יעקב רוזנצויג-ענפי

נולדתי בבוקווינה-רומניה בעיירה בשם פוטנה. גם אחי אלי נולד שם. אימי חנה לבית קופלמן הגיעה מכפר בשם גלנשט שם היה להוריה טחנת קמח. לימים הם מכרו את המשק ועברו לעיר נופש בשם ואטרה דורנה.

הורי יוסף וחנה רוזנצוויג לבית קופלמן הכירו אחד את השניה בפוטנה ונשאו בשנת 1929. אני נולדתי ב-5.2.1930 ואחי אלי נולד ב-27.8.1932. אבי יוסף רוזנצוויג הגיע מכפר בשם סלטין ששם לסבי אליעזר וסבתי מחלה היה בית מרזח. במקור סבא היה פקיד ממשלתי בממשל אוסטרו הונגריה אך שבוקווינה עברה לשליטה רומנית הוא היה חייב למצוא מקור הכנסה אחר. אבי היה מנהל חשבונות ראשי במפעל לזכוכית של אדון פישר. תפקיד בכיר ואחראי שגם הקופה היתה באחריותו. הוכחה לכך שהוא היה חשוב היא העובדה שאביו נפטר עוד לפני המלחמה העמידו לרשותו מכונית מרצדס-בנץ לנסוע ללווית אביו. מצבו הכלכלי היה טוב היתה לנו עוזרת בית שחיה איתנו ממוצא גרמני ושמה היה מלצ'י. סבתא מחלה גם קבורה ברדאוץ איני יודע היכן קבור סבא אליעזר.

לאבי היתה אחות אחת בשם מרים. מרים נישאה לסוחר בקר עשיר ושם משפחתו היה בירקנפלד להם נולדו שני ילדים קורט-חיים וסילביה. קורט עם טלטולי המלחמה הגיע לשרת בצבא הרוסי ונשאר ברוסיה שם נישא לאלה ונולדה לו בת אחת מרים על שם סבתה ז"ל . סילביה ז"ל היתה נשואה לברטולד ז"ל עלו בשנות השישים לישראל וחיו בקרית חיים להם שני ילדים בת -אדי ובן אהרון. קורט הגיע לארץ בשנות השבעים. ועד מותו היה חי ברחובות. אמו מרים קבורה בחולון. סילביה וברטל קבורים בחיפה.

שהייתי בן 9.5 פרצה מלחמת העולם השניה והורי אני ואחי אלי ברחנו מביתנו והגענו לרדאוץ ומשם לצרנוביץ ומשם כבר גורשנו למחנות הכפייה של טרסניסטריה שבאוקראינה הגענו לכפר צ'רנובסי שבקולחוז ושם גויה הצילה אותנו שהביאה לנו חלב, נודעה שמועה שיוציאו את כל היהודים להורג על ידי האוקראינים אולם סכום כסף שנאסף ושולם ככופר הציל את חיינו והמשכנו לחיות בבית של אחד הכפריים. אבי יצא לעבודות פרך אני עבדתי אצל הנפח ואמי קיבלה עבודות יד וסריגה וכך הצלחנו לשרוד. אחרי המלחמה חזרנו לצ'רנוביץ ואבי עבד בטחנת קמח . אבא היה מביא קמח הביתה ודודה סידי אחות של אמא שהיתה נשואה לד"ר כץ רופא נשים היתה אופה מיני מאפים ומוכרת אותם. לדודה סידי לא היו ילדים. אך לאחותה הקטנה בלנקה נולדה בת בידיוק ביום בו הסתיימה המחלמה. פאני-ציפורה. מצ'רנוביץ עברנו לרדאוץ וגרנו שם בבית של דודה של סבתא עד 1946 שאז עלינו לארץ עם אנית ההגנה "החיל העברי " והגענו למחנה העולים עתלית.שם היינו תקופת מה עד ששיכנו אותנו בקרית עמל היום טבעון, בהיותי בן 17 התנדבתי לפלמ"ח, השתתפתי בקרבות כבוש ירושלים, ונפצעתי.

1963 עלו לארץ סבתי דורה לבית וייס ,(אח אחד שלה הכרתי בשם קלמן ולו היתה אשה בשם קרלוטה למיטב ידיעתי לא היו להם ילדים. הם עלו בשנות החמישים וגרו ביד אליהו. ) דודתי סידי שכבר היתה אלמנה אחותה בלנקה וביתה פאני. בלקנה וסבתא דורה קבורות בחיפה, סידי חיה בשנותיה האחרונות בנירנברג ושם היא קבורה ופאני שתבדל לחיים ארוכים חיה עם ילדיה שרון מיכאל ובנימין בשבדיה יש לה נכד אחד -ברונו.

בינואר 1950 נישאתי לדורינה לבית גולדשטיין וחיינו בכפר טרומן ליד לוד.

באוגוסט-1950 נולדה ביתנו דניאלה שנקראה ע"ש סבי דניאל אב אימי שנפטר -11.2.1950 וקבור ברצאוץ. נישואינו לא החזיקו מעמד וב-1952 התגרשנו וביתנו דניאלה נמסרה למשמורת לאימי ואבי שהתגוררו בקרית עמל היום טבעון ליד חיפה ושם היא גדלה וחיה עד היום.

דניאלה נשואה ליוסי מעוז לבית פופוביץ לה ארבע ילדים:שרון נשואה לשמוליק ולהם שני ילדים רועי וספיר והם מתגוררים באחוזת ברק ליד עפולה.מיכל נשואה לרוני וילדיהם תום ודין. מיכל מתגוררת במרגריטה שזה אי בקאריביים השייך לונצואלה ושני בניה לומדים בקולג' בארה"ב.תמר נשואה לעידן ולה שלושה ילדים עפרי עילי ונעם והם חיים בקיבוץ גבעת חיים. ואחרון הוא רן שלו בת אחת בשם עדן רן מתגורר בכרמיאל עם בת זוגו שירן.

ב1956 השתתפתי במלחמת קדש.

ב-1957 נשאתי שנית לרחל לבית גדליהו וחיינו בתל אביב ושם נולדו לי שני ילדי הנוספים ב-1962 נירה וב-1969 יריב. נירה נשואה ללוי ולה שלושה ילדים גיא שני ועידן. חיה במושב שדמה ליד גדרה ויריב נשוי לדלית ולו שלושה ילדים שחר עומר וזוהר חי בכרם מהרל ליד חיפה.

ב-1981 נפצעתי קשות ע"י כלי שאותו פירקתי במסגרת עבודתי , מנהל בכיר, בתע"ש.

ב-1989 נפטר אחי אלי אחרי מחלת לב קשה השאיר אחריו את אלמנתו רינה לבית חייקס שנפטרה אף היא שניהם קבורים בבאר שבע. ושני בנים אביתר חי בראשון לציון ועמיר חי ברעננה. לאביתר שלושה בנים ובת ולעמיר שלושה ילדים

 הורי  חנה ויסוף רוזנצווייג ז"ל קבורים בקרית טבעון.

שכבתי חודשים ארוכים בבלינסון ולאחר מכן בבית לווינשטיין ובסופו של עניין לאחר שיקום ארוך משוחררתי שאני חוזר לתפקוד כמעט מלא.

ב-1995 התאלמנתי מאישתי רחל שהיתה מורה.

ב-שנת 2000 עברתי סדרת ניתוחים קשה ביותר שבעקבותיהם נאלצו הרופאים לכרות את רגלי. אני מתגורר היום בביתי בתל אביב ומתפקד לבדי . עד שנת 2015 התגוררתי בביתי והסתדרתי בכוחות עצמי בחודש יולי עברתי לבית אבות בהרצליה. אבא היקר נפטר ב1.9.2015 כחודש ימים בלבד לאחר שהלך לבית אבות. .קורות האניה החייל העברי:Cerrar החייל העברי (אוניית מעפילים)

"החייל העברי" החייל העברי הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה".

תוכן עניינים 1 תולדותיה 1.1 רכישה והכנה להפלגה 1.2 ההפלגה 2 לקריאה נוספת 3 קישורים חיצוניים תולדותיה אוניית קיטור שנבנתה ממתכת; הנעה על ידי פחם; בעלת תפוסה של 800-600 טון; מהירות 11-10 קשר; שמה הקודם היה ארלנה.

רכישה והכנה להפלגה נרכשה על ידי שמריה צמרת באמצעות מתווך יווני. המתווך העביר את האונייה ממקום רכישתה לנמל מרסיי. צוות ההכנה של האונייה כלל את פיטר וילי, מעפילים ומלווי האונייה. בנמל ההכנה הצטיידה האונייה במזון, מים ופחם אשר אוחסן בתחתית הכפולה של הספינה. הפחם הועבר פנימה בעבודת ידיים. הוכשרו כ-500 מקומות לינה בתוך שלושה מחסנים ובמקומות אחרים באונייה. כן צוידה ב-300 טון פחם, מזון ומים ל-3 שבועות. אלכס שור קיבל מוילי כץ, נציג עלייה ב' באנטוורפן, מטבעות זהב לשם תשלום לצוות הימאים. רב החובל היה יווני ולצדו הימאים: תשעה יוונים, ביניהם חובל ראשון וקציני מכונה, תשעה ימאים מטורקיה, הולנד, פולין ופינלנד, וכן ימאי ממוצא ערבי וימאי ממוצע אפריקני. מפקד האונייה היה צבי טייטל איש הפלי"ם ולצדו אלכס שור ('דב', 'לבני'), פיטר וילי, והגדעוני גרשון עציון.

512 המעפילים היו חברי תנועות נוער וקרובי חיילים בבריגדה היהודית, רובם ככולם ניצולי השואה, שהגיעו כפליטים לשוודיה. הם נאספו במחנה מעפילים שהכינו אנשח המוסד לעליה ב'. עלו לאונייה, שהייתה קשורה לרציף בנמל אנטוורפן במשך שעות הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות, ישר מהרציף בהליכה ברגל. ההפלגה וההעמסה היו בידיעת השלטונות, שלא הפריעו. צבי טייטל טיפל בארגון העולים באונייה, בחלוקת מזון ומים, בעלייה לסיפון, כשעוזר לידו גרשון עציון.

ההפלגה הפליגה ב-14 ביולי 1946 בשעה 6:00 בבוקר מנמל אנטוורפן. בליל ההפלגה התברר שהצוות הזר ורב החובל מסרבים להפליג אלא אם יובטח להם בונוס מיוחד. זאת מפני שחששו להיתפס בידי הבריטים. הם גם דרשו לעגון בקרבת חופי הארץ ולא להגיע לחוף עצמו. וילי כץ, שהיה הנציג של המוסד באנטוורפן ותיאם את העניינים הארגוניים, הבטיח שישלם להם בהגיעם לארץ. לאחר מכן הפליגה האונייה ללא הפרעות בעזרת נתב, דרך הים הצפוני, התעלה האנגלית, מיצר גיברלטר, הים התיכון צפונה לכרתים, מצפון לקפריסין ודרומה לכיוון חיפה. וילי כץ הבטיח לרב החובל שבנקודה מסוימת בין קפריסין לסוריה יעברו המעפילים לספינה אחרת, ואילו "החייל העברי" תחזור עם צוות הימאים, אך להבטחה לא היה כיסוי ומטרתה רק לשכנע את הצוות להפליג, והתוכנית לא יצאה לפועל.

במהלך ההפלגה דרשו הקצינים והמלחים להפליג לקפריסין. המלווים גיבשו תוכנית להשתלט על הצוות בסמוך לחופי הארץ ולהוביל את האונייה לבד. בסיכום עם רב החובל והצוות, תוכנן להגיע למרחק 20 מייל מערבית לראש הנקרה ולהמתין שם לסירות שתיקחנה את הצוות. למעשה לא הייתה כוונה לבצע תוכנית זו, אלא רק לשכנע בכך את הצוות להשיט את האונייה לכיוון חופי הארץ. בקרבת כרתים החלו רב החובל והקצינים לשאול היכן האונייה שעתידים לפגוש, ואז השתלטו המלווים אנשי המוסד לעליה ב' והפלי"ם על האונייה והכריחו את הצוות להשיט אותה לארץ. ההשתלטות נעשתה בעזרת קבוצה 40 מעפילים מצוידים באלות, בין הקצה הדרומי של קפריסין לחוף לבנון. אלכס שור תפס פיקוד על גשר האונייה. צוות חדר המכונות המשיך לעבוד גם לאחר ההשתלטות. ביום הרביעי להפלגה, במפרץ בסקיה, נתקלה "החייל העברי" בשייטת של הצי הספרדי. המעפילים הסתתרו מתחת לסיפון האונייה, והאונייה המשיכה בדרכה מבלי הפרעה. מכשיר הקשר לא פעל, והתקשורת עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל חודשה רק יומיים לפני ההגעה לחופי ארץ ישראל.

האונייה הגיעה לנמל חיפה, ב-31 ביולי. המשטרה הבריטית עצרה את כל נוסעי האונייה. ב–2 באוגוסט הורדו חולים, זקנים וילדים והורשו להצטרף אל היישוב; שאר המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית. המלווים נעצרו גם הם, ונחלצו מהמעצר אט אט.