Moshe Smoira

Moshe Smoira - משה זמורה‎, (born 25 October 1888, died 8 October 1961) was an Israeli jurist and the first President of the Supreme Court of Israel.

Biography

Smoira was born in 1888 in Königsberg, in the German Empire to Leiser and Perel, Hasidic immigrants from Russia. He studied Hebrew and became a Zionist. His future wife, Esther Horovitz from Minsk, was a relative of Zalman Shazar.

He studied law at Heidelberg University, but his studies were interrupted by the outbreak of the First World War, during which he joined the German Army and was later wounded in action. After the war, he organized Hebrew courses in Berlin and later received his doctorate in jurisprudence from the University of Giessen as well as an M.A. in Semitic languages.

In 1921 he emigrated to the British Mandate of Palestine and opened a practice in Jerusalem. He was a partner of Pinchas Rosen, who later became the Israeli Justice Minister, and was associated with Mapai. He was invited by the Mandate authorities to teach at the Jerusalem Law School and became a lecturer there. He was the lawyer for the Histadrut. He specialized in Labor law and was one of the initiators and drafters of the Mandatory Law of compensation to dismissed workers.

In the 1930s he was appointed President of the Court of Honor of the World Zionist Organization and President of the Association of Jewish Lawyers in Eretz Israel. After the Israeli Declaration of Independence in 1948 he was appointed President of the Supreme Court. He did not consider the Declaration of Independence a legally binding document.

In 1954 he retired due to a terminal illness and was succeeded by Yitzhak Olshan. He died in 1961 in Jerusalem. In 1989, Israel issued a stamp in his honour. His daughter, Michal, married Supreme Court judge Haim Cohn.

________________________________________________________________________________

ד"ר משה זמורה

משה זמורה

ד"ר משה זמורה נולד בקניגסברג (פרוסיה), בשנת תרמ"ח (25.10.1888). לאביו אליעזר (סוחר ועסקן. אביו נמנה על חסידי הבעל שם טוב במדז'בור'ז) ולאמו פנינה (פרל) בת רבי נחמן נתן טרשדינסקי (פרסם מאמרים בשאלת בלשנות מקרא ותלמוד ב"תלפיות" וירחונים עבריים אחרים. בן למשפחת משכילים שישבה באוקריאינה, בביילהצרקוב ליד קיוב).

קבל חנוך בגימנסיה, אוניברסיטאות: קניגסברג (הפרופיסורים: גראנדביץ וליטן ), מינכן ברלין (אצל פרנץ ליסט ומרתין וולך) (משפטים עד 1911), גיסן, האידלברג, פראנקפורט (שפות שמיות; תלמיד קאלה, יוסף הורביץ ובצולד).

למד עברית בעזרת "אגודת דוברי עברית" בשם "עבריה" שנוסדה בקניגסברג, והיו"ר שלה היה יצחק וולקנסקי (פרופ' וולקני מרחובות - כיום). וכן דבר עברית עם אמו.

ב- 1911 קבל תואר ד"ר למשפטים ועורך דין משנת 1922,

מתמחה בבית הדין העליון של פרוסיה ה"קאמרגרוכט".

נשא לאשה את אסתר בת רבי מיכאל הורביץ , (סוחר עצים ידוע. מהציונים הותיקים. נוכח בקונגרס הציוני הראשון. בשנת 1905, בעקבות המהפכה העביר את אשתו ושתי בנותיו לקניגסברג. בתו השניה, היא אשת קורט בלומנפלד ).

בשנת 1912 גויס לצבא הגרמני, גויס לחיל התותחנים. נפצע בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה, בחזית הרוסית, שירת ב"גארניזון" בעורף.

משנת 1915 עד 1918 עוזר משפטי בברלין. עובר את הבחינה הממשלתית השניה, רוכש לו את התואר Gerichtsassessr המסגלת הן לעריכת דין והן לכהונת שופט. הוא עובד במשרדו של ה"יוסטיצראט" וויליאם לוונפלד.

בשנת 1919 מציע לו ד"ר פליקס רוזנבליט שהיה אז יור ההסתדרות הציונית בגרמניה (כיום שר המשפטים פנחס רוזן ) לפתוח בברלין את בית הספר העברי הראשון בגרמניה, ולהיות מנהלו. הוא מקבל את ההצעה ברצון.

בנובמבר 1922 עלה לארץ.

ד"ר יוסף לוריה הציע לו את משרת המנהל של הגמנסיה העברית בירושלים. דחה את ההצעה, מכיוון שאז לא מצא את עצמו מתאים לתפקיד זה. קבל הצעת הממשלה המנדטורית, שהזמינה אותו לשמש מרצה בבית הספר הממשלתי למשפטים בירושלים (משנת 1923 עד 1948).

כל השנים - היה יועץ משפטי של ההסתדרות העובדים הכללית בא"י.

בשנת 1931 נבחר ליו"ר עורכי הדין היהודים בא"י, ובתפקידו זה הופיע לפני ועדת פיל בשנת 1936.

היה חבר הועדה הממשלתית לתחוקת העבודה משנת 1931 וחבר המועצה המשפטית הממשלתית משנת 1933.

נבחר לחבר בית הדין של הקונגרס הציוני ובשנת 1937 נתמנה לנשיא בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית.

הוא מנגן בפסנתר וביתו בירושלים היה בית ועד למוסיקה.

פרסם בשנת 1911 ספר: "הפרוצדורה האזרחית" (דיסרטאציה). פרסם שני ספרים: "על פרוצידורה אזרחית" ו"על חוק החברות" (בסטנסול, רק עבור שופטים ועורכי דין).

לפי הצעת שר המשפטים פנחס רוזן ולפי המלצת ועדת הועדות, אישרה מועצת הממשלה בישיבתה ביום 23 ליולי 1948 את מנויו כנשיא הראשון של בית הדין העליון במדינת ישראל אחרי הקמת המדינה.

בשנת תשי"ד התפטר מתפקידו החשוב והנעלה - לרגלי בריאות.

בנותיו: מיכל אשת גדעון רוהר (כנר), עדה אשת ד"ר מירבס - רופא בבית החולים בילינסון.