Yehoshua Radler-Feldman

Yehoshua Radler-Feldman - יהושע רדלר-פלדמן, (יהושע התלמי) - רבי בנימין

______________________________________________________________________________

Rabbi Binyamin (Yehoshua Radler-Feldman)

(Galicia - Eretz Yisrael 1880-1957 Writer and political journalist)

Yehoshua Radler-Feldman was known as Rabbi Binyamin. He was one of the pioneers of the Second Aliyah (immigration to Israel). He integrated seemingly diverse characteristics: pioneer, religious and supporter of building a relationship with the Arabs. He wrote many articles on literature and current affairs. He edited religious periodicals, among them "Hahed" which he edited for more than 25 years. "Hahed"'s purpose was to bring the Haredi (Ultra-Orthodox) population closer to the Zionist ideas. Rabbi Binyamin also edited "Moznaim" of the Writers Association and he was the first editor of the religious Zionist Movement's newspaper "Hazofe". After the State was established Rabbi Binyamin edited the monthly "Ner". He is also known for his support of vegetarianism and converts to Judaism. Rabbi Binyamin also wrote many books.

ר' בנימין (קרי: רבי בנימין; 23 במאי 1880 – 15 בדצמבר 1957) הוא שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן (שעיברת אותו ליהושע התלמי), סופר, עיתונאי ואיש ציבור.

תולדות חייו

"והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ; לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה; שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה; אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים; ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו; מבשרך לא תתעלם... כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי-הארץ מלפנים... כי תבנה בית חרושת וחי הערבי עמך; לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו; אין הבדל ופדות בין עברי לערבי; להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה; ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם... חֻקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי." ר' בנימין, "משא ערב"

ר' בנימין נולד בזבורוב שבגליציה שתחת שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום באוקראינה) באביב שנת תר"ם (1880). הוא למד ב"חדר" ובבית המדרש אשר בזבורוב, אך את רוב שעותיו בילה בקריאה בעברית ובגרמנית ובעיקר התעניין בראשית צמיחת הציונות. הוא נעשה פעיל ציוני באזור עד שבשנת 1901, כשהיה בן 21, נסע לברלין כדי להמשיך בלימודים כלליים בבית הספר הגבוה לחקלאות. בברלין נפגש עם סופרים אחרים שכתבו בעברית, ובשנת 1902 פרסם את מאמרו הראשון, "רשימות קטועות" ברוח הציונות ההרצליאנית ונגד אחד העם. בנוסף, עסק בברלין בפעילות ציונית כללית כגון ארגון סטודנטים לעלייה לארץ ישראל. עם שניים מחבריו הוא ייסד את הירחון "הקשת" – הירחון המצויר הראשון בשפה העברית.

בשנת 1906 עבר ללונדון שם נפגש עם יוסף חיים ברנר. פגישה זו הביאה לחברות נפש בין השניים, שהתקיימה עד הירצחו של ברנר בשנת 1921. ברנר ור' בנימין ייסדו וערכו יחד את הירחון "המעורר". עקב פרעות באותה התקופה, נסגרו כל העיתונים העבריים במזרח אירופה. ברנר ור' בנימין ראו בהוצאת "המעורר" משום שליחות, ואת החוברת הראשונה כתבו כמעט לבדם. כדי לגוון הם חתמו בשמות עט שונים על המאמרים בחוברת. ר' בנימין חתם על מאמר אחד בשם רדלר ועל שני בשם פלדמן. על השלישי החליט לחתום בשם ר' בנימין, והסבר על כך ניתן בספרו "מזבורוב ועד כנרת":

   משום מה? הוא הזכיר את שם סבי רבי בונם ז"ל, שהיה יקר לי (רמז משפחתי). והוא הזכיר את בנימין הנוסע הנודד (רמז המצב) ועל הכל: הוא הזכיר את ר' בנימין בסיפור נפלא למנדלי "לא נחת ביעקב", דמות שהייתה באותן שנים חביבה עלי (רמז ספרותי). וכך הופיע שם זה על המאמר השלישי באותה חוברת, בלי שניחשתי ששם זה ידבק בי כצל, ושוב לא יעזבני עולמית.‏

על שם עט זה שיבח אותו ש"י עגנון:

   הרגל הוא בסופרים שמתכבדים בכבוד תואריהם הגויים, כל שהוא פרופסור מפריס פרופסוריותו, ואם הוא דוקטור מדקטר את מאמריו, אבל סופר שקורא לעצמו בתואר שיהודי כשר נקרא בפי אחיו לא מצינו עד שבא ר' בנימין וקרא לעצמו ר' בנימין.‏

בחורף של 1907 ארגן הכשרות חקלאיות ברומניה. שם במעין "התקף נבואי", הוא כתב את מאמרו "משא ערב", מעין מניפסט לרעיון הפּ‏‏אן-שמי.

ב-1907 עלה ארצה בעלייה השנייה, והחל לעבוד כפועל חקלאי בפתח תקווה. לאחר מכן שימש כמזכיר הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה", ומשם עבר לייסד עם חבריו את קבוצת כנרת. ב-1909, במהלך גיחה נוספת לאירופה לצורך עידוד עלייה, פגש את דבורה שפינר, המורה הראשונה לעברית בלבוב. השניים נישאו וגם דבורה עלתה לארץ. ר' בנימין עבד במשרד הארצישראלי ביפו (בהנהלת ארתור רופין), שם השקיע עצמו בהתלהבות בהעלאת יהודי תימן (שנים לאחר מכן הוא נבחר כנציג מטעם התאחדות התימנים לוועד הלאומי הראשון ליהודי ארץ ישראל). ר' בנימין היה פעיל ב"מלחמת השפות". באותו זמן הזדהה עם הסתדרות "הפועל הצעיר", והיה ממשתתפיו העיקריים של ביטאונה. כן השתתף בירחון של ברנר "רביבים".

השתתף בייסוד תל אביב, בייסוד המושבה רוחמה בדרום, בייסוד העיר בת ים, ובייסוד השכונות נווה שאנן בחיפה ובית וגן ובית הכרם בירושלים. בירושלים התגורר תחילה בבית המעלות, ואותה קבע גם כמשכנה של "תנועת ברית שלום", ואחר כך קבע את ביתו בבית הכרם.

במלחמת העולם הראשונה מונה לייצג את ענייני היהודים בארץ ישראל בפני הקונסול הגרמני בארץ; בעזרת קשריו מנע גזירות שונות מהיישוב היהודי בארץ. אחרי המלחמה היה ר' בנימין פעיל בציבור הדתי הציוני בארץ ישראל, ועם הזמן נעשה לאחד מחשובי דובריו. תקופה מסוימת ריכז את עבודת "המזרחי", בארץ וערך את פרסומיה.

לאורך כל השנים המשיך בפעילות ספרותית ענפה לכל גווניה: הוא כתב מאמרים, ייסד עיתונים וכתבי עת (בהם העיתון היומי "הצופה"‏[3]), תרגם את רוב כתבי הרצל לעברית, סייע בתרגום ספרי-לימוד לעברית ועוד. סגנונו העברי של ר' בנימין מצטיין בחינניותו. יצירותיו ממזגות עיון, ליריוּת והומור.

חלק גדול מעמדותיו הציבוריות של ר' בנימין היו שונות תכלית שינוי מהשקפתו של רוב הציבור היהודי בישראל. דבר זה לא מנע מר' בנימין להילחם לאורך כל שנותיו על דעותיו – לעתים בהצלחה, אולם לרוב ללא הצלחה נראית לעין.

עם הצלחותיו נמנות קריאתו להקמת אוניברסיטאות בתל אביב ובחיפה, ובנוסף לייסד אוניברסיטה דתית – זאת בעידן של "דואופול" של האוניברסיטה העברית והטכניון. קריאתו זו, שנתקלה על פי עדותו ב"לגלוג כללי" ובסירוב לפרסם את מאמריו בנושא, הביאה לבסוף להקמת ועדה מטעם משרד החינוך ולייסודן של שלוש אוניברסיטאות כפי שהציע.

פעילותו הציבורית של ר' בנימין בנושא יחסי יהודים-ערבים הייתה שנויה במחלוקת עוד יותר. ב-1925 היה ר' בנימין בין מייסדיה של אגודת "ברית שלום", אגודה שקראה להקמת מדינה דו-לאומית בה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא, ואף ערך את ביטאונה "שאיפתנו". הוא עזב את "ברית שלום" לאחר מספר שנים היות שכ"ציוני נוסח הרצל" הוא התנגד לוויתורים להם היו מוכנים חבריו בענייני עלייתם של יהודים לארץ ישראל. עם זאת, פעילותו למען שלום ושיתוף פעולה בין יהודים וערבים נמשכה עד יומו האחרון באגודות כגון "הליגה להתקרבות יהודית-ערבית" ו"איחוד" ובירחון "נר" אותו ייסד וערך.

בשנת 1936 היה ר' בנימין בין מייסדי מוסד "אלומה" בירושלים; היה זה מן הניסיונות הראשונים בארץ לשילוב לימודי-ישיבה עם לימודי-חול. הוא אף הטיף לצמחונות ולגיור.

באוקטובר 1942, כשהחלו להגיע לארץ ישראל העדויות הראשונות על השמדת יהודי פולין, ארגן ר' בנימין אנשי רוח ופעילים חברתיים מכל המפלגות במסגרת שנקראה "אל דומי". מטרת ההתארגנות הייתה להעלות את המודעות ביישוב לנעשה באירופה בכל דרך אפשרית.

ב-1947, בזמן מלחמת העצמאות, נתן ר' בנימין מחסה בביתו לילדים רבים שפונו מכפר עציון (ביתו היה סמוך למנזר רטיסבון, שאליו פונו הנשים והילדים מהכפר). לאחר מותו, הוקם חדר לזכרו בכפר.

כששמע על הטבח בכפר קאסם ב-1956, בהיותו בן 76, הכריז ר' בנימין כי יעבור לגור בכפר לאות הזדהות עם תושביו, אך לא עשה כן.

לדבורה ולר' בנימין נולדו 2 ילדים. יעקב (אלעמי) הבכור, חי ונפטר בירושלים, בבית הכרם, בבית שנקרא על שם אביו. בנו השני אלון (תלמי) נולד, חי ונפטר בתל אביב.

בכ"ב בכסלו תשי"ח, 15 בדצמבר 1957, נפטר ר' בנימין. בהלווייתו השתתפו הרב הראשי לישראל, יושב ראש הכנסת, שרי ממשלה ורבים מחבריו הסופרים.

על שמו נקרא רחוב ר' בנימין בשכונת בית הכרם בירושלים, וסמטת יהושע התלמי ליד נחלת בנימין בתל אביב.

בסוף שנת 2002 הוציאה מדינת ישראל בול לזכרו.