Jonathan Apphus Maccabeus, br. #5

Jonathan Apphus was leader of the Hasmonean Dynasty of Judea from 161 to 143 BCE. The name Apphus (Ἀπφοῦς) could mean = "the dissembler", "the Wary", or "the diplomat", in allusion to a trait prominent in him (1 Maccabees ii. 5)

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

Leader of the Jews

Jonathan Apphus was the youngest of the five sons of Mattathias. His father was a Kohen credited as the founding figure of the rebellion of the Maccabees against Antiochus IV Epiphanes of the Seleucid Empire. However Mattathias died in 167 BCE while the rebellion was only beginning.

He was survived by Jonathan and his brothers Eleazar Avaran, Johanan, Judas Maccabeus, and Simon Thassi. They were sworn to continue the rebellion of their father. Judas soon became their de facto leader and the military chief of the rebellion.

Jonathan served under his brother and took active parts in the battles against the Seleucid forces. His reputation for courage is lesser to that of Judas but hardly questionable. His courage had been frequently tried. However, Judas was one of the casualties of the Battle of Elasa (161/160 BC). The victor of the battle was Bacchides, a Seleucid general under Demetrius I Soter. Bacchides proceeded with crushing rigor against the Maccabean party while at the same time a famine broke out in the land. The Jewish rebels required a new leader and Jonathan was chosen.

Jonathan noticed that Bacchides was trying to entrap him. He reacted by retiring with his brothers Simeon and John, and his followers to a desert region in the country east of the Jordan River. They set camp near a morass by the name of Asphar. But Bacchides followed him there and overtook them during a Sabbath. Jonathan gave all the baggage into the hands of his brother John who took a small force and headed towards the friendly Nabataeans. The plan was to secure their baggage there but the "sons of Jambri of Medeba", a hostile tribe apparently, ambushed them during their journey. John and his companions were killed and their cargo was looted. Subsequently, Jonathan was informed that one of the sons of Jambri was leading home a noble bride in great pomp, the Maccabean brothers proceeded to Medaba, ambushed the bridal procession, killed the entire party, to the number of 300, and seized all the treasure.

Jonathan and his companions met Bacchides in battle at the River Jordan. Jonathan had encountered and had raised his hand to slay Bacchides, when the latter evaded the blow; the Jews, defeated, sought refuge by swimming through the Jordan to the eastern bank. In this battle Bacchides is reported to have lost either 1,000 or 2,000 men and he did not make another attempt to cross the river, instead returning to Jerusalem. Jonathan and his forces remained in the swamp in the country east of the Jordan. Following the death of his puppet governor Alcimus, Kohen Gadol in Jerusalem sometime later, Bacchides left the country.

Turn of fate

However Jonathan was not idle. He continued activities against the Jews influenced by the Hellenistic civilization. Two years after the departure of Bacchides from Judea, Acra felt sufficiently threatened to contact Demetrius and request the return of Bacchides to their territory.

Jonathan was now more experienced in guerrilla warfare, the primary tactic used by the Maccabean forces, and was constantly on guard to avoid direct confrontations with enemy forces even while continuing hostile operations. A frustrated Bacchides reportedly took out his anger on the Hellenists and reportedly killed fifty of their leaders out of frustration. Jonathan and Simeon thought it well to retreat farther, and accordingly fortified in the desert a place called Beth-hogla; there they were besieged several days by Bacchides.

Jonathan perceived that Bacchides regretted having set out. He contacted the rival general with offers of a peace treaty and exchange of prisoners of war. Bacchides readily consented and even took an oath of nevermore making war upon Jonathan. He and his forces then vacated Judea. The victorious Jonathan now took up his residence in the old city of Michmash. From there he endeavored to clear the land of "the godless and the apostate".

High Priest

Jonathan must have used this peaceful period to good advantage, for he was soon in possession of great power. An important external event brought the design of the Maccabeans to fruition. Demetrius I Soter's relations with Attalus II Philadelphus of Pergamon (reigned 159-138 BC), Ptolemy VI of Egypt (reigned 163-145 BC) and his co-ruler Cleopatra II of Egypt were deteriorating. They supported rival claimant to the throne Alexander Balas against him who claimed to be the son of Antiochus IV Epiphanes and a first cousin of Demetrius.

Demetrius was now forced to recall the garrisons of Judea, except those at Jerusalem's Akra fortress and at Beth-zur; he also made a bid for the loyalty of Jonathan, whom he permitted to recruit an army and to take the hostages kept in the Akra fortress. Jonathan gladly accepted these terms and took up residence at Jerusalem in 153 BCE. He soon began fortifying the city.

Alexander Balas also contacted Jonathan with even more favorable terms. Including official appointment as High Priest in Jerusalem. Withdrawing his support from Demetrius and declaring allegiance to Alexander, Jonathan was the first member of his dynasty to achieve appointment as High Priest. The title was not merely nominal. Jonathan became the official leader of his people and the Hellenistic party could no longer attack him without severe consequences. On the Feast of Tabernacles of 153 BC, Jonathan put on the High Priest's garments and officiated for the first time.

It is unknown whom Jonathan displaced as High Priest, though some scholars suggest that this was the Teacher of Righteousness, later founder of the Essenes. In this theory, Jonathan is considered the "man of lies".

Jonathan had determined to side with Alexander Balas, not trusting Demetrius, who in a second letter made promises that he could hardly have kept and conceded prerogatives that were almost impossible. The events justified Jonathan's action; Demetrius lost his throne and life in 150 BC. Alexander Balas was victorious and sole ruler of the Seleucid Empire. He was given the further honor of marriage to Cleopatra Thea, daughter of his allies Ptolemy VI and Cleopatra II.

The wedding took place in Ptolemais in the presence of Ptolemy VI. Jonathan was invited but arrived after the wedding ceremony while celebrations continued. He appeared with presents for both kings, and was permitted to sit between them as their equal; Balas even clothed him with his own royal garment and otherwise accorded him high honor. He would not listen to the Hellenistic party that still accused Jonathan, but appointed Jonathan as strategos and "meridarch" (i.e., civil governor of a province; details not found in Josephus), and sent him back with honors to Jerusalem.

Victory over Apollonius

Jonathan proved grateful. In 147 BC, Demetrius II Nicator, a son of Demetrius I Soter, started claiming the throne against Alexander Balas. Apollonius Taos, governor of Coele-Syria was probably supporting Demetrius. But he used the opportunity to challenge Jonathan to battle, saying that the Jews might for once leave the mountains and venture out into the plain.

Jonathan and Simeon led a force of 10,000 men against Jaffa where the forces of Apollonius lay. Not expecting an attack this early in the hostilities, Jaffa was not prepared for a siege. The gates of which were opened before the Jewish forces out of fear.

But the victory was not yet certain. Apollonius received reinforcements from Azotus and appeared in the plain in charge of 3,000 men. They were clearly outnumbered but Apollonius was relying on his superior cavalry and forced Jonathan to engage in battle. Jonathan assaulted, captured and burned Azotus along with the resident temple of Dagon and the surrounding villages.

In reward of his victory, Alexander Balas granted the victorious High Priest the city of Ekron along with its outlying territory. The people of Azotus vainly complained to King Ptolemy VI, who had come to make war upon his son-in-law Alexander Balas, that Jonathan had destroyed their city and temple. Jonathan peacefully met Ptolemy at Jaffa and accompanied him as far as the River Eleutherus. He then returned to Jerusalem, maintaining peace with the King of Egypt despite their support for different contenders for the Seleucid throne.

Under Demetrius II

In 145 BC, the Battle of Antioch resulted in the final defeat of Alexander Balas by the forces of his father-in-law Ptolemy VI. Ptolemy himself was however among the casualties of the battle. Demetrius II Nicator remained sole ruler of the Seleucid Empire and became the second husband of Cleopatra Thea.

Jonathan owed no allegiance to the new King and took this opportunity to lay siege to the Seleucid fortress in Jerusalem and the symbol of Seleucid control over Judea. it was heavily garrisoned by a Seleucid force and offered asylum to Jewish Hellenists. Demetrius was very angry; he appeared with an army at Ptolemais and ordered Jonathan to come before him. Without raising the siege Jonathan, accompanied by the elders and priests, went to the king, and pacified him with presents, so that the king not only confirmed him in his office of high priest, but gave to him the three Samaritan toparchies of Mount Ephraim, Lod, and Ramathaim-Zophim. In return for a present of 300 talents the entire country was exempted from taxes, the exemption being confirmed in a letter which is preserved by I Maccabees and Josephus.

Soon however, a new claimant to the Seleucid throne appeared in the person of the young Antiochus VI Dionysus, son of Alexander Balas and Clepatra Thea. He was three years old at most but general Diodotus Tryphon used him to advance his own designs on the throne. In face of this new enemy, Demetrius not only promised to withdraw the garrison from Jerusalem, but also called Jonathan his ally and requested him to send troops. 3,000 of Jonathan's men protected Demetrius in his capital, Antioch, against his own subjects.

Support for Tryphon

As Demetrius II did not keep his promise, Jonathan thought it better to support the new king when Diodotus Tryphon and Antiochus VI seized the capital. The latter confirmed all his rights and appointed his brother Simeon strategos of the seacoast, from the "Ladder of Tyre" to the frontier of Egypt. Jonathan and Simeon toured the region removing Demetrius II's garrisons; Ashkelon submitted voluntarily while Gaza was forcibly taken. Jonathan defeated a force of Demetrius II which invaded from the north, in the plain of Hazar, and drove them back over the Eleutherius River. Meanwhile, Simeon took the strong fortress of Beth Zur and replaced Demetrius II's garrison with his own.

The sources report that Jonathan sought alliances with foreign peoples at this time. He renewed the treaty with the Roman Republic, and exchanged friendly messages with Sparta and other places. However the documents of these diplomatic events which the sources provide are of questionable authenticity.

Capture by Diodotus Tryphon and death

In 143 BC, Diodotus Tryphon went with an army to Judea and invited Jonathan to Scythopolis for a friendly conference, and persuaded him to dismiss his army of 40,000 men, promising to give him Ptolemais and other fortresses. Jonathan fell into the trap; he took with him to Ptolemais 1,000 men, all of whom were slain; he himself was taken prisoner.

When Diodotus Tryphon was about to enter Judea at Hadid, he was confronted by the new Jewish leader, Simon Maccabaeus, ready for battle. Tryphon, avoiding an engagement, demanded one hundred talents and Jonathan's two sons as hostages, in return for which he promised to liberate Jonathan. Although Simon did not trust Tryphon, he complied with the request in order that he might not be accused of the death of his brother. But Tryphon did not liberate his prisoner; angry that Simon blocked his way everywhere and that he could accomplish nothing, he executed Jonathan at Baskama, in the country east of the Jordan. Jonathan was buried by Simon at Modi'in. Nothing is known of his two captive sons. One of his daughters was the ancestress of Josephus.

Source :

https://en.wikipedia.org/wiki/Jonathan_Apphus

יונתן הוופסי (או יונתן החפי - בספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים, והצעיר בחמשת בניו של מתתיהו. יונתן היה מנהיג מרד החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים,‏ כהן גדול, ונציב יהודה מטעם השלטון הסלאוקי.‏

הנהגת יונתן: יהודה בתקופת יהונתן

לאחר הצלחות ראשוניות במרד החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי, נחלו היהודים תבוסה בקרב אלעשה, ובשנת 161 לפנה"ס יהודה המכבי נפל חלל. בעקבות הקרב, הסורים הסלאוקים ומצביאם בכחידס השתלטו שנית על יהודה, ובני יהודה בראשות יונתן ניהלו מרד ונמלטו אל עבר הירדן.

בשנת 157 לפנה"ס התחדשה המלחמה ובכחידס צר על אנשיהם של יונתן ואחיו שמעון התרסי, אשר החלו בפעולות גרילה באזור מדבר יהודה. יונתן הצליח להגיע להסכם עם בכחידס לפיו יקים יונתן את מושבו במכמש ולא בירושלים. בארבע השנים הבאות שרר מצב פוליטי לא ברור, כאשר יונתן משמש כמעין שליט ביהודה באופן לא רשמי, כי אם לפי הסכמה בלתי כתובה עם הסלאוקים, כאשר את ההסכמה מחזקת החזקה הדדית של בני ערובה רמי-יחס.

בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה המקווה מבחינתו של יונתן. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס (164 לפנה"ס) עלה לשלטון במלכות הסלאוקים בנו בן התשע, הילד אנטיוכוס אאופטור. שלטונו של אאופטור היה חלש ומושחת, ועד מהרה הגיע לממלכה דמטריוס הראשון שהיה בן אחיו של אנטיוכוס אפיפנס. דמטריוס השתלט על הממלכה והרג את הילד אאופטור. דמטריוס שלט בתחילה ביד-רמה, אך אויביו מבחוץ הקימו לו מתחרה בשם אלכסנדר באלאס. באלאס היה אדם ממוצא בלתי ידוע שדמה במראה פניו לאנטיוכוס אאופטור שהוצא להורג על ידי דמטריוס. אטלוס מלך פרגמון, בעצה אחת עם מלך מצרים, ניצל דמיון חיצוני זה, צייד את המתחזה בצבא ושיסה אותו במלך דמטריוס.

תמרון בין מנהיגי הסלאוקים

דמטריוס היה זקוק לבעל-ברית ופנה אל יונתן בבקשה לכרות עמו ברית. בתמורה להסכמתו של יונתן בני הערובה שוחררו, וליונתן ניתנה האפשרות להקים צבא, לעלות על ירושלים ולהשתלט עליה. שרידי המתיוונים שעוד נמצאו בעיר נמלטו מן העיר, אל מצודת החקרא, ושלטונו של יונתן קם כשליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל.

בשנת 152 לפנה"ס פנה אלכסנדר באלאס אל יונתן על מנת לכרות עמו ברית. יונתן הסכים לעבור לצידו של באלאס, והלה מינה את יונתן לכהן גדול והעניק לו את השלטון הרשמי ביהודה. בשנת 150 לפנה"ס הביס באלאס את דמטריוס באופן סופי והרגו, והדבר הביא לעליה במעמדו של יונתן. השנים הבאות היו שנות פריחה לממלכת החשמונאים וליונתן. כאשר הגיע אלכסנדר באלאס לעכו (שלא נחשבה לחלק מממלכת יהודה ולא היו בה כמעט תושבים יהודים) על מנת להיוועד שם עם מלך מצרים - תלמי השישי פילומטור, הוזמן אף יונתן להיוועד עם שני המלכים. יונתן אף התמנה, לאחר מות דמטריוס בקרב נגד באלאס, ל"רע המלך", ומינוי זה הקנה ליונתן מעמד גבוה בהיררכיה השלטונית הסלאוקית.

כעבור שנתיים תבע ממנו באלאס לפרוע את חובו למלך ולסייע לבאלאס במאבקו מול דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון. יונתן הזדרז להגיש את הסיוע הצבאי כמתחייב מן ההסכם בינו לבין באלאס, אך גם משום שחלק מן המערכות התנהלו בסמוך ליהודה, כגון ביפו, באשדוד ובאשקלון. יונתן עשה שם לביעור עבודת האלילים, כמו שריפת מקדש דגון באשדוד, ובכך המשיך את יוזמתו של אחיו הבכור יהודה המכבי.

יונתן לא איכזב את באלאס והצליח להכות באזור השפלה את המצביא אפולוניוס. הייתה זו הפעם הראשונה שצבא חשמונאי נלחם מחוץ לאזור ההררי. כגמול על עזרתו העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים. גם העובדה שיונתן הציב חיל מצב ביפו, שימשה גשר לקראת השתלטות על נמל כלכלי ועל בסיס ימי חשוב כעיר יפו.

בנו של דמטריוס, דמטריוס השני המכונה "ניקנור", החליט לנקום בבאלאס את מות אביו, גייס צבא, וניסה להשתלט מחדש על הממלכה הסלאוקית. יונתן היה נאמן לבריתו עם באלאס, וזאת אף לאחר ששאר בני בריתו של השליט, המצרים, והרומאים, העבירו את תמיכתם אל דמטריוס השני. עם זאת, יונתן ניצל את מלחמת האזרחים שנפתחה בין באלאס ודמטריוס השני כדי לכבוש את יפו, אשדוד ועקרון, ולצור על מעוזם של המתייוונים - מצודת החקרא.

בשנת 146 או 145 לפנה"ס השתלט דמטריוס השני על הממלכה, והרג את אלכסנדר באלאס. יונתן כרת ברית עם דמטריוס השני שפטר את יהודה מתשלום מסים, ובכך זכתה יהודה בצעד נוסף לקראת ריבונותה. כמו כן קיבל יונתן מידי הסלאוקים מחוזות נוספים - עפריים, לוד ורמתיים, וגבולות יהודה התרחבו איפוא על חשבון אזור שומרון, ובתמורה לכך הבטיח יונתן לסייע לדמטריוס בעת מצוקה. יונתן העניק לדמטריוס השני תמיכה כספית שהיה זקוק לה, וכאשר דמטריוס הושם במצור על ידי מורדים בבירתו אנטיוכיה (בעקבות תסיסה פנימית בממלכה הסלאוקית), שלח יונתן גיס בן 3000 חיילים לסייע לו להסיר את המצור.

יונתן העביר את תמיכתו לבנו של באלאס אנטיוכוס השישי שהיה ילד שהוחזק בידי שר צבא בשם טריפון, ובעצם לטריפון עצמו. היה זה משום שדמטריוס סירב בתוקף לפנות את מצודת החקרא שבירושלים, אף על פי שהבטיח זאת תמורת סיועו הצבאי של יונתן באנטיוכיה. טריפון אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון התרסי, ל"סטרטגוס" (נציב) על אזור מישור החוף, מינוי שסימל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון ויונתן החלו במלחמות כנגד תומכיו של דמטריוס בארץ, והישגיהם במלחמות אלו היו רבים.

טריפון, אם משום שחשש מפני השגיהם של החשמונאים, ואם משום שחפץ להפטר מאנטיוכוס השישי ולשלוט בעצמו, החליט להפטר מיונתן. הוא זימן אותו למפגש בעיר עכו, ושם אסר אותו במצודה. את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון שפתח במלחמה עם טריפון שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר נסיונות אלו נכשלו הרג טריפון את יונתן.

הערכה

יונתן זכה ליחס אוהד מצד העם אשר העריך אותו ואת מעשיו. הוא התמנה לכוהן גדול באישור הסורים (150 לפנה"ס), מה שנחשב בתקופתו של יסון (175 לפנה"ס) כפשע בלתי יסולח. אולם יונתן החשמונאי היה ממשפחת החשמונאים, ועל כן מעשה זה לא היה נתון תחת בקורת מצד רוב העם. עם זאת, הדבר עורר את חמתם של קבוצה שמרנית בעם, שזעמה על כך שבראשות הכהונה עומד אדם שאינו ממשפחת הכהונה הגדולה, ושידיו מלאות דם; מינוי יונתן לכהן הגדול היה אחד מגורמי המשבר שהביאו אנשים אלה לפרוש מהחיים הציבוריים במרכזי הערים אל מדבר יהודה ולהקים את כת האיסיים. הדים לזעם על יונתן ניתן למצוא בכתבי הכת - פשר חבקוק, פשר נחום ועוד. עם זאת, נראה שהיוצא מן הכלל מעיד כאן על הכלל, ומינויו של יונתן היה מקובל על שדרות העם הרחבות. ההיסטוריון צבי גרץ מסכם את כהונתו של יונתן במילים אלו: "יהודה המכבי הרבה ממנו לעשות מעשי גבורה, ושמו יצא כגיבור גדול יותר מיונתן; אך יונתן הרים את עמו למעלת עם כביר, אשר דבריו נשמעים בסוד הגויים, ועל ידי הכהונה הגדולה, אשר רכש לו, אצל הוד מיוחד למשפחתו" (דברי ימי ישראל).