגשים במהלך כהונתו כשר הפנים, ועל כך הגיש סרקוזי תביעת דיבה כנגד העיתון. על פי העיתונות הצרפתית והשווייצרית, בשלב מתקדם של הליכי הגירושים מססיליה היה סרקוזי תוך כדי רומן עם אנה פולדה, עיתונאית מהעיתון הצרפתי "לה פיגרו", אך בינואר 2006 חזרו סרקוזי וססיליה לחיות יחד. התעסקות כזו של העיתונות בחייהם האישיים של פוליטיקאים נדירה יחסית בצרפת, ופרשנים מסבירים חריגה זו בעובדה שבני הזוג סרקוזי עצמם, חובבי וחביבי התקשורת, העמידו את חייהם הפרטיים באור הזרקורים. באוקטובר 2007 התגרשו ניקולא וססיליה סרקוזי.‏‏‏[20]

בדצמבר 2007 החל סרקוזי להיראות בציבור עם קרלה ברוני, דוגמנית ממוצא איטלקי, והם אף נסעו יחד לביקור פרטי במצרים. השניים נישאו ב-2 בפברואר 2008 בטקס מצומצם בארמון האליזה. גירושים ונישואים של נשיא במהלך תקופת כהונתו הם תופעה נדירה יחסית, וככאלה זכו התפתחויות אלה בחיי סרקוזי לעניין תקשורתי וציבורי רב שחרג הרבה מעבר לגבולות צרפת. ב-19 באוקטובר 2011, לבני הזוג נולדה בת, ז'וליה - שהיא התינוק הראשון הנולד לנשיא צרפתי מכהן.

קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מיזמי קרן ויקימדיה ויקיחדשות דיווחים בוויקיחדשות: סרקוזי הנשיא הבא של צרפת ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניקולא סרקוזי פרופיל: ניקולא סרקוזי, באתר BBC (באנגלית) פרופיל - ניקולא סרקוזי, באתר New Statesman (באנגלית) עליית סרקוזי מסמנת שינוי בנוף הפוליטי הצרפתי, באתר Voice of America (באנגלית) סרקוזי נבחר לנשיא צרפת - סיכום מערכת הבחירות 2007 ‫קתרין רנהולד, טוני בלייר הצרפתי, באתר הארץ, 14 ביולי 2004‬ ‫דניאל בן סימון, דו קרב פוליטי על רקע פאריס הבוערת, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2005‬ ‫עתיד ורוד עם מנהיג העתיד, באתר nrg‏, 16 בדצמבר 2004‬ קידום שיתוף הפעולה עם צרפת, באתר המשרד לביטחון פנים פרדי איתן, ניצחון סרקוזי – עידן חדש לצרפת והזדמנות לישראל, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ספי הנדלר, נשיא בהריון מחפש לידה מחדש, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011 אוריה כנף, אזרח על הכוונת: סרקוזי צפוי להיחקר במשטרה, באתר וואלה!, 16 ביוני 2012 הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ^ באתר EJP,‏ 23 בדצמבר 2007 ^ ‏סרקוזי הציג את ממשלתו; קושנר שר החוץ, באתר ynet‏, 18 במאי 2007‏ ^ ‏סרקוזי: ועידה להקמת איחוד ים תיכוני - בקיץ, באתר ynet‏, 23 באוקטובר 2007‏ ^ ‫הראלד טריביון, קתרין בנהולד, על חודו של קול: אושרה רפורמה בחוקה הצרפתית, באתר הארץ, 23 ביולי 2008‬ ^ ‫ניקולא סרקוזי. צילום ארכיון:, עתיד ורוד עם מנהיג העתיד, באתר nrg‏, 16 בדצמבר 2004‬ ^ הודעת המשרד לביטחון פנים. ^ סרקוזי: לא אנהל מגעים עם חזבאללה והחמאס, באתר ynet‏, 11 בדצמבר 2006 ^ הנשיא סרקוזי קורא להטלת סנקציות חסרות תקדים על איראן,, 21 בנובמבר 2011, אתר שגרירות צרפת ^ רויטרס, סרקוזי: לא להסס - אמצעים חריפים נגד איראן, באתר ynet‏, 22 בינואר 2010 ^ סוכנויות הידיעות, שר החוץ הצרפתי: "להטיל סנקציות קשות על איראן", נענע 10, 30 בנובמבר 2011 ^ ד-פ-א, סרקוזי: תקיפה באיראן תוביל למלחמה וכאוס במזרח התיכון, באתר הארץ, 20 בינואר 2012 ^ ‫דניאל בן סימון, לשכת הנשיא אישרה רשמית: בני הזוג סרקוזי מתגרשים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2007‬

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94]נשיאי צרפת הרפובליקה השנייה: ז'אק-שארל דופונט דה ל'אור הרפובליקה השלישית: אדולף טייר - פטריס דה מק-מהון - ז'יל גרווי - מארי פרנסואה סדי קארנו - ז'אן קזימיר-פרייה - פליקס פור - אמיל לובה - ארמאן פלייר - ריימון פואנקרה - פול דשאנה - אלכסנדר מילרן - גסטון דומרג - פול דומר - אלבר לברן הרפובליקה הרביעית: וינסן אוריו - רנה קוטי הרפובליקה החמישית: שארל דה גול - ז'ורז' פומפידו - ואלרי ז'יסקר ד'אסטן - פרנסואה מיטראן - ז'אק שיראק - ניקולא סרקוזי - פרנסואה הולנד דגל צרפת

הקודם: ז'אק שיראק נשיא צרפת 2007 - 2012 הבא: פרנסואה הולנד

קטגוריות: נשיאי צרפת בתקופת הרפובליקה החמישיתהנסיכים-שותפים של אנדורהראשי ערים בצרפתמעוטרי אות לגיון הכבודמסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדולחברי האיחוד למען תנועה עממיתנשיאי המועצה האירופיתשרי האוצר של צרפתשרי הפנים של צרפתחברי האסיפה הלאומית של צרפת