Dvora Baron

Dvora Baron (1887-1956) was born in Belarus to a rabbinic family, and immigrated to pre-state Israel in 1910. During World War I, she lived in Egypt. Baron began writing at an early age: her first stories were published in 1902. Later, she edited the literary section of Hapoel Hatzair, a weekly published by her husband, and continued to work as an editor until his death in 1937. Fluent in several languages, Baron also translated the works of Flaubert, Chekhov and Jack London, as well as many others, into Hebrew.

As one of the first women writers of Hebrew fiction, Dvora Baron occupies a special place in Hebrew literature. She grew up in a Lithuanian shtetl, and the suffering people who came to her father, a rabbi, for advice and support are an integral part in her work. Baron was the first recipient of the Bialik Prize and was also awarded the Brenner Prize. The First Day and Other Stories is included among "The Greatest Works of Modern Jewish Literature".

________________________________________________________________________________

דבורה בארון-אהרונוביץ

ביוגרפיה

דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדא שליד מינסק שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית) בשנת 1887. נפ' 20 באוגוסט 1956, י"ג באלול תשט"ז, תל אביב. היתה סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה

מגיל צעיר בלטה בכשרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצורתיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתאי היה רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות

עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק

אירוסיה לסופר משה בן אליעזר הסתיימו לאחר חמש שנים, ובארון עלתה ארצה ב-1911. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה. לזוג נולדה בת, צפורה

בשנת 1915 הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה

ב-1919, מששבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר שזעזע אותה קשות. בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924

בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). י

כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו

בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק

השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר". י

הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אימה הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אימה, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו