Avraham "Yair" Stern

משרד הביטחון - דף הנצחה

Avraham Stern אברהם שטרן‎, aka Yair יאיר‎ (December 23, 1907 – February 12, 1942) was a Jewish paramilitary leader who founded and led the militant Zionist organization in August 1940, that became named the Lehi: acronym for Lohamei Herut Israel (Warriors for the Freedom of Israel) in September 1940. It was called the "Stern Gang" by the British colonial authorities and by their assistants in the Yishuv establishment. Wikipedia Article

• Hebrew Wiki אברהם "יאיר" שטרן

http://ww2gravestone.com/people/stern-avraham/

Avraham "Yair" Stern

Avraham Stern (Hebrew: אברהם שטרן‎, Avraham Shtern), alias Yair (Hebrew: יאיר‎) (December 23, 1907 – February 12, 1942) was a Jewish urban revolutionary who founded and led the Zionist organization later known as Lehi (also called the "Stern Gang" by the British colonial authorities).

Early life

Stern was born in Suwałki, Poland. During the First World War his mother fled the Germans with him and his brother David. They found refuge with her sister in Russia. When he was separated from his mother the 13-year-old Avraham earned his keep by carrying river water in Siberia. Eventually he stayed with an uncle in St. Petersburg before walking home to Poland. At the age of 18, Stern immigrated on his own to Palestine.

Stern studied at the Hebrew University on Mount Scopus in Jerusalem. He specialized in Classical languages and literature (Greek and Latin). His first political involvement was to found a student organization called “Hulda,” whose regulations stated it was dedicated “solely to the revival of the Hebrew nation in a new state.” During the 1929 riots in Palestine, Jewish communities came under attack by local Arabs, and Stern served with the Haganah, doing guard duty on a synagogue rooftop in Jerusalem’s Old City.

Stern’s commander and friend Avraham Tehomi quit the Haganah because it was under the authority of the local labor movement and union. Hoping to create an independent army, and also to take a more active and less defensive military position, Tehomi founded the Irgun Zvai Leumi (known as the Irgun). Stern joined the Irgun and completed an officer’s course in 1932.

Between 1932 and 1934 Stern wrote dozens of poems embodying a physical, almost sensual, love for the Jewish homeland and a similar attitude towards martyrdom on its behalf. One analyst referred to the poems as expressing the eroticism of death together with de-eroticism of women. Stern’s poetry was heavily influenced by Russian and Polish poetry, especially Vladimir Mayakovsky’s. His song Unknown Soldiers was adopted first by the Irgun and later by the Lehi as an underground anthem. In it Stern sang of Jews who would not be drafted by other countries while they wandered in Exile from their own country, but rather who would enlist in a volunteer army of their own, go underground and die fighting in the streets, only to be buried secretly at night. One of the commanders of Lehi, Israel Eldad, claimed this song (along with two others, written by Uri Zvi Greenberg and Vladimir Jabotinsky) actually led to the creation of the underground. In other poems from the same period, up to eight years before he founded the Lehi underground, he detailed the feelings of revolutionaries hiding in basements or sitting in prison and wrote of dying in a hail of bullets. One example of his poetry is: “You are betrothed to me, my homeland \ According to all the laws of Moses and Israel… \ And with my death I will bury my head in your lap \ And you will live forever in my blood.”

Stern became one of the university’s top students. He was awarded a stipend to study for a doctorate in Florence, Italy. Avraham Tehomi made a special trip to Florence to recall him, in order to make him his deputy in the Irgun.

Stern spent the rest of the 1930s traveling back and forth to Eastern Europe to organize revolutionary cells in Poland and promote immigration of Jews to Palestine in defiance of British restrictions (this was therefore known as “illegal immigration”).

Stern developed a plan to train 40,000 young Jews to sail for Palestine and take over the country from the British colonial authorities. He succeeded in enlisting the Polish government in this effort. The Poles began training Irgun members and arms were set aside, but then Germany invaded Poland and began the Second World War. This ended the training, and immigration routes were cut off. Stern was in Palestine at the time and was arrested the same night the war began. He was incarcerated together with the entire High Command of the Irgun in the Jerusalem Central Prison and Sarafand Detention Camp.

Lehi

While under arrest, Stern and the other members of the Irgun argued about what to do during the war. He founded Lehi in August 1940 (though it did not adopt that name, which is a Hebrew acronym for Lohamei Herut Israel, meaning Fighters for the Freedom of Israel, until after his death), by splitting from the Irgun, when the latter adopted the Haganah’s policy of supporting the British in their fight against the Nazis.

Stern rejected collaboration with the British, and claimed that only a continuing struggle against them would lead eventually to an independent Jewish state and resolve the Jewish situation in the Diaspora. The British White Paper of 1939 allowed only 75,000 Jews to immigrate to Palestine over five years, and no more after that unless local Arabs gave their permission. But actually Stern’s opposition to British colonial rule in Palestine was not based on a particular policy. Stern defined the British Mandate as “foreign rule” regardless of their policies and took a radical position against such imperialism even if it were to be benevolent.

Stern was unpopular with the official Jewish establishment leaders of the Haganah and Jewish Agency and also those of the Irgun. His movement drew an eclectic crew of individuals, from all ends of the political spectrum, including people who became prominent such as Yitzhak Shamir, later an Israeli prime minister, who supported Jewish settlement throughout the land, and who opposed ceding territory to Arabs in negotiations; Natan Yellin-Mor who later turned to radical politics, and Israel Eldad, who after the underground war ended spent nearly 15 years writing tracts and articles promoting Lehi’s brand of revolutionary Zionism.

Stern began organizing his new underground army by focusing on four fronts: 1) publishing a newspaper and making clandestine radio broadcasts offering theoretical justifications for urban guerilla warfare; 2) obtaining funds for the underground, either by donations or by robbing British banks; 3) opening negotiations with foreign powers for the purpose of saving Europe’s Jews and developing allies in the struggle against the British in Palestine; 4) actual military-style operations against the British.

None of these projects went well for the new underground. Without money or a printing press the stenciled newspapers were few and hard to read. The bank robberies and operations against British policemen resulted in shootouts in the streets and both British and Jewish police were killed and injured. A British sting operation entrapped Stern into attempting to negotiate with the Italians and Germans, and this further tainted Lehi’s reputation.

In January 1941, Stern attempted to make an agreement with the German Nazi authorities, offering to "actively take part in the war on Germany's side" in return for helping Jewish refugees to come to Israel into a Jewish State. Another attempt to contact the Germans was made in late 1941, but there is no record of a German response in either case.

Death

Wanted posters appeared all over the country with a price on Stern’s head. Stern wandered from safe house to safe house in Tel Aviv, carrying a collapsible cot in a suitcase. When he ran out of hiding places he slept in apartment house stairwells. Eventually he moved into a Tel Aviv apartment rented by Moshe and Tova Svorai, who were members of Lehi. Moshe Svorai was caught by British detectives who raided another apartment, where two Lehi members were shot dead, and Svorai and one other wounded were hospitalized. Stern’s Lehi “contact,” Hisia Shapiro, thought she might have been followed one morning and stopped bringing messages. On 12 February 1942 she came with one last message, from the Haganah, offering to house Stern for the duration of the war if he would give up his fight against the British. Stern gave Shapiro a letter in reply declining the safe haven and suggesting cooperation between Lehi and the Haganah in fighting the British. A couple of hours later British detectives arrived to search the apartment and discovered Stern hiding there. He was told to sit on the couch. One detective held a gun to his face, another stood next to the couch and pointed a gun to his head. Stern was handcuffed and told to stand, then shot from behind.

Tovah Savorai, resident of Mizrachi Street in Florentin who hid Avraham Stern in her apartment, was arrested during the raid. She heard Stern being shot by the British police. She recalled in a memoir:

"At about 9:30 there was a knock at the door, too gentle a tapping to signal the presence of the police. Yair…went into the closet, and only then did I open the door. At the door stood the 'good' detective Wilkins with two men behind him. Wilkins was always very polite, too polite perhaps. He asked me why I hadn't gone to visit my husband Moshe and if I weren't worried about him. I told him that if I had gone to the hospital I would have been arrested immediately. They searched my room…then they went downstairs and brought two neighbors, women, so they might have witnesses…they went over to the closet…one of the policemen opened it. Yair was nowhere to be seen. The policemen thrust his left hand into the closet and began searching, and when his hand came upon Yair he pulled him out. At the same time he put his right hand into his back pocket and took out his gun. I ran between him and Yair and said "Don't shoot! If you shoot, you shoot me"…. in my innocence I thought I had saved Yair's life…how wrong I was. They made him sit on the sofa…more detectives appeared, they had handcuffs and used them to bind Yair's hands behind his back….they told me to get dressed and go downstairs…I got into a small car…suddenly I heard three shots."

Avraham Stern's memorial day is attended every year by Israeli political and government officials. In 1978, a postage stamp was issued in his honor. His son, Yair, born a few months after Stern's murder, is a veteran broadcast journalist and TV news anchor who once headed Israel Television.

In 1981 the town of Kochav Yair (Yair's Star) was founded and named after Stern's nickname.

References

1. ^ Zev Golan, Free Jerusalem: Heroes, Heroines and Rogues Who Created the State of Israel, p. 203 2. ^ a b Nechemia Ben-Tor, The Lehi Lexicon, p. 320 (Hebrew) 3. ^ Zev Golan, Free Jerusalem, p. 198

  4. ^ Moshe Hazani: Red carpet, white lilies: Love of death in the poetry of the Jewish underground leader Avraham Stern, Psychoanalytic Review, vol. 89, 2002, pp 1-48

  5. ^ Yaira Ginossar, Not for Us the Saxophone Sings, pp. 73-78, 85 (Hebrew)

  6. ^ Zev Golan, Free Jerusalem, p. 59

  7. ^ Zev Golan, Free Jerusalem, pp. 153, 168

  8. ^ J. Bowyer Bell, Terror Out of Zion, pp. 47-48

  9. ^ Israel Eldad, The First Tithe, p. 84

 10. ^ Nechemia Ben-Tor, The Lehi Lexicon, p. 87 (Hebrew)

 11. ^ Heller, J. (1995). The Stern Gang. Frank Cass.

 12. ^ Zev Golan, Free Jerusalem, pp. 231-234

*en.wikipedia

אברהם שטרן ("יאיר") (23 בדצמבר 1907, י"ח בטבת ה'תרס"ח – 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה).

שטרן, פעיל אצ"ל, עמד בשנת 1940 בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור הלך והתהדק סביב שטרן, עד שבפברואר 1942 נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח בירייה עם מעצרו.

ילדותו ונעוריו

אברהם שטרן נולד ב-23 בדצמבר 1907 בעיירה סובאלק שבצפון-מזרח פולין (במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית). אביו מרדכי היה רופא שיניים, ואמו הדסה-לאה (בתו של רפאל גרושקין, ממשכילי ליטא) הייתה מיילדת. ביתה של משפחת שטרן היה בית יהודי חילוני, שבו השכלה ולימודים הובילו את קו חינוכם של שני הבנים, אברהם ואחיו הצעיר דוד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הגרמנים, ואמם עזבה את העיירה יחד עם בניה ועברה לבית אחותה בעיר סרנסק שבגוברניית פֶּנְזַה ברוסיה (כיום בירת רפובליקת מורדוביה שבפדרציה הרוסית). אברהם נהג לספר על אומץ לבה של דודתו "מן הדודה שלי למדתי לשרוד גם בעיתות המצוקה הקשות ביותר".‏

כאשר היה אברהם בן עשר התקבל ללימודים בגימנסיה הרוסית בסרנסק, ובה נחל הצלחה רבה ובמקביל קיבל שיעורים פרטיים בעברית. עם תום המלחמה חזרה אמו לסובאלק ביחד עם דוד, ואילו אברהם נשאר בבית דודתו כדי להשלים את לימודיו. לאחר המהפכה הבולשביקית, בהיותו בן 14, החליט שטרן לשוב אל בית הוריו בסובאלק, ושם המשיך ללמוד בגימנסיה העברית - אז הושפע מרוחה של הספרות הרומנטית הפולנית ומגדולי משורריה של פולין. בגימנסיה היה אברהם ידוע כקונדסן עם היותו מוכשר. מנהל הגמנסיה, עפרון, אמר עליו: "שטרן זה, כשיגדל, יהיה או גאון או שודד על אם הדרך" .

ראשית בגרותו בארץ ישראל

שטרן עלה לארץ ישראל בשנת 1926 וסיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים, שזיכו אותו בתעודת בגרות. ניכרו בו כשרונות אמנותיים רבים: ציור, משחק, כתיבה ואף דקלום שירה בשפת המקור. הוא שאף ללמוד משחק ב"הבימה", אך הוריו גילו התנגדות נחרצת, ולבסוף נכנע לפני רצונם. החל ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לתלמיד מצטיין, אשר גם גילה מעורבות פוליטית ארגונית.

דרכו כסטודנט לא הייתה קלה: הוריו התקיימו בדוחק ולא היה באפשרותם לסייע לו כספית. שטרן התפרנס בזכות עצמו, ממלגות שקיבל ושיעורים פרטיים שהעביר. הייתה זו בעיקר תקופה מרובת יצירה לשטרן, בה כתב את מרבית שיריו ובה עוצבה השקפת עולמו במערכה על חירות ישראל. בראשית ימיו באוניברסיטה הכיר את רוני בורנשטיין, לימים אשתו ואם בנו (שנולד ארבעה חודשים לאחר מותו ונקרא על שמו, יאיר אברהם). אהבתם של הזוג עמדה בתהפוכות הרבות של הדרכים שבהן בחר שטרן ללכת.

גלגולי פעילותו הפוליטית

ראשית מעורבותו הפוליטת של שטרן היא בייסוד אגודת הסטודנטים "חולדה", על שמו של היישוב חולדה שמגיניו עמדו בגבורה כנגד מתקפות הערבים ב"מאורעות תרפ"ט" (1929). במהלך פעילותו פגש את דוד רזיאל, פעיל אגודת "אל על", ובין השניים נרקמה ידידות אמיצה - זאת על אף שרזיאל הגיע מרקע שונה מזה של שטרן (רזיאל גדל בבית דתי והחל ללמוד באוניברסיטה לאחר שנתיים של לימוד בישיבת מרכז הרב בירושלים). למרות השוני בין השניים, הם השלימו זה את זה בחלומם המשותף.‏[3] באותם ימים פעלו רזיאל ושטרן בשורות ההגנה בירושלים בפיקודם של אברהם תהומי ואברהם קריצ'ברסקי. כאשר הוביל אברהם תהומי את פילוג הארגון עקב חילוקי דעות בתוך ההנהגה לגבי אופי פעילותו, היו רזיאל ושטרן מראשוני תומכיו של תהומי והצטרפו אליו בהקמת ארגון "הגנה ב'", אשר נקרא מאוחר יותר ארגון צבאי לאומי. שירו של שטרן, "חיילים אלמונים", שנכתב בזמן פרעות תרפ"ט, היה להמנון הארגון (ולימים להמנון ארגון הלח"י), ואף פורסם בבטאון המחתרתי "המצודה".

בשנת 1933 השלים יאיר את לימודיו באוניברסיטה וקיבל מלגה להשתלמות באיטליה. בן 26 היה כאשר יצא מהארץ ובפניו פתוחה הדרך לקריירה אקדמית מזהירה. בזמן שהותו הקצרה באיטליה שקד יאיר לא רק על מחקרו, אלא גם על עריכת עשרות שירים אשר חיבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה. התפנית מן המסלול האקדמי לפעילות מרכזית במחתרת חלה בשנת 1934, כאשר הגיע לאיטליה מפקד האצ"ל אברהם תהומי במטרה לגייס אותו לתפקיד מחתרתי מרכזי - רכישת נשק בפולין והעברתו ארצה. יאיר נענה בחיוב לתפקיד זה, ובכך נטש את הקריירה האקדמית ונרתם כולו לפעילות המחתרת. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) העמידו את הארגון בדילמות קשות לגבי המשך פעילותו. תהומי החליט לחבור ל"הגנה", בתנאים נוחים. החלטה זו הובילה לסכסוך בתוך האצ"ל, אשר התפתח לפילוג שהובילו שטרן ורזיאל יחדיו. כמחצית מחברי הארגון הלכו בעקבותיהם, בהאמינם כי המדינה העברית לא תוכל לקום מבלי להישען על גוף צבאי לאומי בלתי תלוי.

תוכנית ה"40 האלף"

יאיר יצא לפולין בשליחות הארגון במטרה לקדם תוכנית שבעיני רוחו תוביל למלחמת שחרור עצמאית. הוא פעל להקמת תאי לוחמים יהודים בעזרתה של ממשלת פולין, אשר תחת תוכנית הארבעים אלף, יעברו הכשרה ואימונים וישמשו ככוח לחימה במתקפת פתע נגד הבריטים. במסגרת התוכנית יעלו 40,000 לוחמים כשירים לארץ ישראל וישתלטו בלילה אחד על כל הצירים המרכזיים בארץ ישראל.

בשם התוכנית פעל שטרן:

   (1) להקים את התאים החשאיים של האצ"ל בתוך תנועת בית"ר.  (2) לארגן קורסים בהדרכת קצינים פולנים להכשרות צבאיות.  (3) לרכוש נשק פולני ולהבריח אותו ארצה.  (4) הקים שני עיתונים:  "די טאט" (יידיש: "המעש") - עיתון יומי רשמי של הארגון הצבאי הלאומי, וכן ירחון פולני עבור חוגים מתבוללים, שעד אז היו רחוקים מאוד מאידאולוגיה ציונית בשם "ירוזולימה ויזוולונה" בפולנית: "ירושלים המשוחררת").

התוכנית העלתה ויכוחים בתוך תנועת בית"ר; הבכירים חשו כי הצעירים מקשיבים לשליחי האצ"ל ולא להם, וביקשו את התערבותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי פסק לטובת בית"ר, החלטה שלדעת יאיר עלולה לכבול את הארגון. דוד רזיאל נטה אחר יאיר בעד עצמאות של הגוף הלוחם.

תקופת המלחמה והפילוג

עם פרוץ המלחמה הופסקה הפעילות בפולין. ערב המלחמה נתפסו כל חברי מפקדת האצ"ל, כולל יאיר, על ידי הבריטים, והובאו למאסר. הארגון החל לגלות סימני התפוררות עקב החלטתו של דוד רזיאל לתמוך בזאב ז'בוטינסקי ולהפסיק לאלתר כל פעילות צבאית כנגד הבריטים. יאיר ראה צעד זה כבגידה מצד ידידו הטוב והחל להוביל מרד בתוך המפקדה. הפילוג לא איחר להגיע, ובאוגוסט 1940 נפרד יאיר מהאצ"ל וייסד את "לוחמי חירות ישראל" (לאחר מותו נקרא הארגון בשמו הנודע עד היום, לח"י). אלו שנשארו לצד יאיר והלכו בדרכו, ידעו את אשר לפניהם והיו מוכנים לכל.

ההיערכות הארגונית החדשה שהוביל יאיר הייתה מנותקת מן הממסד ומהמורשת הרוויזיוניסטית, הרעיון והדרך היו אלו שהובילו את לוחמי החרות. שטרן גיבש את מצעו האידאולוגי של הארגון החדש במסגרת 18 סעיפים, שנקראו "עיקרי התחייה". מסמך זה הבהיר את מטרות ואמצעי הארגון. חלק מן הסעיפים הביעו את רעיון כיבוש הארץ מידי שלטון זרים, עיקרון האדונות העברית על הארץ, ופריסת הגבולות שבידי היהודים. שטרן יצר מגע עם השלטונות הגרמנים, מתוך אמונה שהם יעדיפו לקיים שיתוף פעולה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולהוצאת היהודים מאירופה; בכך גם יסייעו לערער את מעמדה של בריטניה. במכתב שהועבר בינואר 1941 לשגרירות גרמניה בטורקיה כתב שטרן :

	"קיימים אינטרסים משותפים לכינון סדר חדש באירופה בהתאם לתפיסה הגרמנית להגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות...כינונה של מדינה יהודית על בסיס לאומי וטוטליטארי הקשורה בהסכם עם הרייך הגרמני תחזק את מעמדה של גרמניה כמעצמה במזרח הקרוב"     י

המגעים שקיים יאיר עם נציגי גרמניה לא נשאו פרי והמכתב נשאר בשגרירות באנקרה שם נמצא לאחר המלחמה.

בתחילת חודש דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה בסמוך לתחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת נמצאו ונאסרו בפעולה זאת, ועל כן החליט יאיר כי יש לפגוע בחוזקה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: הקופה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע נסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. גם היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת, אשר נתפסה כקיצונית מדי ואף פגעה בשוגג בקצינים יהודים. בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8. המטרה הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון, שהוביל את הפעילות נגד הלח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי הלח"י הפעיל מטען נפץ בכמות קטנה ופיזר דם (של חיה) בחדר שבגג ועל המדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים אשר הזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, ושני קצינים יהודים שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב בישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח.

בינואר 1942 פורסמו תמונותיהם של יאיר וחבריו ועל ראשו הוצא פרס של 1,000 לא"י. יאיר נאלץ לנדוד ברחבי תל אביב וסביבתה כאשר הוא נושא עמו מיטה מתקפלת ומזוודה אחת, שהכילה תנ"ך ומילון עברי. פגישותיו עם חברי המחתרת התרחשו באישון לילה. הייתה זו הדרך היחידה שבה יכול היה לקבל מידע, להעביר הוראות, לעודד את רוחם של האחראים ולטעת בהם אמונה שלא תעורער מכובד המכות שספגו. היה זה גם הזמן היחיד שבו יכול היה להיפגש עם רוני. יאיר הבין כי גם אם אין סיוע חיצוני, יש להמשיך בקרב ולהפגין התנגדות בנחישות ובלחימה. הוא החל לשדר בתחנת השידור החשאית של המחתרת ("קול ציון הלוחמת") במוצאי שבתות. הוא ראה את תפקידה המרכזי של המחתרת בהכשרתה של המלחמה שתבוא לצורך תקומתה של מדינה יהודית וחופשית בארץ ישראל. יאיר ידע כי המחיר יהיה כבד ויכלול גם את נפשו-שלו. בשיחה עם אנשי המחתרת אמר:

	"אפילו עלינו, קבוצה קטנה כמו שהננו, למלא תפקיד אחד בלבד, דיינו. כי זהו תפקיד היסטורי. עלינו להופיע כחיידק ראשון שבארסו יכניס רקב באותה אימפריה עולמית, שהרימה עתה ידה עלינו. וזאת כדאי לעשות, אפילו נגווע במורסת הפצע האנוש שנגרום לה."      י

ימיו האחרונים
יאיר היה לאדם המבוקש והנרדף ביותר בארץ ישראל. הבולשת הבריטית השקיעה זמן ומאמצים רבים על מנת למצוא את מקום היחבאו. הוא דחה ללא הרהור שתי הצעות להסתירו עד סוף המלחמה. הצעה אחת הגיעה בשם התנועה הרוויזיוניסטית, שאף הציעה לנקום את דם נרצחי דיזנגוף 30. הצעה אחרת הגיעה מפי גיסו (אחיה של רוני, אשתו) שהיה מפקד ב"הגנה". הוא נימק החלטתו כך:

	"אין ראש מחתרת יכול לקיים בידו את זכות המנהיגות אם יעדיף את ביטחונו האישי על צרכי התנועה."   (‏לוחמי חירות ישראל‏: אנשים, רעיונות, עלילות)     י

בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר יאיר בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של יאיר, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. אברהם נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה. כמו כן שוּנה מקום היחבאו בתוך הבית. בכל פעם שנשמעה דפיקה על הדלת היה נכנס יאיר למטבחון, ועתה הוחלט שמוטב שייכנס לארון הבגדים וטובה סבוראי תסגור את דלת הארון אחריו. יאיר ידע כי קצו קרב, וכי היום שבו יתפסו אותו הבריטים יהיה היום בו ימות. לרוני אשתו כתב באגרת קצרה:

	"לא יכולתי ולא רציתי ללכת בדרך אחרת מזו שהלכתי בה. אינני מתחרט אף לרגע קט, ולעולם לא אצטער על כך."  (לח"י אנשים: סיפור חייהם של 840 לוחמים ולוחמות)     י

הרצח
ביום 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט תש"ב, לאחר ביקורה של חיסיה השכם בבוקר, חש יאיר כי מתבוננים בביתם דרך שלבי התריס הפתוחים. טובה סגרה את השלבים במחשבה שאלו הם בעל הבית ואשתו התולים את כביסתם על הגג, ויאיר פנה לכתיבה כהרגלו מדי יום ביומו. מספר דקות אחר כך, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת. יאיר פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר בירושלים (משה סבוראי שכב פצוע בבית החולים לאחר שנפצע באירוע "דיזנגוף 30"). טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.

וילקין העצבני הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב יאיר לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של יאיר ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין ליאיר. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי",‏‏ הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין ביאיר. כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את יאיר בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.

כאשר הגיע ג'פרי מורטון, הוא הורה ליאיר להתקרב לכיוון החלון. יאיר נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד: יאיר נרצח‏‏[4]. גופתו של יאיר הורדה לרכב הצלב האדום, והלוויתו נערכה לפנות ערב בבית העלמין בנחלת יצחק שבתל אביב. אנשי משפחה ספורים נכחו בהלוויה תחת אבטחה כבדה של המשטרה הבריטית, שחששה מניסיון פעולה מצד המחתרת.

לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.

מחלוקות לגבי הרצח

"דבר", בטאונה של ההסתדרות הכללית, דיווח על מותו של שטרן: "אברהם שטרן, ראש הכנופיה שעסקה בזמן האחרון במעשי שוד ורצח ואשר אנשיה גרמו למותם הטראגי של שלושה קצינים בתל אביב, נהרג אתמול ב-11.45 בהתנגשות עם המשטרה" ובהמשך: "בנסותו להימלט נאלצה המשטרה לירות בו".‏

בספרו של ג'פרי מורטון, "פשוט-המלאכה", מתוארת עדות שלפיה הוּצא שטרן מן הארון, ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו זינק לעבר החלון שהוליך אל גג שטוח. מורטון טוען כי חש באיום והאמין כי יאיר רץ לעבר מטען שכנראה החביא מבעוד מועד ושאליו ניסה לברוח בשעת הימלטו כדי להתפוצץ ולקחת עמו אנשים נוספים. לכן כאשר החל להימלט, החליט מורטון לירות ביאיר למוות. כך סיפר מורטון גם בראיון לעיתון "הטיימס".‏

ישנם קשיים רבים בעדות זו: יאיר היה כבול בידיו, ולכן לא יכול היה לנסות לקשור את שרוכיו. מאותה סיבה לא יכֹל לזנק לעבר החלון בעוד בלש אנגלי שומר עליו. בעייתיות נוספת קיימת בהנחה לקיום הפצצה: אם באמת הייתה פצצה, מדוע לא השאיר אותה יאיר במקום קרוב יותר, כמו למשל איתו בארון? מורטון גם לא הסביר מה עשה הבלש ששמר על יאיר בזמן שניסה להימלט, ומדוע לא היה זה הוא שירה בו.‏‏‏[7] שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש. "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח. (לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות) י‏

הנצחה

על שמו של אברהם שטרן-יאיר רחובות בערי ישראל. כן נקראים על שמו היישוב כוכב יאיר בשרון ומאחז חוות יאיר בשומרון. מוזיאון הלח"י הנמצא בבית בו נרצח נקרא "בית יאיר". מדי שנה, בכ"ה בשבט, יום הרצח, מתקיימת אזכרה ממלכתית לחללי הלח"י בסמוך לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק.

כתביו

* ספר השירים / של אברהם שטרן המכונה יאיר, [%D7%AA%D7%9C אביב]: סולם, תש"י. * ספר השירים של אברהם שטרן (יאיר): מחולל מלחמת החרות העברית, [%D7%AA%D7%9C אביב]: הועד להוצאת כתבי לח"י, 1964.‬ * בדמי לעד תחיי: שירים, [%D7%AA%D7%9C אביב]: יאיר, תשל"ו. * מכתבים לרוני / אברהם שטרן (יאיר); עורך: אהרן אמיר, תל אביב: יאיר, תש"ס -2000 .