R' Moshe Perlow, Admur Stolin

Family book of Rabbi from Ladi, husband of ref #251

---

http://www.stolin.co.il/apage/22446.php

---

GEDCOM Note

<p>Family book of Rabbi from Ladi, husband of ref #251</p><p> </p><p>נולד, כנראה, בתרנ"ה,1895. היה אדמו"ר בסטולין, היה גם בעל השכלה כללית. ביקר בארץ ישראל בתרצ"ג,1933 ובתרצ"ז,1937, ותמך ברעיון החלוקה, כי קיווה שכך אפשר יהיה לפתוח את שערי הארץ לעלייה יהודית. כשכבשו הרוסים את האזור, בספטמבר 1939, הם החריבו את החצר שלו. נספה עם כל יהודי סטולין בערב ראש השנה תש"ג,1942.</p><p> </p><p>

---

</p><p> </p><p>בערב ראש השנה תש"ב, בעת "זכות ברית אברהם ועקדת יצחק", נעקדה על קידוש השם כל קהילת יהודי העיר סטולין ובראשה כ"ק האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד. רק נערה צעירה אחת, חיה ליברמן, שהייתה עדה לטבח ולמעמד קידוש השם של האדמו"ר, ניצלה, במסע הימלטות מופלא ומפותל היא גם העדה היחידה למעמד נורא ההוד ולדבריו האחרונים של האדמו"ר השנה היא שבה למקום קבר האחים והיא נזכרת בעוגיות ה"לקח" שאפתה אמה לאדמו"ר, בשירה ובריקודים שהרעידו את רצפת הבית.</p><p> </p><p>שרה פכטר</p><p> </p><p>בערב ראש השנה הם יפסעו לשם, יעמדו נוגות לנוכחהמצבה הגדולה בקרחת היער הגדולה שליד העיר סטולין. ובערב ראש השנה היא תשב בביתה שב"בית אלעזרי" ותביט על ילדיה, נכדיה וניניה. המראה ישקיט את הסערה שרוחשת בלבה פנימה.</p><p>ובעוד הם יעמדו שם בסטולין ויתפללו, יעתירו רחמים, היא תשב כאן, ולבה שם.</p><p>חלק ממנו נקבר שם לנצח ביחד עם כולם. היא גם היחידה שיכולה לספר להם, לחסידים שבוכים על קבר רבם, מה אמר האדמו"ר שלהם רגעים אחדים לפני שהשיב את נשמתו הטהורה לבוראה. גם אם נחריש את האוזניים בקול זעקה, לעולם לא נוכל לדמיין את קולות הבכי, הזעקה הנוראה שבקעה באותו יום נורא שם ביער.</p><p>הם עמדו שם בערב ראש השנה, אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, ליד קברים שהם חפרו לעצמם במו ידיהם, תחת עיניהם האכזריות של הגרמנים, כל זאת לאחר שהוחזקו כשנה שלמה בגטו כמו חיות בכלוב בתנאים איומים. הדמעות שנשפכו כמעט הפכות את הבורות לנהרות בוציים, ואז בקע קולו של האדמו"ר, רבי משה מסטולין.</p><p> </p><p>הזעקות שככו, הדמעות המשיכו לזלוג, כשהם הביטו ברב הצעיר שעמד שם וקרא:</p><p>"אחיי היקרים, נבחרנו כדי לשמש כפרה לחטאי דורות אחרים, זה ייעודינו", קולו נבלע בבכי הוא גם זרק כמה משפטים לעברם של הגרמנים ואז קרא לעברם שלהיהודים בני עמו: "הבה נקדש שם שמים ונאמר יחדיו וידוי". והם אמרו עמו וידוי מילה במילה. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", סיים את דבריו. כולם קראו אתו יחדיו ואחר געו בבכי, האמהות נאנקו, והיריות החלו. לעולם לא היינו יודעים על מה שאירע שם, ספק אם היינו שומעים את דבריו האחרונים של כ"ק האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד, בנו של הינוקא, כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מסטולין זי"ע, לולא נערה אחת צעירה, שהתעוררה כעבור מספר שעות בתוך הבור והצליחה להחלץ משם, לשרוד ולספר לנו את מה שקרה שם באותו יום נורא של ערב ראש השנה.</p><p> </p>http://www.stolin.co.il/apage/22446.php

נולד, כנראה, בתרנ"ה,1895. היה אדמו"ר בסטולין, היה גם בעל השכלה כללית. ביקר בארץ ישראל בתרצ"ג,1933 ובתרצ"ז,1937, ותמך ברעיון החלוקה, כי קיווה שכך אפשר יהיה לפתוח את שערי הארץ לעלייה יהודית. כשכבשו הרוסים את האזור, בספטמבר 1939, הם החריבו את החצר שלו. נספה עם כל יהודי סטולין בערב ראש השנה תש"ג,1942.

בערב ראש השנה תש"ב, בעת "זכות ברית אברהם ועקדת יצחק", נעקדה על קידוש השם כל קהילת יהודי העיר סטולין ובראשה כ"ק האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד. רק נערה צעירה אחת, חיה ליברמן, שהייתה עדה לטבח ולמעמד קידוש השם של האדמו"ר, ניצלה, במסע הימלטות מופלא ומפותל היא גם העדה היחידה למעמד נורא ההוד ולדבריו האחרונים של האדמו"ר השנה היא שבה למקום קבר האחים והיא נזכרת בעוגיות ה"לקח" שאפתה אמה לאדמו"ר, בשירה ובריקודים שהרעידו את רצפת הבית.

שרה פכטר

בערב ראש השנה הם יפסעו לשם, יעמדו נוגות לנוכחהמצבה הגדולה בקרחת היער הגדולה שליד העיר סטולין. ובערב ראש השנה היא תשב בביתה שב"בית אלעזרי" ותביט על ילדיה, נכדיה וניניה. המראה ישקיט את הסערה שרוחשת בלבה פנימה. ובעוד הם יעמדו שם בסטולין ויתפללו, יעתירו רחמים, היא תשב כאן, ולבה שם. חלק ממנו נקבר שם לנצח ביחד עם כולם. היא גם היחידה שיכולה לספר להם, לחסידים שבוכים על קבר רבם, מה אמר האדמו"ר שלהם רגעים אחדים לפני שהשיב את נשמתו הטהורה לבוראה. גם אם נחריש את האוזניים בקול זעקה, לעולם לא נוכל לדמיין את קולות הבכי, הזעקה הנוראה שבקעה באותו יום נורא שם ביער. הם עמדו שם בערב ראש השנה, אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, ליד קברים שהם חפרו לעצמם במו ידיהם, תחת עיניהם האכזריות של הגרמנים, כל זאת לאחר שהוחזקו כשנה שלמה בגטו כמו חיות בכלוב בתנאים איומים. הדמעות שנשפכו כמעט הפכות את הבורות לנהרות בוציים, ואז בקע קולו של האדמו"ר, רבי משה מסטולין.

הזעקות שככו, הדמעות המשיכו לזלוג, כשהם הביטו ברב הצעיר שעמד שם וקרא: "אחיי היקרים, נבחרנו כדי לשמש כפרה לחטאי דורות אחרים, זה ייעודינו", קולו נבלע בבכי הוא גם זרק כמה משפטים לעברם של הגרמנים ואז קרא לעברם של היהודים בני עמו: "הבה נקדש שם שמים ונאמר יחדיו וידוי". והם אמרו עמו וידוי מילה במילה. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", סיים את דבריו. כולם קראו אתו יחדיו ואחר געו בבכי, האמהות נאנקו, והיריות החלו. לעולם לא היינו יודעים על מה שאירע שם, ספק אם היינו שומעים את דבריו האחרונים של כ"ק האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד, בנו של הינוקא, כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מסטולין זי"ע, לולא נערה אחת צעירה, שהתעוררה כעבור מספר שעות בתוך הבור והצליחה להחלץ משם, לשרוד ולספר לנו את מה שקרה שם באותו יום נורא של ערב ראש השנה.